בנושא
בכרם
חדשות
 
מעשה בר´ לוי בעל אקדוח (פרק א´) / שיבקוץ
בביכורים מאז כ"ג חשון ה´תשע"א

 

ר' לוי 'בעל אקדוח' איש צנום היה, גופו היה רזה עד למאד וקומתו היתה בינונית למדי, על סנטרו התנוסס זקן שחור קטן כדרך הבחורים הצעירים שזקנם טרם צימח. עיניו החומות היו תמיד פקוחות למחצה, כאילו לא יכולות הן לסבול את מראהו של העולם השלם, ועל פיו הקטן היה מרוח בדרך כלל מבט של 'חצי חיוך חצי כאב'. לבוש היה תמיד בקאפוטה שחורה ישנה, ועל ראשו מגבעת עקומה המשווה לו מראה עלוב, כה עלוב עד שעיתים כשהזדמן זר לעיירה, חשבהו לר' לוי כקבצן. אך על אף מראהו האיום, היה ר' לוי מכובד על הבריות, תמיד היו מקדימים לו שלום ופותחים לו בכל עסקיהם, לא היה ר' לוי ממתין להכנס לחנווני מימיו, אפילו הגוים היו נוהגים בו יראה וסרים מפניו. מדוע היה מכובד על הבריות? ניתן לומר כי היה זה בגלל ישרו, או בגלל צדקתו הגדולה, אך נראה שהיתה לכך סיבה אחרת- 'האקדוח'.

הראיתם מימיכם אקדוח כזה, כתו מצופה בעץ חום ונפלא שכולו אומר כבוד, קנהו מזרה אימה בצבע הברזל המבהיק שלו, חלקיו הקטנים מלאים פאר ויציבתו כאומרת 'אל לכם להתקרב הלום, נסו מזלכם במקום אחר'. כזה אקדוח היה יושב לר' לוי בחגורתו, ולא עוד אלא ששמו היה חרוט באותיות אדומות על כת האקדוח, מוכיח כי הוא בעליו, הוא ולא אחר. והיה ר' לוי מהלך, רגליו הצנומות מתעלות מעלה ויורדות מטה, ובכל צעד נע האקדוח בכיסו, מזהיר את הרואה לבל יקרב. איש לא ידע מאין קיבל הלה את אקדוחו, אך איש גם לא שאל למקורו, היו הבריות מרננים אחריו, אך נוהגים כבוד בבעליו. איש עוד לא ראה כיצד פועל אקדוח זה, בסתר לבם קיוו הכל לראות אותו יורה, אך איש לא רצה להיות מטרה לאותה יריה.


יום אחד, יום פורים היה, ומנהגנו אשר בכל פורים הולכים הנערים והבחורים להיסב למשתה אצל משפחות בעלי הבתים. היו בעלי הבתים מפטמים את הבחורים במגדנות ומיני מתיקה, והבחורים פיטמו את אלה בדברי תורה וחידודים על דרך השחוק וההלצה, אלו גם אלו היו שותים יין רב כמצוות היום. באותו הפורים עלה בגורלי לסעוד עם עוד מספר בחורים בביתו של ר' לוי זה. שולחנו של ר' לוי, מלא כל טוב היה, בשר ואורז וירקות עם מיני מתיקה, אוזני המן גדולות ומלאות, מקלות סוכר ודבש ופחזניות ממולאות בתמרים. על כל אלו היו בקבוקי יין רבים, ואנו היטבנו ליבנו בסעודה כהוגן.

ויהי כאשר היטיב ר' לוי לבו ביין, והיה כבר מבוסם כשכרותו של נח, ויהס את העם כדי לומר דבר מה. הראיתם מעודכם שיכור המנסה להשקיט שיכורים אחרים? מחזה מרנין הוא זה, הצעקות עלו עד ללב השמיים, ומכות החלו ניחתות בזו אחר זו על ראשי הבחורים. לבסוף עלה ביד ר' לוי להשתיק את הצאן, וישב במקומו אשר בראש השולחן. אך מיד כשפתח ר' לוי את פיו המבוסם, נפתחה דלת הבית בקול רעש גדול, ובפתחה עמד אדם. לא היה זה סתם אדם פשוט, היה זה גוי, גוי גדול וחזק, והיה הגוי לבוש כדרך הגוים השיכורים, שכל מה שרואים בדרכם הם הורסים ושורפים. לא רק לבושו של הגוי היה כדרך השיכורים, גם תנועותיו ודיבורו אמרו שיכרות, ובידו הוא נופף בלפיד אש גדול. 'את כולכם אשרוף על ביתכם, יהודים', אמר הגוי בקול מאיים, והתנענע אנה ואנה.

כשמוע דברי הגוי יראנו מאד, פחדנו שמא הקיץ הקץ על שמחת הפורים שלנו, ואולי גם על חיינו, אני שיננתי לעצמי איזה קאפיטל תילים והתפללתי לנס. אז הוציא ר' לוי את האקדוח מחגורתו, עיקוליו הברזליים מזהירים באור הנרות אשר בחדר, וכיוון אותו, ככל שיכול היה, לכיוונו של הגוי. לתחושת הפחד שבלב הצטרפה עכשיו התרגשות מוסתרת מפני הדבר אותו אנו הולכים לראות, אקדוח יורה, אקדוח אמיתי יורה, איש בעיירה לא ראה זאת לפנינו.

עינינו תלויות היו בידיו של ר' לוי, והנה אך הוא שולח ידו אל ידית האקדוח, ורעם אדיר נשמע, ולהבות אש פרצו ממנו. והנה שוב הוא מסיט את הידית, וכדור אש נוסף נורה אל המטרה, מרעיש את החדר בקולו כרעם אדיר, והגוי גדל הגוף נופל מוטל על הרצפה.

אך אבוי, לא גופה אחת היא המוטלת לפנינו, אלא שתיים, געוואלד, הלא זוהי ינטה, אשת ר' לוי, שעמדה על יד הגוי, נפלה גם היא, רחמנא ליצלן. כבש ר' לוי פניו בין ידיו וצעק "אבוי לי ואוי לי, מה עשיתי, הרג הרגתי את אשתי!", ומיד לקח הוא האקדוח והוסיף עוד לחיצה אל עבר ראשו, וידום, איבד עצמו לדעת. ובעוד אנו נדהמים תמהים ועצבים על ארועים אלו, ויפתח הערל את פיו ובכוחותיו האחרונים מלמל "שמע ישראל...אח...אחד" ונדם קולו. או אז הבנו בבירור כי לא היה זה אלא שמעון 'דבר אחר' שחמד לצון כדרך הנערים אשר בפורים מחליפים דמותם, ויתחפש לגוי.

והקול נשמע בכל העיירה ויבואו ויראו כי נלקחו שלש נפשות מישראל וירימו כולם קולם בבכי, בעצם יום הפורים, ויקראו למחר יום אבל ולוויה ומספד גדול. ואני, בתוך כל ההמולה, שלחתי ידי ואקח את האקדוח.


ההרגשתם מימכם מגע האקדוח בידכם? החשתם משקלו מכביד על זרועכם? הראיתם קנה מאיים כל כך, קרוב כל כך אל אפכם? הייתה זו חוויה מיוחדת, אך חששתי שמא ימצאני איש, הלכתי והטמנתי את האקדוח בין כלי, ושבתי אל ההמון. בסער הדבר, נשתכח העניין, ואיש לא שם על לב לחפש האקדוח.


מאז היה זה משחקי הקבוע, כשאיש לא ראה, הייתי מוציא את האקדוח ממחבואו, מסתיר את ברזלו בחגורתי ומכסה בחולצתי. אז הייתי קם במהירות, מעמיד פנים כאילו ניצב אל פני גוי גדול, ועושה כמו שלמדתי מר' לוי. אלא שבאקדוח לא היה עוד כדורי אש כמו שהיו שם, ועל כן לא היה יורה דבר, אך אני שמחתי בו. אז הייתי מנפנף באקדוח ואומר עליו "אקדוח אקדוח, רשע שכמוך, נקום תינקם על אשר לקחת שלש נפשות מישראל, נקום תינקם", והייתי מחזיר אותו למקומו. כך נמשך הדבר כמה חודשים מבלי שאיש יודע עלי ועל הצעצוע הסודי שלי.




אקדח מעשה פורים שולם עליכם שלום עליכם

© כל הזכויות ליצירה שמורות לשיבקוץ
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ"ז חשון ה´תשע"א  
נהניתי, ואני כבר מחכה לפרק הבא.



א´ כסליו ה´תשע"א  
אינני יודע מתי יבוא הבא, אני כותב רק כששורה עלי הרוח...
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד