המלצת העורכים
בנושא
בכרם
חדשות
 
צללית נאה (אגדה) / זליג שפיץ
בביכורים מאז ו´ אדר א´ ה´תשע"א

 
*אגדת-עם ישנה בניחוח מחודש.
**מוקדש ליסמין שלנו, הפרח של צוות ביכורים תשס"ט-תשע"א.


עד היום קשה להסביר איך קרה שאת כס המלכות של פומפדורה תפס לא אחר מאשר צ'ימולו, הננס-האיום. הדבר היה בזמנו כחידה, וכך גם נותר. כל היסטוריון עבדקן בעל שי"ן שורקת  ימשוך בכתפיו לשמע השאלה ויסיט את השיחה לנושא אחר. ואם נתעקש, יפטיר הוא ויאמר כי בדומה לתרחישים מוגמרים אחרים כמו חורבן בית המקדש או לידתו של צ'רלי צ'פלין, גם זו אינה אלא עובדה היסטורית מצערת.

אין להסיק מהדברים, אגב, כי בתפקודו של צ'ימולו כמנהיג יחידי היה דופי כלשהו. ההיפך הוא הנכון. זקני פומפדורה העידו כי מבחינה כלכלית ומדינית הייתה תקופת כהונתו למשגשגת ביותר שידעה ארצם. ברם, הגם שאין לערער על עובדת המה, חידת האיך עודנה עומדת וניצבת. שכן חרף היותו של צ'ימולו אדם מעניין ומצליח לכל הדיעות, על זו אין חולק, לא התברך הוא באף לא אחד מהנתונים שבדרך כלל זקוק מלך לאחד מהם או יותר על מנת לטפס עד כבוש את לב ההמון, כמו: כריזמה, חוש פוליטי, יופי חיצוני. לב טוב, חוש הומור, אורך רוח. דיבור נעים. חיוך מאיר. שאפתנות. שתי רגליים באותו אורך.

למעשה, שלוש מגבלות גופניות בולטות היו לו, לצ'ימולו. הראשונה שביניהם הייתה צליעה קשה, שסיבתה הייתה בלתי ניתנת לייפוי; לשתי רגליו היו פשוט אורכים שונים.

על המגבלה השניה נכתבו אגדות עם למכביר. יש שטענו כי בצעירותו שרד צ'ימולו בגפו בג'ונגל במשך מאה ימים, ובשל חיות הטרף לא יכול היה להרשות לעצמו לעצום עין בלילות ולו לרגע; יש שסיפרו כי מדובר בתוצאה של ענן אבק אדיר ששיגרו האלים ביום לידתו; ויש המסבירים בכובד ראש כי מדובר בלא יותר משעורה כרונית. כך או כך, עם העובדות עצמן לא ניתן היה להתווכח: בעוד שעין אחת של צ'ימולו הייתה בריאה וחודרנית, השניה הייתה מצומצמת לכדי עצימה, והוסיפה כך נופך של תסכול למבטו מזרה האימים גם ממילא.

ואם לא די באלו, על גבו של האיש חסר המזל התנשאה גיבנת מפוארת, שלא לומר - במטרה לשפוך מעט יותר אור על יכולת ההישרדות ההיא בג'ונגל - דבשת.

כל אלה לא מנעו מפומפדורה ללבוש חג ביום הכתרתו של צ'ימולו. תושבי המדינה על זקניה, נשיה וילדיה ליוו את הכרכרה המעוטרת שיצאה מכיכר עיר הבירה לכיוון הארמון. האוכלוסיה כולה, שאין ספק כי פלורליסטיות ואמונה ביכולתו של השונה היא נקודה לזכותה, התאמצה לחלוק כבוד למלך החדש ולחזות בזיו פניו. ברם, צ'ימולו לא התרגש יותר מדי. מתוך החלטה שכלתנית נטו אך הגיונית להדהים לאחר מסע הבחירות המעייף, בחר להסתגר במושב האחורי, ולנמנם.

בהיכנסה אל חצר הארמון הענקי, חלפה הכרכרה בגן המלכותי של פומפדורה. זה התפרסם מימים ימימה בכל רחבי תבל בזכות שיחי הבר המפוסלים שמילאו אותו, מעשי ידיו של גנן החצר, אדם בשנות הארבעים לחייו שזה היה כשרונו היחיד. אותו גנן צנום, שהיה עסוק כעת בעיצוב אוזנה של ארנבת חדשה משיח ורדים, נשא גם הוא את עיניו בעניין כששערי הגן נפתחו וביניהם חלפה הכרכרה. הוא הרפה ממזמרתו וכאות כבוד הסיר את כובע הקש שלו כשההמון המנפנף החל סובב אותו במרדפו אחר הכרכרה. כמצופה, המתין הגנן בסבלנות עד שזו נעלמה בין עמודי השיש של היכל הכניסה, ואז חזר למלאכתו.


                                        * 


הכרוז הראשון שבחר המלך החדש לפתוח איתו את יום כהונתו הראשון היה אמנם מוזר מעט בדחיפותו, אך רק עבור זרים מן החוץ. תושבי המדינה עצמה הכירו היטב את המסורת: בדמותו של כל מלך שאי פעם נמשח בפומפדורה, ניצב פסל מפואר בכיכר המדינה. פסלים אלה סימלו יותר מכל את כבוד מוצגיהם, ואת תחילת דרכם השלטונית. בכל פעם מחדש נחשב טקס הסרת הלוט למאורע החשוב של השנה, בהחזיקו את ההנצחה הבלעדית והיחידה לשרשרת המלוכה המכובדת של פומפדורה. אשר על כן, על האמנים שנבחרו היה לדייק בפיסולם יותר מבכל מלאכה אחרת שאי פעם נטלו עליה אחריות, כאשר המצליחים במשימה זכו בעצמם ליוקרה ועושר רב. עם זאת, ניצב מקל לצד הגזר; בשל המשקל הרב שיוחס לתוצאה המוגמרת, כבר היו מי שנשלחו אל הגרדום בעקבות אי שביעות רצונו של המלך מדמותו הנשקפת אליו מן האבן.

גנן-החצר בדיוק שירך את דרכו לביתו כאשר פורסם הצו המודיע כי למחרת יוסר הלוט מעל פסלו של מלכה השלושים ואחת של פומפדורה, צ'ימולו הננס-האיום, וזה יוכן מזהב טהור. הפסל הטוב במדינה, גימזו לב-אבן, נבחר למשימה; ואף גנן-החצר הניח, מתוך הבנתו שלו באמנות הפיסול, שכך תיעשה המלאכה על הצד הטוב ביותר.

ביתו הצנוע של גנן-החצר המתין לו על גבעה קטנה שבה התגוררו עובדי המדינה של הארמון. הוא חלף על פני מבואת הכניסה המלאה באדניות ושתילים מעשה ידיו, אבל לא פסע אל תוך הבית. הוא הקיף אותו.

ליד ערימות גבוהות של כלי עבודה חלודים, עמדה מאחורי הבית חממה קטנה. וכמו בכל יום בשלוש השנים האחרונות הוא נכנס אליה קודם, ונשם את האוויר החמוץ של הכלורופיל, את הריח שהוא חייב כדי להחליט. צורות קטנות וגדלות מסתכלות עליו מבין עשרות המדפים, ודרך עיניים שהוא עשה, שהוא עיצב, שהוא בחר את רמת השקדיות של כל אחת מהן. כבר ימים על גבי ימים על גבי ימים שהוא מתייעץ איתם, עם הכדור הפורח, ועם הברווז, ועם החתול, בזמן שהוא גוזם אותם, מסיר ענפים זעירים וסוררים - אם הוא רוצה להמשיך. הרי זה כל כך קל לחדול, בעצם. זה כמו להפסיק להשקות עציץ - לא דרוש יותר, ממש כלום, כדי לקטוע חיים. כבר למחרת קצהו מתכהה והופך חום בוורידים קטנים ומאיימים המטיילים על שפתו, ואחר כך, כמו גידול ממאיר, כל שטח פניו שפעם היו ירוקים הולכים ומתנוונים להם, עד לקמילה.

התמונה הגדולה והממוסגרת של שתיהן עוד הביטה אליו מהקיר. לעתים הוא היה בטוח שהן ממש קוראות לו להצטרף אליהן. פשוט שיצטרף וזהו - כמה פשוט לביצוע, ככה כדאי. לא נדרשת עשייה, נדרשת אי-עשייה; כל שיצטרך לעשות הוא להפסיק להתעקש, להפסיק לחפש את הסיבה להישאר, והטוב יהיה פתאום. יטפס ויעטוף. כמו קיסוס שכזה.


                                       *

אלפים מילאו את כיכר המדינה על טריבונות שהוכנו לאורך כל הלילה; קונפטי כיסה את האוויר וגרם לתמונת הנוף להיראות כמו עטוי ערפל של פיקסלים. גנן-החצר, שסקרנות מקצועית נטו הוליכה אותו, תפס לעצמו מקום בתא מרוחק והמתין. הוא הביט בינתיים בשלטי הענק, בהמונים שממקום מושבו נראו כמו נמלי צבע ארסיות, ובדוכנים המאולתרים שמכרו מיני מתיקה בדמותו של המלך החדש. האחרונים גרמו לו לתהות לעצמו. אמנם מדובר היה במסורת של ממש, אך למראה זאטוטים סמוקי לחיים שדיברו תוך כדי לעיסת קצה גבחתו של המלך נדמה היה לו שסוגיית הכבוד שעולה מהנושא הזה לא באמת נשקלה עד הסוף.

משמר המלך התמקם בתא העליון, בטריבונה שהייתה הקרובה ביותר אל הפסל. גנן-החצר הצליח להבחין בצ'ימולו הזעוף כמעט כרגיל, יורה נהמות של חוסר שביעות רצון ושל פחות חוסר שביעות רצון, ומחכה בשילוב ידיים לתוצר המוגמר. אומרים שהוא לא מדבר בכלל, צ'ימולו, אלא רק משתמש בהברות. מה טוב יותר בשביל מדינה עם גירעון תקציבי מאשר מלך חסכן?

הפסל היה מכוסה סדין לבן והתנשא לגובה של חמישה מטרים. קו מעוגל בחלקו הימני עזר לגנן-החצר לנחש את מיקומה של הגיבנת, אך הוא לא צריך היה לנחש זמן רב. בפומפדורה אוחזים את השור בקרניו, ומיד לאחר שלושת מופעי החימום של להקת הסטפס הלאומית ניגש האמן הנרגש להסיר את הלוט מעל יצירתו. שקט אחז בקהל לפתע, רק תינוקות בוכים נשמעו מכאן ומשם. ואז הוא עשה זאת - האמן הגבוה, שלגופו חליפה מחויטת שנתפרה במיוחד, משך את הסדין בבת אחת.

הדממה התמשכה. שבע שנים לפני כן, עם הכתרתו של צ'יבילאנו, התחרשה כל אוזן בפומפדורה לשמע התשואות שפרצו ברגע הזה. אך לא כעת. שקט מעיק של מבוכה התפרס, כאילו מישהו לא שם לב והטיל את מימיו במרכז הרחבה, והתגבר בהדרגה לכדי צירוף זמזום של דיבורים ורחש עמום של גירוד פדחת המוני.

זה היה דגם של צ'ימולו, ללא ספק זה היה. הרגליים היו במידותיהן המדוייקות, מדוייקות באי הסימטריה הזועקת שלהן. העקמת שתמיד נכפתה על הרגל הארוכה יותר נראתה עכשיו כל כך בבירור, שמרבית המבטים הופנו לחליפין בין הפסל ובין צ'ימולו האמיתי כדי להבין איך לא שמו לב לכך קודם. הגיבנת המוזהבת הייתה מקומרת ובולטת כל כך, שקרוב לוודאי שמוסלמים היו יכולים להתפלל בתוכה. והעיניים, העיניים הלא שוות, נתנו למלך מבט של פרנויה מוטרפת, או בעצם של זעם עצור וכבוש, קשה היה להבחין, אבל כנראה שלא חטא מאוד למציאות. למעשה, הוא דמה מאוד למבט שעטה על פניו המלך האמיתי באותן שניות ממש.



                                     *


ראשו של גימזו לב-אבן הוסר מעליו כבר באותו הערב. המשימה לפיסול הפסל החדש, שייבנה הפעם "כמו שצריך", הוטלה על הפסל השני ביכולתו במדינה - בלזי איש-בזלת. הלה התחייב שהפיק לקח מטעויותיו של קודמו, ונשבע שהתוצר המוגמר שלו, אותו יכין מנחושת, יהיה טוב לאין ערוך. אך המלך לא נרגע מעלבונו גם אחרי שהגיליוטינה סיימה את מסלולה הקצר, אז טרק את דלת חדרו ושקע בשתיקה זועמת. הוא נחשף כבדיחה, עירום בחסרונותיו מול כלל נתיניו, ומבלי ששום ילד קטן אפילו יצטרך לזעוק זאת.

גם גנן-החצר היה ספון בחממתו, אך עד אז כבר היו מאורעות היום ממנו והלאה. הוא ניגש אל שיח עצום שטיפח כבר שנה מבלי לגעת בו, וביקש לשקוע בעלוותו. הפיסול נדרש ממנו לפתע, כמו סם שתובע את עלבונו ואת הבריחה אליו. הוא חייב לפסל. עכשיו. וזו צריכה להיות חיה אצילה. יפהפייה. ונטולת חסרונות.

האם קיים יציר כזה, נטול חסרונות? גנן-החצר הרהר בדבר שעה שהמזמרה החלה להקיש. עלים-עלים קיפצו מימין ומשמאל, נעלמים במהירות ומכסים את הרצפה. כן, הוא יעצב חיה חדשה, ללא חסרונות. יהיו לה גם שרירים, גם רעמת שיער מושלמת, והיא תהיה כליל היופי. ומהירה, ודוהרת. ועם מחשבה זו האט את תנועותיו, ושקל בינו לבין עצמו אם זו לא חיה שקיימת כבר, בעצם, ושמה הוא סוס.

ולמה הוא לא יכול היה להיות סוס? לדהור בין הרים במקום לשרת כל ימיו. והאם אכן מושלם הוא הסוס, או שרק מיטיב להסתיר את חסרונותיו? האם סוסים גרועים בחשבון, למשל, ורק העובדה שמעולם לא נאלצו הם להתמודד עם דוחו"ת מס סייעה בידם שלא לחשוף זאת? או שמא הם אכן התשובה הבלעדית והאלוהית לשאלת הבינוניות, ואין שלמות בעולם לבד הסוס?

ומה זה מנץ שם, בין הענפים? גנן-החצר פסק מלנוע. הוא הסיט קבוצת עלים, והושיט את אצבעותיו. פרח. לבן ועדין, קטן מידות, עם עלי כותרת דקים ועדינים. כליל היופי? לא, סביר להניח שלא. אבל חדש, למיטב ידיעתו הבוטנית. ממשפחת הציפורניים, אבל חדש לגמרי.

היו ימים בהם הגילוי היה מביא אותו לקפץ באושר. אבל כבר מזמן שגנן-החצר אינו מקפץ באושר. הוא בחן את הפרח בעניין ותהה על קנקנו. חדש לגמרי, בזה אין ספק. אולי נולד כתוצאה מהדישון הייחודי שניסה לאחרונה, חשב בדקירת סקרנות.

ואולי לא, משך בכתפיו מיד לאחר מכן, ושמט אותו.


                                       *


גם הפסל השני הוצא להורג.

גנן-החצר שמע על כך במקרה כשהלך לקנות זרעים חדשים שבוע לאחר מכן. המוכר, אדם שמן בגיל העמידה, סיפר על כך בחדווה לאישה עם כובע אדום ורחב שעמדה לפניו בתור והתלבטה בין אדנית שחורה לאדומה עבור הקקטוס שלה.

מה שקרה, הוא הסביר לה בזמן ששלף אדנית בצבע שחור מתחת הדלפק, זה שהוא ניסה להתחכם. כבר בהתחלה הבנתי שמשהו לא יהיה הגיוני. הייתי שם, את מבינה. היה טקס ממש כמו בפעם הראשונה. דוכנים, וזיקוקים, ודברים. וראיתי כבר מהצורה של הפסל המכוסה שתהיה הפתעה. ואז הסירו את הלוט.

נו, ו- אמרה האישה והביעה ניד ראש מסתייג כלפי הצבע השחור.

ו-אל תשאלי! המוכר השיב את האדנית למקומה והוציא אחת חדשה, בצבע אדום בוהק. איפה מה שהוא פיסל ואיפה המציאות. גבר שרירי, גבוה, מסוקס, עם בלורית מנפנפת ברוח וחיוך של ברבי. אפילו כשחשפו את הפסל הראשון הקהל לא צחק ככה.

גנן-החצר השפיל את מבטו וניסה לספור את הזרעים שלקח.

ואיך צ'ימולו התעצבן, אמר המוכר והניח לפני האישה עוד אדנית אחת, כתומה. אומרים שמזמן לא ראו אותו כועס ככה. גם לא כשהתברר לו שאין לכיסא המלכות המוזהב גישה מיוחדת לנכים. הוא פירש את זה כעלבון, את מבינה. שאיש-בזלת מנסה לצחוק עליו. כי הוא מכוער, וזה.

אני פשוט לא מבינה, אמרה האישה והביטה באדניות בפיזור נפש. מה הוא רוצה, המלך הזה. אני מתחילה לחשוש שהוא לא חכם מספיק בשביל להיות מלך. כשעושים אותו מכוער זה לא טוב, וכשעושים אותו יפה זה לא טוב.

אולי צריך משהו באמצע, אני יודע? הציע המוכר. חשבת אולי על חום?


הייתה לו תחושה, לגנן-החצר, הוא לא ידע להסביר אותה, אבל היא הייתה שם, שהם יחכו לו בכניסה לביתו. והם היו; חמישה, אולי שישה חיילים ששאלו אם הוא גנן-החצר ולקחו אותו בלא להוסיף אומר. גנן-החצר לא שאל שאלות. הוא הניח להם להוביל אותו אל הכרכרה הדחופה, וממנה החוצה אל החצר שלו, זו שטיפח שנים רבות כל כך.

צ'ימולו ישב על כיסא המלכות שלו עטוי גלימה שחורה, ועינו הקטנה מצמצה כמו בעווית של לחץ דם גבוה. נימים אדומים של עצבים איימו להתפקע מתוכה, וגנן-החצר חשב שמקרוב הוא נראה אפילו יותר מפחיד.

צ'ימולו נהם נהמה ארוכה, ואיש מכובד שעמד לצידו כחכח בגרונו ושאל, אתה פיסלת את כל החיות בחצר?

אני, אמר גנן-החצר והביט סביבו. ליבו פעם מעט מהר מהרגיל למראה כל המקורבים לצלחת המלוכה שצפו בשיחה והתלחשו ביניהם.

אתה מפסל מהר?

גנן-החצר הרהר נוגות. לא היה לו מה כדאי לענות. הוא לא הבין בדיפלומטיה. הוא לא ידע לחשב אם כדאי לו להרוויח זמן או להירתם למשימה תוך שיתוף פעולה. עיניו נחו על הרובה הכבד שהיה צמוד לגוו של צ'ימולו.

כן, הוא צייץ. די מהר.

המלך בחר אותך לפיסול דמותו, הודיע האיש. חלק מהנוכחים חייכו בשמחה לאיד; באוזניהם זה נשמע כהקראת גזר דין מוות.

אני יודע לפסל רק בצמחייה, אמר גנן-החצר בקול יציב.

האיש העיף מבט בצ'ימולו, וזה עיווה את שפתיו כאילו ראה את דו"ח הגירעון של השנה החולפת. צמחייה זה בסדר, מיהר האיש לומר. כל עוד זה יצא טוב כמו החיות שלך. אתה יודע מה קורה למי שמפסל את המלך בצורה שאינה משביעת רצון, נכון?

גנן-החצר לא אמר כלום.

יש לך שלושה ימים.

צ'ימולו נהם שוב. זו הייתה נהימה חדה ורגיזה, שכוונה אל האיש הדובר.

יומיים, הוא תיקן.


                                      *


צריך למצוא שם לפרח, הוא חשב למראה שלושת הניצנים הלבנים הנוספים שהנצו בשיח הגולמי שלו. גנן-החצר ישב למרגלותיו על כיסא עץ ישן, כששרווליו מקופלים ברישול ובקבוק שיכר מונח לרגליו. חלקו התחתון של השיח כבר נראה היה כמו בטנה החזקה של החיה המושלמת שחלם להתחיל, אבל ההנחתה החגיגית שקיבל טרפה את הקלפים והותירה אותו בדילמה. גנן-החצר שתה ושתה. הוא מעולם לא שתה לפני כן. כעת, שהסוף ככל הנראה היה קרוב, התנסה לראשונה. ואולי כך, חשב, יבין מה עליו לעשות עם השיח כעת, ואם בכלל.

מול המדורה שהבעיר, הצללית שלו נשפכה והלכה עד הדופן הרחוק של החממה. אולי הוא יכול איכשהו לפסל צללית, רק צללית, שהרי היא לא מראה כלל חסרונות או יתרונות. הנה, כמו הצללית שלו. לא רואים שהיא שייכת לאדם שבור, שאיבד את אשתו ובתו בגלל חוסר אונים. שמעדיף לכלות את כל ימיו בחממה מאשר להגיע למשהו, כי העיר הגדולה מפחידה אותו כל כך. שמסתדר עם צמחים טוב יותר מאשר עם בני אדם, וזו לא המצאה שלו, היא בעצמה אמרה לו את זה, צעקה עליו את זה, ממש רגע לפני.

איך מפסלים צללית? איך מפייסים אדם שאי אפשר לומר לו את האמת ואי אפשר לשקר לו? איך מצמיחים מקוריות ותושייה פתאום? מאיפה?

ואיך אדם שמעולם לא למד קרוא וכתוב אמור לדעת כיצד להתמודד עם התקף אפילפסיה? איך? האם זו אשמתו? כי הוא לא למד? ואם היה לומד על אפילפסיה, והיה בא התקף לב? האם אפשר ללמוד הכל? לדעת הכל? והכל קלידוסקופ של צבעים בגלל האלכוהול, וייאוש, בגלל עצמו. אין לו אומץ אפילו למות, אפילו.

הוא בחן את חייו, אבל יתכן שבעצם רק חלם את זה. הוא ראה הרבה פשטות. ילדות, נערות, בגרות בביתן המלך. ונגיעות קלות של אושר, בעיקר בחלק האחרון של חייו, שהתקשו לחדור את מסך התמימות שלו. ולבסוף, מפלה גדולה. אולי חיים שמעולם לא עמדו באתגר אמיתי נידונים למפלה גדולה.

לנסות או לא לנסות, זו השאלה הסופית, הבין כשמצא עצמו שוכב על הרצפה. הוא לא זכר שנשכב על הרצפה. והרי תמיד חלם להצטרף אליהן, ויסרוהו כליותיו על להמית את עצמו. אולי הוא יפסל מה שירצה, מה שיתחשק לו, מה שידבנו ליבו, ושצ'ימולו יכעס. לכאורה זו הזדמנות של ממש. הקץ יהיה מהיר ונוח, והוא יהיה איתן שוב, בעולם שאין בו יכולות, כשרונות, ומבחני תגובה מהירה.

והבעיה הזו, הרי, אין לה פתרון. הוא הביט בתמונתן וכאילו שאל מה לעשות. הן חייכו אליו, והוא תהה מה עליו לעשות עכשיו. האם לוותר, או לנסות, איכשהו, לפסל צללית.

גנן-המלך קם על רגליו מתישהו. הוא ניגש אל השיח נושא הפרח החדש שלו, ומזמרה בידו. הוא פשוט רצה לפסל.


                                        *


כיכר העיר הייתה מלאה בשלישית, כבפעמים הקודמות לה. הדוכנים לא פורקו כלל מאז הטקס האחרון, אך הגיליוטינה הוצבה הפעם במרכז הכיכר ממש, מתוך רצון הגיוני לחסוך זמן ולאחד את האירועים. אך גם מימד סקרנות חדש נישא באוויר, ועודד הימורים והתערבויות בין אנשי פומפדורה. רובם הניחו שגנן-החצר ייכשל, ועדיין תהו מה ינסה. פרשנים טענו בחדשות הבוקר שפסלי ואמני המדינה כולה נידונו לכליה בזה אחר זה, בעוד שהיו כאלה שסברו אחרת. יושב ראש איגוד המפסלים בחימר סיפר שמאות אמנים עובדים כבר על ההצעות שלהם, אותן יגישו כבר אחר הצהריים.

גנן-החצר עמד ליד הפסל המכוסה שלו, ומנקודת מרכז העולם הזו ראה איך היציעים מתמלאים מהר יותר מאשר בעבר. אנשים כבר לא לקחו עבור הטקס יום חופש, אלא הפנו עבורו הפסקה קלילה. גם משמר המלך הגדיל לעשות והגיע ללא איחור אופנתי, מתוך תחושת תכליתיות. הפעם לא דיבר שום מנחה ולא היה שום חימום. נדרשה רק תוצאה, והחלטה מתאימה האם להתכנס שוב בעוד יומיים. השקט הגיע מהר יותר מתמיד, והעיניים ננעצו חזק יותר. הגיע הזמן.

גנן-החצר אחז בבד הלבן, הסינתטי, וגילה שהוא עצוב. בסופו של דבר, הייתה זו החלטה שלו. זו הייתה החלטה עצובה, שאולי כך נועדה מלכתחילה. אבל כל החיים שלנו בנויות מכאלה, לא? מהחלטות, אבל גם מבעיות כאלה ממש.

הוא הסיר את הלוט.

אתמול הוא בחר שם עבור הפרח החדש. כמה וכמה כאלה כבר התנודדו על דמות הסוס הענק שעצרה כעת את נשימת הקהל, ולכן כבר לא יכול היה להתעלם מהם. את הרעמה, אגב, הוא היטיב לעצב בדיוק כפי שחלם. הוא ניצל את הענפים בשביל להוסיף את מימד הרוח הנושבת. הסוס עצמו היה בעיצומה של דהירה. אפשר היה לראות שהיא מהירה מאוד, למרות שהפסל לא זז מטר. פיו היה פתוח בצהלה שקל היה לדמיין.

על גב הסוס, ישב צ'ימולו, הננס האיום. שתי רגליו היו בלתי אפשריות להשוואה, שכן כל אחת ניצבה מצד אחר של החיה, והוא היה קטן מימדים מכדי שיציצו מבעד לבטנה. בנוסף, כיוון שישב מכופף ברכיבתו ההירואית, גיבנתו הובלעה וגם הוסתרה חלקית על ידי הגלימה שלו. רבים מהקהל היטו את ראשם שמאלה, כמתואמים, בניסיון לאתר אותה.

גנן-החצר התלבט רבות אם להניח מושכות בידיו של צ'ימולו. אבל לא, מה פתאום, ידיו תפוסות היו. עליהן היה לאחוז ביציבות ברובה המלכותי, בעל הקנה המתרחב, ולהצמידו לעיני המלך. עין אחת הייתה עצומה והאחרת פקוחה, צדה דרך הכוונת, נכונה להגן על תושבי פומפדורה מהקמים עליה מעתה ועד כהונת המלך הבא. אזרחי העיר נעמדו על רגליהם והחלו להריע. צ'ימולו עצמו ניגב את זיעתו, ואמר, שככה יהיה לי טוב.

גנן-המלך עדיין הרגיש עצוב, אבל הרגשות החלו להיות מעורבים. כשידיו בכיסיו, הוא התרחק והביט ביצירת המופת שלו. השמש נצצה על העלים, והרוח הניעה אותם. זה היה מראה מופלא, התגלמות הטבע והאדם. הקהל מחא כפיים ובמשך שעות הריע למלך צ'ימולו האמיץ. גנן-החצר החל לחוש הקלה. אף אחד לא שם לב שהסוס לא יודע חשבון.





© כל הזכויות ליצירה שמורות לזליג שפיץ
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ח´ אדר א´ ה´תשע"א  
ח´ אדר א´ ה´תשע"א  
ואני יגיד שהכרתי אותך עוד שרשמת שטויות כאלה כאן:)

ח´ אדר א´ ה´תשע"א  
והאגדה הזאת מדהימה - מתחילת הסיפור היה לי ברור שהגנן יאכל אותה, וניסיתי לדמיין איך הוא יצא מן הבוץ. גאוני, ידידי היקר והטוב. זכית בהמלצה ביושר.

שומרון
ט´ אדר א´ ה´תשע"א  
יש בה את כל מה שצריך להיות באגדות ויש בה הומור שאופייני לך מאוד.
צריך אנשים שיכתבו אגדות חדשות, אולי תוציא מקבץ כזה?
תודה.
ט´ אדר א´ ה´תשע"א  
יש פה הרבה פנינים, והסך הכל עולה על כולן בנפרד, אבל הרגת אותי עם זה-

כי הוא מכוער, וזה.


ועכשיו הבנתי למה יסמין אכלה אותה. האמת שזה כיף נורא. יש לי עוד הרבה מחמאות, אבל עזוב אותך. אני מעדיף לומר שהחלק שבו הוא סוקר את חייו ושואל שאלות קצת מנותק משאר הסיפור. לא הקשרית, אולי בתוכן הפילוסופי הלא אחיד. משהו כזה.
ט´ אדר א´ ה´תשע"א  
איזה יופי.
ט´ אדר א´ ה´תשע"א  
הביצוע שלך לרעיון המעולה שלך היה מצויין.
יכולת כתיבה כזאתי ניתנה לאנשים בפינצטה...
זכית =]
תודה לך, תהלה.
ט´ אדר א´ ה´תשע"א  
לכבוד הוא לי.

זליג, יום אחד יכתבו עלייך אגדות עם.

י´ אדר א´ ה´תשע"א  
כבר כשצירפת לנתונים שלא היו לצ'מולו "שתי רגליים באותו אורך" קנית אותי (כצולעת, כמובן).
אחר כך "כל שיצטרך לעשות הוא להפסיק לחפש את הסיבה להישאר" אמירה שהיא כל כך נכונה.
אחר כך קראתי עד הסוף.
בניית העלילה איטית. אהבתי זאת.
אפיון הדמויות, שעשית בהדרגה – פתחת בצ'ימולו למרות שהגנן הוא המרכז – עדין ומדויק. יש לך יכולת נדירה לתאר אנשים לא רק דרך עצמם אלא גם דרך סביבתם, להאניש את הסביבה כך שתבטא את הגיבור. נהניתי מאד גם מן התיאורים עצמם וגם מן הציניות הקלה שהיתה שזורה בהם, לאורך כל הסיפור. והיו מספר נקודות שבהן אפילו נצבט לי הלב (מאיפה זה בא לך, התוגה המוסתרת הזו?)
והסוף – מושלם, בעיני. כל הכבוד
י´ אדר א´ ה´תשע"א  
למקרה שהכוכבית העליונה אינה ברורה -
מדובר (כך מתברר) רק בשחזור לאגדה קיימת
(הגם שלא התיימרה בכלל להיות אגדת צמחים לט"ו בשבט).
י´ אדר א´ ה´תשע"א  
להוסיף את ההערה הזו גם באמצע. איפשהו בין השורות. אולי אחרי הפיסול השני.
כדי שאף אחד לא יפספס.
וזה נקרא כתיבה מדוייקת, לא?
סיפור מצויין.
י"ד אדר א´ ה´תשע"א  
נטו.
(וכל מה שכולם אמרו, בעיקר יסמין ואגדות עם)
כ"א אדר א´ ה´תשע"א  
נורא נהנה מהכתיבה שלך,
מצוין!
כ"ג אדר א´ ה´תשע"א  
ל´ אדר א´ ה´תשע"א  
הו, לא הגבתי לזה. זה נהדר :)
הכתיבה כייפית והרעיון מעולה!
כ"ה סיון ה´תשע"א  
אני בטוח שהכותב במקורי של האגדה עושה סלטות בקברו ברוב שמחה על מה שהוצאת מזה.
כ"ה סיון ה´תשע"א  
י"ז אב ה´תשע"ב  
ממש נהניתי.
במיוחד בסוף שצ'ימולו מוצא לנכון לדבר סופסוף.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד