המלצת העורכים
בנושא
בכרם
חדשות
 
תוצרת ברלין - פרק 2 / זליג שפיץ
בביכורים מאז ב´ אלול ה´תש"ע

 

פרק 2.



זה לא מצא חן בכלל בעיני תמר.

היא לא עצמה עין במהלך שתי היממות האחרונות. נדמה היה שדברים מתחילים לקרות במהירות מסחררת, ולחלקם כלל אין הסבר הגיוני. חלקי ידיעות סותרות זרמו אליה מכיוונים שונים ותרמו לבלבול שהציף אותה. דווקא עכשיו, כשיכולתה לתמרן מחוץ לגטו הפכה משמעותית מתמיד, לא ידעה מה עליה לדווח.

השעה הייתה שלוש וחצי לפנות בוקר, וגשם כבד שטף את מזרח ברלין. היא לא יכלה להתלונן, עם זאת, ביודעה שעדיפה לה מקלחת הברד על פני היחשפות בידי כל נפש חיה. למזלה, צירופם של השעה, המלחמה, החושך ומזג האוויר עשה את העבודה.

גם עמדת הקבלה במלון הדרכים אליו הגיעה הייתה נטושה. הוא עמד בפרבר ריק של העיר, תחת שלט ניאון "הנוודים" שלא עבד. תמר דחפה שער ברזל מחליד כדי להיכנס אל לובי הכניסה, ש"ריהוט צנוע" מהווה לשון סלחנית לתיאור תוכנו. היא לא השתהתה כדי להתרשם לרעה, בפרט לאור העובדה שבחרה את המקום מבעוד מועד.

המפתח חיכה לה בתוך תא מספר 206, לשם גם דחפה שטר בודד. דקה אחר כך כבר פתחה את הדלת שהחביא מאחוריו חדר צנוע, מכוסה שטיח זול ווילון סגול אכול עש. עם כל זאת, תמר לא יכלה שלא לחוש הקלה. היא הסירה מעליה את המעיל שהכפיל בינתיים את משקלו מרוב ספיגת נוזלים, והטילה אותו לייבוש מול התנור. או אז התיישבה על הכורסא הזולה, פניה העייפות בכפות ידיה. וחיכתה.

היא לא הייתה בטוחה כמה זמן עבר. בדיוק כשנדמה היה לה שנרדמה, נפתחה הדלת ולתוך החדר נכנס אליעזר. רטוב גם כן עד לשד עצמותיו התיישב מול התנור באנקת הקלה ופשט את מעילו. הוא השליך אותו על אותה המיטה בה היה מוטל גם שלה, וכששני המעילים היו כרוכים יחד בחוסר אונים על מזרן הספוג בלטו הבדלי איכות החיים שלהם יותר מתמיד.

תמר אמרה, "אתה נראה נורא."

אליעזר חייך במרמור, אניצי מים זהרו על זקנו. "לא רע יותר מאתמול."

"מה שלום הבחורים?" שאלה בקול רך.

"לחוצים. על קוצים. שמועות סותרות בנוגע למרד." הסגנון של אליעזר לניסוח משפטים קצרים ובהולים היה ככל הנראה משהו נרכש. הרבה יותר קשה היה להתרגל לחוסר השקט שהפגין כשדיבר. גם כאן, בחדר הבטוח ששכרה עבורם תמר, היה פוכר את אצבעותיו בלי סוף, ממצמץ בין כל זוג מילים, מניע את ראשו אנא ואנא כמאבטח עצמו בצורה שדמתה יותר לעווית של הלום קרב.

"מסרת את ההודעה שלי לגבי המפעל?"

"הם כבר ידעו. היא אמרה להם. לא ברור איך זה ישפיע."

תמר נמתחה לאחור, נשענה על המשענת הקשה מדי.

"מה?" אליעזר שאל.

"אני לא יודעת אם להתחרט על מה שאמרתי. פתאום אני חושבת שהמפעל לא מבשר טובות בכלל."

"למה? מי היא?"

עיניה של תמר הפכו אפלות, מתרכזות. "שמה ברלין ראובל. אשת עסקים וחברה במפלגה הנאצית מאז 1936. אבל זה קצת חמור יותר ממה שחשבתי, אליעזר, היא לא רק תומכת במפלגה, היא גם מתברגת בצמרת שלה. ככל הנראה, בגלל בעלות על הון."

אליעזר לא אמר כלום.

"היא רק בת עשרים ותשע, והיא האישה היחידה שאוחזת בדרג קצונה גבוה. ובכל זאת, לא הצלחתי לברר עליה הרבה. אין עליה תיעוד בקלסרים של רודולף הס. זה אומר בעיקר שהיא תוצר של מינוי פוליטי מהיר, אולי שהימלר זיהה בה כישרונות ורצה אותה קרובה אליו."

"ובוקר אחד היא מחליטה להקים מפעל בגטו?"

"וזה החלק החשוד," תמר דיברה מהר, כי שטף המחשבות שמילא אותה זה יממה ארוכה מצא סוף סוף בית חם. "מסרים כפולים. היוזמה אמנם פרטית שלה, אבל היא אומרת דברים שונים לאנשים שונים. למרטין בורמן היא הבטיחה אחוזים גבוהים מהרווחים, ליהודים היא אומרת שהיא עובדת לבד. במסמכים היא מצהירה שהעבודה תהיה בלי משכורות כדי לא לעבור על חוקי נירנברג. אבל בגטו היא מספרת דברים אחרים לגמרי."

אליעזר ליטף את זקנו.

"היא לא סתם גרמניה עם רצון טוב," אמרה תמר בעיניים רושפות. "היא נאצית בכירה שמשקרת או ליהודים או לחברים שלה מהרייכסטאג. מה אתה חושב שנכון מבין השניים?" 

"אבל למה לה לשקר? כלומר, אם הנאצים היו רוצים להפוך את הגטו למחנה עבודה בכפייה, הם היו כבר עושים את זה. מה את חושבת שהיא מתכננת שיותר נורא מלהעמיד את כולם עם הפנים לקיר?"

"זו ההתלבטות," הסכימה תמר בינה לבין עצמה, "הכל עדיף ממוות."

אחרי שתיקה קלה, אמר אליעזר כקורא את מחשבותיה, "או ממרד?"

תמר נמלטה ממבטו. "בגלל זה אני לא יודעת מה לומר להם. אולי יהיה חכם שישתפו איתה פעולה."

"ואולי רק הם יכולים להחליט. זו רק בחירה שלהם אם למות, או לעבוד בעבודת כפייה ואז למות."

תמר עצמה את עיניה. אלוהים. הכל כל כך מסובך. לא רק כי הם שם, אלא גם כי היא פה. לפעמים הצטערה שהיא בעמדת מפתח. לפעמים שנאה את מה שידעה.

בחודש מרץ הם התחילו להשמיד יהודים. להשמיד, לא לירות בהם אל תוך בורות מאולתרים, לא במכות במקרה של חוסר מזל. יהודי פולין נשלחים במשלוחים לבלז'ץ. לפני שבוע התחילו להישלח גם לסוביבור. במחנות האלה היהודים מוכנסים בקבוצות למקום אטום והוא מתמלא בגז. חונקים אותם בגז. לוקחים אותם בקבוצות, חונקים אותם בגז, ואז מפנים את החדר לקראת הקבוצה הבאה.

חונקים יהודים בגז.

תמר הביטה דרך הוילון, השמיים הפכו צבעם לתכול בהיר. "תגיד להם שישתפו איתה פעולה." היא קמה.

"כבר הולכת?"

"נקבעה לאור ראשון ישיבת חירום של צמרת הוורמאכט, ואני אמורה ליצור פרוטוקול שלה. אסור לי לאחר. אתה יכול להישאר כאן קצת אם לא תצא מהחדר."

"לא תודה," לחש.

היא לא נפרדה ממנו לשלום, זה היה מקשה עליה להיכנס מחדש לדמות שלה. עכשיו כל מעייניה נתונים לפגישה החשובה, לנתונים, למספרים, לפיהרר, לעוזר האסטרטגי הצמוד שלו. היא נתנה את כולה למשחק הזה, נפשית וגופנית. עד שיצאה מהלובי, כבר לא הייתה תמר. היא שוב הייתה אווה, המזכירה והפילגש של אוטו בליץ.


                      *               *                *


הדבר היחיד שחשבתי עליו כל הלילה הוא שמוזר שעד אתמול טרם נתקלתי במישהי בשם ברלין. כל חיי הייתי מוקף בתושבים שהיו מוכנים למות בעד גרמניה ובכל זאת איש מהם לא העלה על דעתו לאמץ את השם. הסיומת מתאימה לנקבה, העיצורים מתנגנים נכון, והשם, בכלל, יפה.

ברלין, היגיתי. איזה שם מוזר.

חציתי את הרחוב הראשי בניסיון להתחמם מול קור הבוקר וגיליתי שהיא שוב בגטו. היא ישבה בחצר המתפרה, על אותו שולחן סביבו ישבנו ודנו איך נפגע בנאצים, ולמרגלותיה מזוודה שחורה של אנשי עסקים. לצידה, ליד השולחן ישב לא אחר מאשר שימל. קרבתי אליהם לאיטי.

ברלין בדיוק שאלה, "כמה אנשים תוכל לרתום לי?"

"זו לא השאלה," הוא אמר. "השאלה שאת מחפשת היא כמה אנשים יתנגדו למהלך הזה - את השאר תוכלי לשתף."

היא הניחה את סנטרה על ברכיה ולא ברכה אותי לשלום. עיניה צדו את איוב וחבורתו שנשענו על קיר מבנה שהסתודדו והשקיפו חזרה.

"קרואים לו איוב, נכון?" ברלין אמרה מתוך זכרונה. "הוא החוליה הבעייתית?"

שימל נראה לרגע כמו סבא חביב כשחייך ואמר, "בואי נגיד שעדיף שלא תמצאי אותו יחד איתך בסימטה חשוכה."

היא חשבה.

"אז אולי נסיר אתו מהמשוואה," אמרה בקול שקט.

הייתה שתיקה קלה. ברלין אפילו לא שמה לב ששימל נצמד אל פניה עד שאמר, "הייתי מאוד ברור אתמול. ברגע שיהודים ייפגעו בגלל השהייה שלך כאן, את לבד."

"אני לא מנסה לפגוע באף אחד," ענתה, "אבל אם הוא יכשיל את הכל, עדיף לגטו הזה בלעדיו." 

היא הביטה באיוב מרחוק. אחרי קרב עיניים שנמשך בערך עשר שניות, הוא התפוגג מאחורי קרן זווית. חבריו, בזה אחר זה, הלכו אחריו.  

"אנחנו צריכים להתחיל," אמרה ברלין.

שימל לא אמר כלום.

"תודיע לאנשים שאתה אוסף שנעבוד שם -" היא הצביעה לעבר המבנה שהתנשא בקצה הגטו. זה היה מפעל הפחם.

"אי אפשר," דיברתי לראשונה.

"למה לא?"

"זו המפקדה של הקאפו והמגורים שלהם. הם לקחו את המבנה הזה לעצמם."

ברלין קימטה את מצחה כאילו דיברתי בשפה זרה. היא הסתכלה על שימל. הוא הנהן.

"מה זה השטויות האלו?!" כעסה. "אם אני צריכה את מפעל הפחם, שם אני אעבוד. שיעברו למקום אחר."

"שפיגל לא יאהב את זה," אמרתי.

"לא יאהב את זה?! אתם היהודים, נותנים לכם קצת סמכות ואתם שוכחים שיש עליכם טלאי צהוב?"

שימל נותר רגוע. "קדימה. תצעקי את זה בכל רחבי הגטו. תוכיחי להם שאת לא שונה מהיטלר ואחר כך תחלקי פליירים למפעל הארור שלך."

הוא נעמד והתכוון ללכת. רגע לפני כן ראיתי את ויקטור מביט בויכוח מרחוק, וכמוהו, הרגשתי שהעסקה קרובה לפיצוץ. כמעט התחננתי כשאמרתי, "ברלין. באמת, עדיף שתמצאי מקום אחר."

"אני לא רוצה מקום אחר."

"גם הם לא," שימל אמר לה בענייניות. "ואם תריבי עם שפיגל עכשיו זו תהיה התחלה ברגל שמאל. הוא גרוע לא פחות מאיוב. איוב לפחות לא מלשין."

ברלין קמה, ידיה על מותניה. היא כעסה. "ובכן, אני לא פוחדת, לא מאיוב ולא משפיגל. אם לא נעשה את זה בדרך הקלה, נעשה את זה בדרך הקשה."

את סוף המשפט שלה לא ממש הצלחתי לשמוע. אנשים החלו לרוץ לפתע בכיוון אחיד, מבוהלים מדבר מה, ורעש חזק של מנוע עלה מכיוון שערי הגטו שנפתחו באותו רגע.

אנשים צעקו, "הם באים."

הבטתי ימינה ושמאלה בבהלה. אקציה? עכשיו? גיליתי עד כמה החושים שלי התרגלו לבצע את אותן הפעולות. לחפש את ויקטור. לחפש מסתור. לחשוב על מרגוט. אבל הפעם, הרגליים שלי נשארו נטועות במקומן. ברלין הסבה לי תחושת ביטחון בלתי מוסברת, כאילו לידה לא יפגע בי שום גרמני.

נשארתי במקומי וגיליתי שזו לא הייתה אקציה. רכב אחד בלבד, שחור כמובן, נכנס אל הגטו ופנה בחדות שמאלה, לכיווננו. יהודים המשיכו להימלט לכל עבר, מנסים להיהפך לבלתי נראים. למיטב הבנתם, נאצים בגטו לעולם לא מביאים איתם בשורות טובות. הרכב נעצר לידנו. ברלין נעמדה.

שני קצינים יצאו מהדלת האחורית וקרבו אליה. שימל לא נע ולא זע, אבל הם לא עניינו אותו. הם ניגשו לברלין.

היא שאלה, "מה קרה?"

"תתלווי אלינו, בבקשה."

היא לא התווכחה; בלי לומר לנו מילה נוספת נכנסה אל המושב האחורי. בזריזות גרמנית טיפוסית הם התיישבו משני צדדיה וסגרו את הדלתות בנקישות רועמות. כמה יהודים יצאו מחוריהם וצפו במבט אטום במכונית שביצעה פרסה אפופת אבק ודהרה לעבר היציאה. הספקתי עוד לראות אותה מבעד לחלון, בין שני הגברתנים. היא כבר הייתה עסוקה בשיחה ערה איתם.

כשהרחוב חזר לרחוש חיים הרגשתי שמוזר כמה מהר שזה קרה, שפתאום היא התנדפה, שכבר אין כל רמז להימצאותה בינינו עד רק כמה רגעים קודם לכן. רק כשוויקטור נעמד לידי פתאום ודיבר, הבנתי עד כמה אני טועה.

"לפחות עכשיו נדע מה היא באמת מחפשת כאן," אמר בנועם והצית לעצמו סיגריה.

לא הבנתי מה הוא אומר עד שהסתכלתי לכיוון אליו הצביע. פרץ גואה של סקרנות והתרגשות גאה בי. אם לא הייתי מצוי במרכזה של שואת יהודי אירופה, הייתי מחייך.

ברלין השאירה את המזוודה שלה.



               *            *            *


זה היה חדר הישיבות הגדול ביותר שתמר ראתה מאז שהתברגה לצידו של בליץ.

הוא היה בגודל של אולם קטן שקירותיו, רצפתו ותקרתו נראים כאילו עשויים משיש בגוון קודר מיוחד של אפור כהה. את רוב שטח התמרון במרכזו תפס שולחן ענק שלא היה בו סנטימטר שנועד לסעודת חולין; על גביו היו מובנות מסגרות עץ ובתוכן מפות ענק של אירופה בצבעים שונים. גם על הקירות היו מפוזרות מספר מפות כאלה בגדלים משתנים, ועליהן נעוצות מאות סיכות, רובן בין גבולותיו של הכתם האדום המכונה "ברית המועצות".

תמר נכנסה כמעט ראשונה, כשהמקום היה ריק. היא תפסה מקום בפינת האולם, ובידיים חלושות מעט הכינה את ניירותיה. עיניה סרקו בעצבנות קלה את המקום בו מתקבלות החלטות שחורצות גורל של עמים; לכבוש, לא לכבוש, האם להשמיד, לאן לשלוח. הכל היה נוצץ מניקיון, ללא רבב של אבק. הלכלוך האמיתי היה מתחת לפני השטח.

עד שתי דקות לפני שבע אכלס האולם כתריסר קצינים בכירים וסגניהם. אף אחד מהם לא פצה פה, אף הנהון לשלום לא נראה. לאף אחד לא היה מושג במה תעסוק הישיבה, אך ההמולה סביבה הצביעה על כך שמדובר הפעם בנושא צבאי כבד משקל. המתח ניכר בהם, גם בין קציני האס. אס. הזוטרים יחסית שהגיעו מסיבות הקושרות אותם לנושא. בין האחרונים מביניהם להיכנס היה בליץ, שנאמר לו להופיע לכל ישיבה ברייכסטאג למקרה שיוחלט בה על השמדה סופית של יהודי גרמניה. תמר שלחה אליו חיוך קטן ומזמין, וחשבה שזה ככל הנראה החיוך הראשון שהחדר הזה רואה.

בחצי דקה לפני שבע, נעמדו כולם והצדיעו במועל יד. בכירים במפלגה הנאצית שאת חלקם תמר זיהתה ואת מיעוטם ראתה לראשונה, נכנסו אל תוך החדר, תפסו מקום והצדיעו במועל יד גם הם. היא לא תפסה את עיניהם, היא לא עניינה אף אחד מהם. רק בחורה גבוהה ויפה, בהירת שיער וחדת עיניים נעצה בה מבט קצר מעט אחרי שחצתה את מפתן הדלת הכפולה. מיד אחר כך, נסגרה הדלת הכבדה.

ברלין, סימן לה בליץ בעיניו.   

תמר הנהנה כמי שהמידע לא משפיע עליה רבות. בפועל, היא עקבה אחר הבחורה עד שפרק זרועה התרומם גם הוא. אף אחד לא זז, כמו בתערוכת פסלים, עד שכל המחוגים הארוכים הגיעו לספרה שתים עשרה. כשזה קרה, נפתחה דלת אחרת, מאחורי צידו הרחוק של השולחן הארוך. שלושה אנשים אחרונים נכנסו לאולם והדלת נסגרה בעדם. השקט זמזם קצת יותר בחזקה עכשיו. אף יד בחדר לא איבדה מזוויתה עד שהשלושה ניגשו לכיסאותיהם. מנגד, אף זוג עיניים גם לא עקב אחרי החבורה כשנעה; כל הצווארים, האישונים וחוטי השדרה כאילו הפכו שעווה. רק תמר לא יכלה שלא להביט בשלישייה המתיישבת. מהמרחק הזה, רחוק עד כמה שנדמה שיהיה, הם נראו כמעט אנושיים.

היינריך הימלר. הרמן גרינג.

תמר הרגישה שקשה לה לנשום, למרות שהכינה את עצמה לאפשרות:

אדולף היטלר.     

קצין בכיר שלא הכירה, שעמד הכי סמוך למקום מושבו של היטלר, שאג מלוא גרונו "הייל!"

"הייל!"

מקהלה מדוייקת, רועמת. כל הידיים הורדו. תמר ידעה שהקצין הבכיר עומד להתחיל לנהל את הישיבה וניגשה אל מכונת הכתיבה בהרגישה שקצות האצבעות שלה רועדות.

הקצין הבכיר היה בשנות החמישים לחייו, אך שיערו היה חף מכסף. הוא עמד מתוח כשידיו מאחורי גבו, והודיע ללא הקדמות: "פיהרר שלי, הסובייטים פתחו במתקפה באוקראינה."

תמר ידעה שאסור לה להרים את עיניה ממכונת הכתיבה, אבל היא רצתה לראות כיצד מגיבים הנוכחים לידיעה המרעישה; כיצד מגיב היטלר לערעור על ההגמוניה שלו. ברם, כשגנבה מבט נוכחה לדעת שבמקום מושבו היטלר כבר מוסתר מעיניה על ידי היושבים ליד השולחן בצידו השני.

הרמן גרינג דיבר, "אמור כל מה שידוע לנו."

הקצין המתוח ניגש אל מפה גדולה שעמדה על הקיר. "מדובר על החזית הדרומית. אתמול החלו הכוחות הסובייטים להתקדם לכיוון חרקוב ולתקוף אותה." הוא הצביע על נעץ כחול שהיה תקוע בחלקו התחתון של הכתם האדום הענק - הוא ברית המועצות. "הערכותיי הן שהם מנסים לשחרר את אוקראינה המזרחית ולהגיע לקו נהר הדנייפר. לא צפינו את זה."

הקצינים חיכו למוצא פיו של היטלר. הכל היה אפשרי כעת מצידו; תגובה ממותנת ושקולה, מטר של שאלות, התקפת זעם חסרת מעצורים.

הפיהרר הרכין מבט אל המפה הזהה לזו שעמדה על הקיר, שעמדה ממוסגרת לפניו על השולחן.

שלושה נעצים גדולים היו נעוצים במפת ברית המועצות. הנעץ הירוק, על נקודה הנושאת את הכיתוב "לנינגרד". החזית הצפונית. העיר הנתונה במצור מאז הפרה גרמניה לראשונה את הסכם ריבנטרופ-מולוטוב. הנעץ החום, היושב בחזית הדרומית, חולש כמלך על אוקראינה ופוזל בערגה אל משאת נפשו של היטלר, סטלינגרד. בין שני אלה, החזית המרכזית. הנעץ הגדול בצבע האדום.

מוסקבה.

"שמישהו בחדר הזה יסביר לי," היה זה קולו של היטלר שדיבר לאט, "למה הם לא מתרכזים בהגנה על מוסקבה."

הקצין המתוח אמר, "פיהרר שלי, בהתקפה הזו הם ככל הנראה מנסים ליצור הפתעה ולמשוך זמן."

"ואתה חושב שזה נעשה על חשבון החזית המרכזית?" שאל קצין שישב מהצד השני של השולחן. "כי אם כך, זו הזדמנות פז שלנו להסתער על מוסקבה."

"ולהפסיד בדרום? לא בא בחשבון," אמר גרינג.

הקצין הבכיר ניגש אל המפה. "אנחנו יכולים להתנגד להם, כמובן. אבל הפעם יהיה מדובר בקרב קשה במיוחד. ההתקפה הסובייטית מונה כמה וכמה ארמיות. יש לנו כוח ממונע רב באזור, אבל משמעותו של השימוש בו היא עיכוב של כל המטרות באזור. אנחנו יכולים להרשות לעצמנו עיכוב?"

שקט השתרר. האנשים שקעו בתוך עצמם.

"פיהרר שלי," הקצין פנה להיטלר, "אתה מבין בעצמך שאנחנו במרוץ נגד הזמן. אם לא נכניע את ברית המועצות בקרוב, נמצא את עצמנו משתתפים בחזית אחת יותר מדי. העימות עם ארצות הברית הולך והופך בלתי נמנע."

הימלר אמר, "מה אתה מציע?"

"כל הכוחות במוסקבה. מהר ככל האפשר. אנחנו צריכים לקבוע עובדות בשטח, להניף את דגל המפלגה הנאצית בקויבישב."

"זה מגוחך!" אמר הקצין מהצד השני של השולחן. "דגלים לא מנצחים מלחמה. אי אפשר לסגת מחזית שלימה ולצפות שזה יקרב את הניצחון."

"איך נהדוף את הסובייטים מאוקראינה?" החזיר לו.

"אני אגיד לכם איך."

שלושים זוגות עיניים נתלו במקום אחד. תמר תלשה את עיניה מהפרוטוקול. הדוברת הייתה ברלין.

"ברשותך, פיהרר שלי."

היא קמה והקיפה חלק מהשולחן עד שעמדה במרכזו מהעבר השני. שם שילבה ידיים והביטה באדולף היטלר. תמר לא ראתה את זה, אבל הוא הנהן לאישור.

"אנחנו לא נבחר בין חזיתות," פתחה ואמרה כמו נואמת בקמפיין בחירות. "אנחנו ננצח בכולן. אבל יש סיבה מהותית מאוד לכך שהסובייטים בחרו לתקוף דווקא בדרום. וזה פשוט מאוד: זו פשוט החזית החשובה יותר."

כמה אנשים בחנו בחשאי את תגובתו של היטלר. נדמה היה שמשפט כזה כמוהו כדריכה על צלב הקרס מול עיני הפיהרר.

ברלין פנתה אל היטלר. "אתה לא צריך את מוסקבה. לא באמת. אתה כובש אותה כדי שתהיה סמל הניצחון, כי החזקה בה משמעותית מאוד מבחינה מוראלית. אבל פריידריך צודק, סמלים לא מנצחים מלחמה. את המלחמה הזאת אפשר להכריע מהר רק בדרך אחת - דרך הכלכלה."

היא הצביעה על הנעץ הדרומי הכחול. "שדות הנפט של הקווקז, וקצת צפונה משם, סטלינגרד, מרכז התעשייה הענק של ברית המועצות. כבשנו את אלה, הוצאנו את הסובייטים מהמלחמה. הם יודעים את זה. אנחנו כבר יודעים את זה. הם מגנים על הדרום כי הנעץ הכחול הוא הנעץ החשוב לנו מכל. כן," היא הישירה מבט אל היטלר, "יותר ממוסקבה."

תמר הרגישה חולשה עזה מתפשטת ברגליה. היא לא כתבה דבר.

"אז איך נשמור על הדרום? זו שאלה טובה, אבל לא קשה מדי. הארמיות שלהם מתקדמות עכשיו לחרקוב. בקרוב יגיעו כולן לתוך העיר, והיא תבער. במקום להשתמש בכוח השריון שלנו כדי להדוף אותם חזיתית, פשוט נמתין ונאפשר להם להתקדם."

היא הניחה שתי סיכות קטנות על המפה, מימין ומשמאל חרקוב. "כשיהיו כבר בפנים, נאגף אותם באמצעות העתודות הממונעות. הם יהיו מכותרים. שחמט."

האוויר היה דחוס. תמר שיחררה אוויר והבינה שלא עשתה זאת דקה ארוכה.

"הסובייטים מתחילים להתעורר," אמרה ברלין אל הקהל המשוכנע. "להחזיר לנו מלחמה. הם ניסו בדצמבר, כשהחורף היה לצידם, והם מנסים זאת שוב, אבל הפעם זה צבא מול צבא. אנחנו צריכים להכריע אותם כאן ועכשיו, כדי שיבינו את מצבם. צריך לגדוע את החלוציות הזאת של התקוממות, כדי שהרעיון לא ימצא חן בעיניי עמים אחרים."

היא חייכה בשביעות רצון, לא נמנעת מלהביט בהיטלר ישירות. כבר היה נדמה שהיא סיימה, היא באמת נסוגה לכיוון מקומה, אבל אז סבה ואמרה כנזכרת בדבר מה נוסף וחשוב: "זה קצת כמו לקפוץ לאמבטיה רותחת ולקרר אותה עבור אלה שבאים אחר כך. אתם לא חושבים?"  

        

                     *              *             *


הפלייר ששימל השיג נועד במקור להיות נשק קר במרד. ויקטור החביא את המזוודה תחת מעילו, ובטור מהיר צעד איתנו אל מאחורי מפעל הנייר. שם, על שולחן מעץ, הנחנו את המזוודה הכבדה.

אף אחד לא דיבר או הפריח השערות לאוויר. לא היה זמן לבזבז על זוטות כאלה קרוב כל כך לתשובות. נשענתי על קרן הזוית והשגחתי שאין מתקרב כשברקע שמעתי אותם נאבקים במנגנוני הנעילה של המזוודה. ככה זה היה תמיד כשדרוש היה מעשה נועז - ויקטור עשה את זה, בין אם זה להחליק דרך החלון; להתגנב ולסחוב את החפיסה; לשלוח יד ולדחוף את פיסת הנייר - ואני שמרתי. למזלי, גם לרגישות נחיתות לא היה עכשיו זמן.

כשנשמע "קנאק" חזק, עזבתי את העמדה וחזרתי אליהם. המזוודה הייתה פעורה לרווחה, וערימת דפים מונחת בתוכה, חלקה כבר מחליק החוצה בנחת. שלחנו ידיים, כל אחד למה שידו תפסה, והתחלנו לקרוא.

ראיתי הרבה מלל. העיניים שלי טיילו בין פסקאות והבנתי כמה זמן חלף מאז שקראתי מסמך. כשהתרגלתי לתחושה של הבנת הנקרא ועיבוד נתונים הבנתי במעומעם שזה נראה כמו ניתוח פסיכולוגי לקוני של מטופל קבוע. בין מושגים מקצועיים שלא הבנתי, חלפו שורות: "ככל הנראה, נטייה לאובדנות... לחץ מתון... מצב המאפשר פיתוח אינסטינקטים של הישרדות בתנאי לחץ..."

"מפות," ויקטור אמר. שימל ואני זנחנו את הניירות שלנו והצצנו מעבר לכתפו. הוא אחז במפה של הגטו, מחולקת לריבועים ונושאת תוויות. מפעל נייר. מפעל עור. מתפרה. רחוב ראשי. סביב המילים "מפעל הפחם" סומן עיגול נחוש בעיפרון, ולידו נרשם בגרמנית, בכתב יד, "נקודת ההתחלה."

"מה היא רוצה, לעזאזל?" שימל נהם מתחת לשפמו.

"בכל מקרה, זה הרבה יותר מה שהיא אומרת," קבע ויקטור כשעיניו בנייר. "אם היא מספרת את האמת."

"ואולי היא כן," אמר שימל ששקע במסמך משלו. הוא הרים ממנו את עיניו והראה לנו אותו. לפי הכותרת, היו אלה הוראות לייצור חומר נפץ.

"אתם לא חושבים שהיא תכעס אם היא תגלה שחיטטנו...?" שאלתי.

ויקטור אמר, "אם יתברר שהיא שיקרה, זה כבר לא יפריע לי. בינתיים היא לא תדע, נחביא את המזוודה."

קיוויתי שכך יהיה, אך דרך תשובתו והעובדה שרק לי זה היה אכפת, גרמו לי להבין סופית שאף אחד משניהם לא נרמז על ידה כמוני. תהיתי אם אני אמור להרגיש מיוחד.

"זה לא קשור אלינו," אמר שימל פתאום. העיניים שלו טיילו לסירוגין בין שני מסמכים שהחזיקו שתי ידיו.

"למה אתה מתכוון?"

"מה שזה לא יהיה שהביא אותה לפה," הוא אמר, נועץ את עיניו עמוק באלו של ויקטור, "די ברור כבר שזה לא קשור ישירות אלינו. היא מתכננת משהו גדול. כל המידע הזה, מלבד מה שנוגע לייצור חומרי הנפץ, לא רלוונטי אלינו בכלל. אנחנו פשוט מתברגים איפשהו בתכנית שלה, בכך שאיכשהו היא מאמינה שמשתלם לה לשתף איתנו פעולה."

"וזה רע?"

"ובכן, ויקטור, זה תלוי. אם במה שהיא הבטיחה היא מתכוונת לעמוד ומה שהיא מתכננת לא יזיק, אז זה טוב. אבל אם היא לא מתכוונת לעמוד במילה שלה ובנוסף אנחנו לא מעניינים אותה, זה מדליק אצלי נורה אדומה."

נשענתי על קיר מפעל הנייר והקשבתי לדברים. ידי עוד אחזה ניתוח פסיכולוגי מעמיק של בחור עם רגשות נחיתות עזים. אחזתי אותו ברפיון, שמוט לצד גופי, עד שעיני קלטה שתי מילים באותיות קטנות ליד הכותרת. ראשי התייצב לאט. התיישרתי, וקירבתי את הדף לעיניי כלא מאמין.

על הנייר, למעלה, ליד המילים "שם האובייקט", התנוסס שמי.


                        *                *                *


ברלין איתרה אותו יושב סמוך לשולחן זוגי בקצה האולם, ליד החלון שהשקיף על הרחוב. מוזיקה נעימה התנגנה ברקע, ומלצריות אוחזות מגשים עמוסי כל טוב שיוו למקום את התחושה המופרכת של עיר בירה של מדינה שאינה נמצאת במלחמה. 

היא תפסה את מקומה מולו ועיינה בתפריט עשוי העור.

הקצין אמר, "נו?"

מבלי להתיק את עיניה מרשימות המעדנים: "אני חושבת שהם ישתפו פעולה."

"את חושבת?"

"כן, פטר," היא הביטה בו לראשונה, "אני חושבת."

הוא היה מבוגר ממנה בשלושים שנה, אבל הדבר לא נראה עליו בבירור. מצחו היה מלא קמטים של ניסיון, אבל רק צדעיו היו לבנים. המתבוננים מהצד יניחו כפשרה שהמפגש הוא בין טייס בכיר בצבא היטלר לפילגש שלו. זה היה חצי נכון.

"הבהרת להם שהסיבה היחידה שהמושבה שלהם לא הושמדה מזמן היא בגלל מה שאנחנו צריכים מהם עכשיו?"

"פטר, ניסוח כזה לא ישכנע אותם בכלל."

"בגלל זה את לא צריכה לשכנע אותם בשום דבר," קולו הפך ללחישה. "את צריכה להבהיר."

היא דפדפה בתפריט. עיניה בחנו תצלום בשחור לבן, אם כי מפתה, של סלמון פרוס. "אתה חושב שהם רובוטים?"

"הם יהודים."

"בדיוק," היא הניחה את התפריט על המפה האדומה לבנה, "בשם אלוהים, הם רק יהודים שאיבדו הכל. את רובם אפילו ההישרדות כבר לא מעניינת. הם כבר התכוננו למרד. אין היגיון במשוואה הזאת, אין את מי לשכנע. הדרך היחידה היא לגרום להם לרצות להיות איתנו, פטר. לרצות. זה יכול לקרות רק בדרכי נועם. הם לא אידיוטים. אם הלב שלהם לא יהיה איתנו, אי אפשר יהיה להיות בטוחים שקנינו אותם, גם אם הבטחנו לכל אחד חיים עד גיל מאתיים ושק זהב."

"אפשר לשלוח אל הקיר את כל מי שאת לא יכולה לסמוך עליו."

"ברגע שאחד ימות, השאר יפחדו ולא יהיה עם מי לעבוד. הם יראו בי אחת מהנאצים שהם אוהבים לשנוא."

המלצרית הגיעה והם מיד בהו דרך הזגוגית באלם, כאילו על פי סימן מוסכם. היא מזגה להם ברנדי, והם אמרו שאין להם רצון בשום דבר מעבר לכך. כשהתרחקה, פטר אמר, "איך הייתה הישיבה?"

"הסובייטים שוב מחזירים מלחמה."

הוא נתן את עיניו בכוס הברנדי ושקע במחשבות. "מעניין."

"כן."

"ברלין, גרמניה תפסיד את המלחמה הזאת?"

ושוב היא אמרה, "כן."

פטר צלל בתוך עיניה.

"את מרגישה את זה גם? את הסתירה הפנימית?"

ברלין לא אמרה כלום.

הוא רכן אליה. "אבל הפיהרר התרשם מדברים שאמרת? הוא התרשם ממך?"

"אני לא רוצה לדבר על זה עכשיו."

"כי אם נצליח לקדם אותך רק עוד טיפה..."

"פטר," היא נעצה בו מבט, כמעט נלחץ, כמעט מבקש. "אני לא רוצה לדבר על זה."

הוא נרפה. חזר אל המשענת שלו.

"מה לגבי הבונקר?"

ברלין חזרה אל כוסה. "כמעט מושלם." נדמה היה שאיבדה את החשק מהשיחה. היא שתתה עוד קצת מהברנדי.

במשך הדקות שחלפו הלכה המסעדה והתמלאה. הם הלכו ושתקו יותר ויותר. בשלב מסויים הציאה ברלין מעטפה לבנה והגישה לו.

"יש שם רשימה של כל מה שאני צריכה."

פטר קרע את המעטפה ועיין בנייר שהיה בתוכה. "יש כאן דברים שאוטו בליץ לא יסכים שיקרו."

"לגביו אני מסכימה עם מה שאמרת," היא ענתה בפשטות. "לפעמים צריך לדלג על השכנוע, ולהבהיר."

פטר חייך וקם.

"אם את צריכה אותי, את יודעת איך להשיג אותי."

הוא הלך בלי להיפרד.


                        *        *        *


שימל ישב על חבית שפעם הייתה מלאת יין. הרבה לפני שהמלחמה פרצה. עיניו היו שקועות במסמך שלקח מהמזוודה של ברלין.

המילים החזירו אותו רחוק אחורה. פירוק כימי ושחרור אנרגיה. הגרמניה הזו ככל הנראה התכוונה למה שאמרה שהבטיחה להקים מפעל לחומרי נפץ, אבל השאלה היא אם בזה פתרנו את המשוואה.

הם יצטרכו לבדוק את האמינות שלה. הוא וויקטור.

שלושת הצללים הגיעו כאילו משום מקום. באדישות מתורגלת קיפל שימל את המסמך ותחב אותו למעילו. רק אז נשא את עיניו.

איוב עמד במרכז. מימינו ומשמאלו, שני חברים נאמנים. איוב נראה כמו חולה כלבת שלקה בהתקף פסיכוזה.

"מה יש לך שם, שימל? מסמכים? מסמכים חשובים?" הוא ליקק את שפתו התחתונה ומישש את ידיו בלי סוף. שימל נאבק בהתקף הרחמים מהסיבה היחידה שחייו היו נתונים בזה הרגע בסכנה.

"כן, איוב," הוא אמר בנחת. "מסמכים שקשורים להקמת המפעל החדש."

"המפעל החדש," חזר איוב ופנה אל שני חבריו, כמזכיר להם ניב מוכר מאוד. הם חייכו חיוכים שנראו כמו שנאה.

שימל הזדקף על החבית. ושילב את ידיו. היו ימים בהם יכול היה להצמית אנשים באמצעות הסמכות שלו.

"אנחנו לא סומכים על נאצים," אמר איוב.

"גם אני לא."

"אנחנו לא מוכנים לעשות איתם עסקאות," עמד איוב על נקודת המחלוקת. "אתה מבין אותי?"

"גם אם הם מבטיחים לך נקמה?"

"רק אני יודע," איוב אחז בכתפו של שימל, "איך אני רוצה את הנקמה שלי. איך, ומתי, ואיפה. אני הערכתי אותך, שימל. אני נשבע לך שפעם הערכתי אותך."

שימל ידע שאין את מי לשכנע. ששום טוב לא יכול לצאת מלהעמיד שיקולים כמו ענישה קולקטיבית, טווח רחוק לעומת טווח קרוב. הוא אמר, "אתה רוצה להרוג את הבחורה הזאת?"

"כן," איוב אמר. "כן. אני רוצה. אתה רוצה?"

שימל התחיל, "אם היא משקרת-"

"ששש," איוב היסה אותו. פניו היו קרובות מדי לפתע. שימל ראה את נקבוביות הזיעה. הוא ראה כמה מלוכלכות הן היו. "בלי אם. אתה היית מנהיג, נכון? אתה לא רוצה לדרדר את כולנו. אתה לא רוצה להפיל את כל הגטו הזה. אני יודע שאתה לא רוצה. אני אוהב אותך, אני אהבתי אותך כבר כשייצרת נרות להבדלה."

שימל היה קר רוח.

"היא צריכה למות," אמר איוב.

ואז שימל אמר, "אני אהרוג אותה."

תרועת הקלה נשמעה מאיוב, הוא שמט את גופו של שימל וחזר לעמוד עם חבריו. "הו, אני כל כך שמח לשמוע את זה," הוא צחק לו, טפח על כתפיהם והפנה לשימל מבט אוהד. "כי זה נהדר. שנקבע? שנקבע שעד הערב היא מתה? קבענו. עד, נגיד, תשע בערב. נתלה את הגופה העירומה שלה כמו שעשו לבן שלי, ואז אתה ואני נהיה שווים. בסדר?"

שימל הרגיש לפתע את הגיל. את הכבדות של הגוף. את החרחור של הנשימות כשהן עוברות דרך מיתרי קול שכבר אינן בני חמישים.

"אז קבענו," הוא חזר ואמר. "בבקשה תעמוד במילה שלך. בבקשה."

שני החברים עדיין עמדו וידיהם היו משולבות. הם ידעו, כמובן, מה הולך לבוא.

"כי אם לא תהרוג אותה, אז אני אהרוג אותך. בסדר?"

רוח נעימה הגיעה, וייבשה את זיעותיהם.

"קבענו," חזר איוב פעם שלישית, וחיבק את שימל בחום.


                                     *         *         *


ההוראות של שימל היו להניח את המזוודה בארון שבקצה המשרד שלו, ולנעול אותה שם. לא היה לי מושג איך ברלין תתנהג בפעם הבאה שתגיע, ואיך זה ישפיע על הסיכויים שלי לראות את מרגוט שוב.

המדרגות חרקו תחת רגליי, ושלושה עכברים נמלטו ממפתן הדלת כשהגעתי לשם. פתחתי את הדלת ונכנסתי פנימה.

ברלין חיכתה לי ליד השולחן של שימל.

"אני צריכה את המזוודה שלי," היא אמרה.

הרגשתי הרבה דברים בערבוביה כשעמדתי שם מולה. בעיקר פחד. "לא אני פתחתי אותה," אמרתי בלי הרבה חוכמה, ושנאתי את עצמי.

"זה בסדר," ענתה. התפלאתי להרגיש שבאמת לא היה כעס בקולה.

ואז הבנתי-

"השארת אותה כאן בכוונה?"

"כן ולא," אמרה והזיזה אחורה את הכיסא ששכן לידה כמזמינה אותי לשבת בתוכו. "לא באמת שכחתי אותה מאחוריי, כמובן, אבל לא הייתי יכולה לקחת אותה איתי. הייתי נחשפת במקום אליו הלכתי."

החלקתי אל הכיסא. הוא חרק תחתיי למרות ששקלתי רק ארבעים קילו. חשבתי שהוא עומד להתפרק.

ברלין לקחה את המזוודה מידי ופתחה אותה על השולחן באופן ענייני לחלוטין, כאילו אני שוליה שהעביר לה חומר מחקרי. "אז מה, כבר עיינתם בהכל?"

"למה יש לך שם מידע אישי עלינו, ברלין?"

"כי הייתי חייבת את המידע הזה," אמרה. "הייתי חייבת לבחור את היהודים הנכונים."

תשובתה רק הפחידה אותי. היא לא הסבירה את דבריה, ורק הוציאה מהמזוודה דבר שלא הבחנו בו עד עכשיו; קופסה מלבנית מרשרשת ומשובצת בשחור ולבן, ממש כמו ערכת שחמט מקופלת.

שאלתי, "כן? ומצאת לך כאלה?"

"אני חושבת שכן," היא הניחה את הקופסה בינינו ואמרה. "מצאתי את ויקטור, שאני צריכה את דרך החשיבה שלו. מצאתי את שימל, מומחה לחומרי נפץ. ומצאתי אותך, שתעשה הכל בשביל מידע על מרגוט."

היא לוחצת על הנקודה. נרעדתי. היא תמשוך אותי ככה עד הסוף.

ובכל זאת הרגשתי שיש כאן חלון הזדמנויות.

"ברלין," קרבתי אליה, "הרבה יהודים כבר שמעו הבטחות שווא. אני לא מתכוון להיות אחד מהם."

היא שתקה.

"אני חושב שהגיע הזמן שתסבירי לי כמה דברים אם את רוצה שנתקדם לאיפשהו."

השקט הזה, לפתע, הרגיש כמו עת רצון נדירה.

"אין לך שום כוונה להקים כאן מפעל, נכון?"

לאט, אך בנחישות, היא הנידה בראשה לשלילה.

"זה הרבה יותר גדול מזה, נכון?"

היא הנידה לחיוב. עיניה ברקו.

נשימתי הייתה כבדה, אבל הייתי חייב לצלוח עוד שאלה אחת.

"ברלין. את איתנו, או שאת נגדנו?"

הפעם לא זז הראש שלה לשום כיוון.

אבל ידיה הלכו אל הקופסה המלבנית ופתחו אותה בעדינות.

היא אמרה, "אתה עדיין משחק שחמט?"


                      *             *             *


נדמה היה שהגוף של ויקטור פשוט מותאם לזה. כשנצמד אל הקיר בגבו ואז כרע כשברכו מוצמדת לחזהו, הפך עצמו לישות קטנה ובלתי מורגשת.

"דבר ראשון," אמר הקול מהעבר השני של החומה. "המסר מתמר הוא שתשתפו פעולה."

"היא יודעת מי היא ברלין?"

"לא בוודאות. היא רק מנחשת."

ויקטור שלף סיגריה והמשיך להקשיב.

"-מה שהנחה אותה הוא שיקולים של כדאיות. באופן כללי היא קצת משוחדת לכיוון איך להשאיר אתכם בחיים, ככה היא מחליטה."

"הבנתי אותך," אמר ויקטור כשהסיגריה כבר בפיו. הוא הרגיש רגוע יותר עכשיו.

"חכה, חכה רגע לפני שאתה מצהיר שיהדות גרמניה ניצלה. תקשיב לי, ותקשיב לי טוב."

ויקטור נשף בעדינות. עשן התפזר לכל מקום.

"הלכתי וחקרתי בעצמי. הנחתי שכדי להבין איפה הנאמנות שלה נמצאת, צריך לגלות למי היא שיקרה. הדיווחים שלה סותרים, אתה מבין. לכם וברישומים. שני משפטים שסותרים אחד את השני מכריחים שאחד מהם לפחות הוא שקר. זו אקסיומה."

ויקטור אמר, "תמשיך."

"אז אל"ף," אמר אליעזר, "אין כזה תאגיד 'ברלין תעשיות'. לא קיים. בטח שלא בבעלותה. היא אומרת לכם שנתנו לה להקים פה מפעל כי היא אשת עסקים מצליחה. זה, חברי, הוא שקר. שקר ראשון. אבל מה שיותר מדאיג הוא השאלה, אם ככה, למה באמת נתנו לה. למה הרשויות הסכימו שהיא תחדיר את עצמה אל אזור סגור ליהודים, רשויות ש- אני מזכיר לך, אוהבות יהודים כמו אקזמה במקום אי אפשר להגיע אליו בגב."

מבעד לעשן, ויקטור הרגיש דקירת דאגה.

"אתה לא חושב שהיא באמת מתכוונת לייצר חומרי נפץ?"

"ויקטור, הבחורה השתתפה הבוקר בדיון חירום על החזית הסובייטית. ותמר גילתה, תקשיב לזה טוב, שהיא אחראית עכשיו על פרוייקט אישי של היטלר, ברמת סיווג עליונה. תמר אפילו לא מסוגלת לברר במה מדובר. ופתאום היא כאן."

"אולי היא בכל זאת איתנו," אמר ויקטור ולא ידע אם הוא באמת מאמין לזה. "אני לא בטוח שזה אומר שהיא נגדנו. יכול להיות שהיא לא יכולה הייתה לספר לנו עדיין את כל האמת ולכן שיקרה."

"רוצה לדעת על מה עוד היא שיקרה?"

ויקטור חשש מהבאות.  

"המרד," אמר אליעזר, "למה הוא לא פרץ כבר אתמול?"

"לא קיבלנו את האספקה של הנשקים. יוהאן פרנץ נתפס בדרכו אליי ונורה למוות."

"ועוד איך הוא נתפס," אמר הקול מבעד לחומה, כמנצח. "נחש איך? ברלין חשפה אותו. חשפה אותו באמצע שניסה להגניב את הנשקים עבורכם והשתוללה מזעם."

ויקטור הרגיש שפיו יבש.

"היא ירתה לו בראש," אמר אליעזר. "היא עשתה את זה. מול כל הפלוגה, חיסול ראווה של בוגד."

"אני צריך למצוא את שימל," אמר ויקטור, וברגע הבא כבר לא היה שם.


                  *             *             *


לוח שחמט נראה אחרת לגמרי מלמעלה, ממקום מושבו של השחקן, ומלמטה, ממישור הלוח. משם, מהמקום בו נחה הלחי שלי השולחן המזוהם של שימל, צפו העיניים שלי עכשיו על הפרשים, על הרצים, על הצריחים, ועל שתי המלכות הבולטות בקיומן. זה נראה אחרת לגמרי עכשיו, חשבתי. אחרת לגמרי.

"זה לא מדהים?" נישא קולה של ברלין מאי שם, מעבר לשולחן. "שחמט. במשחק הזה אפשר להגיע לתהומי פחת, לסבול אבידות. להיכחד, בעצם. ועדיין לנצח."

היא הניעה את הפרש שלה. הוא איים על הצריח שלי, וגם על המלך.

"כל מה שאתה צריך היא הברקה. הברקה על נקודת התורפה של היריב - וניצחת. אף אחד לא זוכר שאיבדת צריחים. או מלכה. זה לא נספר על לוח התוצאות."

לא היה לי כוח להרים את הראש. הוא היה כבד מדי מרוב מחשבות. "את חושבת שזה ככה גם בחיים האמיתיים?"

"אני לא יודעת," הודתה. "אבל אנחנו נגלה."

היד שלי חלפה מעל כמה רגלים. מעל הרץ. הייתי צריך להקריב את הצריח, כמובן, אבל השאלה הייתה איך לעשות את זה נכון. ואז, ממש מעל לכף ידי, ניבטו אליי פניה לראשונה זה דקות ארוכות. היא אמרה, "אתה מוכן לזה?"

הסרתי את היד. הקשבתי.

"בעוד כמה שניות," אמרה, "אתה תצטרך להגן עליי. כמו שמגנים על כלי. לא צריך מלכה. רגלי קטן יספיק."

הרמתי סוף סוף את ראשי. לחיי התקשתה להפריד את עצמה מהשולחן הדביק אבל זה עלה בידה בסופו של דבר. "מה? ואם לא אצליח?"

צעדים רמים נשמעו מבחוץ. הדלת של לובי הבניין נפתחה. ריצה במדרגות.

הדלת נפתחה בסערה.

"אז אני אמות," אמרה ברלין.

ויקטור מיהר אלינו. מעולם לא ראיתי את המבט הזה בעיניו. מבט כועס, מבוהל. מבט שמופיע לאחר שזיהה איום מכיוון אדם חכם יותר ממנו. הוא תפס את ברלין בידיו הגרומות והרים אותה מכיסאה. היא לא התנגדה.

צעקתי, "ויקטור, לא!" אבל לא ידעתי שוויקטור הוא בכלל לא האיום כאן. האיום היה שימל, שהופיע עם אלה כבדה, נמרץ כמו צעיר בן עשרים. אי אפשר היה לעצור אותו, בטח לא אני. ברלין כבר הוצמדה אל הקיר על ידי ויקטור, ולו נשאר רק להכות בבטן שלה עם האלה. ישר לתוכה.

זה הדהד בכל החדר, רעש עמום שנשמע כאילו בקע מדפנותיהם של שלושה-ארבעה איברים פנימיים. אפילו צרחה לא הספיקה לבקוע מגרונה; ברלין רק התקפלה וגנחה. לא הייתי יכול לנשום, הרגשתי כאילו אני מי שספג את המכה. "ברלין, תגידי להם את מה שאמרת לי!"

שימל דחף אותי הצידה, שלא אפריע. הוא אפילו לא היה צריך להפעיל כוח של ממש, ואני עוד אמור להגן עליה. הוא ניגש אליה, אחז בכתפה ושמט אותה על הרצפה. היא שכבה מקופלת, שפתיה בין שיניה מרוב כאב.

"היום יהיה יום העצמאות של יהדות גרמניה," אמר שימל, והכין את המכה. "המרד הזה יגיע עד הרייכסטאג."

"שימל," התחננתי, "אתה עושה טעות!"

"נצטרך להחביא את הגופה," אמר ויקטור.

"נסתדר," אמר שימל והניף את האלה.

"היא רוצה להתנקש בהיטלר בעזרתנו!"

התמונה כאילו קפאה. רק ברלין המשיכה להתקפל על הרצפה, לא מכחישה, לא מאשרת. רק כואבת.

כשבסיס האלה עוד ספון בתוך כף ידו, שימל סובב את החלק העבה עם ידו השניה. שניות חסד. הוא העניק לי שניות חסד.

"כשהיא הייתה בת אחת עשרה, אמא שלה נרצחה בגלל חשד לפעילות קומוניסטית," אמרתי. המילים קלחו ממני כאילו לאחר שינון מתמיד. "מאז היא מחפשת לנקום. לפני כמה שנים הצליחה להסתנן לשורות המפלגה הנאצית ולצבור קידומים. היא אחראית על פרוייקט חשאי - שיפוץ הפיהררבונקר."

כמובן שזה טרם הסביר משהו. שימל עמד לעטות ארשת אטומה ולהמשיך באשר התחיל, אבל נגעתי בכתפו. "נתיב ההימלטות הסודי מהבונקר ההוא, יעבור מתחת לגטו. ככה היא תכננה מבעוד מועד."

למשך כמה שניות, רק האנחות של ברלין נשמעו. היא לא הפסיקה להתפתל, ולא העמידה פנים שלא כואב לה. אבל הפנים שלה, אפשר היה לראות, היו שלוות.

ויקטור נראה כמתלבט למה להאמין. עד היום אני לא יודע מה שכנע אותו, וברור לי שההרפתקה כולה לא הייתה מתחילה אילו היה מעט יותר צמא דם, אילו היה מתעלם מדבריי המבולבלים ודוחק בשימל להכות. אבל ויקטור לא עשה את זה. הוא כאילו חזר להיות ויקטור הישן והטוב, כשאמר, "כלומר, אפשר יהיה לחדור אל הבונקר הזה מכאן."

"בדיוק," אמרתי. הרגשתי מעודד.

אבל שימל רצה להרוג אותה. יותר מזה - הוא היה צריך להרוג אותה, משום שהחיים שלו, כרגע, היו תלויים בזה. המוח שלו עבד בקדחתנות של משרפה.

"אבל זה אומר שאפשר יהיה לבצע התנקשות רק כשהיטלר יהיה בבונקר. וזה יקרה רק אם גרמניה תהיה קרובה להפסיד. זה יקח, במקרה הטוב, שנים."

"לא בטוח," אמרתי בהתלהבות. "זה יכול לקרות מהר, אם היועץ האסטרטגי של היטלר יעשה טעות גסה וגרמניה תמעד בחזית."

רק עכשיו ויקטור הבין את הפוטנציאל. רק עכשיו הוא הבין את חשיבותה של ברלין. ברלין - הבחורה.

"והיא מקורבת אל היועץ הזה?" אמר. "היא מסוגלת להשפיע עליו?"

"יותר טוב," ברלין דיברה לראשונה על הרצפה, אם כי עדיין מבין שיניים חשוקות -

"זו אני."

האלה של שימל הרעישה בקול קרקוש צורם ובלתי נגמר. הוא השליך אותה על הרצפה.



היטלר שואה

© כל הזכויות ליצירה שמורות לזליג שפיץ
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ח´ אלול ה´תש"ע  
כבר חשבתי שלעולם לא יהיה המשך!

טוב, זה כתוב מעולה. מרתק. קראתי בנשימה עצורה וכ'ו וכו'. תמשיך לבד. יהיו לך מחמאות יפות משלי.
אני אוהבת את הסיפור הזה, בינתיים, מאוד מאוד.

לי טיפה צרמו ההבלחות הקטנות של הציניות בדימויים לדברים מהשואה (קדחתנות של משרפה, למשל). לא בגלל שזה שחור מדי, (למרות שזה מ-א-ו-ד שחור, למען האמת) אלא כי זה שם את המספר במקום קצת מוזר. מה נקודת המבט שלו? בדיוק מה שהוא הרגיש אז? נקודת מבט מפוכחת של כבר אחרי השואה? זה קצת בלבל אותי, ולא לגמרי ידעתי מה להרגיש.

תמשיך להעלות, בבקשה.
ח´ אלול ה´תש"ע  
וברצינות, מגיע לך קרדיט רציני.
מבחינתי נושא כמו השואה הוא כבר כל כך ממוצה. כל הקלישאות נטחנו עד דק, הכול כבר נלעס טוב טוב ונורק החוצה, ולכתוב על זה באופן לגיטימי, בלי להיות חסרי רגישות וטקט, אך עדיין אורגינאליים ורעננים זה לא פשוט בכלל.
כתוב טוב טוב
ח´ אלול ה´תש"ע  
אני מצטרף לאלגבישה, ומוסיף שהחצי השני (של העמוד הזה, לא כולל החלק הקודם) היה הרבה יותר זורם ומרתק. גם בגלל הארועים המותחים, ואולי כי לקח לי זמן להיזכר בכל הפרטים מפעם שעברה. בכל מקרה, נראה שזה הסיפור (ספר?) שהשקעת בו ביותר, ורק על זה מגיע לך כל הכבוד. והוא עוד לא הומוריסטי, אני מניח שקשה לך להתאפק.
יש כאן חלקים ומשפטים שמונחים מעל כולם, וגם אנלוגיות מבריקות (השחמט למשל. באמת שיחקו הרבה אז). רקחת סיפור רב הקפי מבחינת הפרטים והדמויות שצריך לזכור בשביל אחדות העלילה, קצת כמו שר הטבעות מהבחינה הזאת. וזה מגניב.

הקטעים של בניית המתח טובים ואפילו מצויינים ברובם. יש שם קטע שמעט חוזר על עצמו, אבל קצת קשה לי להגדיר אותו במילים. אולי הוא יותר תחושתי. אני אחשוב על זה.

ותעלה יותר מהר!
ט´ אלול ה´תש"ע  
הדר, התגעגעתי לסיפורים שלך...

המשך כך!!!
אנחנו מחכים לעוד סיפורים וספרים רבים!!!

וכמובן, בהצלחה רבה במקום החדש!!!

:)
כל טוב.
ד´ תשרי ה´תשע"א  
שפיץ אתה זעליג!

והכתיבה אגדית.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד