בנושא
בכרם
חדשות
 
רעידת אדם / רילקה
בביכורים מאז י´ שבט ה´תשע"א


"טרף נתן ליראיו – טירוף נתן ליראיו"
(בראשית רבה, מ, ב).

"עם האנשים שאני יכול לדבר אתם, אינני יכול להתפלל; ועם מי שאני יכול להתפלל, אי-אפשר לדבר"
(עקיבא ארסנט סימון, מחנך דגול).


ראשי תיבות תמוהים הם "שובבי"ם". עיניים מעיינות בהגאים הפונטיים, ותחושות עזות מושכת אותך אל ירמיה פרק ג'. אבל תחושות אחרות ממלאות אותי יראה ופחד.

בבוקר יום חמישי ערב שבת קודש פרשת משפטים הקדמתי לקום עם שאר מעוררי השחר, נטלתי אספלנית שלי וכרטיס הפלאסטיק של המנוי ונסעתי באבטובוס. שעות הנץ החמה יפות היו, לא חמות ולא קרות. אדם שאינו בהול על זמנו, יוצא לחוץ ונפשו מתבשמת מטל אורות. אחר שטבלתי י' פעמים וג' פעמים ופ"ד פעמים במים, נותרתי טמא מת כשהייתי, אבל הרגשה של טהרה שאין כמותה שרתה עלי.

אחר שני שיעורי מתמטיקה בישיבה התיכונית, נטלתי דוד עימי ופסענו אל האבטובוסים השוחקים בדרך העיר בני ברק. עיר מפוארה בתורה וביראה ובילדים קופצים לכבישים. איני זוכר אם הלכנו ודיברנו או אם הלכנו ושתקנו; אפשר שכך ואפשר שכך. אומר היה עגנון: "כשהלב מלא הפה מדבר. וכשהנפש מלאה עיניו של אדם מביטות מתוך עגמימות של חיבה ופיו שותק".

בית הכנסת היכל רחמים זכה להיות בראש גבעה מפוארה, ניצב לו דומם, ואנו מעפילים אליו בחמש עשרה מעלות לבנות בוהקות. טרם שנכנסנו פנה אלינו אחד מן דמויי השרפים, בגדיו לבנים וראשו כמעט ונבלע בתוכיותו; ביקש אותנו לסור עמו לקבלת המלקות. מלקות אלה מנהג ישראל קדושים מימים ימימה. נוהגים היו בקהילות הישנות שבאשכנז שכל מי שחושש בעצמו בספק ספיקא של עבירה, הולך ומשתטח לפני אסקופת בית הכנסת. כל כך כשרים היו אותן דורות. והשמש בא ברצועה ומלקה אותו ל"ט מלקות, ואחיו המולקה מונה אחריו והוא, רחום, יכפר, עון, וכן על זה הסדר ג"פ. גדולי ישראל שראו בצערם של ישראל, ביטלו מנהג זה וקבעו לומר פעם אחת והוא רחום לפני ערבית. בימים שהיו עוונות מועטין היו מכפרים עליהם בצער הנפש ובצער הגוף. בימים שלנו שעוונות מרובין אין אנו מספיקין ללקות כל צרכנו ופוטרים עצמנו בפסוק אחד. אף אנו חששנו מצער הגוף שבצום, פטרנו עצמנו בתירוץ עליבות הגוף, ונכנסנו אל בית הכנסת.

בית הכנסת צפוץ ודחוק כסומא שמתו עיניו, אבל עיני הזקנים היושבים מאירות מאורה של תפילה; מלא וגדוש מידו הרחבה באנשים של צורה. מחמת שלא מצאנו מקום ביישוב הדעת עלינו לעזרת הנשים. אף היא צפופה הייתה, אולם נדחקנו ודרך בקענו לעלות. בצמצום רב נותר לנו מקום ג' פסיעות. הבטנו איש בפני רעהו כתמהים ושואלים מה יהא הסדר.

אימת פתאום נפלה על הציבור ומצאנו רגלינו רותתות וידינו מתופפות על הסידור קינים והגה והי. הרב עמד לפני התיבה מוקף בקהל המשקיף בו, אבל לא השגיח בהם. כל אחד ואחד מן הציבור עמד לבדו, כאילו הוא ובורא עולם עושים ביניהם מעין מה שקרוי "שיחת נפש". יחידו של עולם עמד והביט בו וראיתי פניו שוחקות. ישות טרנסצנדנטאלית שאין אכילה ושתייה שייכים בה, נראתה דשנה ושלווה כלאחר סעודה שבמוצאי יום הכיפורים, שישראל יורדים להקים סוכותיהם ולבנה מאירה להם פנים.

עמד שליח הציבור, ליבו דובב ושפתיו לא נעות. כמעט וקראתי עליו מקרא מפורש שבתהילים "יָפְיָפִיתָ מִבְּנֵי אָדָם הוּצַק חֵן בְּשִׂפְתוֹתֶיךָ עַל כֵּן בֵּרַכְךָ אֱלֹהִים לְעוֹלָם". חרב לא הייתה על ירכו, ורק הוד והדר עוטים אותו כשלמה. טרם שפתח זקן ורגיל שבהם בשיח לפני המקום, עמד במקום נמוך ופניו אל הציבור. פניו לציבור ועיניו מוטות מטה אל סידור תפילותיו, זקן ושבע ימים שדפיו תלויים בחוט השערה.

אינני יודע באילו מילים הייתי רוקם את שליח הציבור שעמד שם. ודאי שלא היה הוא כאותו חמדת יקיר ישראל מארצות גליציה ואשכנז, אולם קרוב היה לזה. התחיל אחד מן הציבור קורא קרבנות במרוצה. מה פגם מצאו קהילות ישראל שביטלו אמירת קרבנות? מנהג אשכנז הקדום לומר פרקי קרבן התמיד ופרק איזהו מקומן וברייתא דרבי ישמעאל ופרקי קידוש השם. היום מוצאים מיעוט בתי כנסיות אומרים זאת, ואף הם במרוצה. בית מקדש שנחרב לפני ב' אלפים של שנים כיהה ליבם של ישראל, ואין הם מצפים לו בכל יום. תפילות כנגד תמידין קבעום, ותמידין נשכחים והולכים. דור שאין בו תמידין אלא מוספין, שכח תפילות בזמנן ומצא לו מוספין בכל יום שרוצה, ואינו יודע מאין בא ומאין בא לו.

מאריך אני שוב ושוב, ולאחר מכן קובלים בפניי אחרים על שמכלה אני זמנם של ישראל. אחר שסיימו קרבנות התחילו אשרי יושבי ביתך. טרם שסיימו עברו בינינו סידורים. לא ראי סידור הרש"ש כסידור קורן. הצד השווה שבהם שמכוונים ליבם של ישראל לאביהם שבשמים. סידור קורן על ידי תפילה המשורטטת בו כשירה, וסידור הרש"ש בדרכים אחרות. לא הספקנו לפתוח הסידור וביקשו אותנו לתרום פ"ד מטבעות לפדיון נפש. אחדים מישראל מלעיגים על תלמידי חכמים אלה ש"עושים קופה" בתפילותיהם, אולם ישראל קדושים שמבינים כי אין נפשו של אחד מישראל כשל חברו, עומדים ולמדים קל וחומר בעצמם מהקרבתם של דלים ורשים את ממונם על מזבח הקדושה. אנו שלא הכנו מטבעות מרובים, שמנו כך וכך שקלים בקופה, וזכינו בקניין הגבהה בשמונים וארבע מטבעות שהיו בשקית בד רקומה.

כשסיים החזן "אשרי", התחיל קדיש. כל מילה ומילה יצאה מפיו באיטיות, כאילו המתין שתסובב לה "יתגדל" זו ברחבי בית הכנסת, תחדור לכל נים ונים ותיכנס לליבות ישראל. אחר שסיים קדיש התחילו תפילת עמידה. אנו, הבטנו בתמיהה בעשרות שמות הקדוש שהיו פזורים בסידור. בקושי שמצאנו "ה' שפתי תפתח" לאחר כך וכך פעמים שהופיעו ה' גבורות וג' חסדים, כח"ב חג"ת נהי"ם, א"א וז"א, זו"נ ות"ד וכיוצא באלה. אני, שסבור הייתי שקבלת חב"ד שב'תניא' אני מכיר, גיליתי שאין אני יודע כלום מעולמות העליונים. מהכא להתם הסעתי ליבי לכוון לפני אבי שבשמים ובארץ. מכל עמוד ועמוד דליתי מילים מוכרות עד שנתקבצו למשפטים וממשפטים לעדרי תחינות.

אחר כשעה סיימו את תפילת שמונה עשרה. אין יכול אני לתאר כיצד הסתלסל קולו של החזן המקובל הספרדי בקול צלול וחד ברחבי בית הכנסת. לא רק מחמת סלסוליו הנאים ארכה ברכת אבות מחצית השעה וקדושה מחצית השעה. דומה היה הציבור כמי שתועה ביער, ומבקש שיאיר לו הקב"ה אבנים מבהיקות בדרכו. בכל ברכה וברכה סיימו הקהל יחדיו "נרנח"י דיעו"ר דחב"ד דישסו"ת דא"א דכל פרצוף וספירה בפרטי, א-צילות ב-ריאה י-צירה ע-שייה בזיווגא שלי-ם" ועל כל עבירה ועבירה בווידוי "והיו כסא ש-לם אשר בהם יתפשט שפע הא"ס ב"ה". אין אני יכול לצייר סלסולי קולו, ולא יכול אני להראות את הקולות. אש שחורה על גבי אש לבנה אין בי, אבל אין שם אדם שלא ראה קולו אלוקים מדבר מתוך. קול נעים מזה שמעתי בתפילות יום כיפור שבהר עציון, אבל קול זה מיוחד היה בליטופו. אין אני מאוהבי ניגוני עדות הספרדים, אבל תווים אלה ששמעתי שם שונים היו. או שמא אני הוא שהייתי שונה.

ריחם עלינו קודשא בריך הוא והחזן מיהר יותר בשאר ברכות. אחר שראינו את התחנון ומספר עמודיו, בחרנו לצאת מיד לאחר סוף שמונה עשרה. השעה הייתה שש בערב, וחמה כבר עמדה בריש האילנות. בחנות אנג'ל הסמוכה, קנינו דבר מאפה לשבור את הצום, ואחר פנינו לבית הכנסת היהודי הגדול – איצקוביץ', להתפלל תפילת ערבית. קשה היה המעבר בין צפיפות של מוסר ותורה לצפיפות של דוחק וזיעה. אבל הנאה שבראיית יהודי גלות, סימאה את עיניי בזמנים ההם.

בבני ברק אין רואים שקיעה יפה. בתים מגושמים שבנו חרדים שבה, מסתירים את אור שמשה של תל אביב המפזמת כעלמה, אבל אנשים של צורה שבה מאירים יותר.



בני ברק עגנון קבלה תפילה

© כל הזכויות ליצירה שמורות לרילקה
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ"ז שבט ה´תשע"א  
ואוו, מצד אחד כבד ורציני. מצד שני-כמעט בלתי אפשרי...
הרבה מהתיאוריעם כאן היו כ"כ רחוקים ממני שאני כמעט יכולה לומר שלא הבנתי כלום.
גם השפה לא קריבה אליי את התיאורים.
וכל זה לא ממעיט מהיופי של השפה, האיכות והגובה של הכתיבה.

עֹז
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד