בנושא
בכרם
חדשות
 
אמת מה נהדר / רילקה
בביכורים מאז ט´ תשרי ה´תשע"א

למו"ר, הרב יהודה עמיטל זצ"ל,
שלימדנו שמחת של תורה ותורה של שמחה.
ולרש"י עגנון, איש גליציה המעטירה,
שהיה מתאר זאת לעילא ולעילא. 

כְּוֶרֶד הַנָּתוּן בְּתוֹךְ גִּנַּת חֶמֶד. מַרְאֵה כֹהֵן:
אמת, מה נהדר מראה רֶבּ אהרן, כשהוא אוחז ספרי תורה בידיו (ואילולא דמסתפינא הייתי אומר, גרומות), וכולו קורן אור שבעת הימים. והוא נטוע בתוך גינת ביינישי"ם, כל חד וחד פניו בורקות ושפתותיו שושנים (נוטפות מר עובר על פי רוב) מזמרות "מָה אָהַבְתִּי תוֹרָתֶךָ כָּל הַיּוֹם הִיא שִׂיחָתִי".
אשרי עין ראתה כזאת.

לא מרבים היו בשירה. עשרה שירים היו בליל התקדש שמחת תורה. אולם נתקיים בכל שיר ושיר ונמצה דמו. פשטות המתחדשים בכל יום צצים ועולים בפעם המאה ואחת של "אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ה' אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ שִׁבְתִּי בְּבֵית ה' כָּל יְמֵי חַיַּי לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה' וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ".
עומדים צפופים במבואה. כמניין ג' מאות בני אדם נדחקים לשמוע דברי אלוקים חיים מפי מורנו הרב אהרן. והוא, מרכין ראשו, ממתין קמעא. ומתחיל. יהא רעוא קדמך דתפתח לבאי באורייתא ותשלים משאלין דלבאי. ידיו פרושות בצידי גופו והוא מרתת. עיניו מלחכות ופיו מלמל את ההברות אט אט. השיר מתפשט והולך בקהלא קדישא, עד שהמילים מוצאות לעצמן מנוחה. אולם אנו לא מצאנו לנו מנוחה. מה נדבר ומה נצטדק. אם ארזי הלבנון מצאו בעצמם שחסר בהם פתיחות הלב בתורה, מה נאמר אחריהם.
וקולו מתחיל להשמע, בוקע לעצמו דרך עד שכולם מרכינים ראשם. קשה לכאורה מדוע מצינו בברכת החודש לשון 'לטובה' וב'בריך שמיה' לא. ויבואר, שלא כל בקשת קרוצי חומר ראוי לה שתתקיים, וגדר גדרו חכמינו בברכת החודש – שיהא דוקא לטובה. אמנם, יהא רעוא דידן, בעוסקי תורתך לשמה הכתוב מדבר, וכל חד וחד פוסע בדרכו שלו. חושק הלב שפעולת תורתנו תהא פרה ורבה מאליה, ויפתח לבנו בתורה באתערותא דלעילא. אבינו שבשמים, מעניק לנו חפצנו, אך מותיר עוד חלל הפנוי לעבודתנו העצמית, וכאן כל תשוקה ראויה. ודוק.
משמעות חדשה זולגת לתוך המילים הצומחות עם טללי הרב. ההברות יוצאות אחת אחת, ואתה מנסה לתפוס את האותיות טרם יברחו. מושיט ידיך כמבקש. יהא. רעוא. קדמך.
מי שלא ראה את רֶבּ מוישה מרקד לפני אביו לא ראה פשט פסוק מימיו. וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכָל עֹז לִפְנֵי ה' וְדָוִד חָגוּר אֵפוֹד בָּד. כל עצמותיו מתנועעות ומקפצות ולא ניכרת בו לא חולשה ולא עיפוי. ידיו מושטות לשמים ולארץ חליפות ומפיו נמשך והולך. אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו. ואביו חוזר ומחלק בין גורל לחלק, בין דברים שברצון לדברים שבאונס. ושוזר את חוט השני לשיר נוסף, טוֹב לִי תוֹרַת פִּיךָ מֵאַלְפֵי זָהָב וָכָסֶף. ובמבואת הישיבה נבנית קומה נוספת מעל הרי מקלט כגיגית.
רבי יעקב מדן חוזר על הדברים בקול לטובת הכלל. הקב"ה לא רוצה את הלימוד מכפייה, אלא את כמיהתנו אליו. ורֶבּ אהרן, מחוייך, מבקש לתקן, 'לא רוצה רק את הלימוד מכפייה'. הן בנפשו מנצנץ הנשר הגדול ומאיר אורו.
שפתיי מרננות תּוֹרַת ה' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ עֵדוּת ה' נֶאֱמָנָה מַחְכִּימַת פֶּתִי. כולל יחד את רבינו שלמה בן יצחק והרב ברויאר (להבדיל), האוניברסיטה העברית והמקראות גדולות, כולם מתאחדים בך ונמוגים מול אותיותיה של תורת השם תמימה משיבת נפש. עולות האותיות בראשי, קוצו של יו"ד, זייני"ן שבשי"ן, סיבוב שברי"ש, דל"ת הפוכה שבתחתית אל"ף ודילוגה של למ"ד.
הרב עזרא ביק, מקבל את שרביט ההכרזה מיד הרב ליכטנשטיין ובקול מרתת, בניגון של ימים נוראים הנוקב את אוטם הלב, מכריז: "אַשְׁרֵי אִישׁ שֶׁלֹּא יִשְׁכָּחֵךָּ". וקולו נסדק קמעא, כשופרו ביום תרועה, ואז נשבר "וּבֶן אָדָם אוֹי, וּבֶן אָדָם יִתְאַמֵּץ בָּךְ".
ביקשו להמשיך, קפץ עליהם רוגזו של הרב גורדין הממונה על השעון לקצץ בנטיעות הזמן. ויפה עשה, שהזמן יסוד הוא בחיי הליטאי. אלא שצד יש גם להקל. ואלמלא שכינה עוזרתו לרב עמיטל מי יודע מה היו תמימים שבאותו דור מפסידים.
עולה ומבצבצת לה דמותו של מורנו הרב יהודה ברבי יקותיאל זאב. רגליו דורכות מתון מתון על רצפת בהט ושש והוא עולה על מדרגת ההיכל לישא דברים. ועתה בנים שירו למלך. ולאחר השירה מניף ידו והנלבבים עומדים בקול דממה דקה. פניו מאירות משמחה וזיו פניו כגלי הים בשעה שהלבנה בטהרתה זורחת עליהם. שופר צרוד וצלול כאחת יוצא מגרונו. הבה נספר במעלת ישראל:

"מעלה ראשונה, אוֹם אֲנִי חוֹמָה / ועוד מעלה, בָּרָה כַּחַמָּה / ואף על פי שגֹּלָה וְסוּרָה / עם כל זה דָּמְתָה לְתָמָר:"
"אבער א מעלה, ווידער א מעלה - הַהֲרוּגָה עָלֶיךָ / אבער א מעלה, ווידער א מעלה - וְנֶחֱשֶׁבֶת כְּצֹאן טִבְחָה / חאטש חאטש, חאטש - זְרוּיָה בֵּין מַכְעִיסֶיהָ / דאך, דאך, דאך - חֲבוּקָה וּדְבוּקָה בָּךְ:"
"ועוד מעלה, טוֹעֶנֶת עֻלָּךְ / ועוד מעלה, יְחִידָה לְיַחֲדָךְ / ואף על פי שכְּבוּשָׁה בַּגּוֹלָה / פונדעסטוועגן פונדעסטוועגן לוֹמֶדֶת יִרְאָתָךְ:"

לשון הקוידש, אידיש והונגרית, יוצרות ערבול של אלפי שנים, והתפילה נוסקת ביחס הפוך לדמעותיו של הרב עמיטל. והרב עמיטל ממשיך "האדרת והאמונה", ולהמנון הישיבה - "שבענו מטובך ושמחנו בישועתך / וטהר לבנו לעבדך באמת". שוב ושוב.
יתר על הפסוקים דלעיל, בעת קריאת התורה קיבל פסוק נוסף משמעות. וּמֹשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה. שמע מינה, כראשי הישיבה, שמע מינה.
ומאליה ומעצמה נתעטפה עלי נפשי ועמדתי והתפללתי כעטופי טליתות ובעלי קיטלים. ואף נשמתי שנתנמנמה חזרה מתוך שנתה על כל תפילה ותפילה בניגונים ערבים שלא שמעתה כל אוזן מעולם.
איני מפריז ואיני מגזים.



ישיבה עגנון שמחת תורה

© כל הזכויות ליצירה שמורות לרילקה
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
י"א תשרי ה´תשע"א  
י"א תשרי ה´תשע"א  
י"ב תשרי ה´תשע"א  
כ"א תשרי ה´תשע"ד  
קסום.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד