המלצת העורכים
בנושא
בכרם
חדשות
 
עשן / אוליב (:
בביכורים מאז י"א אייר ה´תשע"א

למרות האויר העכור ישב ג'ובראן על כסא הפלסטיק שלו, כסא מלוכלך שצבעו מזמן אינו שייך לו, שולח רגליו קדימה אל המדרכה האפורה ומעשן את הנרגילה כמדי ערב. כאן בשעות הערב הכרח הוא לצאת מן הבית המהביל שחום היום ממאן להפרד ממנו, עוטף אותו כשטיח חם, מאובק. כשהשמש צובעת את הים, שני רחובות מכאן, משהו באויר מתרענן ומסדיר את הנשימה ועל כן ג'ובראן אינו היחיד ברחוב היושב ודלתו פתוחה מאחוריו. כמו לפי סימן מוסכם הדלתות נפתחות בזו אחר זו והמדרכה מתמלאת ביושבים, סתם כך, מתירים לבריזה הבאה מן הים לצנן אותם מן הכעסים שההבילו בהם כל היום כולו, ויש בהם אפילו מתירים לצבעים להכנס. כך הם יושבים עד שעוטפת אותם החשכה, עד שקולות הנוער הפרוע ממלאים את הרחובות וחריקות האופנועים מבהילות את הילדים, ואז מגרשות האמהות את הילדים היחפים פנימה, רוחצות את רגליהם השחורות, נפרדות באי רצון  מן הבריזה וסוגרות מאחוריהן את הדלתות ומרחיקות את קולו של הים כך שיוכלו הילדים לישון. בינתיים מתרוצצים הילדים על הכביש אחרי כדור בלוי ואחרי כמה חתולים מהוהי פרוה והאמהות מגרשות את החום מן הבית ומניחות ללאות להתפשט בהן בעצלתיים. לא רחוק מהן כורע פעוט על עקביו ומביט בקבוצת נערים ההולכים ברחוב, קוראים קריאות אל הנערות בשפה שאינה מובנת לו. לו הביט בשמעון של תקוה היה הפעוט רואה את הקמט בין גבותיו, הקמט האומר שקריאות הנערים אינן מוצאות חן בעיניו, הקמט שאומר שחריקות האופנועים מקדימות היום יותר מדי ושאין הוא מוכן עדיין לסגור את הדלת ולחזור אל הבית המחניק. במקום זאת הביט הפעוט בשמים בעיניו בעלות צבעי הים, תוהה על האפור העכור המסתיר את צבעי הערב, אולי תוהה מדוע אין הוא מסוגל לראות שמש, או ירח, רק אפור עכור מחניק. אולי אף היה אומר שאין הצבע הזה מוצא חן בעיניו, ואף שאון הים אינו כתמול שלשום ואולי אף היה שואל מה פשר הדבר. כבר בבוקר מוקדם כשרץ אברהם על קו המים נדמה היה לו שמשהו שונה בנהמת הים, אך עסוק היה בריצתו, הסרט שחור על מצחו סופג את הזיעה ונעליו מטביעות את מאמץ שריריו בחול, כל בוקר מחדש מסמן בהתמדה בצעדיו את קו החוף ואחר כך מוחקים אותו הגלים. תוך כדי ריצה הרים אברהם קונכיה גדולה עבור נכדו, הפעוט פעור העיניים המשנות תדיר את צבען מכחול עז לאפור ועד ירוק אפרורי. תקווה אומרת שעיני הפעוט משקפות את הים אך אברהם חושב שאולי הים משקף את עיני הפעוט, וכמה מעט אנו יודעים. והקונכיה, מן היצור שחי בתוכה היו מכינים את התכלת עבור הפתיל, אותו פתיל שכרוך בטליתו של אברהם שהוא לובשה בשבתות כשהוא הולך לבית הכנסת, אותו תכלת המשתקף לעיתים בעיניו של נכדו. פחית ריקה של בירה נבעטת מדרכו והוא עוצר לברך לשלום את בעל הפחית האוחז בחכה, מתעלם מן הטלטולים שהים מטלטל אותה. עבור בעל החכה מכבי היא בירה, עבור אברהם מכבי הוא סמל לנחישות יהודית קדמונה, לעמידה מול אויב חזק ממך, ואילו עבור שמעון של תקוה מכבי היא בכלל קבוצת כדורגל, ובכל זאת חיים כולם יחד ברחוב ופותחים דלתותיהם מדי ערב זה מול זה. תקוה תמיד מתרגזת כששמעון בוהה במסך ואומרת בחייאת, כמה טמטום יכול להיות בראש של גברים, שעות מסתכלים על אנשים מזיעים רודפים אחרי כדור, וזאת היא אומרת כמובן במילים פחות עדינות אך תמיד אחר כך מדביקה לו, לשמעון שלה, נשיקה מצלצלת ולא מפריע לה שכל הרחוב מסתכל, כך שיהיה ברור מה האמת פה ועל מה מכסות המילים. קשה לומר שההתנשקות הזו מוצאת חן בעיניו של ג'ובראן, הוא את ענייניו עם אשתו שומר לבית ולא כשהדלתות פתוחות, ובכלל האויר העכור הזה אומר שאין זה הזמן המתאים לסדר עניינים עם נשים. ועם זאת גם ג'ובראן יודע שהמילים הפחות עדינות שרוח הערב נושאת מפיה של תקוה אל אוזני הרחוב הן רק החספוס ההכרחי שהיומיום עוטף בו אהבה גדולה, עמוקה כמו הים השואג שני רחובות מהם.

ובאויר העכור היתה מי ששמעה את הים, שואג מאחוריה, ואחר כך שמעה מישהו נושם מאחוריה ואחר כך ידעה שהאפרוריות הזו והים וחום היום המהביל שמתנדף עליה מגוף שאינו שלה הם דברים שסופם רע מאד. כאן, קרוב קרוב לים הנוהם תמיד, ידעה שצעקות בין הערביים הן היומיום המוכר ואין בהן רע אך גם כל אזהרה לא תהיה בהן ולא עזרה ולא נחמה, וידעה גם שקולו של הים יגבר על כל קול אחר. על כן, כך אמרה אחר כך לשוטרים, לא השחיתה זמנה על צעקות חסרות תכלית ותועלת. אולם הפחד עשה את שלו והיאוש עשה את שלו והסכין החליפה ידיים באופן בלתי צפוי והבדידות והרוע, שהאויר העכור רק העמיק אותו, גרמו לה לעשות דברים שאחר כך יאמרו שאינם מלאכתן של נשים. על זאת היו מסכימים גם שמעון וגם תקוה שלו הצועקת וגם ג'ובראן, אך קל לומר לאחר מעשה. היא, כנראה, לא היתה לה ברירה.וכל זאת מפני שמישהו חשב, שלא כמו ג'ובראן, שזהו זמן מתאים לסדר עניינים עם נשים ועוד כך בחוץ, חשב אולי אבל לא שאל אותה לדעתה בעניין. את האמת לא אמרה לשוטרים, שהרוע חנק אותה ובקושי יכולה היתה לנשום ובוודאי שלא לצעוק, ובאותה מהירות שבה נפתחות הדלתות מדי ערב כשהבריזה הראשונה נוגעת בהן, באותה מהירות הן נסגרות כשבעלי הבית מריחים צרות, ובלילה כשעברו השוטרים מבית לבית איש לא אמר להם דבר. והים המשיך לשאוג ולרסס כל מי שהתקרב, מתיז רוקו על הצדפים ועל הסלעים ומוחק ומוחק ומוחק, כאילו יכול למחוק גם את בעל הנשימה וגם את השוטרים. אפילו ג'ובראן קיפל רגליו ונטל כסאו וסגר אחריו את הדלת, שלא יהיה לו שום עסק עם שוטרים, הוא את הביוב שברחוב אינו יכול לסלק אבל אצלו בבית שום ביוב לא יכנס וגם שוטרים לא, ולא שום דבר שיתן סיבה לשוטרים להכנס. אבל אשתו, כשהבינה מה מחפשים השוטרים ומה ארע, החלה ליילל, ותקוה בדלת מולה החלה ליילל אף היא. יודעות הנשים לחוש אובדנן של נשים אחרות וכך אובדנה של האחת מעיר את זה של האחרת, וכל אחת מקוננת על עצמה והרחוב מקונן על שלוותו שהופרה. רק אברהם, דווקא הוא מכל האנשים, הפסיק את ריצת הערב שלו ואף לא אמר שלום לדייג עם הבירה, לא מפני שמי זה דג בים סוער שכזה אלא מפני שהבין יפה שיש עניינים אחרים שאי אפשר להשאיר אותם כך על החוף, או אולי עדיף להשאיר אותם לחסדו של הים אבל כך כשהוא אפור ושואג ומתנפל קשה בהחלט לסמוך עליו, ולכן אברהם התעלם מן הים היורק את כעסו, אסף אותה אל ביתו ודאג לכל השאר, ודאג שבעל הנשימה, אותו בעל העיתוי הלא נכון, יילקח לאן שצריך ושלח אותה אל אשתו שתחבק כי מול הכיעור של היום הזה והרעש הבלתי נסבל של הים אין הרבה מה לעשות חוץ מזה. ואשתו, חוץ מן החיבוק דאגה גם להגיף את התריסים כשתקווה החלה לצעוק מה תעשה באותו נבלה, וזאת כמובן במילים פחות עדינות, הרבה פחות עדינות, ועל כן הגיפה אשתו של אברהם את התריסים כאילו בכך תוכל למנוע את הצער מלהכנס ואת הקולות מלקונן ואת הים מלשאוג.

מישהו צריך לנקות את הרחוב, ג'ובראן חשב לעצמו בעודו שולח את רגליו קדימה ואת עשן הנרגילה אל על. הביוב בתעלה הפתוחה נעשה בלתי נסבל, ועל אף שהריח העכור דהה מעט בכל זאת אין הנשים מפטפטות כהרגלן. הים, את כל הסודות הוא שומר, ואילו את בעל הגוף הלא נכון לא שמר לעצמו אלא פלט אותו מקרבו, יש גבול כנראה לכיעור שאפילו הים, על כל גודלו ועוצמתו, יכול לשאת. והבריזה נחוצה כל כך לנשימה והחום בבתים מהביל כל כך שאפילו השוטרים אינם גורמים לדלתות להסגר, אך נוכחותם בהחלט גורמת לתקווה להשתתק וזה כשלעצמו דבר יוצא דופן. הפעוט על עקביו מאזין לשקט הלא מוכר ומתבונן בטבעות העשן של ג'ובראן, ואחר כך מתבונן בגברים הצעירים היושבים על הגדר הנמוכה ומעשנים בשרשרת, מדליקים סיגריה אחת בחברתה, ובעלת המכולת נוזפת בהם שהם מקצרים את חייהם עם הסיגריות הללו, ואלו ביום אחר היו עונים לה שהם מקצרים אנשים אחרים אבל כשהשוטרים מסתובבים ברחוב אין זה הזמן המתאים למענה לשון כזה, מה שאינו מפריע להם לנשוף את העשן בפניה של בעלת המכולת. בחורים אלו הם תופעה חדשה בעיני הפעוט ועל כן הוא מביט בהם, אולי תוהה על ההבדל בין סילוני העשן שהם נושפים כדרקונים קטנים לבין טבעות העשן הנינוחות שמעלה הנרגילה. בין דרקון לדרקון הם מביטים בשוטרים, כאילו משועממים, ותקווה מביטה בהם ושמעון מביט בתקווה וממלמל שאין ברירה, מישהו צריך היה לסיים את העבודה, ותקווה משתיקה אותו בגערה אודות הנזק שגברים יכולים לעשות ואת הנשיקה אינה נותנת, וכאן הפעוט כבר מבולבל לגמרי ובורח חזרה אל בית סבו, שם משוחחת שוטרת עם נערה. והבחורים בחוץ, בצעדים כבדים הם צועדים על קו המים, יודעים שהצעד ימחק ולא יישאר לו סימן, ממש כפי שיודע זאת אברהם בריצתו, ממש כפי שידעו זאת אמש אותם הבחורים כבדי הצעד כשהתעלמו מן הים היורק, בצדק מבחינתו, ועשו מה שהיה צריך להעשות. אולי היה ג'ובראן שמח בליבו בראותו את צעדיהם זה לצד זה, אך הים כאמור אינו ממתין וגם הבחורים מן הסתם לא ישבו שוב יחד על הגדר הנמוכה, אחרי שסיימו מה שגברים היו אמורים להסדיר מלכתחילה, או שמא אחרי שסילקו מה שאין העולם אמור לסבול. אחר כך הם מרטיבים את שיערם כך שיהיה להם מה לומר לשוטרים, אם ישאלו, ומפנים גבם אל הים המוחק והשותק.

מישהו ניקה את הרחוב, אולי הגשם הבלתי צפוי של אפריל. וכך היה האויר צלול למרות הכיעור שעדיין תלוי היה בו, ועיניה של תקוה שהיו עדיין נפוחות מבכי על סבלם של אחרים, כאילו אין לה מספיק משלה לקונן עליו. קולה הגוער בשמעון נשמע למרחוק, משרה שלווה של המוכר והידוע. תזיז את הישבן שלך, כמובן שבמילים פחות עדינות, ושמעון אינו עונה לה ורק ממלמל משהו על נשים וכל השנים הללו וגם זאת במילים פחות עדינות, ולפני שהוא עושה כמצוותה הוא מדביק על לחיה נשיקה מצלצלת וכך הפעוט המתבונן יודע שהכל, בעצם, בסדר, ושהצעקות הן רק החספוס ההכרחי שהצרות מצפות בו את האהבה הגדולה, המטביעה. ג'ובראן כתמיד ישוב בפתח ביתו, רגליו שלוחות קדימה, נחות על המדרכה, ודלתו פתוחה שיכנס אויר של בין ערביים. שני רחובות מהים, תמיד יש בריזה והיא חיונית כמו אויר לנשימה. בעבר לא היו מזגנים וכיום הם ישנם אך כסף אין, וכך יושב ג'ובראן על כסא הפלסטיק שלו, כסא כתר שהיה פעם לבן וכיום רק תחתיתו מגלה מה היה צבעו, יושב ברחוב ומאפשר לחום היום להתאדות ממנו, ומעשן את הנרגילה שלו. גם הנשים ממול מפטפטות את החום החוצה ודלתן פתוחה. גם בעלת המכולת חדלה מן הויכוח עם בנה (עצלן, ועוד כמה מילים פחות עדינות) ויצאה לאפשר לגווני בין הערביים לגעת בה, ולארועי השבוע להתדבר עמה. אפילו זו ששמעה את שאגת הים וראתה את העולם בכיעורו שומעת את הים היום וקולו שונה והוא מפויס איכשהו, ואף שאינה יושבת ברחוב בכל זאת פותחת תריסים ומאפשרת לצבעים לגעת, ומקשיבה לאשתו של אברהם שיודעת לומר את המילים הנכונות. והפעוט, נכדו של אברהם, כורע על עקביו, בידו האחת מצמיד קונכיה גדולה לאזנו. לו היה מדבר הרי יכול היה לחזור על דברי סבו שהסביר לו כי ארגמון קהה קוצים הוא זה, ופתיל התכלת בטליתו של סבו ממנו הוא בא, אך כיון ששותק הוא מצמיד הוא את הקונכיה לאזנו ומאזין רוב קשב אל הים שבה. ובעיני הים שלו מביט הפעוט בטבעות העשן שמפריח ג'ובראן אל השמים, משנות את צבען כשהן חולפות דרך השקיעה, מוקסם.





© כל הזכויות ליצירה שמורות לאוליב (:
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
י"ד אייר ה´תשע"א  
"דלתות", או "מילים עדינות פחות".
כתיבה מצוינת.
י"ד אייר ה´תשע"א  
ואני חשבתי שסוף סוף יוצר חדש יוכיח שאני לא מקובע!
(לידיעתך, זה לא קיבל אפילו דיון להמלצה).
י"ד אייר ה´תשע"א  
יפיפה...
אני מודה, שאני כזאת עצלנית, שלולא זאת הייתה את הייתי פורשת בפתיחה. יש גבול לסבלנות שלי לסיפורים שהתיאורים הם העיקר בהם. ובמיוחד באינטרנט.
אבל מה שיפה כאן, זה היופי שבו התיאורים הם חלק מהעלילה. הדברים הקטנים שמתמלאים משמעות ככל העלילה מתקדמת. וכל מילה קטנה נושאת אמת טעונה ומועקת, בצורה פשוטה, שרק מעצימה את הכאב, וגם את היופי של הסיפור הזה.

זה נהדר פשוט. וזה גם ממש מיוחד.
ולא יכולתי שלא לדמיין את יפו מהמפגש אז כתפאורה.

תודה.

ט"ו אייר ה´תשע"א  
אני חושב שיכולת לוותר על פסקת הסיום. אף שהיא מתקתקה והפי-אנדית, ואני אוהב כאלה, כאן יש תחושה כאילו דחפת אותה במיוחד, להגיד בסוף הכל סובב ונהיה טוב.

באופן כללי אהבתי את הכתיבה, אהבתי את ההומור הדק שזור בין המשפטים. פחות אהבתי את הערפול (למרות שהוא, אאל"ט, חביב עלייך ביותר) שבעלילה, אבל שיהיה.
ט"ו אייר ה´תשע"א  
"הן רק החספוס ההכרחי שהיומיום עוטף בו אהבה גדולה, עמוקה כמו הים השואג שני רחובות מהם."
[מסתמא, תבוא בהזדמנות תגובה יותר מיושבת]
י"ח אייר ה´תשע"א  
הכתיבה שלך מזכירה לי את שי עגנון, לא, לא סתם ככה עלה לי, אני בעיצומו של סיפור פשוט. לא במובן של סגנון הכתיבה, אלא במובן של בניית העלילה, שבאה כמובן לידי ביטוי בסיפור קצר בצורה יותר אדוקה. סיפור ארוג. המעבר בין הדמויות, והאריגה בין כל אחת, יצירת התפאורה, שעל גבה מגיעה ה"אירוע" בסיפור, ערפילי משהו. אבל גם בלי האירוע, ואיך הדמויות מגיבות למולו, יש כאן בנייה לתפארת.

הערותקטנות: א. הסוף מעט התפספס לי, התיאוריות לא סגרה את הסיפור היטב. ב. אני לא בטוח, ברמת האמינות, כמה אפשר למצוא מחילזון התכלת על שפת הים (בלי להכנס למחלוקות בעניין התכלת.)
י"ט אייר ה´תשע"א  
בד"כ גם אני לא כ"כ אוהבת את הערפול שניק בלי ראש הזכיר, אבל כאן הוא הרגיש לי לא רק משתלב אלא מהותי לסיפור, לפחות בקריאה שלי אותו: כיסוי בתוך כיסוי - מילים עדינות שעוטפות סיפור אכזרי, מילים יפות שמתארות כיעור, אבל מתחת למציאות האכזרית והכעורה, כמו מתחת למילים ההרבה פחות עדינות מהסיפור, מסתתרים חמלה ופיוס ויופי. לכן גם ה"הפי אנד" (אם אפשר לקרוא לו כך) נחוץ כאן.
(ואולי לא הבנתי שום דבר.
בכל אופן, זה יפהפה, ייחודי ומלא אווירה .)
כ´ אייר ה´תשע"א  
מקסים-מקסים-מקסים.

חייבת לומר שיותר מכל הסדנאות והביקורות שאת נותנת, הכי הרבה אני לומדת המהכתיבה שלך ומהסיפורים שלך.

היה לי קצת קשה עם הערפל, אבל בסיפורים כאלה, שהאווירה והמילים הם העיקר פחות אכפת לי מהעלילה. המילים, אח, המילים. והכשרון הזה לחזור על ביטוי ("הבחור עם הגידול בראש", לצורך העניין) כל כך הרבה פעמים ועדיין להשאיר אותו חינני כל כך. והחספוס הזה שנכתב בלי להכתב.

את כל כך מוכשרת.

(ורק הערה: חלוקה ליותר פסקאות תהפוך את זה ליותר קריא, נראה לי. קראתי את זה מודפס ועדיין זה הקשה עלי.)
כ´ אייר ה´תשע"א  
ועוד ועוד דברים שקראתי בסיפור.
איך את מצליחה לתכנן ככה את הכתיבה?
נשים וגברים. הגברים כולם יש להם שמות חוץ מאחד שמעשיו נותנים לו שם, הנשים לאף אחת מהן אין שם רק לאחת והיא דווקא זו ששומעים אותה.
והגברים- אחד יושב, אחד רץ. הראשון חושב ולא עושה כלום, השני עושה מה שצריך לעשות. אחד עושה מה שלא יעשה ואחרים מטפלים בו כמו שצריך.
ים ושמיים והיחסים ביניהם. ואיך שהים משתנה לאורך הסיפור. ואיך שהוא מתואר ממש כמו בן אדם ובעצם משמש עוד קול למה שקורה.
פנים וחוץ או חוץ ופנים, מה שבפנים ומה שבחוץ ומתי יוצאים האנשים ומתי נכנסים ומתי נפתחות הדלתות ומתי נסגרות. אני מבינה למה זליג כתב שאולי תקראי לסיפור "דלתות".
ההקבלה בין הים לאהבה. גדולה ועמוקה גדולה ומטביעה.
והמילים. לרגע את לא גולשת לשפה לא ראויה ובכל זאת לי היה ברור לגמרי מה רצית לומר.
כ"א אייר ה´תשע"א  
שנכנסתי, ולא היה לי כוח לקרוא, הדפסתי לשבת, וקראתי כמה וכמה פעמים. מאד נהניתי - מהאווירה, מהשפה (מילים עדינות פחות). ממש הרגשתי את הים והבריזה.
תודה.
כ"ג אייר ה´תשע"א  
העלילה שלך תמיד נראית כאילו הסתכלת עליה מבעד לזגוגית חלון מטונפת ואז מישהו בה ותיאר לך מה קורה שם בחוץ במילים הכי מתוקות ויפהפיות שאפשר.
את יודעת לעשות מה שאת רוצה עם מילים, והן נכנעות לך מייד. זה יפה בעיניי כל כך. אין מילה שאינה במקומה
כ"ה אייר ה´תשע"א  
זליג, שני השמות הללו עלו בדעתי לפני שהעליתי את הסיפור. אבל הם לא התאימו, כי כל אחד מהם אומר משהו אחר, ו"עשן" התעקש להשאר, והוא הכי מדויק מבחינתי בסיפור הזה.

אלגביש וגנעדן, אכן. ברור שיפו.

ניקבלי, בעיני אי אפשר לוותר על הפסקה האחרונה. ואני לא רואה בה הפי אנד בכלל, אלא חלק מהותי מרקמת החיים הזו שאני כותבת אודותיה.

שיר אחרי הגשם, דייקת. Bea, זגוגית חלון מטונפת- גם את דייקת.

אחינועם, אי החלוקה לפסקאות מכוונת. אין הרבה נשימה בסיפור הזה וכך רציתי שיקראו אותו. עם הצפיפות והעומס.

כותבת, תתחילי להגיב גם לסיפורים אחרים פה, לא רק לשלי [ואני יודעת איפה את גרה...]

ויהודה, שמחה שנהנית.



י´ ניסן ה´תשע"ב  
מופת.
כ"ו כסליו ה´תשע"ג  
וטוב שהקפיצו.

העירפול עושה נפלאות בסיפור מהסוג הזה, [כמו שאמרו לפניי, תיאורי נוף בסיפור קצר, על המחשב לא עושים לי את זה. ובכל זאת הצלחת]
כל מילה כל מילה.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד