רק חברים בכיפה יכולים לכתוב תגובה

רק חברים בכיפה יכולים לדרג יצירות

דרוג היצירה

אני חייבת שתסביר לי איך המים והאש התחברו כאן ביחד.
הגשם שתמיד מערפל את הדרך הופך אצלך להיות מאיר-שזה מקסים גם אם אני לא מבינה למה...

עֹז
חובבת תמצתיות.

אני לא מכיר הרבה תחושות יותר מתסכלות מהתחושה שחשתי לאור (או לחושך...) היצירה הזו...
השקעתי מחשבה וכו' וכו' ואפחד לא ירד לעומקה, ואז אני נצרך להסברים:
כתבתי את ההייקו בעקבות אסון הכרמל וגשמי הברכה שבאו מיד לאחריו.
כל שורה בשיר מתארת ביאור אחר למילה יורה-
א. גשם ראשון.
ב. פעולת הירי בנשק.
ג. הוראת דרך, מורה.
מכאן "גאונותו" של השיר (אם ניפול קצת במגלומניה ונרקסיזם...).
קצת בעסה שאף לא אחד מקוראיו המשכילים של האתר ירד לעומק דעתי.

תודה על התגובית.

ראשית, באמת באסה לא להבין רעיון של שיר, כקוראת זו תחושת החמצה.
שנית, אז צדקתי כשכתבתי שאני לא מבינה איך הכל מתחבר ביחד.
שלישית, והכי חשוב, מבחינה תחבירים אין כאן משפט שלם, גם בקריאה מוסברת-אין כאן רצף הגיוני. איך אתה מצפה מקורא חכם [אבל לא גאון ] להבין שכל שורה מכוונת למשהו אחר? איך אני אמורה להבין את חוסר החיבור בין השורות?

עֹז

אבל בעיני יש חיבור-
הביטוי "צרורות" במקורותינו פירושו גם "נזק".
כלומר במילים אחרות-
הגשם הראשון, מתקן נזקי אש-
אבל בעצם הוא גם מאיר ומורה לי דרך ונותן לי סימן...
לילה טוב!