המלצת העורכים
בנושא
בכרם
חדשות
 
דת חדשה לעולם חדש / אז מה
בביכורים מאז כ"ג כסליו ה´תשע"א


נִמְצָא אָדָם מֵת בְּחֶדֶר נָעוּל.

אֵין שׁוּם דָּבָר מְרַתֵּק בָּאָדָם הַמֵּת.
הַחֶדֶר, ווֹטְסוֹן, רָאוּי לְצִיּוּן;
הַהִתְנַהֲגוּת הַמּוּזָרָה שֶׁל הַחֶדֶר.
שׁוּם חֶדֶר אֵינֶנּוּ נָעוּל בְּלוֹנְדּוֹן.
גַּם כְּשֶׁהוּא נָעוּל תָּמִיד אֶמְצָא מַפְתֵּחַ:
אֵצֶל הַחַדְרָן אוֹ בַּהֶסֵּק הַלּוֹגִי שֶׁלִּי
שֶׁבּוֹחֵן אֶת לֵב הָאֲנָשִׁים,
כְּמוֹ אֶת הַשָּׁעוֹן שֶׁל דּוֹדְךָ הַשִּׁכּוֹר.

אֲנִי מִתְנַצֵּל, ווֹטְסוֹן. שָׁכַחְתִּי שֶׁהוּא מֵת.
אֲנִי נוֹטֶה לִשְׁכֹּחַ עֻבְדּוֹת כָּאֵלּוּ,
יֶשְׁנָן אֲלָפִים מֵהֶן.
אֲנִי מִתְנַצֵּל, אָמַרְתִּי. בֹּא.

אִם נְמַהֵר עוֹד נַסְפִּיק לְהַגִּיעַ לְקוֹבֶנְט גַּארְדֶּן.
מַעֲלִים שָׁם הָעֶרֶב אוֹפֶּרָה חָדָשָׁה:
'הַוַלְקִירוֹת' לְרִיכָרְד וָאגְנֶר.





© כל הזכויות ליצירה שמורות לאז מה
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ"ט כסליו ה´תשע"א  
מעניין... (אני צריכה לחשוב על זה עוד קצת. ברור לי שלא הבנתי עד הסוף, למשל, את הכותרת.)
כ"ט כסליו ה´תשע"א  
אבל לכל הרוחות, זה היה אמור להיות מומלץ. לוצי המאפיונר הזה, אני עוד אמלוק את ראשו.

בברכת יטופל
כ"ט כסליו ה´תשע"א  
הוא תמיד היה זכור לי מילדותי כספר מומלץ,
ועכשיו, לרגל היציאה המחודשת, קראתי שוב ועולות הרבה מחשבות ותהיות לגבי הסיפור והרוח הנושבת מהם.



(ומה זה הג'יפה בסוף? רק ב-IE. לא בכרום)
כ"ט כסליו ה´תשע"א  
שמעוות לא יכול לתקון?

ועכשיו לעניין. אתה כותב טוב מאד, כהרגלך. אתה מציג את הולמס כחסר רגשות, כמתייחס לכל דבר כאובייקט "אין שום דבר מרתק באדם המת". מעט אחר כך הוא מתנצל, אך באותה נשימה הוא דוחק בווטסון פן יאחר למחזה המוצג בקובנט גארדן - התיאטרון המלכותי של לונדון.
במזחה לא מוצגת סתם הצגה, אלא הולקירות של וגנר, שזה מחזה המשך ל'זהב הריין'. ב'זהב הריין' נוצרת הטבעת השלטת, המבטיחה לאוחז בה כוחות על טבעיים, יחד עם ויתור על האהבה. הולמס, המפענח תעלומות בחושים מדהימים (שלא לדבר על חזרה לחיים) מצטייר כאדם המחזיק בכוחות קסם דוגמת אלו שהטבעת מעניקה - וכמו נושא הטבעת אף הוא איבד את האהבה.
אני מניח שיש דברים נוספים בשיר, אך עד כאן דעתי משגת בשעה שאני עייף.

ונשארה הכותרת. אם אני יורד לסוף הרמז הטמון בה, אתה קובל על איבוד הרגש האמיתי והתמים מן הדת, והמעבר על היסקים לוגיים יבשים וחסרי חיים, נטולי אהבה. לא ניתן לקיים את מצות אהבת ה' בהיסק לוגי, אני שומע את קולך מבין השורות. אני לא בטוח שחפרת כל עמוק, אבל בסיום הוולקירות של ואגנר יש את האב שהוא האל, וביתו הולקירה שמנסה לעשות את רצונו אך תקועה בפרדוקס שאינה יודעת מה לעשות (לא קראתי במקור, יש לי תקציר ישן). עובד ה' הכרוך בסבך הלוגיקה, יפול עד מהרה לחיצי הפרדוקס.

כאן ארחיב עוד מעט, שאני כמעט בטוח שלא התכוונת: השורה הראשונה הניצבת בדד מיד לאחר הכותרת, נוקבת אף היא. האדם העוסק בדת החדשה, משול לאדם מת בחדר נעול. מת, משום שאין בליבו אהבה. בחדר נעול, שכן מי שנמצא בחדר נעול וסגור אינו יודע מאום מן הקורה בחוץ. אנשי הדת החדשה נעולים בתוך העולם הזה, ואינם מוצאים דבר מחוצה לו, ואף בתוכם אין כלום - משום שאין אהבה בליבם. הם משולים לאדם מת בחדר נעול.

מדוע הדת החדשה היא לעולם חדש? אולי משום העדנה שיש לתאוריות לוגיות, ואולי משום שדווקא אנשי הדור החדש לא מצאו נקודת אחיזה בשום דבר חוץ מהיסקים לוגיים חסרי משמעות, וזהו העולם החדש.
ואולי אתה בכלל כותב על אנשים שחיו לפני מאה שנה.


הערות קטנויות לסיום:
- לא מפתיע שבחרת בואלקירות של ואגנר. אני מניח שכבר עמדת מזמן על הדמיון הלא נסתר של שר הטבעות לטבעות הניבלונגים.
- אם הייתי נודניק, הייתי בודק מתי שרלוק הולמס התעסק עם השעון של השיכור (אני לא מכיר את הסיפור), והאם זה מתאים לתאריך המשוער של הצגת הבכורה של ואגנר בלונדון. אבל אני לא כזה קטנוני, ומתאים לך לבדוק את העניין היטב.

לסיכום: מעולה, טוב מאד. מזמן לא נהנתי לקרוא בשיר רבדים רבדים כמו עכשיו. אולי המצאתי, אולי הבנתי נכון. אני לא מהמכריזים על מות המחבר, אבל אני מהדוגלים בעצמאות הקורא

שומרון
ל´ כסליו ה´תשע"א  
חריף כבר הרבה זמן. איזו חריפות ובאיזו עדינות כביכול. חתכים יפים, נקיים. אח, זה כואב.

הכפור הזה, האדישות. הטכניות. והביצוע עם הטוויסט דרך שרלוק ווטסון...
חומר משובח, בחיי.

רק לא הבהרת מספיק שזה מה שהעולם עשה לדת, ולא חלילה מה שהדת עשתה לעולם.
ל´ כסליו ה´תשע"א  
מצוין. כתוב טוב, ונוגע איפה שצריך. בקטן, השרלוק שלך לדעתי נכנס לקצת יותר מדי הסברים בבית השני. אהבתי את השיוך של ההיסק הלוגי למפתח.
אני בכוונה לא מתייחסת יותר מדי לאמירה של השיר, דווקא כי אני מרגישה שבשירים כאלו יש יותר סיכוי שהשיר ילך לאיבוד בתוך המסר, שאני כמובן מתחברת אליו בקלות. וגם כי אחרי שומרון אני לא בטוחה שנותר לי מה לומר... בעצם, משהו קטן. ואגנר ישר קישר לי את כל השיר לנאציזם, ואם לא היתה הכותרת, מה שהשיר אומר לי זה בעצם שנאציזם ודומותיו תחילתן בגישות כמו זו המוצגת בתחילת השיר, באדישות פשוטה, בקור הלב, בעובדות.
הכותרת גורמת לי לתהות אם לזה התכוונת.
ל´ כסליו ה´תשע"א  
מעניין, השיר הזה.

אבל הסוף, לא יודע, מרגיש לי מאד מאולץ. כאילו לא הצלחת לדחוף את ואגר בדרך פחות עדינה. משהו כזה.

בקיצור, הרהרת אותי.
א´ טבת ה´תשע"א  
את ואגנר אף פעם לא דוחפים בעדינות
א´ טבת ה´תשע"א  
הבנת למה התכוונתי, נכון?

א´ טבת ה´תשע"א  
אני אישית קראתי יותר בכיוון שהאדישות מאומצת על ידי אנשים בימינו ממש כמו דת, ולא בכיוון של עיוות הדת, שנשמע לי (אישית) תמוה מעט. אבל גרמת לי לחשוב על זה.
אה, ואני מתנצל, גם לכותב השיר מגיעה תודה, כמובן.

בברכה,
אלעזר
א´ טבת ה´תשע"א  
שלא תהיה כאן טעות: אני נגד ואגנר. הוא הרע כאן בשיר. (בחיים לא קראתי/ראיתי את "טבעת הניבלוגים", וברור שהוא דומה לשה" אבל בדיוק הפוך וד"ל)
אבל גם שרלוק לא בדיוק יוצא טוב, אם כי לא מהכיוון של מסת"ה.

- יהודהו- האם התכוונת לומר שהאופן הטכני בו הקטע האחרון נכתב צולע? כי עם זה אני אולי מסכים. (ואולי גם רעואל מסכים אתך). אבל אם רצית לומר שזה מאולץ מבחינת שאר השיר אז לא. ואגנר היה כאן מהתחלה.

- הקטע עם השעון של הדוד נמצא בתחילת "חותם הארבעה".

- עניין הדת החדשה די ברור, לא? בכיוון של ההסבר של אלעזר שאיננו רומאי, אבל לא מצד האדישות.


(חששתי שהעניין הרגשי במובנו הפשוט ["הו, הוא לא מתפעל מאנשים מתים, איזה רע לב"] יתפוס את מרכז הבמה כאן, ולא זו עיקר כוונתי. למרות שברור שגם זה נכון)
א´ טבת ה´תשע"א  
"דומה ל*שה"ט" ולא כפי שפורסם.
א´ טבת ה´תשע"א  
שזאת טעות מתבקשת מאוד לקרוא בכיוון הזה של אדישות ושכליות, עכשיו כשהכנסת את "ההיסק הלוגי שלי".
א´ טבת ה´תשע"א  
צר לי, אבל אין ספק שההבנה הפשוטה היא בכיוון של אלעזר ומסת"ה, של האדישות הרעה., השכל הקר.
ונדמה לי שכבר שאלו פה איפשהו: יש ערך דווקא לסיטואציה של איש מת בחדר נעול או שזה מקרי?

[וכן, התכוונתי שטכנית זה קצת תקוע.]
א´ טבת ה´תשע"א  
שההבנה הפשוטה לא מסבירה באופן מניח את הדעת הן את הופעתו של ואגנר בשיר, והן את החדר הנעול, וההיסק הלוגי.

(ההיסק הלוגי מרכזי כאן, אפילו יותר ממה שנשמע מכם שהבנתם. הוא אולי לב השיר.
אבל עזבו, רעואל מסביר את השיר הזה יותר טוב ממני)
א´ טבת ה´תשע"א  
אני לא אוהב לא להבין. אבל אני מגיב כי אני מרגיש שיש כאן משהו חשוב וטוב.

רק לראות את התגובה הענקית של שומרון ואני מבין כמה לא להבין יש לי עוד לא להבין.
את ואגנר הבנתי (את התחושה הסובבת, בכל אופן). אישית דוקא כן מכיר את טבעת הניבלונגים. מדהים עד כדי צער, במיוחד הקטע של מעוף הולקירות.

אז תודה, ואולי בעזר ה' אעמול על מה שקורה פה.
ישי
א´ טבת ה´תשע"א  
ברור שההיסק הלוגי הוא המרכז, כי הוא המפתח, כדברי הולמס. מבחינתו, אין דבר כזה משהו לא מובן (=חדר נעול), הכל ניתן לפתרון בעזרת המפתח גנבים שלו: ההיסק הלוגי.
ב´ טבת ה´תשע"א  
והניתוח של שומרון, שמצליח לשמור על השיר למרות הפירוש המדוקדק ראוי למצוין בפני עצמו.

מצוין.
כ´ שבט ה´תשע"א  
בנוסף לכל מה שנאמר, מה מעניין אותי בקריאה שניה זה העובדה שלמרות שהחדר נעול ללא מפתח, הם נמצאים הן בתוכו והן מחוצה לא.

ט"ו סיון ה´תשע"א  
-ההיסק הלוגי יוצר מציאות חדשה: בשביל הולמס אין דבר כזה חדר נעול. מבחינתו גם חדר נעול, מהרגע שהוא לו מצא מפתח, כבר אינו נעול, על אף שהוא טרם נפתח. כלומר ההיסק הלוגי יוצר מציאות שעדיין איננה קיימת- סוג של כח שניתן לאלים, שעליהם סובבת העלילה בוולקירות.

-קודם באה הקביעה שהחדר נעול ורק אחר-כך בא ההסבר, אבל קודמת לכך ההודאה בִּדבר כשלונו של הולמס. ההיסק הלוגי נהיה דת דווקא משום המושלמות שבו, הקיצוניות שבו, ועל כך שכל דבר מתואם בול למקום ולצורך; מה שמזכיר את הגרמנים ואת וגנר, ואת אובדן הלב שיש בהיסק הלוגי מה שאינו משנה דבר-הדת צוותה וכך נעשה, שזה עומד בניגוד גמור להיסק הלוגי, שמתיימר להציע חיים של בחירה חופשית. ואולי ההודאה תחילה, בדבר הכישלון הלוגי, מייצגת קביעה כי הדת החדשה נכשלה בתפקידה.

לעומת זאת, בוולקירות של גארדן, לא קיים היסק לוגי: אבא לא אמור להעניש במוות את בנו, לאב אמור להתאהב באחותו. אלו דברים שאינם מותנים בהיסק לוגי, אבל דווקא הדברים האלו, שסופם מביא למוות, מענינים את הולמס והוא רוצה ללכת לראותם, אל אף שהרגע אמר שמתים אינם מענינים כלל, מפני שהם אינם נדירים להולמס. אצלו ההיסק הלוגי בוחן את לב האנשים, בניגוד גמור לדפוס הפעולה בוולקירות. אך הוולקירות נגמר במוות, ואילו השיר מתחיל במוות, שזה ניגוד נוסף.

הוולקירות עוסק בעולם האלים, כביכול העולם העתיק, לעומת הולמס, שחוקר בעולם המודרני. משראה העולם המודרני כי דפוס העולם העתיק, המבוסס על אהבה ומוסר אלוקי הביא למוות, החליט להתנזר מכך ולהמציא דת חדשה בכיוון הנגדי, הלא הוא ההיסק הלוגי. אבל, הוא הגיע לאותן תוצאות: חקירה של אין-סוף מקרי מוות, זמן מדוד ולחוץ (שאותו מייצג השעון) והוללות. בסופו של דבר הוא הביא לתוצאה נוספת אחת שלא הייתה קיימת בעולם של האלים: החדר, הדומם, החפץ נהיה מעניין יותר מהגזע האנושי (שמא יש פה גם רמז לטכנולוגיה?)-זוהי הדת החדשה, המפחדת לבחון דרך הלב, ומשום כך עוברת אל החפץ והתרבות, שפה נכנס וגנר והרומנטיקנים, אבל בסוף יוצאת מחריבה. ומשום כך שרלוק לא יוצא טוב, כי הוא לא מקדם לאף מקום, רק מוסיף רע על מה שכבר טבוע וקיים. הוא לא רע לב כי הוא לא מתרגש מאנשים מתים, או שהוא נהיה אדיש, אלא כי החפץ מעניין אותו יותר מהאדם.

מה אנחנו למדים מכאן:"אין חדש תחת השמש" ו"מה שהיה הוא שיהיה". הכותרת בסופו של דבר סרקסטית, ומראה כי לא משנה מה ימציא לו האדם, הוא נשאר באותו מקום גם בעולמו הכביכול חדש והמתקדם. אין דבר כזה דת חדשה; גם אם יוצגו לה עקרונות שונים, כמו שהאיסלאם והנצרות דומות ליהדות אך שונות, בסופו של דבר הטבע האנושי דוחף כל הזמן לאותם מקומות.
ד´ אב ה´תשע"א  
בהחלט קלעת בהרבה נקודות
(מה יש לכם בשיר הזה שאתם מתפלפלים עליו כמו ביני"שים?)
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד