בנושא
בכרם
חדשות
 
ארץ אהובה / צומת טי 2
בביכורים מאז א´ חשון ה´תשע"א

 

                               

אני ממש לא מבין אותך אחי, מה אתה מסתיר? מה... לא מעניין אותך נופים מדהימים, לא מעניין אותך ים טורקיז, תרבות שונה לגמרי והכל בהישג יד שווה לכל נפש.

גם ניפגש עם עם ישראל גם עם עמים מוזרים, יהיה שמח מה אתה כזה כבד. אני יודע שאתה מת לטוס איתי לחו"ל, למה אתה כל כך מתעקש להישאר בארץ, מה זה? כי אתה "דתי", מה קשור גם אני, הרי כל כך הרבה רבנים אומרים שמותר. זה MUST בגיל שלנו קצת לראות עולם לעזאזל אחי תפסיק לעצבן צא מהקיבעון שלך.


זוהי הייתה אחת השיחות הללו שאתה יודע מראש שמה שלא תגיד לא תצא טוב, כמה שתנסה תצא חריג ושונה. כל אדם יש לו רגעים בחיים שהוא חווה ויכוחים אינסופיים שסופם מי ישורנו במיוחד שאתה מחליט לקבל על עצמך משהו שמה לעשות, חבריך לא מזדהים איתו בלשון המעטה.

תומר כרגיל בגילנו, "המשוחררים", רצה לצאת ולכבוש את העולם וכבר היה בשיט לרודוס, המשיך בחציית יוון באופנוע, ועכשיו סימן את היעד הבא: נפאל, ערש תרבות התרמילאות הישראלית.     
כיוון שעדיין לא מצא שותף לטיול הייתי אני הקורבן התורן שלו. עיניו הצטמצמו בציפייה דרוכה כאילו הנה עכשיו הוא ישבור את חומת הבורות והאטימות שלי.


זה התחיל לפני מספר חודשים, מלל שיחות אינסופי, על ה"טיול הגדול".

כבר לקראת סוף הצבא, אז שהחברה השתבזו להם בחדר, או לחלופין שמרו בעמדה, היית עובר ליד חייל שמצטנף בקור, בגשם שיורד עליו ומתמרמר לעצמו למה הוא צריך את זה על הראש.

היית רק צריך להזכיר לו: אחי תפסיק לבכות עוד שנה אתה בהודו או דרום אמריקה, וכבר פניו היו מוצפות בחיוך דבילי מלא אושר. כן אתה צודק אחי, נסבול עוד כמה חודשים ונצא לחו"ל.

גם אז כבר זה יצא לי מכל החורים, שניסו לשמח אותי בעמדה, זה די עבד הפוך. עכשיו אני שומר על היישוב הסמוך, מוכן לסכן את חיי למען האדמה הזאת, ואז זהו, שכחתי, הכל חסר משמעות, כשאני סוף סוף חופשי לחיות בישראל כרצוני, אז אני מת כבר לעוף ממנה?                                                  
הייתי מזעיף פניי וקובר אותם ברצפה, מנחם בדיבור שקט את האדמה (היא שומעת אתם יודעים). הסברתי לה שהם לא התכוונו, הם פשוט רוצים שקט מכל הבעיות, מכל האחריות ורק ליהנות קצת בחיים מה יש.

והחבר התורן היה מתרחק במלמול שמשהו לא בסדר אצלי.


אחר כך כשנגמר וחזרנו איש אל גפנו ותאנתו, מדי שבוע הייתה מתקבלת שיחה חדשה בזה הלשון: "אחי אתה פנוי השבוע יש לי רעיון אדיר..."  בוא נטוס, או לחלופין נפליג, והמקוריים- ניסע לירדן, סיני או אף לאלפיים. אני תמיד גמגמתי בבושה, לא מעוניין ובדרך כלל כשלחצו בסוף מלמלתי שאני לא יוצא מהארץ. אז המציע היה מתבלבל, אם החברה היו דתיים כעסו על פנאטיות או על בורות, צרות אופקים, או סתם מגחכים לעצמם בזלזול. השאר היו מרחמים עלי, איזה באסה לך, מה אסור? והאווירה תמיד הייתה נעכרת.


תומר בעל ההצעה "המקורית" היה מהאנשים העקשנים הללו עם החיוך הכובש שאי אפשר לעמוד בפניהם, טיילנים, חברים טובים ונאמנים. אחרי שסיים את שירותו בסיירת, תומר הבין שהגיע הזמן לגלות את יופי העולם, רק הפעם בכיף. כבר בתיכון סיים את שביל ישראל, טיולים אצלו זה בדם, מזמן הוא כבר החליט שלראות עולם אפשר רק דרך הרגליים. בדרך כלל אני והוא די משדרים על אותו גל, ככה שתומר לא הבין מה קרה לי, הרי אני מהטובים, מהדתיים שכיף איתם, גם טהור איתם וגם מכינים אחלה אוכל, אבל מאיפה פתאום הפכתי לאדם כזה פנאט וסגור.

מה אתה כזה בונקר, דוגרי אחי אנחנו כבר חברים שנים, אולי תגלה לי את אמריקה, מי יודע אולי תשכנע אותי? הוא פרש חיוך רחב מנסה לטעת בי את הביטחון לפרוש שיטתי כדי שיוכל לפצח את המכוסה מן העין.


בדר"כ הייתי מעיף אותו מכל המדרגות, אבל לתומר זה כאמור אי אפשר לסרב. מילה שלו זה מילה, באמת שהוא אומר שהוא רוצה להבין הוא מתכוון. כשתומר שומע הוא באמת מקשיב, לא עושה כאילו רק כדי להגיד את דעתו, אלא באמת מעניין אותו להבין, מה גרם לך לפעול כמו שפעלת.


הוא הסתובב בחדר שלו כארי שסוגר על טרפו, מקיף אותי פעם ממזרח ופעם ממערב, לא משאיר לי סיכוי למצוא פירצה בסבך טיעוניו. באותו זמן אני נוגס בתפוח, יושב על המיטה שלו ומנסה להחליט החלטה גורלית, באיזה משחק בפליישטיסן כדאי להפסיד לו הפעם, כי תומר אלוף במשחקים. אבל הוא סירב לתת לי להסיט נושא, שם יד על כתפי ואמר, מה אחי אתה לא סומך עלי? מה אני לא חבר? מה אתה מתבייש, זה העניין, באמת אנחנו כבר שמונה שנים ארוכות חברים, עברנו כמה דברים, אתה יכול לספר לי הכול. בעיניים מצפות, שנראו לי חורשות מזימות.


הבטתי בעיניו החומות, פרץ זכרונות שטף אותי, זכרתי את סבא מספר על הימים ההם, זמן שהוא עמד על חורבות ביתו, חורבות עירו וראה שהקב"ה הציל אחד מעיר. באותו יום החליט, לא עוד גלות, הגיע עת הזמיר, הגיע הזמן שהבית יהיה שלו והעמל יהיה של העם. שהגיע עת האומה הישראלית להתאחד עם ארצה.

זכרתי את תיאוריו החיים על הספינה, על מחלת הים ובעיקר דימיתי בעיני. כמעט יכולתי להיות שם, בפרץ ההתרגשות שאחז אותו בעודו יורד מהספינה, סבא זכה למה שאלפי שנים עם ישראל לא זכה. זכה סבא לנשק רגבי אדמתה, לשוב לחיות בחיקה של ארץ ישראל, זכה לקום מ"השואה", הרגע הכי קשה של העם, לרגע ה"תחייה".


חיים פשוטים חיו הורינו, בנו את הדרוש בנין, עבדו יחד כתף אל כתף, מי בשדה ומי במחשב, לבנות פה בית לאומי לעם כשעל שפתותם מלחשת הסיסמא, הצוואה: "לעולם לא עוד", באומרם: "אנו בנו לבנות ולהיבנות" בזוכרם את הנבואה: "ויחיו ויעמדו על רגליהם חיל גדול מאוד מאוד".

את כל זה ראיתי בעיניו של תומר, והחרשתי. מה אגיד לו, האם יבין? הרי הוא גם מסכים עם כל מחשבהו מה הקשר בכלל? הרי זה רק לכמה חודשים, את חיינו נבנה כאן על בסיס איתן.


תפח הוא בידו על שכמי, נראה לי אמר בקול רם, שאין לך בכלל סיבה, אתה פשוט מפחד להודות, אתה סתם פועל על פי אינסטינקט של פחד, משונה, מזר , כל שאר הסיבות הם פשוט כיסוי לזה, הטיח בי בעצבים.

אולי באמת הוא צודק, תהיתי ביני לבין עצמי.


אבל אז נזכרתי בלילה ההוא, האויב ירה מלוע נשקו, מנסה להפתיע לקחת חיים ובקור רוח פשוט יריתי בחזרה, מתאושש תוך שנייה מההפתעה ומניס את האיום.

הבנתי שלא הפחד משתק אותי, כבר התמודדתי מולו ויכולתי.

דמותו של דוד הופיעה מול פני, כאילו הוא עודנו חי, פניו לא היו חיוורות, כי עם מלאות צבע והוא אמר בלהט "אני מתתי פה כדי שאתה תחיה פה בארץ הזאת, לא בניכר, אל תשכח שדמי נשפך פה, דמי אבות אבותיך שפוכים פה כדי שבניהם יזכו לנחול את ארץ חמדתנו".


סילקתי את דמותו מעל פני, לא רציתי להיכנס למצב רוח קודר, עד שיש הזדמנות לחייך קצת.


אתה יודע מה, התיישב לידי תומר בפתאומיות שהקפיצה אותי, נעשה הסכם אחי, נשחק עד שלוש כדורגל, אם אני אנצח טסים, אה, איך נשמע?                                        
המהמתי לעברו, נו ומה זה יעזור לי לנצח, מה אני ארוויח?                                                                               
אתה יודע מה, חייך תומר חיוך מלא משמעות, אם אתה מנצח אני בא איתך לישיבה לשנה, איך?

פיפטי פיפטי, נעץ בי עיניו, כיודע הוא שהכניס אותי לפח שממנו אתקשה לצאת בכבוד.


באמצע המשחק, דקה 35, תומר הוביל את מסי, עקף את המגן מימין, פרץ לרחבה, הגביה מעל השוער האומלל שלי ישר לתוך הרשת, רק אז התחלתי להבין במה סיבכתי את עצמי.

הרי באמת זה הדבר שיקים עולם, הרי מה שחשוב זה עקרונותי, לא איזה משחק "מכור מראש" שיקבע לי את אורחות חיי. לאור  דברי המוטיבציה האלו, שלחתי את חלוץ ספרד למלחמה, הזכרתי לשחקנים על מה אנחנו נלחמים, על אומה שלמה שעומדת מאחורינו.


"לעולם לא מפסידים במלחמה על המולדת", צעקתי לשחקני ספרד ההמומים.

כנראה שזה עבד, כי כעבור עשר דקות הושג השיויון, בקרן פשוטה התרומם החלוץ לכדור, נגח עם צידי הראש ישר לפינה הקרובה, לא השאיר לשחקני ארגנטינה שום סיכוי. (קצת אבסורד שארגנטינה וספרד, הם שנלחמות בשביל נפאל וישראל, אבל לכדורגל חוקים משלו).                                                                                                               בעודם בעודם הם חוגגים את השיוויון , נזכרתי בשיחה מלפני יומיים עם אחותי...



"את יודעת מה רות, את לא מבינה כלום. את כל כך סגורה בד' אמותייך שאת לא רואה את העולם מסביב. הוא מלא מלחמות, כאב וצער. רק את חיה לך בעולם משלך, העולם לא מושלם את יודעת, כדי לתקן אותו יש לצאת החוצה, להיפגש איתו , לתקן את הדרוש תיקון ולטפח את השתילים שנזרעים".

ומה איתך, צעקה רות בכאב, אתה לא שם לב שהבית מתפרק, כל הזמן אתה רק רוצה לצאת החוצה, ומה עם הלב? הוא כבר מזמן שבור, אתה לא רואה את אימא בוכה. אתה לא רואה את עודד מרטיב במיטה, זה נראה לך נורמלי? לפני שבונים רחוב, בונים בית אחד. רק אחרי שנבנו כמה בתים, בונים רחוב. הבית שלנו נשבר, תעזור... תן יד לבנות, הכל מתפרק פה בבית ורק אתה בסבבה שלך, רץ כל היום לחברים.


יצאתי מחדרה בסערה, נמלט במורד גרם מדרגות אל הרחוב הזמין, לשמוע את שאון המכוניות להתחבר אל אלפי האנשים שהולכים כל אחד עם מטרה ברורה.

אחותי הקטנה, כאילו נעצה לי יתד בלב וסובבה חזק, שהלב ישתות הרבה דם. לא הייתי עיוור, כמובן שראיתי, אבל מה אני יכול לעשות? זה אשמתי שהוא בכלא, על טעויותיו? זה שעכשיו אנחנו משלמים, זה מספיק בהחלט, אבל די במה שהיה, עכשיו, תנו לי קצת שקט, כך אולי נוכל להשתקם, המפתח היה בהתעלמות...


אבל לא יכולתי להתעלם, דבריה כאילו הקיצו אותי מחלום, עברה כבר שנה מאז שרשות המיסים פשטה. אין סימן שהחיים עומדים לחזור למסלולם הרגיל, על ידי התעלמות לא מתקנים כלום, הצרות לא יעלמו לבד, צריך לעמוד באומץ, לדעת לספוג שצריך. אנחנו צריכים לרצות לשנות ולחיות שינוי, על כל הכאב הכרוך בכך.


בעודי בוהה במסך, חושב על מה שקורה בבית, קלטתי לחרדתי את הקשר של ארגנטינה שולח מסירת עומק שחותכת את כל ההגנה שלי, משאירה את מסי חופשי לבעוט לחיבורים, פצצה שלא משאירה לשוער סיכוי, 2-1 ארגנטינה, 2-1 נפאל.

עם הנצח לא מפחד ממלך המשחק החלטתי, דקה 78, שיניתי מערך, הוספתי חלוץ.

יצאתי ללחום על הזכות לבחור לנצח את החיים, להכיר תודה לאיפה שאני, קדימה פרננדז!


לקחו חמש דקות למסי לשלוח עוד כדור עומק נפלא ולהקיץ את חלום השוויון לפח, אבל אני החלטתי שארץ ישראל נקנית בייסורים. תיקלתי את החלוץ בגלישה, בלי שמץ חרטה, חלוץ ארגנטינה נשלח ישר לבית החולים.

וסיעתא דשמיא הייתה גם הייתה, שהכדור החופשי חלף לו מעל למשקוף.


אותיות ספרי הרב סבתו חלפו במוחי "עליהם ולא עליכם" אמר האדמו"ר, והוסיף הזקן "האדם חושל מברזל אם ירצה יוכל".

דמותם של מקימי צובה עלתה בעיני, נביאים אנחנו, אם לא אנו, אזי בני נביאים אנחנו, בני מתיישבים שנתנו את כל כספם, כבודם וחייהם, למען סיבה אחת, שאנו בניהם נחיה פה דווקא. נאהב נא את ארצנו, שמרה היא לנו אמונים ואיך נעזוב אותה אף לרגע, לארצות העמים. 

הכך ייעשה לבתולת ישראל?


הוספתי חלוץ, שעטתי קדימה עם הכדור, הפעם מהמרכז, כי את חוסן ישראל אי אפשר לעצור, מלמלתי לעצמי, בעוד תומר עצמו מביט בי בלגלוג, מדמיין הוא כבר את הטיול מתגשם מול עיניו. דקה 88, הכל סגור, חשב.


בעוד בלב מתנגנים שברי פסוקים, ההחלטה כבר נפלה, ממש לא משנה התוצאה.


"לכן הנני מיישר כל גבעה... והיה העקוב למישור... האני אשביר ולא אוליד יאמר ה'".


כמובן שהנצח עובר כל מכשול הולך וסר הצידה, מפנה דרך למסילה.


פשוט שלחתי את פרננדז שעקף את המגן, שלח מסירה אחורה לקשר, הקשר נעצר בהפתעה בפתח רחבת השישה עשר ובעט טיל לחיבורים.

גוווווווווול שיוויוון 2-2


שקט, הפעם לא רקדתי כהרגלי את ריקוד הניצחון, גם פרננדס. ברגע ההוא היינו אחד, נראה כי הבין הוא, דמותו הקטנה עמדה בצידי המרקע, הרימה חולצה והראתה כיתוב אני אוהב אותך, בכתה משמחה.


הנחתי את הג'ויסטיק בצד, תומר הסתכל בפליאה. מה עם הארכה?

קמתי, נאנחתי ובהקלה עצומה אמרתי: "תומר שומע אחי, עם כל הרצון הטוב, אני מצטער, בית לא עוזבים, במיוחד ברגעים קשים. אני צריך לזוז, ללמוד ליהנות מהחיים בבית שלי על שלל בעיותיו. לי, בינינו לא חסר... ממה ליהנות, חייכתי ועזבתי את חדרו. אתה את החלטותיך תקבל על בסיס יותר איתן ממשחק עלוב.


"הפח נשבר ואנחנו נמלטנו עזרנו בשם ה'".


השארתי את תומר לשחק בשתי הקבוצות, ולהחליט לאיזה קבוצה הוא שייך ...


מה עם העולם, אתם שואלים, מה עם תרבויות זרות ועמים שונים. טוב, את זה כבר הבטיח היושב במרומים:

"והביאותים אל הר קודשי ושימחתים בבית תפילתי עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים".



ארץ ישראל יציאה לחו"ל משחק מכריע

© כל הזכויות ליצירה שמורות לצומת טי 2
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ה´ חשון ה´תשע"א  
שיוו, מהלך מעניין.
ההשואה בין הבית הפרטי לבית הלאומי, הרצון להגן מול הרצון להתעלם, טוב!!
חסר לי יותר משקל לבית הפרטי, אולי אפילו להתחיל ממנו?אחרת זה מרגיש קצת תלוש, מיקרי.

כל הניסוחים מעולם הכדורגל מאד מכניסים לאוירה של המשחק... [גם לאחת כמוני שלא ממש מבינה מה אמרת שם]

עֹז
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד