|
|
||||||||||||||||
|
![]() |
ענה ואמר: מעשה במלך אחד שקרא לשני חכמים גדולים בחכמת הבנין והציור, אשר לא היו חכמים כמותם בכל מלכותו, דהיינו שהיו הם החכמים מכולם ולא נמצא איש יעשה בניין יפה וחזק מהם. ובאו החכמים הנ"ל לפני המלך והיו מתייראים מאד כי אין נקרא אל המלך אלא הנצרך לו, דהיינו שהמלך צריך לו, או הנידון למיתה. אמר להם המלך "באשר שמעתי כי אתם חכמים גדולים ואין חכמים כמוכם, רוצים אתם לעשות כך וכך", דהיינו שלא אמר להם "רצוני שתעשו כך וכך" כי אז היה נחשב פחיתות למלך, רק אמר להם באשר הם רוצים לעשות כך וכך, ולא היה בלשון שאלה כלל, רק סיפר להם מעניין שהם רוצים ולא ידעו ממנו. ומפורסם היה שאין לעבור על ציווי המלך אף אומר אותו על דרך זו דהיינו שמכניס הרצון בפה זה שמצוה אותו, אין לעבור. ואמר להם המלך "רוצים אתם לבנות לי פאלאצען לשבתי עם כל הציורים והיופי כאשר עושים בארמונות המלכים הגדולים, וכן רוצים אתם לנטוע לי גן (דהיינו גארטען) ובו כל מיני פרי וכל מיני חיות, ובתוך הגן רוצים אתם לתן אגם דהיינו מקווה של מים ובו כל מיני דגים וכל מיני בעלי כנף" וכן הוסיף להם כהנה וכהנה דברים כמו הנ"ל דהיינו שיבנו לו מקום יפה אשר אין כמותו אצל שום מלך בעולם. ונתן להם הנייר שעליו רשומים המעשים אשר הם צריכים לעשות דהיינו כמו מאה או מאתיים דברים אשר הם צריכים לעשותם ונתן להם זמן. ואמר להם המלך שיזרזו עצמם לבנות בזמן שנתן באשר הוא רוצה שיהיה רצונו נעשה מהר מהר (דהיינו הוא אמר להם שיהיה רצונם נעשה אך היתה כוונתו לרצונו כנ"ל) ואותם החכמים היו מתייראים מאד, ולא היו מתייראים מן העבודה, שהרי לא היו חכמים כמותם, ולעשות כל זה נחשב להם מה. אלא שהיו מתייראים אלו החכמים דהיינו אלו שצוה אותם המלך כנ"ל על הזמן שנתן להם כי לא היה מספיק זה הזמן אלא לחצי או שליש מן הדברים והיו מתייראים שלא יסיימו כל הכתוב על הנייר הנ"ל ויכעס המלך כנ"ל בנ"ל שנ"ל ונ"ל. והוסכם ביניהם שיהיו מתחילים לבנות תיכף ומיד ולא יעשו שום שיהוי כלל ויהיו בונים והולכים במצות המלך כנ"ל.
והחכם השני היה בונה לאט, לא שהיה עצל ח"ו רק שהיה בונה כדרך שבונין בתי המלכים עם כל הציורים הנאים והקישוטים (סטוק"ו ופרסק"ו) ורסיסי הצבע (שקורין אשעטעכולא"ר) וכן היה בוחר לו אבנים טובות לבנות הקירות בחוזק, והיה בונה המטה מעץ חזק ומבושם כדרך שעושים באיספניא, והיה עושה מנורות תלויות (שקורין הענג-לייכטער) ושאר מיני יופי וחן שיש בעולם עד שיהיה החדר חן מאד בעיני כל רואהו והיה הולך ומוסיף מיני חן הראוי למלך. והיה עושה הרצפה ממיני עץ שמביאין מהודו וצר בו ציורי חיות הים כדרך שעושין באישטורדא והיה בונה בניין ביופי גדול מאד אשר לא נמצא חן כמוהו. והחכם הראשון, דהיינו זה שהיה בונה בזריזות (ומעתה נקרא את הזריז בלשון החכם הראשון ואת הבונה לאט בשם החכם השני) היה רואה חבירו בונה באיטיות גדול, דהיינו שבאותו זמן שהיה בונה החכם הראשון חדר שלם באותו זמן היה בונה החכם השני קיר אחד וכן בשעה שעושה החכם הזריז רצפה באותו זמן היה עושה החכם השני מרצפת אחת (בלאטא"ה) בלבד וכן על זו הדרך. והיה החכם הראשון דהיינו החכם הזריז שלא היה שם לבו ליופי, והיה בנינו נאה רק לא נאה כדרך המלכים הגדולים, היה מתרגז מאד על החכם השני שהיה בונה באיטיות. והיה גוער בו, דהיינו שהחכם הראשון היה גוער בחכם השני, ואמר לו "באשר אתה בונה באיטיות כזה גדול לא נסיים את המצוות שכתב לנו המלך בנייר והמלך יכעס וישליך אותנו אל הבור" וכך היה גוער בו עוד ועוד ואמר לו "המלך ישלחנו למקום ששולחים הגולים" אחר כך אמר לו "המלך ישלחנו למקום ששולחים המחויבים מיתה". והחכם השני, דהיינו זה שהיה בונה באיטיות לא היה מתפחד מאלו הדברים כלל רק היה אומר "באשר נאה למלך יופי נבנה לו בית יפה". והחכם הראשון הנ"ל, דהיינו זה שהיה בונה במהירות גדול, כשראה שאין דבריו נשמעין היה מיישב עצמו, באשר שאני בונה מהר וחברי בונה באיטיות גדול למה לי לבנות יחד איתו, טוב לי לבנות לבד ואותי יעשיר המלך עושר גדול ואת חברי יכלא. והיה מיישב עצמו והוסכם אצלו ללכת ולבנות לבדו הבניין והלך ועשה כן. ואותו החכם השני היה בונה בניין עם כל מיני חן שבעולם ולא היה שם לבו על חבירו.
והיו הולכים שלשתם, דהיינו המלך ושני החכמים הנ"ל, עם כל שרי המלך לראות מלאכת הראשון. ונכנסו לבניין לחדר המטות הנ"ל, דהיינו שהלכו לפי הסדר הרשום בנייר שנתן המלך כמו שצווה לעשות. ונכנסו לחדר המטות הנ"ל ואמר המלך "באשר החדר נאה כנ"ל (לפי שהיה חכם ובנה ביופי כנ"ל) אך אין הוא יפה למלך כמותי כלל, שאני מלך גדול וראוי לי נוי וכבוד גדול יותר, אם כן נלך ונראה שאר הבניין" ויצאו ובאו לחדר הסעודה כי הוא היה השני בנייר הנ"ל ואמר המלך כנ"ל דהיינו שראוי לו יופי ונוי גדול יותר וכן הלכו על כל הרשימה ועל הגן הנ"ל ועל האגם ובכל מקום אמר המלך כנ"ל עד שהלכו כל הבניין כולו. ואמר המלך לחכם הראשון הזריז "באשר ראיתי כל בניינך ואין הוא נאה למלך כמותי כלל, אם כן נלך ונראה מלאכת חבירך" והלכו כולם דהיינו המלך והחכמים והשרים הנ"ל לראות מלאכת חבירו. ובאו אל חדר המטות שבנה החכם השני הנ"ל דהיינו שגם שם היו הולכים לפי סדר הרשום בנייר הנ"ל כנ"ל, וראו כל הציורים הנפלאים וכל היופי והחן וההענג-לייכטערלך והסטוקו והפרסקו וכל ציורי חיות הים הנ"ל והאבנים יקרות כנ"ל והיה נפלא בעיניהם מאד מאד באשר לא ראו יופי כזה מימיהם ונעצרה נשימתם (שקורין איַירעסטאָפען) ולא היו יכולים לדבר כלל. ומחמת שלא היו יכולים לדבר כנ"ל רמז להם המלך באצבעו שיצאו החוצה ויצאו כולם ועדיין היו נדהמים כנ"ל והוצרכו להתיישב כמה שעות מחמת שהיה המראה נפלא מאד מאד. אחר כן אמר המלך להחכם שבנה כל זה דהיינו החכם השני שבנה באיטיות "כזה נוי ודאי ראוי הוא למלך כמותי וכבוד גדול הוא" ונפל עליו, דהיינו שהמלך נפל על החכם השני הנ"ל וחבקו ונשקו ונתן לו מתנות גדולות. אחר כן נזכר המלך ואמר להחכם השני הנ"ל "עתה רוצה אני שתראה לי שאר הדברים דהיינו הגן הנ"ל ומקוה המים הנ"ל" (ומפני גודל התפעלותו שכח לומר אתה רוצה כמו שהיה מנהגו כנ"ל). והחכם הנ"ל עמד בהכנעה גדולה ושפלות גדול ונפל והתחנן לפני המלך על אשר לא עשה כל הרשום בנייר הנ"ל מפני שלא היה לו די זמן כנ"ל. והשיב לו המלך "לפי שעשית בית נפלא מאד מאד ונוי מכובד כל כך תקבל עושר גדול" ועל שאר הדברים אשר היו בנייר הנ"ל אמר המלך כי אין בכך שלא עשה אותם כיוון שלא היה זמן כנ"ל ונתן לו המלך מתנות ונתן לו שררה עד שנעשה משנה למלך.
אהבת ה´ ברסלב עבודת ה´ ר´ נחמן ©
כל הזכויות ליצירה שמורות לשיבקוץ
![]() |