ואמר להם המלך "רוצים אתם לבנות לי פאלאצען לשבתי עם כל הציורים והיופי כאשר עושים בארמונות המלכים הגדולים, וכן רוצים אתם לנטוע לי גן (דהיינו גארטען) ובו כל מיני פרי וכל מיני חיות, ובתוך הגן רוצים אתם לתן אגם דהיינו מקווה של מים ובו כל מיני דגים וכל מיני בעלי כנף" וכן הוסיף להם כהנה וכהנה דברים כמו הנ"ל דהיינו שיבנו לו מקום יפה אשר אין כמותו אצל שום מלך בעולם. ונתן להם הנייר שעליו רשומים המעשים אשר הם צריכים לעשות דהיינו כמו מאה או מאתיים דברים אשר הם צריכים לעשותם ונתן להם זמן. ואמר להם המלך שיזרזו עצמם לבנות בזמן שנתן באשר הוא רוצה שיהיה רצונו נעשה מהר מהר (דהיינו הוא אמר להם שיהיה רצונם נעשה אך היתה כוונתו לרצונו כנ"ל) ואותם החכמים היו מתייראים מאד, ולא היו מתייראים מן העבודה, שהרי לא היו חכמים כמותם, ולעשות כל זה נחשב להם מה. אלא שהיו מתייראים אלו החכמים דהיינו אלו שצוה אותם המלך כנ"ל על הזמן שנתן להם כי לא היה מספיק זה הזמן אלא לחצי או שליש מן הדברים והיו מתייראים שלא יסיימו כל הכתוב על הנייר הנ"ל ויכעס המלך כנ"ל בנ"ל שנ"ל ונ"ל. והוסכם ביניהם שיהיו מתחילים לבנות תיכף ומיד ולא יעשו שום שיהוי כלל ויהיו בונים והולכים במצות המלך כנ"ל.

והחכמים הנ"ל נסתכלו בנייר עם רשימת המעשים שרוצים לעשות (דהיינו שצריכים היו לעשות אלא שהמלך צווה לכתבם בלשון רוצים) וראו שקודם לכל צריכים הם לבנות חדר מיטות למלך הנ"ל והחלו בונים בו מיד. ואחד החכמים הנ"ל היה בונה במהירות וזריזות גדול מאד מאד כדי שיעשה כל מה שרשם להם המלך בנייר הנ"ל, ולא היה ישן ולא אוכל כמעט רק הצריך לו מאד, והיה בונה ובונה. ולא היה שם לב כלל על יופי הבניין דהיינו שעסק רק בזריזות ולא שם לבו לעשות הבנין יפה, והיה בניינו יפה מחמת שהיה חכם גדול, רק שלא היה יפה ביותר אלא יפה קצת.

והחכם השני היה בונה לאט, לא שהיה עצל ח"ו רק שהיה בונה כדרך שבונין בתי המלכים עם כל הציורים הנאים והקישוטים (סטוק"ו ופרסק"ו) ורסיסי הצבע (שקורין אשעטעכולא"ר) וכן היה בוחר לו אבנים טובות לבנות הקירות בחוזק, והיה בונה המטה מעץ חזק ומבושם כדרך שעושים באיספניא, והיה עושה מנורות תלויות (שקורין הענג-לייכטער) ושאר מיני יופי וחן שיש בעולם עד שיהיה החדר חן מאד בעיני כל רואהו והיה הולך ומוסיף מיני חן הראוי למלך. והיה עושה הרצפה ממיני עץ שמביאין מהודו וצר בו ציורי חיות הים כדרך שעושין באישטורדא והיה בונה בניין ביופי גדול מאד אשר לא נמצא חן כמוהו.

והחכם הראשון, דהיינו זה שהיה בונה בזריזות (ומעתה נקרא את הזריז בלשון החכם הראשון ואת הבונה לאט בשם החכם השני) היה רואה חבירו בונה באיטיות גדול, דהיינו שבאותו זמן שהיה בונה החכם הראשון חדר שלם באותו זמן היה בונה החכם השני קיר אחד וכן בשעה שעושה החכם הזריז רצפה באותו זמן היה עושה החכם השני מרצפת אחת (בלאטא"ה) בלבד וכן על זו הדרך. והיה החכם הראשון דהיינו החכם הזריז שלא היה שם לבו ליופי, והיה בנינו נאה רק לא נאה כדרך המלכים הגדולים, היה מתרגז מאד על החכם השני שהיה בונה באיטיות. והיה גוער בו, דהיינו שהחכם הראשון היה גוער בחכם השני, ואמר לו "באשר אתה בונה באיטיות כזה גדול לא נסיים את המצוות שכתב לנו המלך בנייר והמלך יכעס וישליך אותנו אל הבור" וכך היה גוער בו עוד ועוד ואמר לו "המלך ישלחנו למקום ששולחים הגולים" אחר כך אמר לו "המלך ישלחנו למקום ששולחים המחויבים מיתה". והחכם השני, דהיינו זה שהיה בונה באיטיות לא היה מתפחד מאלו הדברים כלל רק היה אומר "באשר נאה למלך יופי נבנה לו בית יפה".

והחכם הראשון הנ"ל, דהיינו זה שהיה בונה במהירות גדול, כשראה שאין דבריו נשמעין היה מיישב עצמו, באשר שאני בונה מהר וחברי בונה באיטיות גדול למה לי לבנות יחד איתו, טוב לי לבנות לבד ואותי יעשיר המלך עושר גדול ואת חברי יכלא. והיה מיישב עצמו והוסכם אצלו ללכת ולבנות לבדו הבניין והלך ועשה כן. ואותו החכם השני היה בונה בניין עם כל מיני חן שבעולם ולא היה שם לבו על חבירו.

והחכם הראשון הנ"ל שהיה בונה בזריזות ובמהירות גדול סיים בנינו בכמו חצי מהזמן שראוי לבניין כזה והיה ממהר ובונה הגן ובריכת המים וכן שאר הדברים אשר היה באותו הנייר והיה הולך ובונה במהירות גדול מאד מאד עד שסיים כל הדברים כמו שבוע לפני הזמן שאמר להם המלך. ויישב עצמו, באשר סיימתי מלאכתי ויש לי עוד זמן, אלך ואראה מלאכת חברי. כי כל זמן שהיה החכם הראשון הנ"ל בונה לא היה מסתכל בשום דבר ולא זז מבנינו רק היה בונה ובונה בלי הפסק, ועכשיו שסיים, הוסכם אצלו שילך ויראה מלאכת חבירו. והלך וראה בניין חבירו ביופי וחן גדול מאד מאד שאין כמוהו אצל שום מלך בעולם כלל וראה כל הציורים הנאים וכל העצים היה הכל ביופי ונוי גדול. אז הסתכל וראה אשר חבירו לא סיים אלא שליש או פחות ממה שצוה המלך והיה צוחק ממנו מאד. אמר לו, דהיינו החכם הראשון הזריז הנ"ל אמר לחכם השני הנ"ל, "באשר אני סיימתי מלאכתי ואתה לא, סופך שלא תראה יופי זה כלל, דהיינו אף על פי שבאמת בניינך הוא ביופי גדול מאד לא תראה אותו, באשר ישליך אותך המלך לבור". כך היה צוחק ממנו ואמר "סופך שלא תראה יופי כלל". ואותו החכם השני היה משיב אותו כנ"ל ואמר לו "באשר נאה למלך יופי נבנה לו בית יפה".

והמלך הנ"ל כשראה שהגיע זמן שאמר לחכמים הנ"ל צווה שיבואו שניהם לפניו. ובאו שני החכמים הנ"ל דהיינו החכם הראשון והזריז והחכם השני הבונה ביופי לפני המלך. והיה החכם הראשון הזריז שוחק מאד, מחמת שהוא סיים מלאכתו ויקבל מהמלך עושר גדול. והחכם השני, דהיינו זה שהיה בונה באיטיות בא בהכנעה ושפלות גדול לפני המלך כי היה מתיירא מחמת שלא סיים מלאכתו. והיו שניהם עומדים לפני המלך כנ"ל ואמר להם המלך "באשר הגיע זמן שאמרתי לכם רוצים אתם להראות לי מלאכתכם" (דהיינו שהוא היה רוצה לראות מלאכתם אלא שהוציא בלשון אתם רוצים כנ"ל). ואותו החכם הראשון סיפר למלך שמחמת שחברו בונה באיטיות והוא בונה בזריזות גדול הוסכם ביניהם לבנות כל אחד בנינו ואמר למלך, דהיינו אותו החכם הראשון הנ"ל אמר למלך דבאשר הוא זריז מן הדין הוא שיבוא המלך לראות מלאכתו הראשון, דמן הדין הוא שהזריז יהיה ראשון והטוב בעיני המלך.

והיו הולכים שלשתם, דהיינו המלך ושני החכמים הנ"ל, עם כל שרי המלך לראות מלאכת הראשון. ונכנסו לבניין לחדר המטות הנ"ל, דהיינו שהלכו לפי הסדר הרשום בנייר שנתן המלך כמו שצווה לעשות. ונכנסו לחדר המטות הנ"ל ואמר המלך "באשר החדר נאה כנ"ל (לפי שהיה חכם ובנה ביופי כנ"ל) אך אין הוא יפה למלך כמותי כלל, שאני מלך גדול וראוי לי נוי וכבוד גדול יותר, אם כן נלך ונראה שאר הבניין" ויצאו ובאו לחדר הסעודה כי הוא היה השני בנייר הנ"ל ואמר המלך כנ"ל דהיינו שראוי לו יופי ונוי גדול יותר וכן הלכו על כל הרשימה ועל הגן הנ"ל ועל האגם ובכל מקום אמר המלך כנ"ל עד שהלכו כל הבניין כולו. ואמר המלך לחכם הראשון הזריז "באשר ראיתי כל בניינך ואין הוא נאה למלך כמותי כלל, אם כן נלך ונראה מלאכת חבירך" והלכו כולם דהיינו המלך והחכמים והשרים הנ"ל לראות מלאכת חבירו.

ובאו אל חדר המטות שבנה החכם השני הנ"ל דהיינו שגם שם היו הולכים לפי סדר הרשום בנייר הנ"ל כנ"ל, וראו כל הציורים הנפלאים וכל היופי והחן וההענג-לייכטערלך והסטוקו והפרסקו וכל ציורי חיות הים הנ"ל והאבנים יקרות כנ"ל והיה נפלא בעיניהם מאד מאד באשר לא ראו יופי כזה מימיהם ונעצרה נשימתם (שקורין איַירעסטאָפען) ולא היו יכולים לדבר כלל. ומחמת שלא היו יכולים לדבר כנ"ל רמז להם המלך באצבעו שיצאו החוצה ויצאו כולם ועדיין היו נדהמים כנ"ל והוצרכו להתיישב כמה שעות מחמת שהיה המראה נפלא מאד מאד. אחר כן אמר המלך להחכם שבנה כל זה דהיינו החכם השני שבנה באיטיות "כזה נוי ודאי ראוי הוא למלך כמותי וכבוד גדול הוא" ונפל עליו, דהיינו שהמלך נפל על החכם השני הנ"ל וחבקו ונשקו ונתן לו מתנות גדולות. אחר כן נזכר המלך ואמר להחכם השני הנ"ל "עתה רוצה אני שתראה לי שאר הדברים דהיינו הגן הנ"ל ומקוה המים הנ"ל" (ומפני גודל התפעלותו שכח לומר אתה רוצה כמו שהיה מנהגו כנ"ל). והחכם הנ"ל עמד בהכנעה גדולה ושפלות גדול ונפל והתחנן לפני המלך על אשר לא עשה כל הרשום בנייר הנ"ל מפני שלא היה לו די זמן כנ"ל. והשיב לו המלך "לפי שעשית בית נפלא מאד מאד ונוי מכובד כל כך תקבל עושר גדול" ועל שאר הדברים אשר היו בנייר הנ"ל אמר המלך כי אין בכך שלא עשה אותם כיוון שלא היה זמן כנ"ל ונתן לו המלך מתנות ונתן לו שררה עד שנעשה משנה למלך.

ואת החכם הראשון הנ"ל דהיינו זה שבנה הבניין השלם כנ"ל צוה המלך לתן בבור ונתן אותו למוליכים לבור שיוליכו אותו לשם. וכשהיו הולכים לבור, דהיינו המוליכים היו לוקחים את זה החכם הראשון לבור, היה החכם הנ"ל צווח "אין זה דין צדק, שהרי אני עשיתי רצון המלך וחברי לא עשה ומפני מה מושלך אני לבור?" וכך היה צועק עד שהיו קולו הולך למרחוק והתאספו שם אנשים לשמוע הצועק דהיינו החכם הנ"ל עד שנעשתה אסיפה גדולה. ובתוך האסיפה הנ"ל היה חכם אחד מאוהבי המלך וחרה לו מאד על אשר אומר כי אין משפט המלך אמת דהיינו שהיה אוהבו של המלך וחרה לו על אשר החכם השני הנ"ל אומר כי המלך לא דן דין אמת. והשיב לו האוהב הנ"ל ואמר לו כי משפט המלך אמת ואמר לו בזו הלשון "דין הוא שתינתן בתוך הבור כי אתה בנית לכבוד עצמך וחברך (דהיינו החכם הראשון הנ"ל) בנה לכבוד המלך" (דהיינו שזה שבנה בזריזות גדול רצה עושר וכבוד ונתיירא שיזרק לבור כנ"ל וזה שבנה ביופי גדול עשה לכבוד המלך כנ"ל ולא השגיח בעצמו כלל ולכן ניתן החכם הראשון הנ"ל בבור). והוטבו דברי החכם בעיני האסיפה הנ"ל והוסכם ביניהם שדין המלך אמת ושבחו כולם את חכמת המלך בשירים ומשחקים גדולים ושמחו כולם שמלכם חכם עד למאד כנ"ל.

עמוד והתבונן מעט מגודל עצמת גדולת השגת רבינו הקדוש אשר כל מעשיות שסיפר חצובים מהררי קודש, ונראה שהתכוון להוכיח תוכחה גדולה לאנ"ש אשר לא הולכים בדרך ישרה והמעיין בליקוטי מוהר"ן תנינא סימן מד המתחילה "האמונה תלויה בפה" ימצא סודות נפלאים ויערב לחכו מאד (ואשרי מי שיבין מה מקומו של סיפור זה לתורה זו). והעיקר לעבוד את ה' בתמימות למען כבוד שמו ולא לחשב כלל במה שיהיה אחרי זה כנ"ל.