בנושא
בכרם
חדשות
 
בשדה הקרב על השפיות / שמי השקיעה
בביכורים מאז י"א סיון ה´תש"ע

 

בחדר חשוך, על מיטה סתורה, יושבת.
קרניים דקיקות של אור משתחלות מבעד לתריס השבור, מאירות במעט את המתרחש.
ידיה אוחזות במחברת עבה ועט, באוזניה מתנגנת מוזיקת טראנס.
מחשבותיה מתרוצצות במהירות לאורך גופה. ויחד עם דמה הלוהט הן עוברות מהלב, למוח ואז יוצאות החוצה בנשיפה חמה.
 עינייה סוקרות במבט חקרני את גופה הנתון במכנסיים חומים קצרים וגופייה שחורה, לא מרוצה היא מעתיקה את עינייה למחברת.
 היד רושמת ומוחקת את הרגשות הסוערים בה, המטלטלים אותה. בעיניים של מתבגרת היא מסתכלת על עולמה, בוחנת את הכאב, הרוע ומחפשת את השדים בתוכה.
הבלבול והתסכול לא צריכים לחפש אותה, היא כבר דואגת למצוא אותם, יוצאת למסע בעקבותיהם.


מד האושר שלה עולה ויורד חליפות, בחדות.
מחפשת סיבות לשנוא את עצמה, פתרונות מהירים לכאבים שלה שלא מתירים את הסבך המתלפף סביבה.
הקהל שלה צועק את מה שהיא רוצה לשמוע, אבל היא לא מקשיבה להמולה, על במה גדולה מופיעה בהצגת יחיד, הקהל מחוץ לאולם מוחא כפיים - הדלתות עבות מדי, או שאולי זו החומה שבנתה במו ידיה, החומה שעוטפת אותה, סוגרת עליה.
את התסריט כותבת טוב, טוב מלא בדרמה לספק את הצופים, שוכחת שהיא הצופה היחידה.
דואגת לשמור על חזות נכונה לסיטואציה, זה המשחק שלה, לתיאטרון בו רוקדת הנפש אין כניסה, גם לא לה.
 המשחק פועל כהלכה, איש לא חושד, מסתובבת בעולם עם מסיכה שמשתלבת בה היטב. מתהלכת, מדברת, מתנהגת, על פי צו האופנה האחרון.
המצלמות מחפשות אותה והיא שם בשבילם. עינייה צורבות מאור היקרות. אבל היא מקצוענית, משחקת את התפקיד עד הסוף.
בפנים כבר מתחילה לקרוס מהעמדת הפנים שבחרה לעטות.
מושיטה יד מעוטרת כפפה חדשה שקנתה על פי הקטלוג האחרון, הקהל נושק לה. וכוחות חדשים ממלאים אותה, להמשיך במשחק.
כבר לא יודעת לאן זה מוביל, אבל ממשיכה, צועדת על השטיח האדום שפרוש לרגליה. רעש האנשים שעוטפים אותה מתחיל להתעמעמם.
צועדת ללא מטרה, ועל פניה בחיוך רחב וליפסטיק זורח, אותה מסכה. הכפפה מתחילה ללחוץ.
והרגש משתולל.
בקול נפץ עז, קירות התאטרון קורסים. הפחד משתלט עליה, המשחק מתפורר לאיטו משאיר אותה ערומה.

ברעד בלתי נשלט היא נשכבת על מיטתה הסתורה, קרני שמש שמשתחלות מבעד לתריס השבור מלטפות את פניה ומוחות את דמעותיה.
 ליבה עומד לקרוס מעומס הרגשות הנופלים עליו. מסרבת להפסל.
הידיים החשופות, רועדות ללא שליטה, מנסות ליצור מסכה חדשה מזכוכית, בדיוק שגומרת לעצב את הפנים, המסכה נשמטת מידיה.
הסוף שקוף. המשחק נגמר.


דמעה אחת שחמקה מקרניה של השמש מתגלגלת במורד לחיה, פוקחת את עינייה, מגלה במחברת העבה את עוצמת רגשותיה.
שחור על גבי לבן הם חרוטים. מאז שהייתה קטנה נערכו בראשה מלחמות עזות.
מהשידה הקטנה שלידה מוציאה אלבום קטן, ופותחת אותו ברעד מסוים.
בין דפי אלבום מצהיבים אלו בוחנת את מדליות הכבוד, את הכאב שבהפסד, את החיוך, את השכול, את המאבקים שניהלה עם עצמה במשך זמן רב כל כך.
היא מאמצת את האלבום הקטן אל ליבה, משקיעה אותו בגופה, נותנת לו להבלע בה. הלב שלה במילא כבר מכיר את התרחישים בעל-פה הוא יקבל אותו בחמימות, בהשלמה.

נעמדת באיטיות לעוד יום בעולם שיצרה לה.
עוד יום בו המאבק רק יגדל ומלחמות חדשות יבערו, ידליקו את ליבה וישתלטו על מחשבתה.
היא שוטפת את סימני הדמעות, מורחת קצת מייק-אפ, קצת צללית, קצת סומק. מתבוננת במראה בעיניים עייפות, לוקחת מגבון לח ומסירה בקפדנות את האיפור. את השיער, מגלגלת לקוקס פרוע כמו שהיא אוהבת, חצאית ג'ינס קצרה, חולצה וורודה, עגילי זהב מתנודדים על אוזנה.
מביטה שוב במראה, בוחנת את תווי פניה, מחייכת חיוך קטן ויוצאת.
היא צועדת במדרכות המוכרות מביטה בשמים הכחולים ונושמת עמוק את האוויר המתוק אל תוך תוכה.

"סרוגים" מצלצל לה מתוך התיק, היא מוציאה את הפלאפון, "הי" עונה בקול חם, מהצד השני היא שומעת את ה"בוקר טוב" וליבה מפשיר מעט "אז את באה לים?" שואלת אותה חברתה הטובה. "יש אוטו?" היא עונה את התשובה הקבועה. "כן, אני אוספת אותך עוד 10 דקות", "אני אהיה בחרוב" היא עונה. "אוקיי ניפגש מותק".
מכניסה את הפלאפון לתיק ויורדת בירידה של החרוב. את התיק מניחה על האדמה ומתיישבת על הנדנדה.
בזרועות פתוחות מחבקת את הרוח הקלילה שנושבת מסביבה, ומחייכת.
הלוואי שהיה לה האומץ לרקוד.
אז היא רוקדת בראשה, בפראות, בתנועות חדות, כמעט בטירוף. הריקוד שהחל כהכרת הטוב על השפע הפך אט אט ונעשה מריר וכאוב.
העץ שמעליה הניף עליו ברוח שהפכה חזקה יותר. המלחמה החלה.
השביל שמתחתיה הציף את הסכר וכל שנותר לה הוא להשיב אש.
עינייה נעצמו מאליהן, שוקעות אל תוך המאבק.
הוא החל פוסע אליה בנחישות, דמותו מוכרת עד להכאיב, חיוכו פצע אותה, משאיר אותה מדממת בשדה הקרב. מילותיו החלו הולמות את זכרונותיה, המים שכיבו את האש ששלחה הציפו אותם אל ליבה שותת הדם ואלו ננעצו חזק בחדריו.
אושר, כעס, כאב, שמחה השתוללו בה יחדיו, רוקדים על שבריה.
ברעד של כאב בלתי נשלט היא מתרוממת, לוחצת בידה על גופה שותת הדם. בחוט ובמחט שנמצאים עליה תמיד תופרת במהירות מיומנת את פצעיה. הדם נפסק, אך לא הכאב.
נזכרת במסכה שהתנפצה, ומבינה מדוע פרצה המלחמה. חסרת אונים מתעטפת בצעיף שנשמר עטוף בקפידה בצד, למקרה ש - . מנסה לברוח אפילו לזמן מועט. "סרוגים" עושה את הפסקת אש בכך ששוב הוא מצלצל מתוך התיק.
היא עונה, מותשת. "את באה?" שואלת חברתה בעליצות, לא חשה בקרב שהתחולל דקות ספורות קודם לכן.
"אני עולה" נשמעת לחישה בצד השני של הקו.

בהיכנסה למכונית הקטנה החיוך שמקבל אותה כמו מרפא מעט את הכאב.
הדיסק האהוב עליהן מתנגן ברקע והן שרות יחד בקול, וקולתיהן משתלבים בהרמוניה.
הצלילים חודרים אל ליבה, משכיחים ממנו את תלאות הקרב.


הן מגיעות לים, רגע אחד והן בגופייה ובמכנסייים קצרים, בריצה עליזה הן רצות לגלים השוצפים, המלחכים את גופן.
היא מביטה קדימה אל המרחב הכחול, הנקי, נשימות עמוקות של אוויר מלוח ורטוב מטהרות את גופה הרצוץ. עינייה נעצמות.
מתוך פינה חשוכה מוציאה את הכפפה שנהגה לעטות על פי צו האופנה האחרון, בתנועה חזקה הכפפה מושלכת מעליה, מופקרת לחסדו של הים.
מבטה עוקב אחריה נסחפת במהירות, רחוק ממנה.
בפינה אחרת חשוכה פחות, הוא עומד. והיא, מקבלת אותו, יודעת שהוא לא הולך לשום מקום. אבל הוא שקט עכשיו.



אהבה השלמה זכרון חיפוש עצמי

© כל הזכויות ליצירה שמורות לשמי השקיעה
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
י"ב סיון ה´תש"ע  
אבל אני חושב שאני הורס את הצפיה בהם כי אני מנסה למצוא בהם את הקרב שלי.
הכתיבה שלך כבדה, שאינה מאפשרת קריאה אחת ודי. היא מחייבת חזרה להבין מי נגד מי כמה ולמה - וזו לא הבעת עמדה, סתם ציון עובדה.

נחמד מאוד. אם אפשר לומר דבר כזה על יצירה כל כך שחורה. (רציתי לומר מורבידית כי משום מה קופץ לי כל הזמן התאבדות, אבל יש לי הרגשה שזה רק אני.)
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד