האוויר היה קר, רוח סערה נשבה. ענני הסופה האפורים התקדמו בשאון של גשם ורוח וגרמו  לפרחי החבצלת להתנדנד קלות. צבעיה המגוונים של הפריחה בהקו לאור הברקים, והפרפרים שרפרפו בין ערוגות הבושם נרעדו לקול הרעם.
ברק הבזיק. ולאורו התגלו שתי דמויות, נשים צעירות. האחת - עדינה ושברירית, אך עם זאת מרשימה, בדמותה הגבוהה טמון יופי עצום. המשי והשני אותם לבשה נגררו על הקרקע, ושערה הארוך התנופף מאחוריה כשפסעה ברכות בגנהּ, בידיה חבילה. השנייה, הזכירה במראה את הראשונה, אך שידרה כוח ועוצמה, דמותה התמירה מתנשאת בעין הסערה ושערה המפוזר נדמה סביבה כרעמה אימתנית. היא ירדה בצעדים נוקבים מענני הכבוד שליווהּ, ואף בידיה, חבילה.

נשמע רשרוש המבשר את פתיחתה של החבילה הראשונה. הגן הואר לפתע באור לבן ונעים. השושנים הזדקפו, המעיין רגע, צבי מבוהל דילג אל היער. קולות הלל נשמעו. מתנגנות, ממלאות את חלל האוויר במוזיקה נעימה שריככה את קולות הרעמים. שירות ותשבחות  ריקדו בין עצי התאנה...

בום. החבילה השנייה נפתחה. אור אדום עז מילא את השמים, בוער באש מתלקחת. ומן האש יוצא ברק, כעין החשמל, זוהר, מסנוור. וקול נורא, כקול מים רבים. קול המולה כקול מחנה. רועש, דופק. מזעזע את השמיים...

הנשים התקדמו זו לעבר זו, נושאות בידיהן את חבילותיהן, ואיתן האור והקולות. הן נעמדו זו מול זו, במרחק אפסי. האור הלבן התחכך עם האדום. תווי ההלל נרעדו לקול השופר, והאש תססה למול מי המעיין. הן הביטו זו בזו. כוח מול כוח, רגש אל רגש.

ונפלו זו בזרועותיה של זו.

האוויר רטט. האורות השתלבו במטר ניצוצות, ויצרו ורוד של שקיעה. קולות הנבל והשופר התחברו להרמוניה נפלאה של צלילים ותווים. והאש, הברק והמים השתלבו יחד לאש לבנה ונעימה.

האחיות עמדו כך, מחוברות בחיבוק נצחי. הן התנתקו לאיטן ופנו יד ביד אל עבר קורות הארזים. וללא אומר ודברים, נכנסו השתיים אל ביתם.

                                יחד, דומה ושונה, חסד וגבורה,

                                                  אהבה ויראה