בנושא
בכרם
חדשות
 
צוות4-קצה חוט(פרק4) / tooti_frooti
בביכורים מאז י"ט כסליו ה´תשע"א

 

הם הזמינו את גברת ברמן לתשאול נוסף.

זה היה הרעיון של עומר, מצב רוחו היה טוב יותר לאחר הערב ההוא בפאב הקרח. שמצב הרוח טוב, החשיבה הנכונה עובדת.

"גברת ברמן." אמר אורי בשקט, "תוכלי להיזכר במשהו מיוחד שקרה בין השעה אחת-עשרה בלילה לשתיים לפנות בוקר? כל דבר חריג."

שבעים השנים שחייתה גברת ברמן ניכרו בפניה המקומטות, אותן לא טרחה למתוח כמנהגן של נשות הדור. כעת הביט בהן אורי בציפייה.

"מה זה יעזור לך, נער צעיר ונאה שכמותך, אם אירע משהו חריג? הרי הסיכויים שהאירוע יוביל לגנב שואפים לאפס. חבל לבזבז כך את זמנך בשאלות לגברת זקנה שבית המשפט יטיל את זיכרונה בספק."

אורי לא התייאש.

"גברת ברמן, הזיכרון שלך חד כשל אישה צעירה. אני מאמין שאם היה אירוע חריג בשעות האלה, הוא קשור לגנבים בצורה כלשהי."

גברת ברמן קימטה את מצחה, המקומט ממילא, במחשבות. אורי המתין, דרוך, מקווה שתיזכר במשהו.

"יקירי," אמרה גברת ברמן בעצב, "הלוואי ויכולתי לענות לשאלתך... חוששתני שאינני זוכרת אירועים חריגים."

אורי נאנח ועיסה את צווארו המתוח ביד אחת, ידו השניה תופפה על ברכו בעצבנות.

עומר טעה. הם בכל זאת יתשאלו יותר מידיי אנשים.

"תודה לך גברת ברמן. אם תיזכרי במשהו, יש לך את המספר שלי, נכון?"

"יש לי, יקירי. אם אזכר, אצלצל אליך." אמרה וחייכה אליו.

אורי שחרר את גברת ברמן ויצא אל מחוץ לתחנה, נאנח.

סוויסה ישב לו על הוריד.

הוא שלף סיגריה והדליק אותה. כבר חמש שנים עברו מאז שהפסיק לעשן, אבל עכשיו הוא היה עצבני ומתוח מכדי לוותר על העישון.

כשייסגר התיק, יפסיק שוב לעשן. עד אז הוא צריך לפרוק את עצביו בצורה חוקית ולא אלימה.

כשנכנס בחזרה לבניין, פנה ישירות אל שולחנו של עומר.

"היא לא זוכרת כלום. שום דבר חריג. בזבזנו זמן יקר, אנחנו ממשיכים לבזבז אותו. העקבות מתקררים וקצה החוט מתפורר."

"תפסיק עם הדימויים הדבילים שלך. היום אנחנו מתשאלים את המלצרים של האירוע. בדרך כלל הם בלתי נראים בעיני רוב האורחים ככה שהם יודעים הכי הרבה. נמצא משהו להביא לסוויסה." עומר לקח נשימה עמוקה ואז הביט באורי בעיניים מצומצמות.

"חשבתי שהפסקת לעשן."

"גם אני חשבתי." אמר אורי והלך.

עומר שפשף את קצות אצבעותיו במצחו, הוא ראה בעיני רוחו את סוויסה צועק עליהם בדיון הערכת המצב, שהם חבורה של לוזרים, שרק אללה יודע מי נתן להם להיות שוטרים.

הוא ניגש אל חדר החקירות, שם חיכתה מנהלת המשמרת של השעות עשר עד שתיים בלילה.

הוא הניח מולה כוס קפה והתיישב.

"שם." אמר ורכן אל טופס ארוך ומסובך שהניחה מולו ליזי, הפקידה.

"רג'ינה, רג'ינה סנדלר." אמרה הבחורה.

היא הייתה בשנות הארבעים לחייה, היא נראתה הרבה יותר מבוגרת.

עומר שאל אותה על המלצרים, על אירועים חריגים שקרו, מחפש אחר רמזים.

רג'ינה דיברה ודיברה ללא הפסקה כמעט, דולה מזיכרונה את הפרטים הקטנים ביותר.

"אחת המלצריות, סיגי, הגישה לאורחים שמפניה ואז עיתונאית אחת, חסרת כל נימוס, התנגשה בה והעיפה עליה את המגב. סיגי הייתה צריכה לנקות את כל הבלגאן שהעיתונאית השאירה אחריה, היא גם הלכה להחליף את החליפה הרטובה לחליפה יבשה. והייתה גם את מורן שנפלה ושברה את היד, אני לא יודעת איך, כנראה במדרגות בגלל העקבים. הייתי צריכה למצוא לה מחליפה, אבל מזל שמישהי שעמדה מחוץ לאולם שאלה אם אני צריכה עזרה. נערה חמודה כל כך..." עומר הביט ברג'ינה ומחשבותיו נדדו הרחק מלהגה הבלתי פוסק. בשניה שהזכירה את עוברת האורח שהתנדבה לעזור, הוא הזדקף והקשיב.

"היא החליפה לבגדיי מלצרים והחלה לעבוד. ממש בחורה לעניין, אמרתי לה שאשמח להעסיק אותה בהמשך. היא הצטיינה במתן שירות..."

"תוכלי להגיד לי באיזו שעה בדיוק זה קרה?"

"בערך בחצות מורן שברה את היד... אתה לא תאמין כמה בלגאן דבר כזה עושה."

"איפה מורן מאושפזת?" הוא שאל בהתעניינות.

"אה, היא כבר בבית שלה ממזמן, עדיין לא יכולה לעבוד."

"אני צריך את הפרטים שלה."

רג'ינה נתנה לעומר את הפרטים של המלצרית בעלת היד השבורה. עומר רשם אותם על טופס התשאול ולאחר מכן נעמד על רגליו, מתמתח מחמת הישיבה המרובה. הוא מתשאל את האישה כבר יותר משעתיים.

"מה בדבר הבחורה שהחליפה אותה? יש לך פרטים עליה? שם, פרט מזהה כלשהו?"

מנהלת המשמרת כיווצה את גבותיה במחשבה.

"היא הייתה קצת יותר נמוכה ממך, בחורה די גבוהה, כמו דוגמנית. רזה. היו לה עיניים ירוקות ושיער חום-אדום, כמו אדמת חמר. היא לבשה ג'ינס פשוט ומשופשף. בטח לא היה לה כסף למותג כי הג'ינס הזה היה כל כך בלוי, שעוד קצת והיה מתפורר."

עומר חייך, מרוצה.

"מה עוד?"

"היא לבשה חולצה ארוכה בצבע בורדו. חלקה, בלי כיתובים. החולצה הייתה גזורה בצורה מרושלת, כמו של בני הנוער האלה שמטיילים. כמו שכבר אמרתי, היא לא נראתה כאילו יש לה הרבה כסף, ובכלל היא כנראה ממש הייתה צריכה את העבודה הזאת."

"את יודעת איך קוראים לה? איפה היא גרה?"

"היא אמרה לי שקוראים לה רונה. קיצור של שרונה או משהו כזה..."

"שם משפחה?"

"לא שאלתי, היא לא אמרה."

"אז איך את שילמת לה על העבודה שלה?"

"במזומן, מיד בסוף הערב."

"בת כמה היא נראתה לך?"

"צעירה מאוד... הייתי אומרת שהיא בת עשרים ושלוש בערך. לא טיפש-עשרה, אבל צעירה."

"איך את יכולה לדעת בוודאות? יכול להיות שהעסקת אותה בניגוד לחוק, אם היא הייתה קטינה."

"בחורצ'יק. הייתה חסרה לי עובדת, היא הייתה שם, נקודה. לא שאלתי יותר מידיי שאלות, אבל אני לא טיפשה. כשלך תהיה מצוקת עובדים קשה, שתילחם על כל עובד פוטנציאלי בשיניים כמוני- תוכל להבין את ההחלטה שלי."

"אני מבין. אז מלבד זה אין לך שום דבר אחר עליה?"

"לא."

עומר נאנח וסיים לכתוב את דבריה בטופס.

"תודה רג'ינה, עזרת לי מאוד."

רג'ינה חייכה אליו, "תודה על הקפה." אמרה והלכה.

עומר קם ויצא לחלץ את עצמותיו.

עברו שעתיים וחצי ונותרו לצוות החקירה עוד ארבע- מאות אנשים לתשאל, אחרי הצמצום שעשו.

הוא ניגש אל אורי וחייך.

"מה קרה לך אחי?" שאל אורי בבלבול, "עישנת משהו לא חוקי? איך זה שאתה מחייך אחרי שעתיים וחצי עם אישה שנראית כאילו ניקו עם הפנים שלה את הרצפה?"

"זה שהיא מקומטת, לא אומר שהיא לא נותנת מידע בעל ערך. יש לי קצה חוט, אבל בעייתי."

אורי זינק מכיסאו.

"יש משהו?"

"קטן, אל תתלהב כל כך, יכול להיות שלא יצא לנו מזה כלום."

"לא אכפת לי. לפחות יש משהו להביא לסוויסה."

"זה אפילו לא ברמה של להביא לסוויסה. זה ברמה של לחקור את הכיוון."

אורי עדיין לא איבד את התלהבותו. "דבר!"

"מלצרית אחת בשם מורן, שברה את היד סמוך לחצות."

"מה זה קשור?"

"מנהלת המשמרת טוענת שהיא נפלה כנראה במדרגות, אז פינו אותה לבית החולים."

"ומה זה קשור?"

"שמיד אחרי הנפילה, רג'ינה, מנהלת המשמרת, יצאה לחפש עובד מזדמן שיחליף את מורן. ובחורה אחת הציעה את עצמה לעבוד. לדבריה של רג'ינה, הבחורה פשוט חיכתה בחוץ להצעת עבודה. זה נראה לך הגיוני?"

"שבחורה תעמוד מחוץ לדלת האחורית של בניין שמארח אלפיים איש, ותחכה לעבודה מזדמנת? כן."

"איך זה הגיוני בעיניך?"

"אם אין לה כסף, היא תעשה הכל כדי להשיג עבודה."

"היא אמרה שלבחורה קוראים רונה, קיצור של שרונה. היא שילמה לה במזומן בסוף הערב."

"נו ו...?"

"זה קצה חוט."

"בקושי." אמר אורי בשקט. התלהבותו דעכה כליל.

"אם נתשאל את מורן, יכול להיות שנגלה משהו."

"סיכוי נמוך." השיב אורי. "סוויסה יצחק עלינו."

"אנחנו צריכים לחקור את כל הכיוונים." אמר עומר בשקט. "יש לי את הפרטים שלה, אני אקח איתי את שלומי, אנחנו נצא עכשיו."

אמר והלך.

אורי נאנח, אפוף ייאוש.

הסיכוי שמשהו יצא מהתשאול הזה היה כל כך נמוך, שלא היה שווה לחקור אותו בכלל. שינסו, חשב לעצמו, הוא יתשאל את אנשי התקשורת.

הוא קם כשבחורה אדומת שיער, מהממת, התיישבה מולו.

"אני שלהבת. באתי לתשאול."

"עיתונאית?" שאל אחרי מספר שניות של בהייה, היא הפנטה אותו.

"כן." אמרה ושלפה מתיקה את תעודת העיתונאי.

"אני צריך שתגידי לי קודם כל פרטים מזהים עלייך."

"שלהבת ברנע, בת עשרים ושש, עיתונאית במקומון, גרה בתל-אביב. אתה כנראה תברר על הרקע שלי אז אני אחסוך לך את השאלות והתהיות מראש. כל המשפחה שלי נספתה, כשהייתי בת שבע, בשריפה במושב שגרתי בו. מאז עברתי בין משפחות אומנה עד שמשפחת ברנע אימצה אותי. מעולם לא הסתבכתי בבעיות אלימות וסמים, לא גנבתי ולא שיקרתי כשזימנו אותי לעדויות. וזימנו אותי הרבה."

אורי חייך, הייתה לו תחושה שהבחורה הזאת היא משהו מיוחד.

"רוצה קפה לפני שנתחיל?" שאל.

"אני אשמח." היא אמרה בחיוך רחב. היה לו קשה שלא להבחין בעיניי הענבר הזוהרות שלה. היא נראתה כמו האש עצמה, מלאת חיים, מרתקת, מסוכנת לליבו.

הוא הניח לפניה כוס קפה, מהכוס עלו אדים וריח הקפה התפשט בחדר התשאולים.

הוא החל לשאול אותה שאלות על משך הזמן בו שהתה באירוע, על הכתבה, אם ראתה משהו חריג, כשלפתע צלצל הפלאפון.

הוא ענה במהירות, שולח מבט מוזר לעבר כוס הקפה של שלהבת. למרות שעברה שעה, עדיין עלו ממנה אדים.

מצחו התקמט בחוסר הבנה.

"אורי."

"אורי, כאן סילבי ברמן."

"גברת ברמן! נפלא לשמוע ממך." אמר ואל שלהבת הוסיף ללא קול, "כבר חוזר."

הוא יצא מהחדר לכיוון המשרד.

"יקירי," אמרה גברת ברמן, "אני חושבת שנזכרתי במשהו. אני לא יודעת אם הוא חשוב, אבל אני אספר עליו בכל זאת."

אורי שלף דף ועט והתכונן לכתוב. "אני מקשיב." אמר.

"בערך באחת בלילה הלכתי לחדש את האיפור בשירותים כשמאחד התאים יצאה עיתונאית." היא לקחה נשימה, "לא יכולתי שלא להבחין בחיוורונה, כנראה שלא הרגישה טוב."

אורי פלט המהום שרמז שהוא עודנו מקשיב.

"לא עברה שניה והבחורה הצעירה התעלפה. בדיוק אז נכנסה מלצרית לשירותים, בחורה צעירה. היא שאלה אם הכל בסדר.

אני רכנתי מעל לבחורה שהתעלפה, הרטבתי את הפנים שלה במעט מים והמלצרית רכנה מעליי ונתנה לי עצות, איך לטפל בבחורה. אני לא בטוחה שזה יעזור לך בחקירה, אבל אני זוכרת את העיתונאית הזאת והיא נראתה נמרצת מאוד לפי כן. היא גם סירבה להצעתי להזמין לה אמבולנס, היא טענה שהיא בסדר וששום דבר לא קרה."

"את זוכרת איך המלצרית והעיתונאית נראו?" שאל אורי בסקרנות.

"הו, בוודאי!" ענתה גברת ברמן. "למלצרית היה שיער חום-אדום ועיניים ירוקות. היא הייתה גבוהה ורזה כמו הדוגמניות שמעסיקים היום. לא היה מזיק לה לאכול כמו שצריך ולהעלות קילו או שניים."

"בת כמה היא נראתה לך?"

"צעירה, בין עשרים לעשרים וחמש בערך."

אורי כתב את כל דבריה של גברת ברמן ושאל, "והעיתונאית?"

"אדמונית, שיער מתולתל שנראה כמו אש. עיניים בצבע של הוויסקי שבעלי אוהב לשתות. קצת מלאה, בגובה שלי בערך..."

אורי נדרך.

"היא כתבת טלוויזיה או עיתונות?"

"היא אמרה לפני הראיון שעשתה לי שהיא כתבת במקומון בתל-אביב שסיקר את האירוע שלי. הייתה לה הזמנה."

"וזה הכל?"

"זה הכל יקירי, אני מקווה מאוד שעזרתי."

אורי נאנח. "כן, עזרת מאוד. תודה רבה גברת ברמן, להתראות."

הוא ניתק והתחיל לחפש את דף התשאול שעומר הניח על שולחנו. כשמצא אותו החל לעיין בו.

תיאורה של המלצרית היה זהה, העיתונאית ישבה עכשיו בחדר התשאולים.

יכול להיות שמדובר בצירוף מקרים, יכול להיות שמדובר בגנבים. הוא זכר את השיטה משירותו הצבאי בשב"ס.

הסחת דעת וגניבה כשלא שמים לב.

המלצרית הייתה בעמדה המושלמת לגנוב את הענק מצווארה של גברת ברמן. העיתונאית יכלה לשמש כהסחת דעת במודע, או שהיא באמת התעלפה והמלצרית רק קפצה על ההזדמנות.

הוא התקשר אל שלומי.

"שלומי איתח."

"שלומי, אני רוצה שאתה ועומר תשלחו צוות מז"פ שיסרוק את כלל שירותי הנשים בקומת התצוגה של האירוע."

"מה? למה?"

"תקחו משם טביעות אצבעות, וכל דבר שלא נראה שייך לשירותים כראיות.

"אתה מוכן לספר לי למה?"

"אני אספר כשתחזרו. יש חדש עם המלצרית?"

"עומר עכשיו איתה, אני חושב שעלינו על משהו."

"טוב, אני באמצע תשאול, נדבר אחר כך." אורי ניתק וחזר אל שלהבת מחייך.

הקפה שבכוסה עדיין העלה אדים.

_______


שלהבת הביטה בשוטר, למרות חיוכו היה בעיניו משהו מוזר, חשדני.

מה אמרו לו בשיחת הטלפון שגרם לו להביט בה אחרת, כחשודה? היא ראתה את החיוך המזויף.

הוא יתנהג כמו השוטר הטוב עכשיו, זה שישדל אותה לדבר. עליה להיות זהירה כפליים. אילו רק ידעה מה אמרו לו.

"אני מתנצל." אמר, "אז איפה היינו?" הוא התיישב מולה, מנסה לקרוא אותה במבטו. היא תמשיך לשחק את התמימה.

"בשעת העזיבה שלי, שוטר." אמרה שלהבת בחיוך. הצגות והוצאת מידע מאנשים היו התחום שלה.

"אם כן, מתי עזבת את האירוע?"

"עזבתי בשעה אחת וחצי בלילה, לא הרגשתי כל כך טוב." היא ראתה את זיק העניין שנדלק בעיניו, הוא כנראה שמע על סיפור ההתעלפות.

"גברת ברמן, המאחרת, אמרה שעיתונאית אדמונית התעלפה בשירותי הנשים באחת בלילה." הוא נעץ בה מבט חוקר. "זאת היית את?"

הו, הוא יודע, חשבה שלהבת, אבל כל הראיות נסיבתיות.

"כן, היה שלב שהעייפות והעמידה הבלתי נגמרת על הרגליים התישה אותי. גברת ברמן הנחמדה טיפלה בי."

"איך את יודעת? היית מעולפת."

"כשפקחתי עיניים ראיתי אותה מעליי. הפנים שלי היו קרירות ולחות והידיים שמיששו את הפנים שלי היו רטובות. הנחתי שהיא הרטיבה את פניי בזמן שהייתי מעולפת."

"היה עוד מישהו איתך מלבד גברת ברמן?"

שלהבת השתהתה מעט, עליה להראות כי הייתה מטושטשת בזמן הזה. כך תרחיק גם חשדות מגאיה, שהתחזתה למלצרית.

"אני לא בטוחה כל כך... יכול להיות שהייתה עוד מישהי. למעשה, אני חושבת ששמעתי עוד קול מדבר מלבד גברת ברמן."

"את זוכרת איך נראה בעל הקול?"

היא קימטה את מצחה, חושבת.

"אני לא זוכרת בוודאות... הייתי מטושטשת מאוד אחרי העילפון. בקושי את גברת ברמן ראיתי כמו שצריך."

"אז איך ידעת שמדובר בגברת ברמן?"

"זיהיתי את הקול שלה, ראיינתי אותה חצי שעה לפני שהתעלפתי."

שוב הזיק הזה, חשבה שלהבת. הוא עדיין חושד, אבל לא יכול להוכיח דבר.

"האם הבחורה השניה הייתה מלצרית?"

"לא יודעת, אולי." אמרה בהיסוס, "הבגדים שלה היו בצבעי שחור לבן. יותר מזה אני לא זוכרת."

"אלה צבעים של חליפות מלצרים."

"ושל מחצית מאורחי האירוע."

"הגברים."

"גם נשים. שחור ולבן זאת אופנה שלא משתנה, אדוני השוטר."

הוא רשם משהו על הדף שהיה מונח מולו ואז הביט בה.

"אני חושב שזהו זה," אמר, "אם תיזכרי בעוד משהו, זה המספר שלי. אל תהססי להתקשר." הוא הושיט לה כרטיס ביקור.

שלהבת לקחה אותו ממנה וחייכה.

"אני מקווה שעזרתי, אדוני השוטר."

"עזרת המון, תודה רבה שלהבת."

הם קמו ויצאו מהחדר. אורי ניגש אל שולחנו, שלהבת יצאה מבניין המשטרה.

כשחצתה את הכביש לעבר מכוניתה, הוציאה את הפלאפון מהתיק תוך בחינת הרחוב. אסור שאיש יעקוב אחריה.

"שלהבת! איך היה התשאול?"

"גאיה, תזהירי את איגי ושחף. הם חושדים." אמרה וניתקה.

________


אורי הביט דרך חלון משרדו בשלהבת המוציאה את המכשיר הסלולרי מתיקה, מביטה אנה ואנה בחשד.

היא שיקרה. הוא הרגיש בזה. ההיסוס שלה היה מלא בביטחון עצמי, תשובה מוכנה מראש. היא גם ידעה את הזמן המדויק בו התעלפה.

"את מי את מזהירה, שלהבת?" הוא שאל את עצמו בלחש.

"אל מי את מחייגת ומה את אומרת לו?"


                                  *********     



מד"ב ופנטזיה סיפור בהמשכים

© כל הזכויות ליצירה שמורות לtooti_frooti
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ"א כסליו ה´תשע"א  
י"ח אדר א´ ה´תשע"א  
את כותבת ב"ה ממש טוב המלצה שלי תנסי לתת יותר עומק וקונפליקט בעל משמעות (חוץ מהדברים שבינו לבינה הרגילים שתמיד עובדים)
יש לך איכות שיכולה ליותר
בהצלחה!
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד