המלצת העורכים
בנושא
בכרם
חדשות
 
כתוב על הקיר / זליג שפיץ
בביכורים מאז ט"ז כסליו ה´תש"ע

 

 לכם, חסרי האמונה שמהעט הזה יכול לנבוע סוף טוב.



עבור שאר המשתרכים בתור לאשנב המודיעין הוא היה סתם עוד חייל של התחנה המרכזית, ג'ובניק שאין צפוי מכך שיתקשה עם קווי אוטובוס שנוסעים רחוק יותר מרמת גן. הם עצמם היו כאלה, כמובן, לא יותר מאוסף פרטים עם שאלה קטנה, כזו או אחרת. אבל כנראה שבכל זאת הבדל תהומי היה בינו ובינם, משום שלשמוע אותם שואלים על פרטים קטנוניים כמו מחיר, תחנות, נכנס או לא נכנס לאזור התעשייה, גרם לו כמעט למרוט את השיער מרוב תסכול ולחץ.

באמצע התור הוא עמד, מתנודד, מעביר משקל מרגל לרגל, חיוור ומפוחד. כל שניה עשויה לקבוע כעת, בדקות הקריטיות האלו, והוא תקוע מאחורי גברת שרוצה להבין אם יש קו לבת ים מתוך התחנה המרכזית עצמה, כי לצאת לרחוב לוינסקי זה רחוק לה. שולי חולצת הזית שלו הציצו מן המכנס והכומתה הייתה מונחת ברישול על כתפו, אבל כמו שאפילו השוטרים הצבאיים יכלו להבחין, זה נבע פחות משלומיאליות ויותר דמה לשיער סתור של אדם שלא ישן כל הלילה בגלל דאגות גדולות הרבה יותר.

כשהגיע תורו הוא הביט ימין ושמאל, כחושש מהאזנה, ורק אז הנמיך עצמו אל הפתח בחלון כממתיק סוד מסוכן. "אני צריך עזרה."

האיש במודיעין היה לבוש בחולצה הכחולה המסורתית של עובדי אגד, ונראה פשוט מאושר מהעבודה שלו. "באמת," אמר ביובש, "ואני חשבתי שאתה מחכה בתור כדי להציע למכור לנו אוטובוס."

הלוואי שהיה זמן לעלבונות. "זה מאוד מאוד חשוב. אני שכחתי משהו באוטובוס."

"איזה קו?"

"קו 42."

האיש חיטט בניירת, אצבעו טיילה על שולי טבלה נושאת מספרי קווים. "אל תפתח ציפיות, אבל אולי יש סיכוי. מה שכחת?"

החייל שתק. אחרי שניות ארוכות, איש המודיעין הבחין בזה ונעץ עיניים שואלות.

"אני לא יכול להגיד," הוא אמר.

בניגוד למה שאפשר היה לצפות, איש המודיעין לא איבד סבלנות. "אם לא תגיד לי מה איבדת, אני לא אוכל לעזור לך."

"ואם אני אגיד," החייל ניסה להתנסח בעדינות ככל שיכל, "ינסו למצוא את זה לפני."

איש המודיעין לא אמר כלום. בלי לקחת אישית את ההאשמה הישירה בפוטנציאל לשחיתות במקום העבודה, המשיך לחטט בניירת ואמר, "אם זה כל כך יקר ערך, זה בטח כבר נגנב."

"לא בטוח שיראו את זה."

"טוב. מסוף עתידים."

"מה?"

"הקו הזה מסתיים במסוף עתידים. שם הנהג עושה סריקה בסוף הנסיעה, ואם הוא מוצא אבידה הוא אמור להעביר אותה לסדרן שלו." את המשפט הוא סיים בנימת סקפטיות שלא הייתה מביישת מדען גרעין שאילצו אותו להעביר הרצאה על גלגול נשמות.

"אבל אם הנהג לא יתן את זה לסדרן..." אמר החייל. הוא חש חולשה ברגליו.

"אז אף אחד לא ידע בחיים. אתה רוצה את המספר של הסדרן?"

אבל החייל נטש את האשנב והחל ללכת, סהרורי למראה אבל נרעש מרוב מחשבות ואפשרויות. הוא חשב על אפשרויות קיצוניות לפתרון, על הצורך בפעולה מהירה, לא משנה מה. כמו להכעיס, המראות מסביב התערבלו והפריעו לו להתרכז, נפנפו על מנת להכעיס בחוסר הרלוונטיות שלהם, בחיבור המעיק שלהם לשגרה של כל השאר. אוטובוסים, משפחות, קבצנים. קיר אחד שהיה כתוב עליו, "הרב כהנא חי".

הוא לא יכול לדבר עם הסדרן, קבע באומץ כשיצא מהמבנה של התחנה המרכזית, המכונה בצדק 'בית השחי של תל אביב', אל האוויר הקר. עננים מדכאים כיסו את השמים והתערבלו יחד עם האנשים, הצפירות וההתגרות בטיפשות שלו, בטעות שלו. איך יכל? איך לא שם לב?!

ואולי בכל זאת זה יהיה בנאדם טוב לב, חשב בייאוש כשחצה את הכביש. באופטימיות לא אופיינית קיווה וקילל, אולי יש סיכוי, אולי כל היגון עוד יכול להיחסך. הוא החיש את צעדיו והחל לרוץ, חולף על פני כלב, חבורת תאילנדים, ומעבר חצייה. על קיר בדרך היה כתוב "הרב כהנא חי בסרט."

 

                                                *


לא יפָה.

ולא מצליחה, לא חכמה במיוחד ולא מאושרת.

ולא יודעת איפה בדיוק היא צריכה לרדת. מנסה זה שעה ארוכה להתרכז ברחובות החולפים, כי פעם כבר נסעה פה והיא חייבת להיזכר. אך לשווא; כי קרוב הרבה יותר מתמונת הבניינים החולפים ובתי העסק המרצדים לשניה, הייתה ההשתקפות שלה על החלון. כמו שני ציורים המונחים זה על גבי זה, האחד דינמי ומהיר והשני קבוע מדי, לא משתנה לעולם. רוב האנשים פשוט מתמקדים במה שמחוץ לחלון וכך כמעט ולעולם לא מודעים לבבואתם, אבל אצלה זה לא עבד. והיא ניסתה לחייך, ניסתה לשמוח שמחה כנה, בשביל אחותה, אפילו בשבילה, אבל התמונה התחתונה נותרה קודרת, נותרה כמו מחסום, גזרה עליה שלא תדע מתי היא צריכה לרדת.

בדרך כלל היא חייכה, לאה. כל כך אהבה לראות טוב, כל כך אהבה לוותר. אהבה שטוב לזולת והעדיפה אפילו לשכוח את עצמה. בהשתקפותה נתקלה כמובן בכל בוקר, באף הבולבוסי, בפנים הרחבות מדי ובעיניים שכאילו מוסגרו אצל בעל המקצוע הלא נכון. היא לא סבלה ממרמור או מרגשות נחיתות, רק מהעובדות. בת שלושים וארבע, ולא רק רווקה. פשוט בלי שתהיה לאף גבר סיבה להתעניין בה לעולם.

באגדות שאהבה ולפחות במוסר ההשכל שלהן היה כתוב שמראה חיצוני לא קובע. היא האמינה לסיפורים האלה, ידעה שגם עבורה מחכה גבר שלא ישפוט אותה בגלל הלחיים התפוחות מעט, השפתיים הלא נשיות. הבעיה הייתה שעל פי רוב התקשתה לנחש מה כן ימצא חן בעיניו. חדת לשון היא לא הייתה. היא לא הבינה בדיחות, (אם כי, פחות או יותר הבינה שהדברים היו אמורים להצחיק), היא הייתה חסרת ביטחון כמו דג שכבר נמצא על הצלחת, והתושייה שלה הסתכמה בלדעת בעל פה את כל ההברות במילה 'הצילו'.

האוטובוס עמד עכשיו ברמזור. התמונה הרחוקה יותר הוקפאה על סלון יופי מלא בנשים עולזות. משני צדדיו קירות מתקלפים ומחווירים לעומת חלון הראווה המזמין והנוצץ שבתווך. משמאל שארית חומה של משהו, היה מרוסס עליה, "הרב כהנא" אבל המשך הקיר היה שבור. 

ולאה לא ריחמה על עצמה. לימדו אותה להאמין שאלוהים נותן לכל אחד את מה שנכון עבורו, גם אם לא מדובר בחלוקת התכונות הטובות באופן שווה. סוף טוב של סיפור, ידעה לומר, אינו תלוי בכמה כסף הורווח, או מי התחתן עם מי וחי באושר ואושר. כל אחד בוחר לו את הסוף הטוב שלו. גם העובדה שעמדה לאחר לראיון העבודה, שוב מחוסר מזל, כמו בכל חייה, לא דיכאו אותה יתר על המידה. כמו גם לא כשנשכה שפתיים אבל דמעה דווקא מאושר, בזמן מדידות שמלת הכלה של רחלי.

כל כך יפה, רחל. קיבלה את כל היופי שנבצר מאחותה הגדולה, שנשמר כנראה עבור הצאצא הנכון. עשתה סיבוב, ועוד סיבוב, וקרנה מאושר ויופי, והניפה בהנאה את שולי השמלה הצחורה שלה כמו דוגמנית על המסלול. כל פוזה נראתה טוב, כל שובבות הייתה כמו מהסרטים, אצל היפות שבשחקניות תבל.

ולא קינאה לאה ברחל. לא בבחור הנפלא שמצאה, מקסים וחכם, כמו השמלה נתפר בדיוק למידותיה. הם נראו מושלמים יחד, וללאה לא היה צל של ספק שאם לא היא, אז לפחות אחותה. היא באה אליה, כמובן, ערב אירוסיהן ושאלה בעיניים כמהות עד כמה יפגע בה אם תתארס לפניה. נשבעה שתעשה מה שתאמר, שרק תגיד את האמת ולא תסתיר את מה שהיא מרגישה. לאה לא הסתירה דבר. שפכה בדיוק את מה שרצתה שיקרה ומה ישמח אותה יותר מכל. כבר באותו הערב התארסו.

האוטובוס ריק. קופץ, ורועם, וריק. את התחנה, הבינה, פספסה זה מכבר. בהשלמה של מתוך הרגל נעה לאורך הספסל האחורי, גופה כבד עליה ומגושם, חסר מוטיבציה לשים פעמיו ולרדת בתחנה הקרובה. יתכן כי בתת המודע הבינה שאולי אין יותר קווים בכיוון הנגדי, אבל הייתה אדישה ונטולת יכולת מכדי להתמודד עם העובדה.

רק מבט מקרי נפל על הקופסה הכחולה, השמוטה מתחת לאחד המושבים. מקרי לחלוטין. מקרי כמו, לדוגמא, הרגע ההוא לפני שבע שנים שהחליטה בו שהכביש בטוח מספיק, אבל רכב לבן הגיח מהסיבוב ופגע בה. היא שכבה בבית החולים חודשיים, וכשיצאה ממנו גילתה שהאוניברסיטה ניפתה אותה ושהרגל שלה לא תחזור להיות מה שהייתה.

קופסה כחולה.

לאה מעולם לא זכתה בכלום. לא מצאה כלום. על מה שקיבלה, ויתרה לאחותה שהייתה צעירה ממנה ואהבה אותה. בגיל שבע אמנם מצאה בפארק ארנק מלא כסף והחזירה אותו, והתביישה בתקוות שטיפחה שהאיש הנחמד יעניק לה תשורה לאות הערכתו, אבל הוא לא נתן. בהרבה סיפורים ששמעה, כן נתנו.

כמעט התייאשה מלהרים אותה. רק הסקרנות, ולא יותר, ניצחה את המחשבה ששום דבר טוב לא יקרה, שום סוף טוב לא יפציע, חייה הם מסכת של צפיות מהצד של דברים שקורים לאנשים אחרים. אבל הרימה. ופתחה את הקופסא ועיניה התרחבו כשהנצנוץ חזר וזהר עליהם. נשימתה נעתקה, שקלה לרגע אם זה הגיוני, הניחה ברגע שלאחריו שזה ודאי מזויף, ואחר כך הבינה שלא. שהפעם זה הדבר האמיתי.

ברחוב היה קר. לאה לא הלכה לתחנה אחרת, אלא צעדה נסערת כשידה חופנת את הקופסה בתוך כיס מעילה. זה שייך למישהו, הלם בה ליבה, והוא מחפש אותו. היא צריכה להחזיר. היא תברר איך מגיעים למישהו שמחפש משהו שאבד לו באוטובוס. מתכננת קדימה, אחורה, נזכרת בתקדימים, התיישבה על ספסל בפארק הציבורי והוציאה את הקופסה שוב לאוויר העולם. היא פתחה אותה, ובשנית נעתקה נשימתה. כל כך יפים למראה היו אבני החן, היהלומים, ולאורך השניות השתנו עיניה חזרה בהדרגה אל צורתן העצובה, המקורית. ככל שהתחוור לה שתחזיר, כי זה לא שלה. כי היא חייבת להחזיר, זו מצווה וזה גם לא יפה, והיא הייתה רוצה שיחזירו לה. רק חשבה גם, ככה, כשהחזירה את הקופסה לכיס, על כמה שזה אירוני שאם תסכום את כל מה שאלוהים הבטיח לה ולא קיים לה, תחבר את זה עם האכזבות שניפץ לה, ותוסיף לתוצאה את השמחה שאין לה, תמצא כי תפצה אותה פחות או יותר, איזה צירוף מקרים, שרשרת בשווי חמישים אלף דולר.


                                         *


ההוא מהמודיעין התקשר בסוף לסדרן, אחרי שבלית ברירה נאלץ החייל לשתף איתו פעולה. הסדרן אמר שטרם נמסר לו שום דבר שדומה לזה, אבל אם ימצא ישים בצד. החייל ידע שזה רע, אבל הכי טוב שיש לו. השמים התקדרו עוד קצת, וטיפות החלו לרדת על הרחוב הסואן. הוא התיישב על ספסל בתחנת אוטובוס וחיכה שיקרה לו משהו טוב.

השיחות האחרונות אל הפלאפון שלו היו מהמפקדים, שהתקשרו כדי לברר למה הוא לא מגיע לבסיס. מן הסתם התכוונו גם לאיים בעונש ולהזכיר לו שזו לא פעם ראשונה, שהוא מסתבך ושכל שעה בחוץ תעלה לו בעוד יום בכלא.

היה כתוב על הקיר מעבר לכביש "לציית או לחשוב?" בגרפיטי שחור, והוא חשב, כמה מטומטם אפשר להיות, לאבד כזה דבר, טעות כל כך יקרה, ואיזו טיפשות זה לכתוב כזה דבר בלי להוסיף איזה מילה או שתיים של הסבר, רמז, משהו, כי הרי אפשר לפרש את זה כמסר של הימין וכמסר של השמאל גם יחד. ופתאום גילה שטובה לו ההפוגה הזאת. מאולצת ונושאת בשורות רעות ככל שתהיה, האפשרות הזו לשבת בדד בתחנה רק מפני שאין לו יכולת מנטלית לעשות שום דבר אחר, הייתה משהו שהיה חייב לעצמו כבר זמן רב. בין גל של מרה שחורה למשנהו נהנה מהיכולת להסתכל על המכוניות, וגם לנשום את האוויר העכור ולהירטב בגשם - אבל מתוך בחירה של עצמו. לא בפקודה חמורה, לא תחת צעקות. כי זה מה שהוא בחר כדרך פעולה.

יש משהו מאוד משחרר בלשבת ולחכות למשהו טוב שיקרה. ברוב המקרים זה לא אפקטיבי מספיק, בחלקם אפשר באותה מידה כבר לכרות קבר לעצמך. אבל אין ניקיון גדול מזה לנפש כשאתה יודע שאתה צודק. לסמן עיגול על הקרקע, לעמוד בתוכו ולומר, די לפעולות נואשות, אני את שלי עשיתי. מגיע שיקרה לי טוב, והפעם שההר יבוא אליי.

הוא בהחלט לא היה בטוח שמישהו יקרא את המודעה שלו. ואם להיות כנה לרגע, הרחק מהחברים בפינת העישון, הוא לא היה בטוח שמגיע לו החסד השמיימי. חייל "טוב" הוא לא בדיוק היה, ובעצם, אם כבר חשב על זה, הוא גם לא ידע מה בכלל צריך להיות בשביל להרגיש "טוב", ואולי הוא כן עונה על ההגדרה.

הוא שקע במחשבות. לראשונה מאתמול, פעימות הלב נרגעו. הוא צפה בהולכי הרגל ודמיין איך היה מגיב כל אחד מהם לו היה מוצא את האבידה שלו. רטט של זעם ועלבון עבר בגופו כשדמיין את האושר שלהם, על חשבונו, וניסה להבחין מי מביניהם היה שמח, מי מתקשה להאמין למזלו הטוב, מי יחזיר מיד. זאת הצרה שלי עכשיו, הוא הרים את הראש והחליט להתמודד. על הדרך ראה בחור מרסס בנונשלטיות על הקיר, "הרב כהנא חייב לי עשרים שקל".


                                       *


בשלב מסויים היא החליקה מחוץ למיטה והתייאשה מלישון. שעון הקיר שהוטלו עליו צללי הלילה אמר שהשעה שלוש לפנות בוקר. היא ישבה קצת, נותנת לשמיכה הרכה לערסל אותה, וחשבה כמה מחשבות. עוד שש עשרה שעות אחותה הצעירה נישאת.

על אף שידעה שהיא לבדה, ירדה בחשאי מהמיטה ופסעה על קצות אצבעותיה. היא הרגישה כמו גנבת, אבל בעיקר במובן המרגש של המילה, כששלפה בידיים רועדות את הקופסה מהמגרה ונשאה אותה אל חדר האמבטיה. הפלורוסנט המהם בצרימה כשהעלתה אור, ובהתעלמות נחושה היא ניגשה אל המראה הגדולה. תחת האור הממוקד היהלומים נצנצו שבעתיים וגרמו לה לחשוב שהשרשרת אפילו יפה משהיה נדמה לה. אוחזת בשתי הקצוות, היא הביטה מהופנטת בבבואתה, זו שלא השתנתה גם הלילה, ובין עצמות בריחיה מתחה בסבלנות את התכשיט. הפעם נשימתה לא נעתקה. ליבה לא החסיר פעימה. פשוט נעם לה להביט במחזה.

באזור הארבעים וארבע אלף, העריך הצורף כמה שעות קודם לכן והתקשה להסתיר את הערכתו. היא לא אמרה לו שמצאה אותה. אמרה שקיבלה במתנה. הוא אמר שכנראה מישהו מאוד אוהב אותה, והעריך שבגלל הליטוש של היהלומים הגדולים היא תוכל למכור אותו גם בארבעים ותשע, חמישים. היא הרכינה ראש ואמרה שהיא לא מבינה בנושא הזה. ושעם זאת, לגבי הליטוש היא מניחה שהוא צודק.

אבל את רוב שעות הערב, בילתה אצל הרב. על הספה הקטיפתית שלו התיישבה בפיזור נפש, ומלמלה משהו על שרשרת, ממש יקרה, ושממש קשה להחליט. הרב הקשיב בעיניים טובות, ובסוף ספק את כפיו ואמר בחיוך מאושר, "בוודאי שאת חייבת להכריז על האבידה, ולהשיב אותה לבעליה! זו מצווה גדולה. אין שאלה בכלל." היא הנהנה בהשלמה והלכה הביתה, לא מופתעת, לא מצפה לשום דבר אחר.

עד שעה מאוחרת הכינה קפה, טיגנה חביתה. בשלנית גדולה היא לא הייתה וגם לא אשת דברים. ובדיוק כשנגמרו המים החמים באמצע המקלחת, קלטה עד כמה היה הביקור אצל הרב לשווא משום שכלל לא אמרה את שיש על ליבה. יחסית לכמה שהיה עליה לדבר, דממה כמת.

כי לא הצליחה לבטא את שרצתה באמת ובתמים לומר. רק עכשיו התחוור לה איך הייתה צריכה לאחוז בשולי חליפתו המהודרת ולצעוק, לא הבנת, ממש לא. אני לא שואלת מה אני חייבת ולא חייבת לעשות, מה ההלכה אומרת ואיפה זה כתוב. תגיד לי, פעם אחת, בבקשה, מה אני אמורה לעשות. מה אלוהים מנסה להשיג במצב הזה, פתאום, אחרי ששנים על גבי שנים הוא לא הכיר בי. האם באמת ובתמים בחר דווקא בי כדי שאשיב שרשרת לבעליה, האם רק בזה מדובר? או שמא הוא, ה-כל יכול, כל כך גדול, בחר להשתמש בכוח ההחלטה הבלעדי שלו כדי לאזן, לקחת ממישהו שלמיטב ראייתו מגיע לו פחות ולתת לשם שינוי, גם לי? ואיך זה בכלל, בטוח יש לך הסבר כלשהו, שהוא היודע לעקור הרים אינו מכיר דרך להעניק לחסר הכישרונות מבלי לקחת לאדם אחר? ומי אמר, מי בעצם התחייב שזה ככה? האם זה כל כך מופרך, כבודו, שהתכשיט הזה, כמה יהלומים וחוטי זהב, פשוט ירד מהשמיים כמו שהוא רק בשבילי, מתנה חד פעמית עבורי? אולי אבידות רבות מופיעות יש מאין לטובת הנדכאים, אלה בלי הפלפל של שוק העסקים, והיופי, והכריזמה, ואף אחד לא יודע כי בשולחן ערוך כתוב שצריך ייאוש בעלים? האם הייאוש שלי איננו מספיק, אם אני כבר מדמיינת שחפצים הצומחים מאליהם מתחת לספסלי האוטובוס? ואם זה לא כך, למה לא תרשה לי פעם אחת, רק פעם אחת, להעמיד פנים?

לפני שעלתה על יצועיה החליטה לעשות סיבוב אחד נוסף בעיר. היא לא הופתעה כשרגליה הוליכו אותה אל התחנה בה עלתה אל האוטובוס, באדישות שקטה קראה את המודעה שנתלתה שם. "מי שמצא משהו יקר ערך באוטובוס, זה שלי, בבקשה תחזיר. אני מחכה כל היום על הספסל ליד גן מאיר בתל אביב."

היא רשמה על פתק קטן "גן מאיר," ותחבה לתיקה. זהו זה, מסתבר. הייתה הרפתקה מרגשת וקצרה. אבל עכשיו מתה ההתלבטות - כשאפילו הטורח שבחיפוש המאבד, קו ההגנה האחרון של יצר הרע, קרס כמגדל קלפים כשקראה את המודעה. אם היא חשבה שהוא מגיש לה את הדילמה על מגש, את הפתרון שהוא דורש ממנה הוא ממש דוחף לה לצלחת.

אבל משהו צריך לקרות, היא השתגעה, נטרפה, הפכה בסיפור מכל צדדיו. ערך מוסף מפתיע חייב לצמוח מהסיפור הזה, משהו, כי לא יתכן שאחרי כל סערות הרגשות יחזור המצב לקדמותו - השרשרת אצלו והכלום אצלי. לא יכול להיות שמאיפה שלא נסתכל מישהו יהיה חייב להפסיד, כמו בנדנדה עליה הוא בצד אחד ואני בצד שני, רק כאשר אחד למטה יכול השני יכול להיות למעלה.

המילים "הוא" ו"אני" פתאום דקרו אותה בהפתעה. כשאשכרה דמיינה את עצמה על נדנדה, ובקצה השני אדם אחר, זכר - את פניו לא יכלה עדיין לראות. פעימת לב של כיוון חדש, איך היא לא חשבה עליו. אולי. אולי בעצם.


הבוקר המאושר בחיי אחותה הפציע ועלה. במרחק לא רק משם, התייצב חייל כמעט מיואש למשמרת של המתנה לחפץ יקר ערך שאיבד. המתין והמתין, חיכה עד בוש, ותהה כמה זמן יכול העיגול סביבו להחזיק.

היא התקלחה, התאפרה, והסתרקה. אחרי ברירה לא קשה מדי, לבשה את מיטב בגדיה. כי די, בורא עולם, אני את שלי עשיתי. נטלה את תיקה, הציצה שוב בפתק "גן מאיר" ויצאה מהבית תוך כדי שהיא מדמיינת אלף דרכים שהיום הזה יכול להסתיים בהן. קסומות, מאכזבות, מעניינות, רגילות. אבל ברגע בו יצאה אל אוויר הבוקר כאילו שכחה מהכל. באותה אדישות שאפיינה אותה עד היום, פשוט קפאה על עומדה, ועצמה את עיניה.

"לכל הרוחות," היא אמרה. "פשוט לכל הרוחות."

על הקיר מעבר לכביש היה כתוב משהו שנון, אבל היא לא תציית יותר לחוקים. לראשונה תלך נגד צו מצפונה, לראשונה תעשה מה שאלוהיה מצפה בבנה, לראשונה תבין שמדובר באותו הדבר. היא עלתה שוב לביתה, את פיסת הנייר המקומטת השליכה לאסלה, ועשתה את שליבה אמר לה. לקחה את השרשרת היקרה, והלכה לחפש עבורה נייר של מתנה.

מהיום, החליטה, כל הסופים הם רעים. העולם בנוי כגלגל. זה שטוב עבור האחד הוא בהכרח רע למישהו אחר זה לא עונש, זו השלכה הנדסית. והבוקר כבר לא היה לה קשה לה לעכל את העובדה הזאת. הגם שהיא לא בראש הגלגל עדיין. כנראה הסיבוב שלה איטי יותר.


אבל גם תורה יגיע.


                                 *


הוא פסע לאט, מפחד ממחוז חפצו, ובעט כל הדרך באבן כדי להעסיק את עצמו. עוד דקות ספורות ידע הכל, כנראה את העובדות הרעות, אבל הוודאות תהיה בידו. כשראה את המסוף מתקרב, ניסה פתאום, באופן חסר תקדים, לחשוב אם יש סיכוי שמשהו חיובי יצא מכל העניין.

שוב הגיע אל אשנב בברכיים פקות. "זה בקשר למשהו שאיבדתי. מישהו מהמודיעין בתל אביב התקשר אליכם אתמול ושאל על זה... רציתי לברר אם אולי הגיע."

עובד החברה הרכיב על אפו את המשקפיים המרובעות כדי להיטיב לראות אותו. הוא לבש מבט של כעס. "אז זה אתה שאיבדת?! כולם בתחנה מדברים על זה כבר."

החייל עצם עיניים בעצב.

מיד באה הרצאה על אחריות, על טיפשות ועל מקרי עבר של אנשים שאיבדו. רק בחצי אוזן הקשיב החייל להטפות, גם כשהאיש קם וצלע ממנו והלאה, התרחק לחדר שמאחור כשהוא ממשיך לדבר. אבל כשחזר אל האשנב, נושא משהו בידו, פתאום נשבה רוח חדשה. החייל פער את עיניו והבין, גם הסיפור הזה נגמר בסוף טוב. וכל סוף, תמיד, הוא סוף טוב. כל עוד תמיד יכול לקרות משהו יותר גרוע, מה שיש לנו ביד זה זהב טהור.

הוא יהיה חייל טוב יותר מהיום, הבטיח לזקן הרוטן. הבטיח לעצמו, הבטיח לאלוהיו.

והתרחק מהתחנה מאושר ושמח, חוגר שוב את הנשק האישי שלו.   



השגחה

© כל הזכויות ליצירה שמורות לזליג שפיץ
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
י"ט כסליו ה´תש"ע  
נהדר.

הכתיבה, כרגיל, נהדרת, ואהבתי מאוד את הרעיונות ששזורים בסיפור.

מעורר מחשבה,
יופי.
י"ט כסליו ה´תש"ע  
אני עדיין חושב שהרעיון שלי יותר טוב, או לפחות יותר מעורר הזדהות, אבל מה זה משנה. אגב, הרעיון המקורי שלך (שהיא עובדת בתחנה המרכזית) היה יותר טוב, אני חושב... =)
קיצור, נדבר כבר כשאני אצא מהמאסר הזה...

יופי של סיפור.
י"ט כסליו ה´תש"ע  
לא הבנתי!
לא נעים להודות, אבל פשוט לא הבנתי..
מה קרה כאן בכלל?

הוא איבד את השרשרת ואז היא מצאה והחליטה לתת אותה במתנה לאחותה ובסוף הוא כן קיבל אותה?
איך?
מה קרה כאן?????????????

חוצמזה, שהקטע של רחל ולאה לא הכי מוצלח בעיני.
י"ט כסליו ה´תש"ע  
הסיפור עצמו טוב מאוד אבל נדמה לי שמשהו התפספס בסוף, הוא לא מובן כ"כ. או שאולי רק אני לא הבנתי ואז אשמח להסבר..
הרי היה עניין מיוחד בכתובות על הקיר לאורך כל הסיפור, לדעתי היה כדאי יותר לסיים גם בזה או במשו בסגנון. חוץ מזה שזה היה מתאים יותר לכותרת.

*גם לדעתי העניין עם רחל-לאה כבר מיצה את עצמו..
כ´ כסליו ה´תש"ע  
אבל למה היא לא החזירה, ואז היה מסתבר שהוא רווק, ואז הם היו מתחתנים ושלום על ישראל? למה? (במחשבה שניה, נראה לי שהוא קטן ממנה... לא?)

כבר חשבתי שבאמת הולך להיות סוף טוב. לפחות, הטוב המוכר. האהוב. "הפי אנדי" -קיטש שכזה. אבל בסך הכל הסוף היה טוב, כי היה יכול להיות גרוע יותר (ואת זה, אתה אמרת!)

כרגיל, כתיבה מצויינת:

"והבוקר כבר לא היה לה קשה לה" - נראה לי שאפשר לוותר על "לה" אחת.

רבקה,
מלאת אמונה שעוד נראה סופים טובים יותר.

;-)


כ´ כסליו ה´תש"ע  
עכשיו, אחרי שאני מסתכלת על התגובות...
או שאני מתקשה בהבנת הנקרא, או שזה באמת יכול להשתמע גם כך...

כ´ כסליו ה´תש"ע  
אני חייב לומר שעליתי על הטוויסט לקראת האמצע, ניחשתי שהיא מצאה אבידה אחרת והוא מחפש משהו אחר, ולא את השרשרת, אם כי לא ניחשתי שהיה זה הנשק שאבד...

גם אני לא אהבתי את הקטע עם רחל ולאה, זה נראה לי מיותר.

כתוב טוב כמו תמיד.
כ´ כסליו ה´תש"ע  
(ותהיתי למה כבר המון זמן לא קיבלתי הודעה על אחת. )
מה שלא זכרתי זה כמה כיף זה לקרוא אותן.

תודה.
כ´ כסליו ה´תש"ע  
ככה זה כשקוראים ומפספסים את השורה הנכונה....

מה סוף טוב בזה?
מישהו איבד את השרשרת היקרה הזאת.
והיא סתם יצאה לא ישרה. ועדיין רווקה ומכוערת...

תשתדל יותר:)..

חוצמזה, כמובן שכרגיל זה כתוב מצוין. שכחתי להוסיף את זה קודם..
כ´ כסליו ה´תש"ע  
אהבתי את הסיפור וההרהורים.
כ"א כסליו ה´תש"ע  
היו לך סופים שמחים יותר כבר, לא?

עצוב לי הרחל-לאה הזה... זה לא תמיד ככה אבל, לא? ולכולם קורים לפעמים דברים טובים, אפילו ללאות. (דברים טובים באמת אבל.)

כתוב טוב כהרגלך.
תהיה בריא אתה
כ"ה כסליו ה´תש"ע  
לא יודע, לי זה קצת היה צפוי כי מלכתחילה זה היה נראה כמו מקרה של איבוד נשק.
אז מה שהיא הפסידה זה רק זיווג?

תכתוב, תכתוב עוד....
משהו על חופה צריך להיות כתוב בקרוב,
לא?
ב´ טבת ה´תש"ע  
"האם זה כל כך מופרך, כבודו, שהתכשיט הזה, כמה יהלומים וחוטי זהב, פשוט ירד מהשמיים כמו שהוא רק בשבילי, מתנה חד פעמית עבורי?"
האם הבנתי נכון, וזה אכן מה שקרה בסוף? כי אם כן, נראה שהרבה קוראים לא הבינו את התפנית.
טוב מאוד, כרגיל.
ב´ טבת ה´תש"ע  
אז להגיד לך שאתה כותב מצוין אני לא צריך,נכון?כאילו,כולם כבר אומרים את זה,אז לא צריך גם אותי... אבל ברצינות,אני מת לדעת לכתוב כמוך. אבל עם כל הכתיבה היפה,אני חייב להגיד שגם לי התפספס פה משהו. הסוף אולי נראה טוב,אבל יש כמה נקודות לא סגורות,שהורסות,כמו, אז מאיפה השרשרת,סתם נפלה מהשמיים?ומה קרה פה בעצם,לאה בעצם גנבה (לפחות בשבילה,שהייתה בטוחה שהמודעה מדברת על השרשרת,זה ממש גניבה...) ולא החזירה אבידה? למה בהרבה סיפורים שלך צריך להיות כזה מתח עם ההלכה?אני יודע שבמציאות זה גם ככה, אבל אתה יכול למצוא את הסיפורים הטובים יותר,לא?וגם אם יש מתח, לגמור אותו טוב,לא? זה סתם מבאס,לקרוא סיפור כל כך טוב, אבל... כי באמת זה כנראה עושה את הסיפור מוצלח יותר,כל המתח ההלכתי הזה, אבל איך שזה נגמר זה קצת מבאס...אלא אם כן תוסיף איזו בת קול מהשמיים שמאשרת שהשרשרת ירדה משם רק בשביל לאה, ואז הכל בסדר...
אבל עדיין סיפור טוב, חימשתי
ונגמור את החפירות שלי בברכת שבוע טוב לכולם!!!
כ"ט אלול ה´תש"ע  
נשמע שבילדותך הייתה לך טראומה מקלישאות. אולי מישהו קרוב אמר כל הזמן משפטים צפויים לידך.

ומאז, אתה נחוש לברוח מהם. עוד לא ראיתי סיפור אחד שלך, שהיה בו משהו מן הקיטש והמוכר.
כל פעם, כל פעם מחדש, אתה משתדל ומצליח להבריק.
אולי היו כאן אנשים שניחשו את הסוף- אני לא.
והכתיבה.. טוב, זה ברור מאליו. צינית ומושחזת, מלאת משפטים עמוקים ומקוריים.
והרעיונות.. אבל כבר דיברתי על זה.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד