כוכבים נשרו אל תוך לילי והופיעו בחלום ושם אתה, כאילו לא עלית למרום ואני גם שם, צוחק אתך כמו לא קרה דבר ובסוף אתה הולך ואני כאן נשאר
ואתה שם עם אותו חיוך, עם אותה שמחת חיים לא יודע מה יקרה בעוד כמה רגעים ופתאום, כמו במציאות, נשמע צרור יריות ותמונות עוברות אל מול עיניי, תמונות חיות-חיות
הו, אדמת ארצי אל תכסי דמם אל תשקטי, אל תוותרי אל תעלימי עין הו, אדמת ארצי אל תעמדי דומם אל תשכחי, הן ברגבייך ספוגות טופות דמם
מלאכים ירדו לחלומי. מלאכים כבני אדם אשר עד לפני זמן לא רב היו גם בשר ודם ובבוקר שוב כשאני קם לחלוחית בתוך עיניי ומחשבות רבות טובלות בעצב יגונותיי
זכרונות יפים עולים בי מאותה שנה יפה שבתות ושיעורים שהועברו באהבה ועם כל זה הכאב גובר, ניתנים אותות הזמן ועם כל יום שעובר יותר חשים את האובדן
השיר נכתב לזכר רבי ומורי הרב יוסף דיקשטיין, אשתו חני ובנם שובאל-ציון הי"ד, שנרצחו ע"י מחבלים בני-עוולה בצומת זיף (דרום הר חברון) סמוך לכניסת השבת בי"ז באב התשס"ב, שנת 2002 למניינם. נכתב בעקבות חלום...
אבל תעיז-תשיר בבטחון כזה. אולי בגלל שהשיר שקט הטעמת את הקול שלך אליו?! השיר מאוד יפה, וכואב. אהבתי את הנגינה שלך מאוד, יש בה משהו נוגע. אני עושה סיבוב קטן בכרם שלך- תודה בכל מקרה, תהלה.