המלצת העורכים
בנושא
בכרם
חדשות
 
יש אנשים שהתרגלו לחיות ככה / אוסנתי
בביכורים מאז י"ב חשון ה´תשע"א


''אומרים שלא רחוק מחדרה,
בין הים לבין החולות,
יש מקום שבו זורחת השמש,
בלילות.

רק אצלנו לא תמיד היא זורחת,
רק אצלנו משום מה אור חסום,
יש אנשים שהתרגלו לחיות ככה,
איזה אבסורד.
''

(שלמה ארצי, אבסורד)

~

את יודעת מה יותר נורא מלמצוא ג'וק במרק? הוא מחייך אליה וממשיך בלי לחכות לתשובה. היא קוטעת אותו,  אומרת שהיא כבר יודעת, שזאת בדיחה ישנה ולא נכונה בכלל, כי כן עדיף למצוא חצי ג'וק ולא ג'וק שלם. כי אם כבר בלעת חצי מהג'וק אתה לפחות יודע שזה בסדר, שעוברים את זה, שחיים גם עם ג'וק שאולי מתהלך עכשיו בתוך הקיבה, מתערבב עם הכל.

הם הזמינו מרק. יש לה היום יומולדת. היא הזכירה לו את זה כל יום בחודש האחרון. מכירה אותו. יודעת שזה לא בכוונה ולא מחוסר אהבה. זאת סתם מין שכחה כזאת שיש לו ולכן הזכירה והזכירה. עכשיו הם חוגגים לה. קודם הלכו לים ועכשיו מחכים למרק בטטה שגורם לו לספר לה בדיחות ישנות.

היא תמיד שנאה ימי הולדת. תמיד הצמרמורת הזאת כשהשמש שוקעת. הידיעה שגדלת ועוד תגדלי.  ומה זה בכלל לגדול. היא לא הבינה ולכן הייתה לה צמרמורת, כי לגדול זה משהו לא ברור. ומשהו א-לוהי  (כשהייתה קטנה תמיד תכננה לבדוק את זה, לעמוד ליד קיר בלי הפסקה עד שיגיע רגע הגדילה, אבל אף פעם לא הצליחה). והיא. מה לה וזה. היא סתם ילדה פשוטה וקטנה. כל כך קטנה. רק בת עשרים ושבע.

היו אמורים להיות לה בכלל ארבעה ילדים. או חמישה. או רק שלושה אם אכן היו בעיות האלו שהוא פחד מהן תמיד. יש לי תחושה לא טובה על החיים שלי, ככה הוא אמר לה, כאילו הכל בסוף יסתבך בהם. ילדים. פרנסה. זוגיות. הכל יסתבך בהם. נבואות מגשימות את עצמן. לא תמיד מדוייקות, לא תמיד איפה שחשבת. שבע שנים של רצוא ושוב בינהם, משהו הסתבך, זה ודאי. ובמקום לחפש ביביסטר לילדים כדי שיוכלו לחגוג לה יומולדת, הם שוב רק הם. רק הם. אפילו טבעת או מטפחת לא היו שם איתם.

מטפחת במילא לא תהיה. היא הבינה כבר מזמן. אולי משהו סימלי על הראש שיזכיר לכולם ולעצמה שהיא שייכת למישהו ואין טעם להתקרב. להזכיר לכולם שהיא בסדר. לגמרי בסדר. וכמו כולן. והנה, אפילו היא התחתנה בסוף.

אפילו היא.

חם המרק, לא? הוא שואל אותה בקול עייף והיא אומרת שדווקא לא, ושהוא טעים דווקא, מאד טעים, והוא אומר לה כנראה אנשים שיש להם יומולדת הכל טעים להם. והיא אומרת לו שהפוך. ונאנחת. עשרים ושבע. היא אומרת לו. שבע שנים שאני חוגגת איתך ימי הולדת.

הוא קורא למלצרית. היא יודעת שזה מעצבן אותו שהיא נאנחת על זה. היא יודעת שאין לו כוח ושהוא מראש הודיע לה שאיתו זה הולך להיות ארוך ושהוא לא מתחתן בקלות. היא יודעת שזאת בחירה שלה, החלטה שלה. ויודעת שזה לא באמת. זאת סתם אשליה. אם זאת הייתה בחירה שלה היא מזמן הייתה הולכת. יש משהו אחר ששולט עליה שם. עוד מהרגע הראשון שביקשה ממנו לצאת איתו. היא ממנו. אפילו שהוא פה הבן והיא הבת. אפילו שהוא היה אז בן שבע עשרה. אפילו שהיא ביישנית. אפילו שהיא יודעת שזה טיפשי כל כך טיפשי. וכמה אפשר לחכות. ולמה. ומה יש בו. וכל כך הרבה שאין.

הכי עצבן אותה שהוא עצמו אמר לה את זה. את יפה, את חכמה. את מתוקה. לכי. חפשי מישהו אחר. חבל על הזמן שלך. עצבן אותה כי הוא לא הלך בעצמו. אם היה הולך היא הייתה עומדת בזה. הייתה מצליחה למצוא אהבה אחרת. אבל הוא תמיד היה שם. בדיוק כשהיא לבד. בדיוק שהיא אחרי לילה של געגוע. לא יודעת למי אפילו.

היו להם איזה כמה חודשים בנפרד. הוא זה שנפרד ממנה. היא הסכימה בחפץ לב לפרידה הזאת. ידעה שהוא משתגע מזה שהיא חיה עם זה בשלום. תוך שבוע הוא כבר יצא עם מישהי אחרת. כל כך אחרת שזה היה מצחיק. יותר מצחיק היה שאיכשהוא לפחות פעמיים בשבוע הם היו מתהלכים יחד ברחוב שלה דווקא. היא הייתה בעיקר מחייכת מזה. היה בה קצת פחד, אבל הרבה יותר תחושת שחרור. אחרי שלושה חודשים הוא התקשר אליה, את לא באמת אוהבת אותי הוא טען והיא שתקה ושתקה רק בסוף ושאלה מה הוא בדיוק רוצה ממנה. אני רוצה שתקנאי, ככה הוא אמר לה, בכנות שהיא מתגעגעת אליה עד היום, אני רוצה שתראי אותנו ביחד ותתחנני אלי שנחזור. שתגידי שאת לא מסוגלת. שאת לא תיתני לי ללכת מימך לעולם.

היא לא התחננה. הרגישה שזה יהיה שקר גדול. לא אהבה מילים כאלו כמו שהוא ביקש לשמוע. אולי בגלל זה הם חזרו.

הוא קורא למלצרית ומבקש מים. אחר כך שותה את המרק במהירות. טובל בתוכו את הלחם. וזה מגעיל אותה. היא לא יודעת למה אבל זה מגעיל  אותה. המהירות הזאת. הלחם שנרטב. הפנים שלו שבוהות במרק בעניין. סך הכל מרק.

הוא תמיד אמר לה שמרק זה דבר גאוני. שאם רק הייתה יודעת מה הוא מכניס במרקים שהוא מכין לה בדירה שלו והיא כל כך אוהבת הייתה מקיאה את גופה ונשמתה. הכל. הוא אומר לה, מחייך. והיא לא שואלת. לפעמים עדיף שלא לדעת.

עוד לפני שמגיעים המים הוא מבקש חשבון. והיא בכלל לא הספיקה לשתות את המרק ויש לה יומולדת בכלל והיא אמורה להחליט. והיא גם אומרת לו את זה אבל הוא מפהק ומבטיח להכין לה מרק הרבה יותר טעים אצלו בדירה, אבל היא אומרת לו שהיא רק רוצה ללכת הביתה לישון. היא באמת הולכת. לבד. יודעת שהוא ירדוף אחריה וגם אם לא, לא נורא. ממילא זה תקוע באותה נקודה לא ברורה. ממילא זה ימשיך להתקע עד שאחד משניהם יעז ללכת. או שהוא יעז סופסוף להנשא לה.

היא עולה לרכב שלה. מגחכת מהאפשרות שהוא הולך להתקע שם בנמל. אין כבר אוטובוסים. אחרי חמש דקות היא נבהלת מהאפשרות הזאת וחוזרת, אבל הוא בכלל כבר לא שם. היא מתקשרת והוא אפילו לא כועס עליה רק מספר שפגש איזה חבר שהקפיץ אותו ושיהיה לה יומולדת שמח.

לא היה שמח.

מראש היא ידעה שלא יהיה. היא לא אדם שמתאים לו יום הולדת. ובכלל. אם לא איתו אז עם מי נותר לה לחגוג? שבע שנים איתו הספיקו לגרום למצב בו אין לה אף חברה. היא לא עשתה את זה בכוונה. זה קרה מעצמו מאז שהכירו. בשנתיים הראשונות הם היו צמודים זו לזה ברמות שלא אפשרו לאף אחד להצטרף. אמא שלה תמיד אמרה לה שהיא תצטער על זה. היא לא הבינה כל כך למה. אם יש לה אותו מה היא צריכה מעבר לזה. ובכלל. בנות אף פעם לא עניינו אותה. אבל גם להיות לבד לא היה מעניין. והיא הייתה.

כן. אין לה מה להתכחש לזה. היא הייתה לבד. רק היא והקירות של החדר שלה. אלף חמש מאות שקל על חדר מסכן כזה. ועוד בלי מים וחשמל.

אחר כך הוא מתקשר, שואל אם היא רוצה לבוא אליו. אבל היא לא רוצה. היא רוצה להתחתן  איתו. ואם לא איתו אז עם מישהו אחר. היא גם אומרת לו את זה, שבע שנים, היא אומרת לו, מה קורה איתנו? לא יודע, הוא כותב לה, לילה טוב. לילה טוב. אם יש דבר שהיא שונאת זה לילה טוב שבא באמצע שיחה. זה תמיד גרם לה לריקנות פתאומית כזאת. כאילו רק היא נשארת עכשיו עם הלילה הזה. לילה כל כך ארוך וכל כולו שלה. והכי מצחיק היה הבוקר שאחרי. כן, מצחיק זאת הגדרה נכונה. מצחיק עצוב. מצחיק חצוף. לעזאזל, לא ראיתי מה היה כאן לפני שבאת, איך אתה מעז לזרוח.

איך אתה מעז.

ככה הם רבו יום לפני שהוא מת. אבא שלה. איך אתה מעז היא צרחה עליו, האישה שלו. והיא צדקה, המקרר הריק זעק את הצדק הזה. הריח שלו. חשבון הבנק. היא צדקה, אבל יום אחרי זה הוא נדרס והיא לא הפסיקה לצרוח מבכי. היא זוכרת שדווקא שאלה אותה למה היא בוכה, הרי רק אתמול קיללת את הרגע שהכרת אותו. ככה היא שאלה עם העיניים הגדולות והשחורות שלה. אבל אמא שלה אמרה לה שתשתוק. ששאלות כאלו לא שואלים. לא עכשיו שהכל מתפרק. שהכל מת. לא עכשיו ולא בכלל.

והיא לא שאלה. אבל גם לא בכתה. זה היה מוגזם מדי, לבכות. רק  כשהילדים מהכיתה באו לבקר אותה ופתאום התחשק לה. וגם אז זה לא היה על זה. כבר אז היא ידעה שזה לא על זה אבל היא המשיכה לבכות. עד שכל הילדים בכו איתה.

אחרי זה היה שקט גדול. עד היום היא מקפידה על טלפון יום אחרי השבעה. יודעת עד כמה הוא נחוץ. עד כמה מבהילה הדממה. הבור שנפער. המוות הזה. גם שהיא הייתה הכי דוסית בעולם היא לא הבינה אותו. איך מישהו יכול. מתנות לא מחזירים. גם לתת וגם לקחת.

יש לה יומולדת. היא בת עשרים ושבע. הוא בן עשרים וארבע. קטן ממנה.  רק בגיל! הוא תמיד היה אומר לה ומחייך, ובגובה, היא הייתה מזכירה לו. שטויות. שטויות! הוא היה אומר לה. אפילו שזה היה ברור לעין כל שהיא גבוהה ממנו. אפילו שהמד הראה בבהירות שהיא מטר שבעים והוא שישים ושבע. שטויות. הוא היה טוען והיא הייתה יוצאת מדעתה. עד שמשהו וודאי בעולם הזה. למה הוא לא יכול לתת לה להנות ממנו בשקט.

למה הוא לא יכול לתת ליהנות.

אחרי כמה דקות הוא דפק בדלת. ידעה שזה הוא. הדפיקות האלו. אבל היא לא פותחת לו. היא בת עשרים ושבע. צריכים להיות לה כבר ילדים לא רק דפיקות עלובות על הדלת. אחר כך היא כן פותחת. הכנתי לך מרק, הוא אומר לה אבל לה כבר אין כוח למרקים האלו ולמה שהוא שם בהם ולא מגלה לה. מה יש בו? היא שואלת, היא צועקת. הוא נבהל.

מה יש במרק הזה? היא שואלת. הפעם בלחש.

והוא ניגש אל הגז ומדליק את האש כדי לחמם.

שאלתי משהו, היא מזכירה לו פתאום בוכה. יושבת על הספה לידו ובוכה. הוא שם לה מרק בקערה. היא שופכת את המרק. כן, שופכת אותו. ובוכה וצועקת תענה לי כבר מה יש שם, מה יש שם שאתה לא מגלה.

והוא ממלמל שיש בצל, ותפוח אדמה וסוכר ומלח, ורסק עגבניות ושום וריבה

ריבה? היא בוכה ובוכה

והוא אומר לה שכן ולמה היא בכלל צריכה לדעת והקול שלו מבוהל, פעם ראשונה בחיים שהוא נבהל. שהיא נבהלת. שהיא צועקת לו שנמאס לה שנמאס לה---


יש לה יומולדת. הוא מוציא עשרים ושבע סיגרית מהתיק, צוחק אליה. מוציא עוד אחת, לשנה הבאה. היא לא צוחקת חזרה. אחר כך חוטפת אחת ומדליקה אותה.

שאר הסיגריות על השולחן, עשרים ושבע שנותרו. הוא משכיב אותם בשורה, אומר שחבל שאי אפשר להעמיד אותן על המרק, ושכל אחת שהיא מעשנת היא יכולה לבקש משאלה, היא מסיימת את הראשונה מכבה אותה אל תוך סיר המרק עוצמת עיניים ומבקשת שילך.

הוא הולך. משאלות חייבים להגשים. בטח כשזה ביומולדת.

יש לה יומולדת היום.

היא בת עשרים ושבע. הוא בן עשרים וארבע, עוד מעט כלומר, עוד חודש. אמורים להיות להם ילדים. אין להם. הוא מבחינתו שיהיו ילדים בלי חתונה. ככה הוא אומר לה לפעמים אפילו שיש לו כיפה על הראש ואפילו שלה יש חצאית. היא יודעת שהוא משקר. מקווה שהוא משקר. שהוא לא עד כדי כך לא רוצה להתחתן איתה.

היא צועקת לו במדרגות שיחזור.

הוא לא חוזר. היא שומעת אותו שהוא יורד והיא צועקת לו שהיא רוצה להתחתן. מחר. או בכלל. בכלל לא כלומר.

והוא אומר לה בסדר, צועק לה בסדר. בואי נתחתן אם את כל כך רוצה. מחר, הוא אומר לה, בסדר מחר. עוד שבוע, היא מתקנת. בטח יש פרוצדורות.

אחר כך לא נשמעים עוד הצעדים שלו. ויש לה יומולדת. ועוד שבוע היא מתחתנת. ושנה הבאה כבר בטח יהיה לה ילד אחד. והיא שותה את המרק ישר מהסיר, מרגישה את הריבה, מתוקה, חמצמצה, גורמת לה להקיא. חושבת שאולי הוא צודק. שאם לא הייתה יודעת מה יש שם זה לא היה דוחה אותה. שאולי עדיף ג'וק שלם במרק, ולא חצי, או רק לדעת שבלעת ג'וק בשלמותו ולא לפחד מהחצי השני. לא לשפוך סיר שלם על הרצפה. ולהתיישב עליה, איפה שנשפך.


והמרק דביק. וחם. כל כך חם. וקר. כל כך קר. וכל השיער שלה. והשמלה. הכל שם. ולא אכפת לה. והיא עוצמת ככה עיניים. נשכבת בעדינות, ברכות, מניחה את הראש.

היא בת עשרים ושבע. יש לה היום יומולדת. עוד שבוע חתונה.







© כל הזכויות ליצירה שמורות לאוסנתי
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
י"ד חשון ה´תשע"א  
שאני מתערב שזאת את. (ואז אמרו לי שלא חוכמה כי העלית את זה לסדנה וזה הוציא את העוקץ).

אז לא ראיתי בסדנה, אבל זיהיתי את הכתיבה.

המטאפורה על הג´וק מ צ ו י י נ ת. מבחינת אם לקפוץ למים כבר ולהתמודד, או להירתע מהצרה השלימה לפני שהיא נכנסת לפה. מאוד מצא חן בעיני.

שכוייח, דרשתי להמליץ.
ט"ו חשון ה´תשע"א  
מהסיפורים הכי טובים שאי פעם קראתי.

אני לא יודע איך עשית את זה, אבל הצלחת לגעת במשהו נעלם, שאי אפשר לגעת בו, הסיגריה במרק והתחושה החמה-קרה אחרי שהיא התפלשה במרק, נוגעים בזה מצויין.

ובהרחבה- חלק מתיאורי הייאוש גורמים לי להרגיש שהוא לא באמת מייאש. משהו רדוד. אחרים מרגישים לי ייאוש בקנה מידה אחר לגמריי, כזה שאני לא מסוגל בכלל להבין. את נגעת בעומק הייאוש, ואני עדיין מצליח להרגיש אותי שם.

זה מעט, ולא שלם, אבל שבור בצורה גאונית.
עוד תהיי סופרת גדולה.

רועי רואי

ט"ו חשון ה´תשע"א  
אוי זה סיפור מעולה וכואב. הצלחת לשאוב אותי לחייה.

אין לי משהו חכם להגיד מעבר לזה.


תודה רבה על זה...
כל טוב, דוד.
ט"ו חשון ה´תשע"א  
אלי הגיעה בעוצמה תחושת התסכול האיומה.

כתיבה נהדרת ושואבת.

ט"ז חשון ה´תשע"א  
את הסיפורים שלך אני מרשה לעצמי להעיר.
שני דברים הציקו לי-
1.הדמות שלו שהוא קריקטורה לא ברורה לא הצלחתי להבין מי זאת הדמות הזאת חסר.
2. הכנסת באמצע הסיפור שלוש פיסקאות על הבית שלה לא הבנתי איך זה משתלב בסיפור.

(בשפה של יעוץ- אני מרגיש שיש פה גשטאלט לא סגור)

בהצלחה.
ט"ז חשון ה´תשע"א  
הכתיבה נהדרת והעלילה ממש שאבה אותי פנימה.
תודה!

יום טוב
יוני
ט"ז חשון ה´תשע"א  
כואב
ט"ז חשון ה´תשע"א  
סיפור חזק וחד, ורחוק מלהבין.
כמו שסיפור טוב צריך להיות. שזה יישאר כלוא בתוך המילים.
ט"ז חשון ה´תשע"א  
יפה?זו לא תגובה מתאימה,
אבל מעורר לחיים שהאור בהם לא חסום...
מצטרפת למגיבים מעליי, כתיבה טובה ונוגעת
י"ז חשון ה´תשע"א  
הפכת לי את הבטן (את כותבת מדהים)
י"ח חשון ה´תשע"א  
אני עוד לא מציח להגדיר את ההרגשה שהיתה לי כשקראתי את זה.
אבל נגעת לי במקום עמוק.
י"ט חשון ה´תשע"א  
תודה גדולה לכל המגיבים, גדולה ואמיתית.

אני חייבת להגיד משהו כנה- זה אחד הסיפורים שלי שאני הכי אוהבת. זה דבר אחד. דבר שני די ברור לי שיש בו הרבה בעייתיות. למרות זה החלטתי לשחרר אותו ככה. כמו שהוא. לא כל כך שלם, אולי, אבל שלם לעצמי. יש סיפורים שאני נלחמת יותר, ששולחת לזה ולזאת שיגידו דעתם, פה בחרתי בדרך אחרת, כי קראתי אותו ואהבתי אותו.

טוב לי שאתם הקוראים שלי.
י"ט חשון ה´תשע"א  
אין ספק שאת מהכותבות הטובות ביותר בבמה זו למרות שהפעם לפי דעתי ירדת קצת ברמה.
יאוש כזה ותקיעות כזו כמה עצוב שזה פה וזה קיים וזה לא רק סיפור רחוק .
בדר"כ את שואבת אותנו הקוראים יותר פנימה והפעם הייאוש הזה עם כל הרמזים שהשארת עדיין השאיר אותי הקורא בחוץ ומנותק. ערב טוב
י"ט חשון ה´תשע"א  
משהו בה הוא חלק מהרעיון של כל הסיפור הזה, רובד נוסף שלו.

בכולופן ממש תודה, ואני מאד שמחה לקבל ביקורת (באמת, זה מקדם אותי)
כ"ה חשון ה´תשע"א  
עד כדי כך שאני ממש כועסת על הבחורה הזאת. פתטית. טיפשה. היא כל כך הרסנית כלפי עצמה שזה מבהיל. מה שעוד יותר מעצבן, זה שיש דברים כאלה במציאות. ויש אנשים שאוהבים להשתכשך בבוץ המתוק של עצמם ועוד עושים את זה עם מישהו אחר (זאת הערה דווקא לבחור).

וזה שיצאו ממני כעס ותיעוב כאלה ממחיש עד כמה הכתיבה טובה ואמינה בעיניי.
מאחלת לכולנו חיים של בריאות הנפש, של זוגיות טובה ומשפחה אמיתית.

כתוב בכישרון אמיתי.
י"ז שבט ה´תשע"ב  
אין צורך להכביר במילים כמה הסיפורים שלך מותחים וגורמים להרהר על החיים.
אמנם, עכשיו אני שם לב שהסיפורים שלך טוטאליים. אני חושב שגם אם היא לא הייתה נמרחת לה על הרצפה במרק הסיפור היה עושה את שלו. זה קצת מאבד מהמציאותיות של הסיפור.

אין עלייך.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד