המלצת העורכים
בנושא
בכרם
חדשות
 
סודות נעולים / זליג שפיץ
בביכורים מאז י"ב תמוז ה´תש"ע


דיוויד סילברמן נמצא עם שחר על ידי בחורה מקומית, כשהוא חבול ומתבוסס בקיאו בין פחי הזבל שמאחורי בית העירייה היהודית. לא הרחק ממנו היה מוטל מפתח שוודי מגואל בדם. הלנה שטארסקי, עובדת סוציאלית במקצועה, נרתעה קלות אבל שקלה אם להזמין טיפול רפואי. מנת יתר של אלכוהול וקטטה בבר, כפי שהניחה, הם דברים שקורים כל יום בצ'כיה.

רק כשמילמוליו הפכו לפרפורי גסיסה הבינה שעליה לפעול. בהחלטה נחושה התעלמה מהגועל ותפסה במעילו המטונף במיצי קיבה. אדוני! היא סטרה לו, ניערה את גופו שהיה כעלה נידף, וקראה לעזרה. אתה בסדר? מי הרביץ לך? להזמין לך אמבולנס?

או אז החל דיוויד סילברמן לחייך. גופו נרגע, עיניו צפו, והוא הביט בה כמעט בשמחה.

הם צדקו כל השנים, הוא אמר לה. זו אמת.

הלנה לא ידעה מה לעשות.

מי? מי צדקו? שאלה אותו.

הם, ענה כאילו זה הדבר המוכר ביותר בעולם.

סירנות נשמעו מרחוק. מה לעשות? לרוץ לשם? להתקשר?  

לא, הבינה. עדיף להמשיך ולדובב אותו, לדאוג שהוא בהכרה.

אבל דיוויד סילברמן רק אמר, אני הולך לגיהנום, ואז הוא מת.


הכל התחיל בדלת אחת שאסור היה לפתוח.

לא הייתה דלת חסרת יחוד יותר מהדלת ההיא. עשויית עץ מרקיב, חסרת ידית, אפילו נטולת שכבת צבע כלשהו, אם לא לוקחים בחשבון את כמויות האבק שהצטבר עם השנים, שאפשר היה למלא באמצעותו את השבר הסורי אפריקאי.

אבל דיוויד ידע שזו הדלת החשובה ביותר שנתקל בה מימיו. מאחוריה, היה בטוח, נמצאות תשובות.

ההזהרות לא לעשות בדיוק את מה שעשה באותן שניות, עברו מדור לדור כבר חמש מאות שנה. נלחשו מפה לאוזן. לוו באיומים חמורים מהקבלה, סיפרו על אחרים שניסו ולא חזרו לעולם להיות עצמם. לדיוויד לא היה אכפת, להיפך; מטרתו האחת והיחידה לשמה חצה את האוקיינוס האטלנטי הייתה לעמוד על מידת אמיתותן של אותן שמועות.

ידיו מיששו את השקע הגס בו הייתה קבועה פעם ידית. היא הוסרה, כמובן, ביום שבו הוסרו גם מדרגות הגישה והוטל האיסור החמור להתקרב. דיוויד שלף מחגורתו את המפתח השוודי המיוחד שקנה שבוע לפני כן, ונעץ אותו בשקע. הרעש הדהד במבנה הסגור כאילו מדף מלא סירים התהפך וקרס במטבח, אבל דיוויד ידע שאין מה לחשוש.

פראג כולה ישנה.

הוא סובב, נעץ שוב, ודחף.

קליק.

בחריקה קלה, שנשמעה מפחידה הרבה פחות ממה שתיארו באוזניו שתהיה, נפתחה הדלת. פשוט נעה על צירה בנחת, מפנה מעבר לגל אדיר של אוויר טחוב שחיכה מאחוריה בסבלנות. רגע או שניים ציפה דיוויד להתגשמות הנורא מכל; לזינוקו של יצור מעוות בגובה שני מטרים שיכלה בו את זעמו. הוא עמד מוכן, בעמידת מוצא של אמנות לחימה, אבל רק אוויר טחוב המשיך לקדם את פניו.

דיוויד פרק מעל מותניו את ציוד הסנפלינג וזרק מבט אחרון אל הירח שעוד הציץ דרך הפרצה בתקרה. הוא החליט להשאיר בינתיים את החבל להשתלשל משם, ולהיכנס קודם פנימה. ולראות. להתרשם במבט אחד שיקבע, סוף סוף, אם היהודים דוברים אמת.

כשהם אומרים שהוא היה משתולל בימי חול.

שרבי יהודה ליווא, המוכר גם בתור המהר"ל, נפח בו חיים כשהיה לא יותר מגוש חומר גולמי.

כשהם אומרים, חשב דיוויד ופסע לתוך החדר, שעליית הגג התמימה הזו מסוכנת יותר מסמטא חשוכה בפרברי רפיח.

הרצפה חרקה תחת רגליו. בתחילה אי אפשר היה לראות דבר בגלל ערפילי אבק שנצנצו באור פנסו. כשדיוויד נשם עמוקות, פשוט כי המוח שלו היה זקוק לחמצן, התמלאו נחיריו בריח שמכירים רק יהודים שדוחפים את הראש לבוידעם לקראת פסח.

היה כיסא. ומיטה ארוכה. דיוויד, ליבו הולם, הפנה את אלומת האור אנה ואנה. שטיח אכול עש כיסה את הרצפה. שולחן כתיבה נמוך מדי היה צמוד לקיר. עליו הייתה מונחת עששית שבתוכה הקימו עכבישים עיר תיירותית של בתי מלון. ואה, כן, ארון. ארון גדול וכבד, כפול דלתות, שעמד במקום בו נחסם החלון.

חלפו כמה שניות. דיוויד הביט לאחור, לכיוון החבל המשתלשל, ואז שוב אל הארון. הוא ידע שאין ברירה. שאם הוא הגיע עד כאן, הוא יצטרך ללכת עד הסוף. הוא ייצב את אחיזתו בפנס כך שהאיר בדיוק על מרכז הארון, על הידיות החלודות, וניגש לשם בצעדים מדודים.

עדיין היה שקט. הוא לא שכח להביט מאחורי כתפו למקרה שרוצח ענק ואלים יזנק עליו מפינה חשוכה. זה לא קרה. דיוויד החליט לעשות את זה בבת אחת. בידו האחת הוא אחז בידית, ובשניה האיר ישירות פנימה כשפתח את דלת הארון לרווחה.

לא היה כלום בארון. שום דבר חשוב, זאת אומרת. היה זוג פמוטים. הייתה עוד עששית. היה גם מכסה של צנצנת, נרתיק לתפילין, קופסא קטנה וגם גוש חימר לבן שעליו נכתב "אסור לגעת".


כשהודיעו בחדשות תשע בערב שלאחר מכן שהגבאי של האלטנוי-שול נרצח כשבא לפתוח את בית הכנסת לתפילת ותיקין, דיוויד עוד לא חשד בכלום. הוא ישב הלום אלכוהול בפאב בפרבר בפראג, והרהר בדיכאון עגמומי בקושי לומר מהר והרבה פעמים "פאב בפרבר בפראג".

כולם אמרו לו, כמובן, שהנסיעה לצ'כיה היא בזבוז זמן. שזה טירוף. שמילא אם היה מדובר במחקר. שמילא אם היה יוצא לו משהו מזה. אבל סתם גחמה, הטיח בו קולגה לעבודה, סתם להכניס את הראש לאגדות יהודיות שהם בעצמם לא זוכרים מתי הם המציאו, זה טירוף. אתה יודע שאתה מטורף, הוא הסתכל עליו בנזיפה, אבל גם ביראת כבוד.

דיוויד הילך עכשיו ברחובות כשהוא מתנדנד ואוכל את עצמו. הייתי צריך לדעת, הלקה ללא רחם. הרי לא בכדי מופיעה העדות הראשונה לסיפור הגולם רק שלוש מאות שנה אחרי מות המהר"ל. לא בכדי, אפילו בביוגרפיה שכתב עליו תלמידו לא נשאר מקום, משום מה, לאותו סיפור פעוט וזניח בו יצר המהר"ל חיים יש מאין. הוא בעט בפחית קוקה קולה וקילל. היא התגלגלה ברעש וחלפה על פני הסרט הצהוב שעוד נותר להתנופף סביב זירת הפשע.   

דיוויד נשא את עיניו.

אחת מדלתות האלטנוי נעקרה על צירה. החלונות היו שבורים. חצר בית הכנסת הייתה מעוטרת ספסלים שבורים ומפוזרים.

מה קרה כאן, שאל את אחד התיירים מהקבוצה שעמדה וצילמה, אוסטרי עם משקפיים אדומות ענקיות.

לא שמעת, ענה לו. לפנות בוקר מישהו השתולל בפנים ורצח את הגבאי.

דיוויד עיבד את המידע במשך כמה שניות. הוא לא ידע פתאום אם לייחס את החום שהרגיש בפניו לכמויות האלכוהול שצרך. שיט, הוא חשב.

בביוגרפיה באמת לא נשאר מקום.


בבת אחת, הפכו רחובות פראג להיות קטנים מדי.

הוא רץ בין בניינים, יותר נכון, התנהל במאמץ לשמור על קו ישר, חיכה לראות אם הפיכחון השב לאיטו יגרש את הבשורה. מה עושים עכשיו? זה אמיתי. אם זו לא השכרות שמפליאה בו את קסמיה, מפלצת בת חמש מאות שנה מסתובבת שוב חופשי.

והוא זה ששחרר אותה.

דיוויד הציץ בשעונו כאילו משם תבוא הישועה. לקח לו זמן למקד את מבטו על הספרות, אבל בסוף זה צלח: עשר ורבע. כל הלילה לפניהם. הגבאי של האלטנוי נרצח לפנות בוקר, כשרק שעה לפני כן נפרצה עליית הגג.

מה היה מספיק הגולם לעולל אילו היה לו לילה שלם?

איך אפשר לדעת איפה הוא עכשיו?

רגליו של דיוויד נשאו אותו אל רחוב ראשי ריק. הוא לא ידע כמה זמן לקח לו להגיע לשם. מדהים, חשב כשהרוח מצליפה בפניו: על הכל הוא חשב. על אפשרות שיפתיעו אותו בזמן החדירה לבית הכנסת, על ציוד חלופי, על ניקוי עקבות. רק בעיה אחת הוא לא כיסה: מה עושים אם מתגשם הסיכוי הקטנטן, האפסי, שהוא לא מטורף והוזה. שכולם טועים. כאילו כל אפשרות פרט לטעות הייתה בלתי מתקבלת על הדעת.

או, כמובן, בלתי רצויה.

הוא נעצר מריצתו. לא זוכר איפה הוא. אין לו מושג לאן הגיע. מתי הלך לכאן?

אולי כי זה לא קשור בכלל לגולם, אמר לו הקול בתוכו. זה מעולם לא היה קשור. לא באמת היה אכפת לך אם קיים רוצח עשוי בצק עלים בגובה שני מטר. לא זה מה שרצית לברר.

באותו רגע הוא החל לשמוע צרחות. נישאות מרחוק, מקרוב. ראייתו של דיוויד התערפלה. ראשו הסתחרר.

רצית לבחון אם זו אמת.

אם היהדות, על סיפוריה, היא אמת.


קציר הלילה, כך התברר, כלל שש גופות. עד שמונה בבוקרו של יום שישי לא היה אחד בפראג שלא ידע: רוצח סדרתי מסתורי מסתובב בעיר וגובה קרבנות.

דיוויד התעורר על ספסל, ולרגע התרונן באמונה שהכל היה חלום. מהר מאוד התבדה. את המזרקה שמולו זיהה משיטוטיו הליליים אותם זכר רק במעורפל. גם התכונה בעיר תאמה למה שחשש ממנו.

היה בלבול באוויר.

עדי הראייה לא זכרו הרבה, כך התברר, בעיקר כי מרביתם לא נותרו חיים. הרציחות, כולן, לא התבצעו על ידי אקדח או סכין. אלא באמצעות אלימות, במכות, אולי בחפץ קהה. המטרות היו מגוונות, כמעט אקראיות. שלושה בליינים מחוץ למועדון, זוג אוהבים ואישה מוסלמית שנדדה שנתה.

דיוויד תחקר את מי שיכל, ישב בבית קפה מול עיתון מקומי ונעץ בו את פניו הלא מגולחות. האחריות היא עליי, ידע. אני היחיד שיודע מה הולך כאן. הוא גמע את שארית הקפה בבת אחת ונחפז החוצה, לפתור את הברוך הזה.

שעתיים תמימות טייל ברחובות. הוא ידע שיש לו זמן עד הלילה להתלבט אם ליידע את המשטרה, או שאין טעם. הוא הביט סביב. עבור רוב אנשים שניהלו את שגרת יומם, היו החדשות עדיין בגדר "ידיעות", מאורעות רחוקות, למרות שהמוסלמית נרצחה ממש מאחורי מסעדת "ורשה" שמעבר לפינה. יעברו כמה ימים עד שהמשטרה תהיה בפאניקה של ממש, ואז היא תקבל בצימאון כל הסבר בעולם.

ומה אז, שאל אותו שוב הקול בראשו. נגיד שיילכד הגולם. נגיד שימצא גם שמן המשחה, ויוכח שכלי המקדש באמת תקועים איפשהו ברומא. מה אז, סנט בו הקול. תתגייר? תחזור בתשובה, תהפוך לאחד מהיהודים?

זה מה שרצית?

זה מה שיתן לנפש שלך את המנוחה?

הוא זכר מה סיליה כבר אמרה לו פעם על ספל תה, כשפתח אליה את ליבו: דת לא היא לא הפתרון שאתה מחפש. חיפוש דת הוא סתם תירוץ בשבילך, בשביל הנשמה חסרת המנוחה שלך.

אבל מה זה משנה עכשיו, הוא זרק אבן בתסכול, ורק כשהביטו בו שני מקומיים גילה שבטעות הוא דיבר בקול.


עד שעלה במוחו של דיוויד הרעיון להתייעץ עם רב כבר הגיע זמן מנחה, למרות שהוא לא ידע את זה.

הרב היחיד שהספיק לאתר גר במבנה חד קומתי לא רחוק מהאלטנוי. דיוויד דפק על דלתו כמה פעמים, ושמע 'יבוא' חלוש.

הרב ישב ליד החלון ונראה אדיש לגמרי למראה דיוויד, כאילו ציפה לבואו. דיוויד התיישב מולו וללא גינוני פתיחה אמר, אני חושב ששחררתי את הגולם.

הרב בחן אותו. העיניים אמרו בעיקר סקפטיות. אבל כשהחזיר בשאט נפש את מבטו לספר, אמר רק, אם נכנסת לעליית הגג בלא רשות, עברת על דברי המהר"ל ואתה צריך להיענש.

דיוויד חש שלא הובן. הוא אמר, לא התכוונתי לגרום נזק.

אתה צריך להיענש, אמר הרב ולא הוסיף.

דיוויד הרגיש את קוצר הרוח מתקרב.

אנשים מתים בגללי.

כן, אמר הרב בהדגישו שהשיחה נגמרה. זהו העונש.


לקראת השקיעה החליט דיוויד לפתוח את הספרים בעצמו.

אלה עבי הכרס, המצהיבים, שהיהודים הזקנים ממוללים מולם את הזקן ושולפים מתוכם תשובות. זו הייתה סוג של כניעה, לחפש שם תשובות.

הגיע הזמן לברר מה המהר"ל עשה בפעם שעברה שהגולם יצא משליטה.

עד שהשקיף שוב הירח על העולם, היו לו את התשובות, או לפחות, ככה חשב. הוא פסע בנחישות ברחוב הצ'כי, ומזמורי קבלת שבת מתנגנים באוזניו מבתי הכנסת השכנים. שבת. מקור הברכה, אם שואלים את היהודים. סגולה של ממש.

הוא נעמד מול האלטנוי המבוסס בחורבנו, וידע שיתכן שלא יזכה לראות את אור המחרת. שאם הגולם הרג שבעה נפשות, אין סיבה שירחם גם עליו. הוא חשש שאמנם המהר"ל ידע מה הוא עושה כשלקראת שבת ארב למפלצת בבית הכנסת, אבל אי אפשר לומר את זה עליו.

אבל הוא ידע שהוא חייב לנסות.

לכן הוא הוציא מחגורתו את המפתח השוודי שלו, הנאמן, המוכן להגנה עצמית.

והמתין.


           *         *         *


דיוויד סילברמן החל להקיא מיד כשקלט. הנס הזה קרה לאחר שחלפו חמש שעות והגולם מפראג בושש לבוא, אך זו הייתה הפעם הראשונה בה השפיל מבטו אל המפתח השוודי שאחז וניסה לדמיין אם יגן עליו כדבעי ואיך יראה לאחר הקרב הצפוי, כשיהיה מגואל בדם.

וזהו, שהוא כבר היה מגואל בדם.

דיוויד התחיל לבכות. הסחרחורת הגיעה בבת אחת. אחריה החולשה בברכיים, ונוראה משתיהן, ההבנה. דיוויד קרס מאחורי האלטנוי והחל להטיח את ראשו בקיר. בתבוסה. באכזבה.

כעונש.

המפתח השוודי, החפץ הקהה שנשא את דמם של קרבנות האמש, נשמט מידו והתגלגל במורד הסימטא. הקשקוש החד שהפיק לא כיסה על בכיו של דיוויד.

אז הגולם לא יבוא?

לא, ענה הקול בראשו, ואתה יודע את זה. לראשונה נשמע הקול זחוח ומנצח, שמח לאיד, והנורא מכל, כישות נפרדת. זאת אשמתך, אמר. היית צריך להקשיב. אם לא לי, לכולם, כשביקשו ממך להרפות. לא לנסוע.

רק רציתי אמת, בכה דיוויד ותהה אם האלימות העצמית מכפרת במשהו. את ההרוגים, ידע, היא כבר לא תחזיר. אבל לפחות היא מראה שהוא הבין. שבמשך כל השנים צדקו כל אלה שאת הזהרתם החמורה דרס ברגל גסה. דייקו כל מי שאמרו במשך הדורות שעליית הגג קוללה, שמי שייכנס לשם כבר לא יחזור להיות מה שהיה. בשארית חייו יפיץ את הבשורה שדברם הוא אמת.

מה שדיוויד כבר לא יזכה לדעת הוא האם זה בכלל היה בתוכו כל הזמן. אם הפוטנציאל ההרסני היה שם ורק חיכה לטריגר שיעורר אותו. לא שזה באמת שינה משהו, כי, כלשון המשפט הקצר אותו פוחד כל נוצרי לשמוע לאחר שימות, היהודים צדקו. יש דלתות שאסור לפתוח. יש סודות שעדיף שיישארו נעולים.







© כל הזכויות ליצירה שמורות לזליג שפיץ
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
י"ב תמוז ה´תש"ע  
אתה מאוד מזכיר לי את מ. נייט שאמיליאן. יש לך טוויסט אחד מטורף בסוף כל סיפור, שגורם לכולם להגיד "לא!" ו"איך??" ו"וואי הפתעת אותי". 

וכמו שאמיליאן, מתישהוא זה כבר מפסיק להיות כל כך מדהים ומפתיע. כלומר כן, הטוויסט מעולה ולא צפוי, הסיפור מוביל היישר לתוכו ובלי שישימו לב, אבל בכל סיפור טוויסט? בכל סיפור?

אני לא מתלונן או משהו כזה. אני מאוד נהנה מהסיפורים שלך, מאוד, וכמו שאמיליאן - אתה אמן בכל מה שנוגע לטוויסטים כאלה. אבל לא כדאי קצת לגוון?

נתנאל.
י"ב תמוז ה´תש"ע  
תמיד מצחיק לומר אותו הדבר פעמיים, אבל.

אני אוהבת את הנקודה שהעלית. זה רעיון מעניין ומטריד כאחד.

ההערה היחידה, לבינתיים, היא שנראה לי שכדאי להכניס שם איזה איזכור ליום שישי או משהו. ששבת לא תצנח מהשמיים.
י"ב תמוז ה´תש"ע  
למרות שנתנאל די צודק, זה לא עוזר לי להיות מוכן כל פעם לטוויסט הזה... ככה שאני מופתע מחדש בכל סיפור

סיפור מצוין, מרתק, כתוב מעולה, מעורר מחשבה...
אם הבנתי נכון אז יש פה גם מסר עמוק לגבי סיפורי ואגדות חז"ל כשבעצם הראית לאורך הסיפור את הנמשל של סיפור הגולם? כי אם כן, אז בכלל אתה גאון...

מחומש
י"ב תמוז ה´תש"ע  
כהרגלך.
וגם הטוויסט מפתיע במקום, חזק וטוב.
אתה גם אומר משהו על האגדות האלה, שאנחנו מדמיינים אותם קסומים, כשהם בעצם משהו עמוק יותר. הרוח האנושית שמכילה בתוכה גלמים שמחכים להתעורר.

מזכיר לי בצורה מסויימת את האיש שרצה לראות את אליהו הנביא, ואז הרבי שולח אותו למשפחה ענייה, לעשות להם את הסדר, ולהביא להם הכל לפסח, כדי לראות אותו. ובסוף, כשאליהו לא בא, הרב אומר לו שהפעם הוא היה אליהו הנביא.

הדבר היחיד שאני מעירה, והוא קשור לחלוטין לכמות הצפייה והקריאה שלי בפנטזיה, זה שהטוויסט הזה הוא די רווח. אני מעלה בדעתי כרגע 3 סיפורים לפחות שזה הטוויסט שלהם, בשליפה.





י"ג תמוז ה´תש"ע  
סתם, הייתי חייבת...

להגיד שאתה כותב מעולה לא צריך, אז לא אמרתי כלום.


נחמד להיזרק פתאום לתוך מעשיית הגולם (היה או לא היה / ישנם לילות כאלה). השימוש בעניינים היהודיים האלה גורם לי בכלל להרגיש שמשהו יותר עמוק מתרחש פה, וזה גם פולקלוריסטי בצורה שתופסת את הקורא המסוקרן (או לפחות אותי).

צפיתי את הטוויסט, במובן שזה לא נראה לי בכלל כמו טוויסט אלא כמו תהליך שאנחנו הקוראים עוברים ביחד עם הגיבור. בהתחלה מתכחש לכך שזה הוא, ואחר כך מכיר בזה. וגם הקורא יודע בהתחלה, מתכחש, ואז מכיר. שזה גדול, התהליך המשותף הזה. פסיכולוגית. 

הייתי שמחה אם יהיה הסבר, אפילו לא הסבר ממש, קריצה להסבר נקרא לזה, לשאלה למה החדר משפיע ככה על האדם. מה יש בקללה הזו. זה ידרוש ממך להפעיל עוד קצת דמיון ואולי אפילו להתרחב עם הסיפור למקומות שלא חשבת עליהם, אבל אבל אני לא מתכוונת להסבר ממש אלא למשהו שיגרום בעיקר לקורא לחשוב מחדש. כרגע השאלה הפילוסופית שלך היא "האם זה היה בתוכו כל הזמן?" ואני חושבת שבשביל שהשאלה הזו לא תהיה פשטנית/נדושה, וכדי להעמיק את הדיון (של הקורא עם עצמו) כן היה טוב אם היית רומז למהות הקללה. מהות הקללה מבחינתך היא היחס שלך הסופר לטריגר, וזה לדעתי יכול להפוך את הדיון לספציפי ומעניין יותר. תחשוב על זה.


כבוד והערכה. (פרוזה זה עסק לא קליל...)

י"ג תמוז ה´תש"ע  
על התגובה שלי מקודם,
שעם כתיבה כמו שלך, אני מייחל כבר לקרוא סיפור שלך בסגנון שונה, בלי לנסות להפיל את כולם מהכיסא. מייחל.

נתנאל.
י"ג תמוז ה´תש"ע  
כלומר, מסתמא זה הפסיכודלי.

עזוב את כל מה שהיה לי להגיד לך. בסך הכל רציתי להגיד ---

הייי!!! אנחנו שכנים!!! לשנינו יש סיפור במומלצים!

[זה לא שטרחתי לקרוא את הסיפור שלך או משהו...]
י"ג תמוז ה´תש"ע  
(לא, זה לא באמת מפתיע D:)

אהבתי שאתה נוגע בפנטזיה שלך בתכנים יהודיים (מזכיר חלקים מתוך החוק הרביעי). הכתיבה מעולה, הסוף גם מפתיע וגם כואב איפהשהו.

תמשיך, תמשיך :)
שבת שלום,

י"ז תמוז ה´תש"ע  
קבל ח.ח. זה קולח ויפה.
לפעמים הרגיש טיפה מפוזר- עם הבחורה בהתחלה והפאב וכדומה...
יש לי חולשה לסיפורים יהודיים בניחוח העתיק המסוים הזה, ובייחוד של פראג;

[ע"ע "שם נרדף" של מ. ארבל, (בעמח"ס "בלתי הפיך, ועוד) -הפסידונים של יאיר וינשטוק, שכתב בין היתר את "סיפור לשבת"...]

חזק ואמץ~
כ"ב שבט ה´תשע"א  
רשמתי לעצמי שמות של כמה יוצרים שצריך להסתכל בכרמים שלהם יום אחד...

זה אכן היה קצת מעורבב, וזה בכלל נשמע בהתחלה כמו הרלן קובן, ואני גם קוראת עכשיו ספר על הגולם ("עינו של הגולם"- מומלץ...) , אז בכלל...
וגם האמצע והסוף היו מעורבבים קלות, אחד בשני...

יופי של סיפור... ...
כ"ב שבט ה´תשע"א  
בתגובה הקודמת שלי:
"רשמתי לעצמי שמות של כמה יוצרים שצריך להסתכל בכרמים שלהם יום אחד"...

-אז הנה הגיע היום...
י"ט ניסן ה´תשע"ג  
מממ, העלאה נעימה באוב.
אני נהנית כאן:)
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד