בנושא
בכרם
חדשות
 
תוצרת ברלין - פרק 1 / זליג שפיץ
בביכורים מאז כ"ז ניסן ה´תש"ע

 

לפעמים הוא עוד חולם עליה בלילות. הוא רואה אותה נשענת על מבנה מתקלף בגטו, ומדליקה סיגריה ארוכה. אחרי הנשיפה עיניה מתקמטות, והיא חושבת.

בחלומותיו הוא עוד מכנה אותה "הגרמניה". הוא חולם חלקים מהסיפור, לפי סדר כרונולוגי, כאשר תת המודע שלו כבר יודע איך הכל יגמר. כך קורה שלפעמים החלום מהתל בו כאילו אינו יודע עדיין מי היא, או מה היא רוצה, או לאיזה הרפתקה היא עומדת לסחוף אותו.

כשהיא אומרת לו את שמה לראשונה, בחלומו, חולף בו אותו רטט הצמרמורת שחלף בו כאשר עשתה זאת במציאות.

הוא לא יכול שלא להתגעגע לכריזמה הבלתי נגמרת שלה. למבט הקרח שלה, שנדמה היה שמכיל בתוכו יותר חכמה מהכל.

סביר להניח שלעולם הוא לא יפסיק להתלבט בשאלה מאיזה צד היא הייתה באמת. למרות זאת, כשיתעורר מיוזע מחלומותיו בגיל שבעים ושבע, יודה בסתר ליבו ומבלי שאף אחד ישמע, שהיה רוצה שתהיה שוב לצידו.

הוא לעולם לא יפסיק לתהות אם היה בה משהו שאהב.

הוא לא יפסיק להרגיש שאולי באמת היה בה משהו טוב. משהו אמיתי.


ושאולי, רק אולי, קצת חבל שהרג אותה, אחרי הכל.







פרק 1.



מאי 1942,

פאתי גרמניה.



המשפט הראשון שהיא אמרה לי, היה, "אני יודעת איפה מרגוט". ככה פתאום, באמצע הרחוב הצר, באמצע המוות. זה היה המשפט שבחרה לומר בשנייה בה חלפתי לידה, והיא בחרה אותו בקפידה.

צווארון מעילה השחור היה רחב ומורם, מסתיר כך חלק מפניה. אבל עיניה היו כחולות ועמוקות, שיערה קצר ועורה צחור וחלק. היא הייתה נאצית, בזה לא היה צל של ספק.

הספקתי לומר רק, "מי את?" לפני שויקטור קרא לי כשהבחין שאני כבר לא לצידו. הוא בחן את הגרמניה במבט זריז, צדדי ומיומן, כאילו אינה מסקרנת אותו בכלל. "למה אתה מתעכב?"

הגוף שלי עשה את התנועה לכיוונו, אבל עיניי נשארו עליה. התפללתי שתאמר משהו בשניה שנותרה לי. כל דבר.

"מרגוט חיה. אם תהיה לצידי, אעזור לך למצוא אותה."

הלב שלי הלם.

"אנחנו מאחרים!"

"לך," היא אמרה. "אנחנו עוד נדבר."

ניתקתי ממנה את רגליי. הספקתי לשמוע גם, "אל תגיד לויקטור."

           

              *          *           *


אנחנו סגורים כאן מאז פוגרום נובמבר.

לפני הפיצוץ ההוא, הכל היה שונה. משפחתו של ויקטור הייתה גרה בצמוד לשלי. בתינו ניצבו בקצה שדרת אונטר דן לינדן, מרחק יריקה משער ברנדנבורג ואפילו מהרייכסטאג עצמו. לב ברלין. העיר היפה ביותר באירופה. העיר אשר את גבולותיה לא חציתי מעולם.

את הנאומים של אדולף היטלר ראינו יחד מחלון ביתו. לפעמים תוך כדי משחק שחמט, לפעמים פשוט ישבנו והקשבנו. ראינו איך הוא ממלא את כיכר פריז בהמון מאוהב שצועק "הייל" במועל יד. מהופנט, הייתי נזכר איך היינו משחקים תופסת בכיכר הזאת, משתמשים בזקנים רוטנים כמקומות מסתור. איך היינו נעמדים ממש מתחת שער ברנדנבורג ובקימור צוואר כואב מתפעלים מיופיו. היינו גאים להיות גרמנים, ורק עם השנים החולפות השכלנו להבין שאלו הגרמנים שלא ממש גאים בנו.

בארוחות שבת המשותפות היינו דנים על התנכרות הרחוב הגוברת. על הטלאי הצהוב, על האיסור לעבוד וללכת לקולנוע. כמעט כולם היו תמימים דעים: הכל זמני, מדובר בשיגעון תקופתי חולף. את היטלר כינה אבא "הליצן", ודיבר עליו רק מתוך בת שחוק. גם אמא התייחסה בביטול לשאלות קשות שפייגי שאלה אותה. "אנחנו ילידי גרמניה," היא אמרה. "היטלר מתכוון ליהודים מחוץ לרייך." אבל תמיד שמתי לב שגם היא, המחזיקה בטיעון המושכל ביותר, אמרה אותו בהרכנת ראש. בנימה שונה. גם כאשר ניסיתי לשאוב עידוד מדבריה, לא הצלחתי: עיניה היו תמיד תקועות עמוק בצלחתה, מרוכזות בדבר אחר.

רק ויקטור מעולם לא הוציא בפיו מילה בנושא. כשהיינו מפגינים שאננות הוא היה פורש הצידה ושותק, צופה מהחלון בעוד נאום חוצב להבות. רייך אלף שנים, שאג המנהיג הכי גדול שידעה גרמניה מעולם, והעם החזיר "הייל".

השינוי הראשון באופיו של ויקטור חל כבר אז. קינאתי בקור הרוח שהפגין כשהקשיב בחברתי לנאומים וכהרגלו, ניסה לדמיין שני צעדים קדימה. אני זוכר עד כמה רציתי שיאמר משהו אופטימי. משפט אחד שלו היה נוסך בי ביטחון יותר מאלף הצהרות בתוך הבית. שם, על מרפסת ביתו וכשברקע כינה אותנו היטלר בעיה בינלאומית, ראיתי אותו מעשן את הסיגריה הראשונה שלו. תליתי בו מבט שואל, והוא אמר שיש לו תחושה חזקה שלא הסיגריה תהיה זו שתהרוג אותו.

עד היום אני מקפיד להישאר צמוד אליו, למרות שהוא כבר מעשן סביב השעון. לאף אחד אין מושג איך הוא מבריח את כל הסיגריות, אבל אף אחד גם לא מופתע שהוא מצליח. כשכולם מדברים, זורקים השערות ומתכננים, ויקטור חושב. הוא מסכם את הדברים בשני משפטים, וכולם מקבלים את דבריו. הוא לא נמנה מהמנהיגים בין החומות, ממש לא. שימל הוא זה שסוחף את ההמונים, מיכלסקי היודנראט בפועל. אבל לישיבות החרישיות בחצר המתפרה, תמיד קוראים לו. רוצים לשמוע מה דעתו. העניין הוא שבניגוד לימינו היפים בברלין, דווקא כאן, באזור התעשייה המסוגר והלא פעיל, אין הרבה מה להתלבט. הם כלאו אותנו כאן אחרי הלילה בו האופטימיות התפוצצה לנו בפנים, ועד שחלפו לאחר מכן שלוש וחצי שנים כבר הסתיים שלב הדיונים. כאן הם ייפטרו מאיתנו, אם לא נעשה מעשה.

כולנו גברים ילידי ברלין. כולנו היינו מוכנים למות למען המדינה. בלענו באהבה את החרמות, את הנידויים, קיבלנו את הדין גם כשעמדנו בכיכר בבל וראינו איך עורמים מאות ספרים שלנו ומעלים את הכל באש.

הכל השתנה בפוגרום נובמבר. עצוב שהלילה הנורא ההוא, שבפי עיתוני מינכן מכונה כבר "ליל הבדולח", היה בין המאורעות הצפויים ביותר שהתרחשו בהיסטוריה. ומעניין שמתוך רשימת כל אלה, הוא היחיד שאף אחד, אבל גם לא ויקטור, לא ראה אותו בא.


              *          *          *


ויקטור לא שאל מי הייתה הבחורה הגרמניה או מה היא רצתה. הוא ידע שאם זה היה חשוב הייתי אומר לו בעצמי, ושכך או כך זה כבר לא משנה. החבורה כבר חיכתה על שולחן העץ בחצר המתפרה, ככל הנראה בלי להחליף מילה בינתיים. ויקטור התיישב בחלק הספסל הריק שהוקצה עבורו. אני נותרתי לעמוד.

"מה שימל אומר?" שאל ויקטור.

האיש שישב ממש מול ויקטור אמר, "היום." היו לו פנים מלאים זיפים ועיניים כבויות שלא מצמצו לעולם. כולם קראו לו איוב, אבל זה לא היה שמו האמיתי. בליל הבדולח הוא ראה איך חייל אס-אה מנפץ את ראש ילדו בן השנתיים על ספסל ציבורי. מאז, אומרים כולם, הוא מטורף קצת יותר בכל יום שעובר.

ויקטור אמר, "צריך להודיע לתמר".

"היא כבר תבין לבד," אמר מישהו עם זקן שחור-מאפיר. "דחוף הרבה יותר להגדיל את מלאי הנשקים."

"שימל אומר שאין לנו כמעט כלום," המשיך מישהו אחר בקול נמוך.

"אז למה היום?"

"כי השמועות אומרות שהגרמנים עומדים להיכנס לגטו. נפתיע אותם. חוץ מזה, אני לא נשאר כאן אפילו עוד יום אחד מתוך בחירה," אמר איוב. "וגם לא שימל."

"אבל בלי כלי נשק אתה לא יכול למרוד."

"נשתמש במה שיש. אנחנו נמות בכל מקרה."

"זה בדיוק מה שאני טוען," ויקטור הצית סיגריה. "אבל אפשר למות חכם, ואפשר למות טיפש."

האיש עם הזקן רכן קדימה ואמר, "אתה יכול להקדים את ההברחה של הנשקים להיום, או לא?"

ויקטור נשף עשן והביט בנוף של מחנה הריכוז המאולתר שלהם. כבר שלוש וחצי שנים שהוא מאולתר. בתחילה חשבנו שנילקח למחנה עבודה בכפיה, אבל לא נעשה איתנו דבר. עם השנים הפך המקום להיות יותר ויותר כמו גטו, עד שלפני שנתיים התמנה האופטשטורמפיהרר אוטו בליץ להיות המפקד הממונה עליו רשמית. החיים לא הפכו ליפים יותר.   

"כן," הוא אמר, ואז ראה שוב את מה שהיה כל כך חריג בנוף.

הבחורה הגרמניה צעדה כתיירת בין מפעלי הנעליים והעור המושבתים. היא פילסה את דרכה בין חתיכות הקרטונים והזבל שהיו פזורים על הכביש, והתקרבה אלינו. ראיתי אותה מגיעה, ולא ידעתי למה לצפות. היא לא יצרה איתי כל קשר עין.

"צהריים טובים, רבותיי," היא נעמדה ממש מאחורי ויקטור. "אני לא אגזול זמן רב מזמנכם."

בידי כולם היו קלפי משחק ואף אחד לא הרים את מבטו מהם. ראיתי עורק קטן מתחיל לבלוט במצחו של איוב. פזלתי אחורה; במרחק שלושים מטרים מהבחורה הגרמניה, אבטחו שני שוטרים גרמנים שהביטו בנעשה.

"אני אשת עסקים," היא הציגה את עצמה בנימוס. "הבעלים של 'תעשיות ברלין', אם אתם זוכרים. רציתי לספר לכם על הקמת מפעל אמיתי כאן, באזור התעשייה לשעבר. מדובר במפעל פרטי ששייך לי, לא לרייכסטאג. אני מעוניינת להציע עבודה לשלושים גברים."

אף אחד לא הגיב או הרים את עיניו, אבל התמיהה עטפה את כולם כמו שמיכה חונקת של קור. ויקטור קטף באצבעותיו נסיך יהלום מתוך המניפה שהחזיק, והשליך אותו אל הערימה המרכזית.

היא התקרבה לאוזנו של ויקטור, ואמרה, "עדיף היה לך לזרוק את האס, לא?"

"זו הגירסה היהודית של המשחק," הוא אמר ומבטו עדיין בקלפים. "מנסים להפסיד."

כמה אנשים גיחכו מסביב לשולחן. מישהו אמר, "איוב, תורך לשחק."

"מיותר לציין כמה יתרום מפעל למעמד שלכם. העובדים יקבלו אוכל. ומשכורת אמיתית, למרות החוק. השגתי היתר. ביטחון קיומי לכולכם. כרגע הממשלה לא זקוקה לכם, אבל ברגע שתיחשבו יצרניים-"

"אנחנו לא מעוניינים," שיסע אותה ויקטור.

היא השתתקה. השישה המשיכו לסחור בקלפים ולהתעלם מקיומה, ושקט מפחיד שרר בחצר המתפרה. יכולתי להישבע שויקטור כמעט התחרט, או שברגע הבא תצווה הבחורה על החיילים שמאחוריה לרסס למוות את כל יושבי השולחן. שניות ארוכות חלפו, ודבר לא קרה. תהיתי אם היא מצפה שבזה הרגע אהיה הראשון שיתנדב למפעל שלה. ידעתי שצעד כזה יעורר את זעמם של כולם.

אחרי שגולדברג מלמל משהו על שלישייה וזוג, היא אמרה, "למה אתם לא מעוניינים, ויקטור?"

עכשיו כבר הרימו כולם את עיניהם מהקלפים והביטו בה. כמה אנשים שהתגודדו מאחור עצרו את מה שעשו והביטו בנעשה. היחיד שלא התרשם, היה ויקטור עצמו.

"גם אם עברת על הרשימות," הוא אסף עשר שחור מהערימה, "אנחנו עדיין לא מעוניינים."

"אני אשלם טוב."

"אנחנו עוד מנסים להתאושש מהפעם האחרונה בה סמכנו על גרמנים."

איוב אמר, "תסתלקי מפה." נדמה היה שעד לאותו רגע פשוט החזיק את עצמו. הגרמניה לא התרשמה יותר מדי, אבל הבינה את המסר. "אני מבינה. תבטיח לי שתחשוב על זה, בסדר, ויקטור?"

הוא לא ענה לה, אבל יכולתי לראות את גבותיו מתקרבות זו לזו בתהייה. רק אני יכולתי להבחין בכך.

"תודיע לי אם תשנה את דעתך," אמרה בנימת פיוס. היא הכניסה יד לכיס מעילה והוציאה משם דבר מה, אותו הניחה על השולחן לצידו של ויקטור. "אני חושבת שאולי תופתע ותגלה שזה כדאי."

זו הייתה הפעם הראשונה בה הסיר ויקטור את עיניו מהקלפים, רק לרגע. שלוש סיגריות מתוצרת גרמנית משובחת נחו על מקומן בצייתנות, אחת מהן התגלגלה קצת לכיוונו של איוב. רק עכשיו נכנס בויקטור דחף להביט אחורה סוף סוף, אבל לא היה בכך טעם. הבחורה הגרמניה כבר הלכה.


              *           *           *


הלשכה של אוטו בליץ הייתה בתוך בניין מפואר של המפלגה הנאצית במזרח ברלין, לא רחוק מהגטו עליו היה מופקד. ההאופטשטורמפיהרר עצמו היה בשנות הארבעים המוקדמות לחייו, שיערו שחור ומסורק, פניו צחות וחפות מקמטים. הוא היה לבוש בקפידה והקפיד ללכת כשסנטרו מורם מעלה. הוא אהב חליפות מחויטות, עניבות ממשי ונשים. הוא אהב כל מה שקשור לשררה.

הדבר היחיד ששנא הייתה הלשכה שלו.

את הגטו קיבל לידיו בשנת 1940, במקום תפקיד פרלמנטרי שרצה במזכירות המפלגה. הימלר קבע כי הוא ראוי לקידום, אך המליץ "לבחון את כישוריו המנהיגותיים" למשך חצי שנה. לאחר שחלפה התקופה ובה התעסק עם רשימות רכוש, איסוף שמותיהם של אלף הגברים הברלינאים ותוכניות ניצול כוח אדם שאף אחת מהן לא התממשה, חיכה לשווא להודעה על קידומו. דבר לא קרה.

בירור עיקש עם הקצינים שמעליו העלה כי אין אדם אחר להציב כרגע במקומו. המאמץ המלחמתי משך את מיטב המוחות הרחק ממזרח ברלין. היטלר שיבץ אותם במקומות אחרים, בתפקידים מסעירים ומלאי משמעות הנוגעות לחזית הרוסית הבוערת. בליץ השתגע מהמחשבה כי הוא תקוע כאן ללא סיבה אמיתית, ויתרה מזו, שהימלר אף ידע מראש שכך יקרה.

אחרי שחלפו שנה וחצי מאז המועד שהובטח לו, התחשק לבליץ כבר להקיא מהשולחן הקטן בלשכה, מהעיסוק הנברני במשלח ידם הקודם של יהודים, במה שחש שהייתה עבודת פקידות לכל דבר. זוועה. פשוט פשע. הוא רצה להיות מהמוציאים לפועל. יום יום שמע איך קולגות המוכשרים פחות ממנו מתברגים בקלות בבניין הרייכסטאג, בעוד הוא עצמו נשכח בין הכיסאות. עם כל אחד כזה, הפך יותר ויותר מקצין בלשכה לאריה בסוגר. והאמת היא שאלמלא אווה, כבר היה הופך שולחנות כדי להתקדם מכאן. אבל היא ידעה לצנן את רוחו ולעודד אותו. לפעמים היה מרגיש שהוא עוד נמצא כאן רק בשבילה.

בסופו של עוד יום לאה, בליץ סגר קלסר שחור ותחב אותו לתחתית ערימה. הוא הציץ בשעונו: 16:42. הוא קילל את היהודים הארורים; בגללם הוא שוב מסיים לעבוד מאוחר.

הדלת הענקית נפתחה, ואווה פסעה אל החדר באלגנטיות. "אמרת משהו?"

בליץ חייך בעייפות. הוא בחן אותה, קווי המתאר של גופה נסכו בו רוגע. היא הייתה גבוהה ויפה, שיערה השחור גולש עד לכתפיה, אפה ועיניה מעוצבים כבמיטב המסורת הארית. היא לבשה מעיל לבן מעור אמיתי, שניתן, כהגדרת בליץ, כ"שי ממנו לרגל שנה של עבודה משותפת". אווה קיבלה את המעיל בלי להתווכח. גם היא, בדיוק כמוהו, הייתה כאן כדי להתקדם.

היא הניחה ערימת ניירת על שולחנו. "זה בשבילך."

"מה זה?"

היא לא ענתה. הוא הרים את הדפים העליונים וקירב אותם אליו.

"מפעל...?"

"לסיגריות. הוא יתחיל לפעול בשבוע הבא."

"מי שלח את הקשקוש הזה?" זעם בליץ.

"זה הגיע הרגע מהמזכירות של הרייכסטאג. אני לא יודעת יותר מזה, אהובי. אתה יודע שאני רק מוסרת הודעות."

"את יכולה למסור שאני לא חותם על זה. שום מפעל לא יקום שם."

"אתה לא אמור לחתום, האישור כבר ניתן. המברק רק מיידע אותך."

הוא הניף יד מהירה והעיף את הניירות מעל שולחנו. הם התפזרו ונחתו באווריריות במקומות שונים בלשכה.

אווה חייכה ואמרה, "לנקות את זה?"

הוא קם בעצבנות. שנה שלימה הוא חותר לחיסול הגטו, וכתגובה מאשרים הקמת מפעל על אותה אדמה. המילים במסמך נכתבו כאילו בשפה אחרת. העסקת יהודים? בגרמניה?

"זה נוגד את החוק."

"כתוב שהם יועסקו ללא תשלום. זה מיזם פרטי שהממשלה תומכת בו כי הוא רווחי עבורה. הבעלים נותנים מס יפה למפלגה הנאצית."

בליץ אמר, "הממזרים האלה מתכוונים להשאיר אותי כאן עד סוף המלחמה."

"אוטו, יומך יגיע," ניחמה אותו. "בבקשה, תתאזר בסבלנות."

אבל לבליץ לא נותרה כבר סבלנות. נואש לאוויר צח, הוא דחה אותה מדרכו ויצא דרך הדלת. הוא שמע מספיק ליום אחד.

בחוץ הפתיעה אותו הרוח הגרמנית, אבל היטיבה לו. הוא חבש את כובע הקצין על ראשו, ועשה חושבים. המפעל רק יחל לעבוד בשבוע הבא, וודאי לא תתקבל תוך זמן קצר גם החלטה חדשה להשמיד אותו. הם פשוט מתעלמים מהגטו הזה, נדהם, והרגיש איך לחץ הדם מאיים לפרוץ את אוזניו. במשך השנתיים האחרונות הם דחו לא פחות מחמש הצעות שלו לפינוי שטח המחיה. הוא חשב שהיוזמה שלו תתקבל בהערכה, אבל אף אחד לא הניד עפעף. אפילו תוכניותיו המקוריות של הימלר על גירוש לפולין לא מומשו, כאשר גטאות שכנים במזרח גרמניה כבר התרוקנו מזמן או שהפכו למחנות עבודה.

זה כאילו לא מפריע להם שהגטו הזה ישאר לעמוד.

אבל אם המפעל יפול, הבריקה בו המחשבה כשפנה אל הרחוב הראשי, האכזבה תקרין על כל הגטו. הוא יוכל לנצל את זה-

מיד לאחר הפנייה חש פגיעה חזקה מעל מותנו השמאלית. גוש מהיר, דמות נמוכה, הדפה אותו אל קיר המבנה ושעטה הלאה משם. בליץ שלח יד אל צלעותיו הדואבות, ובחמת זעם גילה שהתפיחה הרגילה במעילו כבר איננה. כאילו היום הזה לא יכל להיות גרוע יותר.

"הארנק שלי!" זעק אל קבוצת שוטרים גרמנים שהתגודדה בכניסה לבית האופרה. הם הבחינו בדרגות שעל צווארונו וניתקו מיד ממקומותיהם בריצה אל הכיוון עליו הצביע. לימים יבין בליץ שזה היה הרגע בו החליט סופית שהוא ישמיד את הגטו, גם אם יהיה זה הדבר האחרון שיעשה.



         *              *              *


ויקטור צעד לאורך גדר הגטו, ידיו בתוך מעילו הארוך. הקסקט שלו ישב נמוך על מצחו, כאילו בניסיון מינימלי להסתיר את זהותו. היה לו כישרון להיות בלתי מובחן, לויקטור, להיטמע בנוף כלשהו ופשוט לא למשוך תשומת לב. הוא נראה טבעי גם כשהגיע עד חצר המבנה שאכלס את החיילים שהופקדו על שמירת הגטו בפועל, מקום שהיווה גבול חמור והיה ממוקם עקרונית מעבר לשטח בו אמורים היו היהודים להסתובב.

ויקטור פשוט התנהג כאילו הוא לא עושה משהו רע, וכמעט השתכנע בכך בעצמו. הוא צעד בצמוד לגדר התיל בקצב איטי, וחלף במרחק עשרה מטרים משני שוטרים גרמניים ששוחחו ביניהם. ויקטור תמיד אחז בדיעה שהפללה של פושע בשעת מעשה תלויה מאוד מהתנהגותו. מי שמתגנב או רץ, פשוט לוכד את העין. כדי לא לעניין את השוטר, צריך קודם כל לא להתנהג כגנב.

כשהגיע קרוב מדי, בחר עמוד בטון ונצמד בגבו אליו. עכשיו היה נסתר מעיני השוטרים. הוא המתין, האזין, ואפילו עישן סיגריה. חמש דקות חלפו, טרטור משאית נשמע מתקרב. נאצים החליפו גרמנית עולצת. ויקטור השליך את הסיגריה ומעך אותה. חילופי משמרות. הוא ניתק מעמוד הבטון, ופשוט המשיך ללכת מאחורי הגב שלהם, חוצה את החצר עד לקיר של מגדל השמירה ממש. הוא נצמד אליו, והרים את ראשו. השומר החמוש למעלה היה עסוק בשיחה עם זה שטיפס כדי להחליף אותו. אבל ממש מימינו, שיחה עירנית התקרבה מאוד. הוא לא היה צריך לפזול הצידה כדי לדעת ששני שוטרים עומדים לגשת אל חבית הבירה הצמודה לשער הגטו. הוא הניע את גופו מעט ככל שיכל, וכשהופיעו מעבר לפינה פשוט עבר אל הפאה הבאה של מגדל השמירה. הנאצים צחקו על משהו ומזגו כוסות. שני צעדים, וכמעט בלי להרגיש החליף עוד פאה. הוא היה ממש עם הפנים למרכז החצר, גזר דין מוות בכל שעה אחרת. מה שהסתיר אותו מעשרים החיילים, בקירוב, ששהו שם, הייתה המשאית. אחד מהם כיוון אותה לנסוע אחורה כדי שתוכל להסתובב ולצאת. ויקטור המתין בסבלנות וספר עד עשרים. כשקצה המשאית האחורי הגיע אליו, הוא קפץ לתוכה.


עשר דקות אחר כך הוא פסע בתוך צמחיה נמוכה, ביער שלפני המלחמה היה כבר נחשב לחלק מפולין. עכשיו כבר לא היה ברור איפה מתחילה פולין הכבושה ואיפה נגמרת גרמניה.

לכל הרוחות, הוא חשב כשראה את החורשה, למי זה בכלל אכפת.

עץ האלון הרחב המתין כהרגלו במקומו הקבוע. העץ הזה הציל את חייו כשנמלט מבריוני אס-אה לפני המלחמה. גם בשנים שחלפו מאז הוא לא הכזיב, והיווה מסתור להרבה מפעולות הסחר המהירות שביצע מחוץ לגטו. רק לאחרונה, עם זאת, הצליח לשחד חייל גרמני למכירת נשק חם אמיתי. הוא קבע את הנקודה הזו למקום המפגש ובעצם הימר על כל הקופה.

ויקטור ידע שהוא מקדים, ושהרבה יכול להשתבש. הוא ידע גם שהחזרה פנימה תהיה מורכבת מהיציאה ממנו. כהרגלו, העדיף להיות ממוקד מטרה ולהתרכז קודם בעיקר, ולכן דילג מעל השורשים הכבדים ופסע מעבר לגזע.

עיניו חשכו.

"מתסכל, לא?" אמרה הבחורה הגרמניה. היא ישבה תחת הצל הרחב והמתינה לו. "שכולם טיפשים בעולם."

ויקטור ירק על הרצפה. "זה מה שיש לי להגיד."

"אני בצד שלך," היא אמרה.

הוא לא הקשיב; צורך מיידי לא להיות בקרבתה דחף אותו לסוב על עקביו.

היא קמה. "הם יירו בך."

"גם את."

"באמת?" אמרה בענייניות. "אז למה אתה עוד חי?"

"כי עדיף שהחברים שלך יבררו בעינויים מה עמדתי לקנות וממי."

"עמדת לקנות שבעה אקדחי ברטה, שלושה רובי ציידים ושלושה רימונים מיוהאן פרנץ, רוטנפיהרר בצבא האס.אס."

שככה יהיה לי טוב, ויקטור חשב. הוא נשען על גזע העץ וחשב מה לשאול. היא המתינה בסבלנות.

"איפה פרנץ?" בחר לבסוף.

היא מצמצה פעמיים ואמרה, "יוהאן פרנץ מת."

ויקטור הניד בראשו. הוא הצית לעצמו סיגריה, מן הסתם מתוך הנחה שגרוע מזה כבר לא יהיה.

"תפסו אותו מנסה להעלים עבורך את הנשקים. ירו בו היום בבוקר. עשיתי אחד ועוד אחד."

"אני בטוח," הפריח עשן, הסיגריה עוד בפיו.

"בוא לעבוד אצלי," אמרה ללא הקדמות.

הוא הוציא את הסיגריה ונשף. "את לא מוותרת בחיים?"

"אתה תגלה שלא."

"זה מחמיא לי, אבל יש בגטו עשרות אחרים שישמחו לעבוד."

"אני רוצה אותך ספציפית. אני מכירה אותך עוד מלפני שהכל התחיל."

"לא ראית אותי בחיים."

"היית אלוף ברלין בשחמט לנוער בשנת 1932. כשהיית בן 16." היא פשוט דיקלמה, כאילו מדובר בחומר היסטורי מובהק. "שללו ממך את התואר כשנכנסו לתוקף חוקי נירנברג. כמובן שגם אסרו עליך להתמודד בטורניר בשנה שלאחר מכן."

ויקטור לא אמר כלום.

"שיחקתי נגדך," היא אמרה בטון רך. "הפסדתי. אתה טוב."

"לכל השדים, מה את רוצה?"

"אני רוצה שתלווה אותי בזה, ויקטור. אני צריכה לידי אנשים חכמים."

"ואם לא, תדווחי שניסיתי להבריח נשקים לגטו," אמר בטון למוד ניסיון. "ניחוש פרוע?"

היא כמעט חייכה. "בוא נתמקד צד החיובי: אם תעבוד איתי, אחשוף בפניך דרך בטוחה ומהירה להברחת סחורות אל תוך הגטו."

"למה שאאמין לזה?" הוא שאל ביבושת. "את פשוט בחורה נאצית עם רצון טוב כלפי האוכלוסיה היהודית?"

"תקשיב, ויקטור. אני מזמן, אבל מזמן, לא נאמנה כבר להיטלר," היא אמרה כשעיניה נמצאות עמוק בתוך שלו.

ויקטור שאל, "מי את?"

"אני לא יכולה לומר עדיין," אמרה, "כי אני לא יודעת עוד אם אתה ואני משחקים באותו צד."

"יש לי רק שאלה אחת. אני צריך שתעני לי בכן או לא."

היא המתינה. עיניה הצטמצמו.

"האם את קצינה בדרג כלשהו באס.אס.?"

אחרי מחשבה קלה, היא אמרה, "כן."

"אז התשובה היא לא," הוא השליך את הסיגריה שלו לרגליה, ועזב את המחבוא.


            *               *               *


חציתי את הגטו לאורכו. צעדתי במרכז הרחוב הראשי והרגשתי את התכונה המיוחדת. אנשים הסתודדו, התגודדו בקבוצות, והמשמעותי ביותר: הפיצו בחשאי כלי נשק מאולתרים.

רק חדי עין יבחינו. צמוד למפעל הפחם, שלושה מטרים מקאפו, עומדים שני יהודים ומשוחחים. תוך כדי משפט, כמעט בהיסח הדעת, מעביר הימני לשמאלי מוט ברזל ארוך. השמאלי מוסיף משפט משלו, מחייך, אבל מתרחק משם. הסטתי את מבטי. בחצר האחורית של המסגריה, חילק מישהו מכסים חדים של קופסאות שימורים.

הגטו מתכונן. אבל לעזאזל, הוא לא מוכן.

ופתאום, לראשונה זה שבועות בהם הכנתי את עצמי, גיליתי שגם אני לא מוכן. כדי להתנגד לחיילים גרמנים, צריך לדעת שהל נגמר. שאין בשביל מה לחיות יותר. הגרמניה שללה ממני את היכולת הזאת במילה אחת. מרגוט. הלב שלי התחיל שוב לפעום כשחשבתי על האפשרות. האם נותר סיכוי עוד לפגוש אותה? האם היא עוד חיה, איפשהו בחוץ? גם הייתי מחזיק בנשקים הכי יעילים, קרתה לי התקלה הצפויה והרעה ביותר, והיא קרתה דווקא בשלב בו כבר אי אפשר לעצור את הכדור המתגלגל שאותו ויקטור ואני התחלנו. שניה לפני שהמרד מתחיל, אני כבר לא בטוח שאני רוצה למות.   

נעלמתי מעין רואה כשהמשכתי לאורך חומת הגטו במקום בו היא מוסתרת מאחורי מפעל המתכת. זה היה קצה המתחם. למרות החשיכה, כבר הכרתי את המקום. ספרתי בערך עשרה צעדים, ואז כרעתי על ברכיי.

הוא כבר חיכה לי בצד השני.

"תמר אומרת שתדחו את זה," נשמע קולו הלוחש של אליעזר מעבר לחומה.

אליעזר הוא הגירסה הפרנואידית והזריזה של ויקטור. לשניהם היה חוש הישרדות מפותח ויכולת לחזות סכנות עד כדי גאונות, אבל הבדלי האופי שלהם גזרו את צורות החיים השונות שבחרו לעצמם. ויקטור, קר רוח ושבע הרפתקאות, חי בתוך הגטו והעביר את יומו בחשיבה מתמדת ותכנונים. אליעזר, לעומת זאת, סרב לכלוא את עצמו. הייתה לו מערכת עקרונות של ציפור דרור, וקושי להישאר יותר משבע דקות במקום אחד. הוא העדיף למות מאשר להיסגר בין חומות עם טלאי צהוב. לכן בחר לחיות בחוץ בסכנה בלתי פוסקת, לנתר ממסתור למסתור בשעות הלילה, ולעשות את העבודה החשובה ביותר: לקשר בינינו לבין תמר.

תמר היא הקלף הכי חשוב של הגטו. הוריה, ארים לכל דבר, התגיירו כשהייתה ברחם אימה. היא אחת משלנו, ועד גיל 29 הצליחה להתערות לחלוטין בחברה הגרמנית. אין לנו מושג איפה ואיך, אסור לנו לדעת כדי שלא נוכל לפלוט את זה במרתף של הגסטפו. אבל לדעת רבים, או לדעתו של ויקטור, לצורך העניין, רק בזכות הזהרותיה ופעולותיה בחוץ, הצליח הגטו לעמוד על תילו שלוש וחצי שנים.

וגם החורבן הקרב שלו, הוא רק בגלל שנמאס לנו.

"אני לא חושב שאפשר כבר לדחות את זה," השתדלתי לכוון את קולי כראוי אל החלק החלול בחומה. "כולם כבר מוכנים."

"היא אומרת ששווה לחכות. מקימים אצלכם מפעל ואולי זה יהיה מעניין."

"אנחנו יודעים," אמרתי לו. "אתה יודע משהו על הבחורה שיוזמת את זה?"

לא הייתי יכול לראות אותו מגרד בזקן הבלונדי המדובלל והמלוכלך שלו. "בחורה, אמרת? היא הייתה אצלכם?"

"כן. אתה לא מבין כמה היא מוזרה, אליעזר."

"מוזרה איך?"

בררתי את מילותיי. לא רציתי לספר מה אמרה לי על מרגוט.    

"הביטחון שלה. היא מתנהגת כאילו היא יודעת הכל."

אליעזר אמר, "אולי זה נכון."

"היא צעירה מדי," אמרתי. "אני לא חושב שזה הגיוני."

"תמסור לוויקטור-"

"אליעזר," קטעתי אותו. "אתם חושבים שיש לה כוונות טובות?"

הוא התבלבל. "לבחורה? בגלל המפעל?"

"כן."

"אם זה יכול להועיל - כן. יש מקומות שבהם יהודים ניצלו ממוות בגלל עבודה במפעלים לעתודה צבאית. אבל כוונות טובות - מסופקני. אתה שוכח שהרייכסטאג אישר את המפעל הזה. זה מפעל פרטי, לא ממשלתי. תקשיב, אין לי זמן-"

"אבל היא לא נראית כמוהם," התעקשתי.

"תמסור לויקטור שאחיו עומד למות."

רעד חלף בי. הרגשתי חולשה. "אולק?"

"הוא ניסה לכייס קצין ונתפס. יוציאו אותו להורג מחר בבוקר. אותו ועוד כמה פושעים שהאס.אס. עצבני עליהם במיוחד. זה יהיה מקצה ראווה כזה. תמסור לו?"

לא שמתי לב שעברתי מכריעה לישיבה חלושה. זכרתי את אולק מיום הולדתו. ויקטור נפרד ממנו ביום הכניסה לגטו וציווה על אליעזר לשמור עליו בחוץ. "הוא רק בן 11."

"אולי הוא שכח לציין את זה," הציע אליעזר בקוצר רוח.

"לעזאזל, אני אמור להגיד לו את זה?"

"אז אל תגיד לו, זה לא משנה הרבה. אני אמסור לתמר את הפרטים. עברו ארבע דקות, שמור על עצמך."

ידעתי שנשארתי לבד ליד החומה. נשכבתי על הגב. החשק למות כבר התחיל לחזור אליי.


היא חזרה אל הגטו בצעדים בטוחים שעתיים לאחר מכן, הפעם ללא בני לוויה חמושים. שובה מצא אותי עומד ליד המתפרה, וההרגשה הייתה ששנינו לא היינו מופתעים מדי לראות זה את זה. למען האמת, את כל השעה האחרונה ביליתי בנקודות שונות ליד רחבת הכניסה, מתוך תקווה שאולי תופיע. רציתי לרדת לעומק הנושא הזה. היא, כמובן, תיארה לעצמה שכך אעשה.

כשניגשה אליי, אמרתי, "ספרי לי מה את יודעת על מרגוט."

"כשיגיע הזמן," קבעה. "אני רוצה שתיקח אותי לסיור."

זה היה החלטי מכדי שאוכל להתווכח. לא נותר לי אלא לצעוד לצידה, מודע בחריפות לכמה רע זה עומד להיראות מהצד; גרמניה פוסעת באזור מחיה יהודי, ואחד מהם מראה לה את השטח ומצביע לכיוונים שונים. הרגשתי את המבטים. בהדרגה הלך מסלול ההליכה שלי והתרחק משלה, כאילו היא נודפת ריח רע. קיוויתי שזה יגמר מהר.

"ספר לי המפעלים," ביקשה. היא הביטה סביבה בריכוז רב.

לקחתי נשימה עמוקה וכפיתי על עצמי להתאזר בסבלנות.

"הם נטושים מאז שהגענו. בעצם, לפי מה שהוותיקים פה מספרים, רובם ננטשו כבר במלחמת העולם הראשונה. הגדולים נמצאים שם-" הצבעתי על המבנים שהתנשאו מאחורי שורת הבתים הסמוכה, "מפעל הפלסטיק, מפעל הנייר ומפעל הנעליים. הם כנראה גם הותיקים ביותר."

באי חשק שהתאמצתי מאוד להסתיר, המשכתי לדבר עוד כמה דקות. סיפרתי מה שידעתי על מפעל העור, ושהיודנראט יושב שם. סיפרתי שבהתחלה ישנו כולם יחד במתפרה, אבל עכשיו היא משמשת בעיקר לאסיפות. את המילה "אסיפות" הגיתי בחשש רב, מתוך ידיעה שמדובר בגבול אחרון וסופי לקראת דברים שאסור לה לדעת. אבל הבחורה, כך היה נראה, לא הפגינה סקרנות. למעשה, נדמה היה שהיא לא מקשיבה לי כלל.

היא הביטה סביב כתיירת המחפשת משהו ספציפי. כיזמית שמתלהבת מפוטנציאל עסקי של מקום. ליהגתי על נפחי מבנים, על צפיפויות אוכלוסין, כשנגמר לי מה לומר גם המצאתי שקרים; אבל זה נראה כאילו אינה מתעניינת באמת במה שיש לי להגיד.

עיניה הביטו גבוה. ימינה. שמאלה. היא ראתה את עמוד החשמל העקור ליד מפעל הנייר. את כבלי החשמל הקרועים, המשתלשלים ממנו ברישול בחצי גובה. עיניה עקבו אחרי מסלולם מעל לגגות.

"מה ייצרו שם?" הצביעה אל המפעל הפינתי בקצה הגטו, שם עמד עמוד חשמל מושבת אחר.

"פחם."

"לא פחות ולא יותר," אמרה בינה לבין עצמה. לא התעניינתי. לא ביקשתי הסברים. זאת למרות שלרגע ראיתי חיוך מבצבץ על שפתיה.

שתקתי.

"אני צריכה לדבר עם מישהו," אמרה לפתע. "הוא מופיע ברשימות. קוראים לו ירגן שימל."

שימל. "הוא לא ידבר איתך."

"ספר לי איפה הוא גר."

זו הייתה דילמה. כמעט כמו האסיפות במתפרה, מקום הימצאו של שימל עשוי להיות מידע מסוכן לא פחות למסירה. אם מישהו הלשין לנאצים, אין פלא שאותו הם מחפשים. היססתי.

"הוא ניהל כאן את מפעל הנייר לפני שנסגר, נכון?"

הנהנתי.

"אז אני מנחשת שהוא בחר להשתקע שם."

היא הסתובבה והביטה אל הבניין שהסגרתי כמפעל הנייר רק דקה קודם לכן.

ואז חשבתי, לעזאזל עם זה.

"את לא תצליחי," אמרתי.

"סליחה?"

"להקים כאן מפעל."

"בגלל שלדעתך אין לי ראש עסקי?" היא הסתובבה אלי חזרה, "או בגלל המרד?"

הרגשתי צמרמורת קלה.

"כן," אמרתי בגלל צרוד. "בגלל זה."

"אז אל תדאג," אמרה.

"את מבזבזת את זמנך. כולם פה כבר מוכנים למות."

"באמת?" היא נעצה בי מבט חודר. "גם אתה?"

לא מצמצתי. ולא אמרתי כלום.

ויקטור הופיע יש מאין. ראיתי אותו ממרחק מעבר לכתפה, מסתובב ליד קבוצה שהתגודדה מחוץ למתפרה. איוב ושני אנשים נוספים ניגשו אליו, אמרו לו כמה מילים. ידעתי שהם מבשרים לו. מהמרחק בו עמדתי תחת החוקרות של הבחורה הגרמניה, לא הצלחתי לראות את הבעת פניו. חשבתי שזו דווקא הזדמנות נדירה ללמוד. לראות איך ויקטור מגיב לבשורת איוב. אבל לא ראיתי שום תזוזה או תגובה מיוחדת. אבל אחרי כמה שניות הוא הדליק סיגריה.


               *               *               *


ירגן שימל היה כבר בשנות השישים לחייו ולרבים נראה כמו זקן חביב. אותם רבים חשבו גם שהסיבה למיעוט יציאותיו מחדרו ברום מפעל הנייר נעוצה בהעדפתו להעביר את ימיו האחרונים מתוך שקט נפשי.

כמה שהם טעו.

שימל היה חיה רעה. במלחמת העולם הראשונה נלחם בצד הגרמני וזכה לעיטורי גבורה. היה משהו בשדה הקרב שגרם לו להתמכר, משהו שלא קשור בכלל למלחמה, לגרמניה או לפוליטיקה. הוא אהב את הקרב עצמו. בעיני הקצינים שמעליו היה לתופעה; לא ידעו לקבוע אם לא פחד למות או שבכלל רצה בכך.

בשנת 1936 התבשר כי עיטוריו נשללו ממנו, כמו רכושו, שכלל שלושה מפעלי טכסטיל מצליחים. הנאצים סימנו אותו מההתחלה, ועל כן הוא היה הראשון ליפול. כלפי חוץ קיפל את זנבו בהשלמה, אבל בחדרי חדרים קרא להתקוממות מחתרתית והתריע נגד בוגדנות הנאצים. אז, בברלין, לא היה נביא בעירו. היום, מאגר הנשק המצומצם שצברו היה מוסתר תחת שטיח עליו דרכו רגליו.

אפילו הבחורה הגרמניה התנהגה איתו בנימוס. היא דפקה בדלת, אם כי לא חיכתה לתשובה. היא נכנסה פנימה, וראשים רבים במפקדה המאולתרת חדלו מלשוחח והביטו בה. שקט שרר. 

"ערב טוב," היא אמרה.

עיניו הקטנות של שימל נחו עליה. הוא בחן את מעילה השחור, את עיניה הנחושות, את קומתה הגבוהה. הוא בחר לא להיות מופתע.

"ירגן שימל, נעים מאוד לראותך במציאות," אמרה ברצינות גמורה, קולה מהדהד בחדר בחוסר הרמוניה. "אני אשת עסקים מברלין, ואשמח להחליף איתך כמה מילים בנושא עסקים. בארבע עיניים."

כמה גווים הזדקפו. בחור צעיר ניגש אל הגרמניה ואחז בזרועה.

"את לא רצויה כאן."

היא לא התרגשה. "בואו ניתן לשימל להחליט," אמרה בקור רוח. "שימל ששמו הלך לפניו לא היה מסרב להצעה עסקית."

שתיקה שררה. אנשים חיכו למוצא פיו של שימל, אבל הוא רק בהה בה בעיניים כבויות. מישהו ניגש אליו ולחש באוזנו. הוא אמר, "לא," וכשעיניו עוד עליה אמר, "שתי דקות."

החדר התרוקן מהר משציפתה. כמו שני שחקנים מיומנים הם לא הסירו את מבטיהם זה מזה עד שנותרו רק שניהם, אז אמר לה, "ימי העסקים שלי נגמרו, אם אינך מעודכנת."

"אני יודעת שזמנך קצר, לכן אשאל אותך שאלה אחת."

עיניו הצטמצמו.

"עם מה אתה מתכוון להילחם, שימל?"

קמטיו הפכו רפויים כשחייך בעייפות ואמר, "להילחם?"

"עם בחורים צעירים שלא ראו אקדח מימיהם? עם לומים ומכסים של קופסות שימורים?"

"חס וחלילה."

"הנאצים יהרגו אתכם. זו שאלה של זמן. המשמר יזמין תגבורת, בתוך עשר דקות הם יכתרו את הגטו ויעלו אותו באש."

"אין לי מושג מה את שחה," אמר לה, ואכזבת מה נגלתה על פניו. "אני כבר איש זקן שרק מחפש את פת הלחם שלו."

היא התיישבה מולו, הניחה את תיקה לצידה. "יש לי הצעה חלופית שאולי תעניין אותך."

"לא. צר לי, חשבתי שיהיה לך משהו מעניין באמת לומר."

"תן לי להקים מפעל כאן," עיניה התרחבו, כמעט בתחינה. "תהיה איתי. אני אביא את חומרי הגלם, אתה תביא את הניסיון העסקי ואת ההמונים."

הוא פרץ בצחוק מתגלגל וצרוד. אחר כך השתעל שיעול מזויף, וצחק שוב. היא המתינה בסבלנות עד ששאל, "את עוד כאן?"

היא לא התעצבנה. זה כנראה היה מפגש בין שני בעלי העצבים הכי חזקים בגרמניה. "אפשר לפחות להראות לך את הסחורה?"

הוא צעק, "זמנך נגמר!"

הדלת נפתחה, אבל הגרמניה כבר שלפה דבר מה מתיקה. זה היה גליל קטן ואפור, בגודל אצבע. היא הניחה אותו על השולחן, ובמבט נוקב ומלא משמעות אמרה, "שימל, תריח את האיכות."

מצחו התקמט בסקרנות. הוא לקח את הגליל וקירב אותו אל אפו. הבחורים כבר הקיפו אותם במעגל וציפו להוראה של שימל לזרוק אותה החוצה. אבל ההוראה אחרה לבוא. שימל הריח, ואז קימט את מצחו והריח שוב.



ויקטור צעד לאורך הגדר כשמחשבות רבות ממלאות את מוחו, וידו שיחקה במוט מתכת ארוך. ישבתי לידו וחשבתי שזו הפעם הראשונה שאני רואה אותו נמרץ יותר ממני.

בפעם החמישית בחצי שעה האחרונה ניגש אליו איוב. "שמעת משהו משימל?"

"לא."

"אבל זה יקרה, נכון?"

"כנראה."

ויקטור הפנה לאיוב את גבו, והתיישב על האבן הקבועה שלו. אבן החשיבה, הוא קרא לה. הוא לא סבל את איוב, ועשה את זה כדי להתחמק ממנו. בדיוק באותו רגע יצאה הבחורה הגרמניה ממפעל הנייר, ואחריה שימל. הגרמניה צעדה בנחת אל הרחק משם, ואילו שימל קרב אליהם.

כשהגיע, שאל אותו איוב, "עם אור ראשון?"

לבי פעם בחזקה. אבל שימל אמר, "לא".

לראשונה בחיי ראיתי את ויקטור מופתע. "אז מתי?"

"המרד נדחה," הוא אמר כממתיק סוד. "עד להודעה חדשה."

אנשים קמו והתגודדו מסביבנו. "מה?"

קמתי ממקומי מוכה אלם. היא באמת עשתה את הבלתי יאומן. היא שיכנעה את שימל. מתחתי את צווארי, עוד יכול הייתי לראות אותה מתרחקת ונעלמת מעבר לפינה.

"אני לא מאמין," זעם איוב. "בשבילה?! בשביל כמה סיגריות?"

"היא לא הולכת לייצר סיגריות," אמר שימל. "היא רוצה לייצר כאן ניטרוגליצרין."

אף אחד לא הבין, אבל העיניים של שימל נצצו.

"יהיה לנו כאן דינמיט."


              *            *           *    


ארבע בבוקר הייתה השעה בה היינו אמורים לירות את הקליע הראשון. עכשיו לי ולויקטור כבר היו תוכניות אחרות.

עוד בעיצומו של הלילה טיפסנו על המרזב של מפעל הנייר. ידענו שיש לנו עוד זמן. מה שלא היינו בטוחים בכלל היה האם זה כדאי.

"אתה בטוח שאתה רוצה לעשות את זה?" שאלתי את ויקטור. אבל הוא היה בטוח.

שעתיים לפני כן, הוא עוד ניסה צעד שלא היה עולה על דעתי. כשהצלחתה של הבחורה הגרמניה עוד מהדהד, הוא מצא אותה יושבת ליד מגדל השמירה ומשוחחת עם השומרים הגרמנים. הוא אמר לה, "אם תצילי את אחי הקטן, אצטרף למפעל שלך."

היא לא צחקה עליו. היא התעניינה ושאלה, "מה קרה לו?"

"הוא נתפס גונב מקצין."

התגובה שלה היתה חד משמעית, היא אפילו כמעט הצטערה. "לכל הרוחות, ויקטור. הוא גנב מקצין? גם אם כל מכונות הירייה בגרמניה ישבקו חיים, ימצאו דרך להרוג אותו עד שהשמש תזרח."

אור ראשון הפציע. המשאית כבר הגיעה אל קרחת היער שהשקפנו עליה מן הגג. הסתכלתי על ויקטור כשהוא ראה איך מורידים את אחיו הקטן ומאלצים אותו לעמוד עם הפנים אל היער. שריר לא נע בפניו.

הם היו עשרים, בגילאים שונים. היו גם כמה נשים. אף אחד מהם לא התנגד או בכה. החיילים התרועעו קצת מאחוריהם, עד שהגיעו עוד שתי מכוניות. כמה קצינים יצאו מהם.

ויקטור הדליק לעצמו סיגריה.

שלושה מהחיילים נעמדו מול השורה וכיוונו את נשקם.

קצין צעק "אש".

נשמע מטח יריות. כמה ציפורים התעופפו מצמרת העצים הסמוכה. השורה החלה להתמוטט, כמו אבני דומינו גמישות. אבק ועשן הסתיר את הנעשה מעינינו, אבל גפיים אחדים הציצו והתגלגלו החוצה מן הערפל. ויקטור עדיין לא זז. הקצין צעק שוב "אש", ונורה מטח נוסף. בתום דקה תמימה זה פסק.

נשמעו דיבורים בגרמנית. רכב מתניע. העשן הלך והתפוגג לו, חושף את שורת הגופות הזרוקות בפיזור איברים, בעיניים פקוחות. אבל דמות אחת עוד עמדה במרכזה ללא שריטה, הביטה ימינה ושמאלה בבלבול.

אולק.

חשבתי שאני לא רואה טוב.

הנאצים התפזרו לאיטם אל תוך המכוניות. חיכיתי שמישהו יתעשת ויירה בו, אך זה לא קרה. אולק נשאר לבד. שריד יחיד בתוך שורת הגופות. חי ונושם.

שמענו שני צעדים מאחורינו.

הבחורה הגרמניה. ידיה היו שלובות על חזה. היא אמרה לויקטור, "מה עם הצד שלך בעסקה?"

הוא אמר, "מי את?"

היא לא ענתה. "עוד נדבר," רק אמרה, הסתובבה, ודילגה את דרכה במורד המרזב. ראינו אותה מתרחקת במורד הרחוב.

ויקטור קרא אחריה "תגידי לי לפחות מה שמך!" וקולו הדהד בכל הגטו.

היא הגיעה לשערים. השומרים הגרמנים פתחו לה אותם. היא הספיקה לומר בקול, "ברלין," לפני שהתעטפה בערפל, ונעלמה כלא הייתה.  

   



שואה

© כל הזכויות ליצירה שמורות לזליג שפיץ
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ"ח ניסן ה´תש"ע  
איזה תזמון..

זה מרתק. בעיקר המעברים.
כ"ח ניסן ה´תש"ע  
ומצמררת.
מתמיה אותי שהיצירה הזאת כ"כ נחבאת ובלתי נראית, ועוד ביום השואה.
כ"ח ניסן ה´תש"ע  
זאת התחלה של משהו הרבה יותר גדול, ולכן מוזר להגיב לו, אבל הצלחת לתפוס אותי, ולגרום לי להתעניין, ולחכות מאוד שתפרסם המשך.

וזה כתוב נהדר.
כ"ח ניסן ה´תש"ע  
אחלה פתיחה, הצלחת ליצור את המתח לקראת ההמשך. הדמויות מעוצבות היטב.

ובכל זאת, לטעמי, הפרק לא מחדש על פני סיפורים אחרים שכבר קראתי על השואה או בסיפורים דומים, והחידוש היה חסר לי. אבל קשה לשפוט על פי פרק אחד את מה שמתעתד להיות רומן גדול ומקורי(:

מחכה כבר להמשך!
כ"ח ניסן ה´תש"ע  
פרק ראשון כה רב מעללים, עשיר במתח ובהפתעות ולא משעמם לרגע.
פתיחה נהדרת

אני ממתין בסבלנות לפרק ב'

איציק.
כ"ט ניסן ה´תש"ע  
כ"ט ניסן ה´תש"ע  
כ"ט ניסן ה´תש"ע  
בדיוק תכננתי לציין את יומזיכרון עם משהו אחר שכתבת פעם, אבל משהו חדש זה תמיד יותר טוב...

קודם כל, זה כתוב מצויין, מצויין [נראה לי שלפעמים מרוב הדיונים והחפירות נשכח כמה שאתה פשוט טוב. פשוט כותב טו-אוב. אז הנה, נזכור ולא נשכח :)]

הסיפור מעניין, פתיחה מעולה, עלילה מותחת, דמויות כיפיות, טוויסטים בעלילה על כל שעל- כל מה שצריך בשביל סיפור בהמשכים זליגשפיצי כמיטב המסורת, מסכימה בכיף להתמכר בתנאי שאתה לא מחסיר לנו פרקים באמצע, טוב?

ל´ ניסן ה´תש"ע  
יש לך יכולת לגרום לחשוב על דמויות בסיפור ולהרגיש כלפיהן כמו אל אנשים שאתה מכיר. והשמירה הזאת על המתח, עושה לי את זה לגמרי. היא ממש תופסת את הצוואר. למשל, כבר כואב לי שהוא הרג אותה. ולפי הראש שלך שעובד בטוויסטים יש לי כאלה תיאוריות שכואב לי גם הראש.
י"ג אייר ה´תש"ע  
כ"ב אב ה´תש"ע  
בס"ד

אפה ההמשך?!
ה´ אדר א´ ה´תשע"א  
היה משפט שלא נראה לי מדוייק:

"עשר דקות אחר כך הוא פסע בתוך צמחיה נמוכה, ביער שלפני המלחמה היה כבר נחשב לחלק מפולין. עכשיו כבר לא היה ברור איפה מתחילה פולין הכבושה ואיפה נגמרת גרמניה."

אם הסיפור מתרחש בברלין, המשפט הזה לא יכול להיות מדוייק מבחינה גיאוגרפית...
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד