בנושא
בכרם
חדשות
 
שקט, חופרים / אמיר מויאל
בביכורים מאז כ"ג אלול ה´תשע"א

עת חזרנו מעיר הקודש, מעט אחרי שהשעון הראה חצות ונסיכה יחפה עם דלעת במימדים של כדור פורח רצה ברחובות בבהלה, נתיישבתי על ספסל עץ ופיהקתי ארוכות. המונית שהזמנתי לפני זמן רב בוששה מלהגיע. ייתכן והיא נתקלה בהפגנה, המונית, ולכן היא מאחרת, סברתי, אך צפצוף קצר שהעיר חצי מפתח תקווה הביא לתודעתי שהמונית חיכתה מאחוריי כבר זמן מה והנסיכה עם הדלעת הייתה כנראה פרי דמיוני.

גירדתי את עצמי מן הספסל בזריזות של עייפים, ושמתי פעמיי לכיוון המונית תוך שהעליתי על פניי חיוך מתנצל והחוויתי בידיי תנועות שלא אומרות דבר. נהג המונית לא קנה את זה ונדמה היה לי שהוא היה רוצה להעלות משהו אחר על פניי, ולהחוות בידיו תנועות חדות ומהירות לכיוון הפרצוף שלי. נכנסתי למונית ורציתי לספר לנהג על הדלעת והנסיכה, אבל נראה היה שהוא ממילא קצר בזמן (דַל עֵת?) אז העליתי שוב את אותו חיוך אוילי וחגרתי את עצמי בשקט.

מכיוון שהרגשתי כי חלומות פוטנציאלים מסתחררים במהירות בראשי כבמכונת כביסה, ונשמת אפי מהבהבת במצוקה "סוללה חלשה", גמרתי בדעתי כי אנצל את הנסיעה לשינה מרעננת וצבירת כוחות. התרווחתי בכיסא, עשיתי פרצוף מטופש של שינה ועצמתי עיניים. מאחר ואני שונא פרידות (מה כבר יכול לצאת מהכלאה של חמור וסוס?), החלטתי לזרז את עזיבתה הזמנית של חיוּתי, והתחלתי לשקוע בדמיונות באופן יזום. לנגד עיניי נצטיירה נערה אלמונית, על מונית, ששיערה התבדר ברוח הפרצים שנכנסה מהחלון (לא הבנתי מה כל כך מבדר בזה, אך אולי לשיער הומור משלו, אז לא התעכבתי על זה). בסוף הנסיעה, כך הראה לי דמיוני, היא נכלאה במגדל גבוה ורק שיערה הארוך השתלשל החוצה. וביושבה על אדן החלון ימים רבים, בציפייה לנסיך שיבוא להציל אותה, נזכרה פעמונית איך ראתה פעם מונית, ורוח נעימה של חופש בידרה את שיערה העגום, אך מיד העלתה גם גוש גדול של עצב על היותה כלואה (כבר ציינתי שאני נגד הכלאה, כן?) בצר לה, בצר לה  זלמן אהובה ענבים. זלמן שזר את הענבים בשיערה, והיא העלתה אותם בזריזות ואכלה מלוא הטנא. בעלי ההבחנה הדקה שביניכם ודאי שמו לב להמצאותם של זלמן שז"ר, פעמונית ומונית באותה סצנה, מה שמעיד כי תודעתי כבר נסה לה אל מחוץ למונית, ופצחה במחולות דרור ואושר עד אין קץ.

לפתע, לפתה אותה יד אלמונית ומשכה אותה בכח חזרה אל המונית. היא פירפרה וניסתה להימלט אך מילות הקסם "איך אתה משלם" היו יותר חזקות ממנה, והיא נכנסה פנימה מובסת, הישר אל מרכז הפיקוד המפוהק. העיניים שלי נפקחו לאט, מרושתות בנימים אדומים. ידי הימנית נשלחה על ידי מרכז הבקרה לנגב את ריר השינה העמוקה שהצטבר בזווית הפה. השתדלתי לא לעשות תנועות מהירות וערות כדי שאוכל לחזור בהקדם למגדל הגבוה, לזלמן ולפעמונית. "איך אתה משלם?" חזר נהג המונית על הלחש, הפעם בקול רם יותר ואפלולי. פועלים עייפים במוחי התחילו לגרד את שארית התודעה שלי מדפנות המח, והדברים התחילו לחזור אליי. קוראים לי אמיר, אני נשוי לשניים ואב לאודיה (או שאולי ההיפך?), הייתי הערב בירושלים, אחר כך בפתח תקווה, ועכשיו אני במונית בדרך הביתה ומי שמדבר אליי זה הנהג. "מצוין" אמרתי לראש פועלי הראש וטפחתי על שכמו. אם כך, מוטב שאענה לנהג. "יש לי שובר" הדפתי את הלחש בעזרת לחש מגן ואישרתי לפיקוד לשחרר את התודעה לביתה. בראייה לאחור התחוור כי לחש המגן שלי העיר כישוף אפל הרבה יותר. מרגע זה, נהג המונית הבין שאני יודע לדבר, אבל חשוב יותר- מסוגל לשמוע. צירוף העובדות היווה עבורו עילה מספיק טובה ללעוט את מה שהיה בימים מאושרים יותר - הראש שלי.

בהתחלה, יש להודות על האמת, שיערתי כי אחרי מספר מילות נימוס טקסיות (או אולי טֶקְסִיוֹת?) הוא יניח לנשמתי לשוב ולהסתחרר במחול משובב, ולכן שיתפתי פעולה. "אני אומר תמיד, שהכי טוב מזומן", פרס הנהג בפניי את משנתו הרהוטה לגבי שוברים. השובר שלי נעלב והתקפל חזרה אל תוך הארנק תוך שהוא ממלמל קללות בניב שוֹבַרי לא מוכר. הנהנתי בהסכמה (בלי שהשובר יראה) ומיד הרפיתי את אבריי, התרווחתי בכיסא, ועשיתי את המשגה השני באותו לילה כשנמנמתי את המילה: "נכון". האישור המנומס שלי, הוכיח שאני באמת מקשיב לו, והוציא מהמנורה הכבויה בתקרת המונית שד קטן עם מעדר, שהתגשם על כתפו הצנומה של הנהג וגרם לו לפתוח במונה-לוג.

"לא כל מה שחושבים אומרים" אמר החכם את מה שחשב, ואני חשבתי, שמזל שלא אמרתי את כל מה שחשבתי לאורך אותה נסיעה. "תאמין לי, הכי טוב להיות עצמאי". זרם הנהג עם השיחה של עצמו. "אתה שכיר או עצמאי?" הפנה הנהג את השאלה לקהל. מכיוון שלדאבוני הייתי הקהל היחיד, ולא רציתי להרוס את הקשרים עם המנחה המפיק והבמאי של מה שהסתמן כפילם נואר, לעטתי "ש...כ..." <<פיהוק>> "י...ר....". "לא טוב" נתן לי הנהג ציון. "לא טוב" הוא חזר למקרה שפספסתי את הדיאגנוזה המקצועית. הרגשתי כי האיברים שמרכיבים בימים כתיקונם את הפנים שלי, מתקבצים יחד להבעת "אין מה לעשות" וקיוויתי שבזה תם הטקס (אולי לכן שרים בסוף תמיד את 'התקווה'?). "לשכיר אין סיכוי להרוויח כמו שצריך בחיים" - הוא נימק את החלטת השופטים. רציתי להזכיר לו שגם הוא לא בדיוק הבעלים של חברת המוניות, או של כל חברה המונית אחרת, אבל המשכתי לשתוק. אולי אם אשבור את רצף הדיבור, יווצר חלון הזדמנויות ארוך מספיק, בשביל לחזור בדילוגי גיל אל פעמונית וזלמן. לכמה רגעים של שקט היה נדמה שאפילו הנהג ויתר, אך התקווה נגוזה כלעומת שבאה. "יש לי חבר שהיה שכיר והרוויח בקושי ששת אלפים שקל" כך הארכיאולוג "ולפני שלוש שנים הוא פתח עסק, שמגלגל היום חצי מיליון שקל בשנה". מעולם לא חשבתי שאני אשנא כל כך את המילה שכיר. "חבר אחר שלי" המשיך הסדיסט "גם היה (אם הוא אומר שוב את המילה שכיר אני פותח לו את הכרית אוויר באמצע אפצ'י) שכיר (איפה שמתי את המפתח ברגים הזה?) היה מרוויח חמשת אלפים שקל לחודש, והשנה הוא קנה בית במיליון וחצי שקל רק מהרווחים". הפעם התקבצו להן רק הגבות השפתיים ושולי הלחיים כדי להביע: "פשששששש", אבל במקום אחר בתודעה שלי, נדלקה הנורה האדומה שמזהירה כי אנחנו בחמשת הליטרים האחרונים של הסבלנות.

חשבתי שאולי אם אעצום עיניים ואנחר הוא יחשוב שאני ישן ויפסיק. עצמתי את העיניים, עטיתי את אותו פרצוף מטופש ממקודם, והתחלתי להשמיע קולות נחירה רכים של נגריה. זה לא עזר. "את המרצדס הזו אבא שלי קנה לי" הוא אמר ספק לעצמו ספק לעצמי, ספק למרצדס. לפחות הוא לא אמר שכיר. פקחתי עין אחת כדי לחפש את שמו של הנהג שנמצא בדרך כלל על דופן המונית- כדי שאוכל לעשות לו פולסא דנורא בפתיחת ההיכל הקרובה. הוא קלט את העין הפתוחה (את הסגורה הוא לא ראה, הא?) "יופי, אתה ער", הוא שמח לאיד, "חשבתי שנרדמת" וכדי שלא אירדם בשנית חלילה, הוא חזר מיד על המשפט "את המרצדס הזו אבא שלי קנה לי". הוא הצביע בגאון על סמל המרצדס שמוטבע על ההגה, ואני חשבתי שהלוואי שהוא לא יוציא עוד הגה. בתוך תוכי התחלתי להצטער על כך שלא בחרתי במגמת מכונאות רכב בתיכון, אחרת הייתי ודאי יודע איך גורמים לכרית אוויר להיפתח, והאתגר היחיד היה לגרום לו להתעטש. "ביומולדת עשרים ושבע שלי" קָטַע המרצה את מחשבותיי הזדוניות "הוא עשה לי הפתעה וקנה לי אותה". איברי הפנים שלי נמתחו עתה להבעת "כל הכבוד לאבא". כנראה שבמילון לפירושי הבעות פנים שבחזקתו, הנהון, כיווץ שפתיים והרמת גבות בזווית של חמש עשרה מעלות המשמעות היא: "תמשיך לספר- אני כל כך רוצה לשמוע, הלוואי שתעצור את המונית בצד ונדבר כל הלילה", אחרת אי אפשר להסביר את העובדה שהנהג המשיך לדבר אל הזומבי שמנסה נואשות להתפרקדן על המושב. "ואתה יודע איך אבא שלי יכל להרשות לעצמו גם רכב לאמא שלי, גם שני בתים וגם רכב בשביל הבן שלו?" הוא שאל רטורית. הרגשתי את המילה שכיר מתקרבת וכל הגוף שלי התקשח. "כי הוא היה עצמאי" הוא ענה לעצמו. יש לו מזל. "ולא שכיר" הוא הוסיף. אחזי בי חגורת בטיחות, תפסי אותי חזק, אחרת בי נשבעתי כי אנענע את הנהג הזה כמו לולב תימני בהושענא רבא.

הדם הצפון אפריקאי שלי התחיל לזרום בורידים במהירות העור והבנתי שאני כבר לא הולך להירדם בנסיעה הזו. נפרדתי ז(ל)מנית מזלמן ומפעמונית והבטחתי לשוב לחלום אחרי הסיוט. כל העצבים שלי היו מרוטים, הסבלנות שלי הוציאה דרכון והיתה בדרך לחצות את הגבול ורעדים בלתי נשלטים זרמו כמו חשמל לאורך עמוד השדרה שלי. החזה שלי עלה וירד בקצב וזרמי אוויר שגרמו למשק כנפיו של פרפר לגרום להוריקנים בחופי ארה"ב נשבו לי מהנחיריים. הסדרתי לאט את הנשימה, שאפתי אוויר מלוא הריאות והתחלתי להרגע. הנה, זה הפסיק. הכל בסדר. זה היה רק חלום רע. קיוויתי ששתיקה נעימה תעיב על האווירה. "אמא שלי" שבר הנהג את השתיקה ועורר בי רצון לשבור דברים נוספים "בחיים לא הייתה גרה בכזה חור" הוא הצביע על שלט בצד הדרך המורה כי עוד עשרה מיילים, ועשרת אלפים מילים, נגיע ליישוב שלי. לא זכרתי מה צריך להיות המיקום של כל איבר בפנים כדי ליצור הבעה של "זה לא כזה חור, אני חושב שאמא שלך טועה" אז בטעות נפלט לי "זה לא כזה חור, אני חושב שאמא שלך טועה". בלימת חירום. (איפה כרית האוויר שצריך אותה?) ריח של גלגלי מרצדס שרופים. הדובר הרשמי של המונית נאלם. "אני מצטער", יריתי מיד, "חשבתי בקול - אפשר להמשיך לנסוע". חשבתי לבקש מהנהג את את החפירה שלו כדי לכרות לעצמי קבר עשוי בושה, אבל הוא רק בהה בי. "אמא שלך צודקת, אני בחוֹר" ניסיתי להתניע את השיחה ואת הנסיעה. "גם אני בכור" הוא הגיב סוף סוף. "ואחי" הוא הוסיף בחיוך וחי"ת גרונית, תוך שהוא משלב את מוט ההילוכים שמאלה ונות גז "אתה חייב, אבל חייב להפסיק לחפור, קדחת לי במוח עכשיו- 'לא צודקת', 'לא טועה', 'אני בחור', 'יש לי אח', 'אני שכיר','אבא שלי', 'אמא שלי', יאללה- קח מזלג וסכין, תיטול ידיים ותאכל לי את הראש".

כנראה שלא במודע, שברתי קוד אתי מוסכם בין נהגי מוניות וקורבנות ממין נוסעים בכך שעברתי את גבולות ההנהון והשתמשתי במשפט שיש בו יותר ממילה אחת. איברי הפנים שלי הסתדרו בפעם האחרונה באותו לילה להבעה של "פעם הבאה אני נוסע בטרמפים, גם אם זה חצות" ונסענו בשקט מופתי עד לחור שבו אני גר.



הומור מונית שינה

© כל הזכויות ליצירה שמורות לאמיר מויאל
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ"ג אלול ה´תשע"א  
כן ירבו, הסיפורים האלה שלך שאני מתגלגלת בהם על המקלדת מרוב צחוק.

(נשוי לשניים ואב לאודיה. אחח, איזה כיף.)


חימשתי, כמובן.
כ"ג אלול ה´תשע"א  
תגיד, כמה זמן אספת את כל משחקי המילים עד שהצטבר אצלך לסכום המרשים שעומד בבסיסו של הסיפור הקורע הזה?
אתה משהו אתה, שתדע. תמשיך להיות כזה.

והייתי מייעץ לך לעמוד על זכותך לישון, אבל מה אני יודע, אין לי ניסיון רב עם נהגי מוניות...
כ"ג אלול ה´תשע"א  
-אתה גדווווווווווווווווול
מצחיק בטירוף
גם כשהסוף רציני משהו.
כ"ד אלול ה´תשע"א  
ובכלל אני מת על נהגי מוניות והסיפור הזה עשה לי טוב.
תמסור שבת שלום לפעמונית וזלמן
שו"מ
כ"ו אלול ה´תשע"א  
משעשע, שנון, קישוני להפליא.

יום יבוא ותאסוף את כל הקטעים המובחרים האלה לספר.
(זה לא חזון, זו בקשה.)

תמשיך, תמשיך.
כ"ו אלול ה´תשע"א  
שירבו כמו הפרוזה הזאת בישראל!!
|נאנח אנחת אושר|
אהבתי את המשחקי מילים
את השניניות,
ואת הנושא הזה בכלל..
בתור אחת שחולה על נהגי מוניות דברנים...
בהצלחה:)
כ´ תשרי ה´תשע"ב  
בלי להכליל, אפיינת נהגי מוניות באופן מרשים למדי.

חיבבתי.
ל´ תשרי ה´תשע"ג  
מעולה!!!
ההומור, השנינות, משחקי המילים....
נפלא!!!
חימשתי- ואם היה אפשר היית מקבל יותר. נהדר!!
מחכה לקרא אותך בעוד פנינים שכאלה!
ל´ תשרי ה´תשע"ג  
אתה אמן של מילים. אפשר לשבוע מהמילים שלך :)
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד