בנושא
בכרם
חדשות
 
הולך אל הרוח / אברהם שחר
בביכורים מאז כ"ח סיון ה´תשע"א

 

ירח גדול של אמצע החודש עולה, צובע את השמים במזרח בנוגה אדמדם. הדרך לביתו בקצב הליכה בינוני אמורה לקחת כעשר דקות, אבל אין לו שום סיבה למהר. בתפילת ערבית היום, כמו בכל יום בבין הזמנים הקיצי הזה, החליט שכשיגיע לבית לא יתעכב ליד הטלויזיה, לא יתיישב לכמה דקות ליד המחשב ויגלה הרבה אחרי חצות שלא נותר לו כח ללמוד יותר מעשר דקות רצוף. היום, מיד כשיכנס הביתה יתחיל ללמוד בקצב, כדי שיוכל לעמוד בהחלטתו לסיים את מסכת מכות בבין הזמנים. אבל הוא יודע בדיוק מה יקרה גם היום, כמו אתמול כמו שלשום.
 

רוח מנשבת בין ענפי העצים. היה חם היום, כמו בכל יום מימיו של אב, אבל בערבים מתעוררת לשעה קלה רוח קלילה, המפיגה מעט את החום. מי שחושיו מחודדים מבחין כי זו רוח מיוחדת, מרמזת אלול, שמץ סתיו יהודי. עדיין אמצע הקיץ, החופש הגדול שולט, בני נוער מטיילים ברחוב, גורמים לו להשפיל ראשו לרצפה, לחשוב אולי כדאי להוריד את המשקפיים. הרוח המיוחדת הזו מנסה למשוך אותו לתוך תוגת אלול המתקרב, הרחק ממצהלות הרחוב המופשט בצורה גשמית.

החלטה של רגע הביאה אותו לסטות מדרכו, לא להמשיך הביתה. הרוח והירח מושכים אותו להמשיך לצעוד סביב סביב, לא להגיע לשום מקום, להיות עוד מעט עם עצמו. רגליו מוליכות אותו מעצמן, בלא מחשבה מצא עצמו לפתע בדרך לסניף, כאילו דבר לא השתנה, כאילו יפגוש שם פרצוף מוכר. חבריו מזמן נעלמו מהנוף, חלקם התחתנו, ואלה שלא, ארז מ"פ בגולני, ניר עובד בחו"ל, חיים ואביאל שוכרים דירה ליד האוניברסיטה, ורק הוא עוד בישיבה, ובין הזמנים מאלץ אותו לחזור לשלושה שבועות משמימים בבית, לבד, עם שלל הטכנולוגיה מסיטת הדעת, והרחובות הריקים מחברים ומלאים ברחוב. הוא כבר לא רחוק מהסניף, שלפני שמונה או תשע שנים היה ביתו השני, אולי הראשון. בחופש היו נפגשים כאן כל החבורה בכל יום, ועכשיו יש כאן רק רכז געגוע, תחושת ציפייה חסרת תוחלת צובטת לב. דלת המקלט פתוחה, קולות צהלות הנוער עולות מתוכו, כמו אז, אבל לא.


גם בישיבה המצב לא מזהיר. רוב בני השיעור עזבו את הישיבה בסוף שיעור ה' או ו', והמעטים שנשארו בשיעור ז', חוץ מדוד וממנו, נשואים. עם דוד מעולם לא היה לו קשר מיוחד, כך שגם בערבים בישיבה אין לו עם מי להסיח נפשו. מקומו הקבוע בפאתי בית המדרש משמש נקודת עליה לרגל לכמה ממוזרי הישיבה. דוקא ה'משונים' מצאו בו כותל להגיגיהם וחידושיהם. יש ערבים בהם הוא נוח להקשיב, נותן להם לפרוק את אשר על ליבם, להרצות בלהט את השקפת עולמם או לבכות בשקט את ליבם הקרוע, ואחר כך מנסה ל'יישרם' מעט. אבל יש ערבים בהם היה מעדיף להסתגר במכאוביו, והם, צעירי הצאן האובדים, טורדים את מעט מנוחת הנפש שעוד נותרה לו.

השביל בו הלך מתפתל בין הבתים, קולות שעשעוני ערוץ שתיים ודומיו בוקעים ממכשירי הטלויזיה בבתים, מוכרים אשליית שמחה וגאולה להמונים, שמחר ישכימו לעוד יום עבודה משמים. אשליות נמכרות בזול, גם בישיבה. רבים מתנפצים כשהאשליה פגה. הר"מ שלהם בשיעור ב' היה סוג של אשליה. תלמיד חכם מדהים שהציב רף פנטסטי, שנראה כה קל להשגה. בתחילה עורר התלהבות רבה, ובסוף השנה הותיר לבבות רבים מנופצים בכשלונם. "בבלי, ירושלמי, הלכה ואגדה, דבר גדול ודבר קטן" קולו של הרב מהדהד באזניו, באחד ממשפטי היעדים שהיה מציב לצאן מרעיתו. כשהיו בשיעור ג', היו לו תלמידים חדשים, אליהם, חסידיו הותיקים כמעט לא היה פנוי, ובכך הוסיף שבר על שבר.

כישלונות לא מרתיעים אותו, הוא טיפוס עיקש ועקבי, לכן עודנו בישיבה, ועוד שבועים יתחיל שיעור ח', אבל משהו מלהטו הועם.

שתי דרכים לפניו. אם ימשיך בימנית, יגיע בדרך סיבובית לביתו, השמאלית תוליך אותו בשבילים עקיפים לפארק הגדול, ומשם אם ימשיך מטה מטה, לים. מבט בירח שעלה מעט, ועתה הוא לבן בוהק ומסנוור, משכנע אותו לבחור בשמאלית. ט"ו באב היום, ימים טובים לישראל, הוא עצמו לא מוצא טוב ביום הזה, כמו גם בשאר הימים הטובים, המעצימים את תחושת בדידותו. השהות בישיבה בראש השנה ויום כיפור עושה אותם לקלים יחסית, כך גם שבועות, אבל שאר החגים.

מהכניסה לפארק, שתאורתו דלה, ניתן להבחין בשדרת עצי אורן, שהרוח הקלה מזיזה קלות את ענפיהם. בילדותו, כשרוח היתה עוברת בצמרות העצים, היו קופצות לראשו שורות השיר: "ובלילות שישי, כשרוח חרישי, בצמרות שחורות עובר אז אני אותך זוכר", בדמיונו פרצופים לא מוכרים בין הענפים ניסו להזכיר לו מישהו, ואימה היתה נופלת עליו. היום יש לו פרצופים משלו לזכור, וכאב צובט את ליבו. במרכז המדשאה ניכרת צלילתם של עצי הצאלון רחבי העלווה. ביום, הורים וילדים רבים ממלאים את המדשאות, פורסים שמיכה ומסתופפים תחת הצל העצום של עצי הצאלון, בלילה כמעט ואין תנועה בשבילים. הוא שולח את הרהוריו על המדשאות, הם שועטים בזה אחר זה, יוצאים מראשו וליבו, ועדיין הוא עמוס עד כדי להתפקע.

ראש הישיבה נוהג לדבר על שליחות, על חייו של היהודי כמשימה, כיעוד. רבים מבני הישיבה הפנימו זאת, בוגרי הישיבה ממלאים את ערוגות האידאלים אליהם ראש הישיבה מחנך, התישבות, ביטחון, עירות פיתוח, חינוך. גם הוא מלמד מעט בישיבה תיכונית וקצת שיעורים לקבוצות קטנות בישיבה, אבל חסר לו חלק מהגזע, שיוכל לפרוס כפיו הנה והנה, כמו הצאלונים בגן. מצבו לא מזהיר. בחצי השנה נפגש עם בחורה אחת, שלוש פגישות עד שהחליטה לסיים. הייתה עוד הצעה אחת שאותה פסל על הסף, וזהו. המון אידאלים לתיקון עולם רוחשים סביבו, ואיש לא שם לב, ששם, בפינה של בית המדרש, שוכן עולם לא מתוקן.

ארבעים דקות הוא משוטט. מתיישב על ספסל לנוח מעט. הירח שולח אור קסום, מכושף, כמעט מוחשי. עליו רק להושיט את ידו ולאסוף מלוא חופניו אור כסוף, רק להושיט את היד. כמה פעמים כמעט הושיט את ידו לנסות ולאסוף, באוטובוסים, ברחוב, תמיד התחרט ברגע האחרון. כשחזר שלשום מירושלים, היתה בחורה נחמדה באוטובוס, לא רחוק ממקום מושבו, שרוולים ארוכים, חצאית ארוכה. נדמה היה לו שהם מחליפים מבטים, כלומר שהיא משיבה למבטיו. כבר חשב אולי, אולי יעשה צעד, אבל היסס וחשש. סופו שירדה מספר תחנות לפניו, ועד שהיסס אולי ירד גם הוא, האוטובוס המשיך בנסיעה. מבטו לכד אותה עסוקה בתיקה הגדול, אולי אם הייתה מספיקה, היתה גם היא מחפשת אותו במבטה.

ליבו מושך אותו לקום ולצעוק, כמו ברסלבר בהתבודדות. בדרך כלל אינו מן הצועקים. אם התבודד, עשה זאת בדממה מול קונו, אבל עכשיו הוא רוצה לצעוק, צעקה קורעת לב, לא אל ה', לא על ה', פשוט לצעוק עצמו לדעת. הוא לא יצעק, בחשכת הפארק אין לדעת את מי יחרידו צעקותיו.

הרוח האלולית פסקה. הרוח באה מהים, ועתה יבוא הוא אליו. הפארק גולש אל הים בשבילים מתפתלים. בינו לבין הים חוצצת רצועת המלונות. ככל שהתקרב נשמעה יותר ויותר המולת קיץ קל ראש. מבריכת אחד המלונות בוקעים קולות רמקול רמים של צוות המלון, ה"משמח" את אורחיו. חזק מעליהם מתנשא קול מסיבת החוף שמארגנת העירייה. קולות שירי קיץ קלילים חותכים הלילה.

מתרחק מהדרכים הסלולות המובילות לחוף, מושך הרחק לתוך אפילת השדות, עליהם עדין לא השתלטו כרישי הנדל"ן, לכיוון החופים המבודדים, הריקים. קלישאות ים עולות מאליהן. "כשעצובים הולכים לים לכן הים מלוח". קלישאה מטופשת, אבל לים באמת יש סגולה לרפא את שברון ליבו. כשהיה ילד או נער צעיר, בימות החורף היה מרבה ללכת עם כלבו לים. ריין היה רץ אחוז תזזית על החול, והוא לעיתים רץ עימו, מתפרע מול גלי הים הרמים, ולעיתים הולך אחריו מדוד, אחוז סרעפים. עד מהרה הכלב היה מבחין בהילך הרוח שלו, והולך עימו מדוד מדוד, כאילו גם הוא אחוז בסרעפים כלביים מעמיקים. ריין מת, לפני ארבע שנים, בן חמש עשרה היה, זקן ושבע ימים במושגים כלביים. הוא היה בישיבה, ידע על גסיסתו ולא בא, ביטול תורה. עד היום ליבו נוקפו על כך.

ריחו המלוח של הים וקולו המתנחשל נישאים אליו. קשה לבודד את קולות הלילה המופרעים בקול הרמקולים. מרחוק מתנשא מצוק הכורכר, התל העתיק של העיר, שכבה על גבי שכבה של ערים שרופות, נעלמות. שריד דרך רומית לרגליו. פעם אמר לארז, תאר לעצמך, לפני אלפים שנה צעדו כאן לגיונות לירושלים ולביתר, ועכשיו, אנחנו כאן והרומאים פסיק בהיסטוריה. עכשיו הוא כאן, ואיפה ירושלים הבנויה? רק חורבה מחורבות ירושלים הממתינה לבנינה. הדרך מובילה אל שרידי החומה הצלבנית. כאן כנראה עמד שער העיר, מתנשא במעלה מצוק הכורכר.  טיפוס קצר באורה העז של הלבנה מוביל אותו לקטע קטן של חומה, שעודנו עומד צופה אל הנמל העתיק, שחזר ונבלע בים. לידו פורחים פרחי חבצלת החוף, גדולים, צחורים, בוהקים, מאירים באור לבן כנגד אורו של הירח.

הוא כבר יודע, כאן יעביר את הלילה, לפחות את רובו, יצפה לראות את הירח שוקע בים, מאיר את האופק ואת הגלים באורו המיוחד. אולי גם עבורו תתחדש הלבנה בקרוב.



בין הזמנים ט"ו באב רווקות

© כל הזכויות ליצירה שמורות לאברהם שחר
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ"ט סיון ה´תשע"א  
משום מה אהבתי את הסוף.
ב´ תמוז ה´תשע"א  
להזכיר את הסוף של כנפי יונה, ובכן הסוף של שניהם באותו "מקום", ויש אפילו תמונה שלו כאן:

http://www.kipa.co.il/bikorim/show_art.asp?id=61462
ב´ תמוז ה´תשע"א  
*שרעפים כמדומני.

הפסקא שבה הוא מתבונן על הפארק תפסה בי חזק. הפרצופים. הדשא. ההרהורים. והיא בעיני, מעלה כאן רף. היו גם עוד כמה פסקאות, ומשפטים. בעיקר אחרי הפסקא הנ"ל. אבל יחד עם זה, יש גם בנאליות, או אם תרצה, תיאור פשטני בקטעים אחרים.

אהבתי את בניית הדמות, את זה שהוא לא צעק, את איסוף הירח, את ההיסוסיות שלו, את ה"רכוז געגוע" (כמה מדויק), את העולם הלא מתוקן וחורבת ירושלים, ואת הכלב.

יש משהו מנחם בירח הזה.

לא כל כך קישרתי לתגית רווקות. כלומר, הבנתי שהוא בודד ורווק, וכמעט היחיד בשיעור שכזה, ובדיוק ט"ו באב, אבל מלבד צד טכני כביכול, לא הרגשתי את הרווקות המאוחרת.

תודה.
ג"ן
י"ב תמוז ה´תשע"א  
מלנכולי משהו, בלי להיות דכאוני.
כתוב היטב, אמין ומעורר הזדהות.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד