המלצת העורכים
בנושא
בכרם
חדשות
 
לא היום שלהם / זליג שפיץ
בביכורים מאז י"ט תשרי ה´תש"ע

                                                               לאליסף ז"ל, שללא ספק זה היה היום שלו.




כל כך הרבה מכוניות. מכוניות חולפות, מכוניות צופרות, מכוניות משתלבות. עם כיוון האוטובוס אבל גם בנתיב הנגדי, מכוניות שהן תפאורה לעולם הצוחק לה בפנים, המקיים שגרה בלי הכאב שלה.

היא בוכה ללא הרף. הדמעות שלה זולגות על החלון ועל לחייה. בלי קול, אבל בלי סוף של דמעות. נהר. זרמים חמים מגיעים עד צווארה ומטה, מרטיבים את סכר חולצתה, ועוד רחוקות מלהתמוסס שם לחלוטין על הבד. כמו זרם המכוניות בתוכו מתנהל קו ארבע שלוש שלוש הירוק שלה, מתמשך לו וזורם. והפעם היא לא צריכה להכאיב לעצמה עם זכרונות כדי לבכות בכוח, כמו שלפעמים צריך בהלוויות של אחרים. הדמעות פשוט פורצות מריסי עיניה ונדמה שלא תוכל לעצור אותם לעולם.

באמצע האוטובוס היא בוכה. כמה אנשים מסביב שמים לב, מתלבטים אם לשאול, אם להציע עזרה, משהו. היא מניחה שמן הסתם יש מי שרואה, אבל לא אכפת לה. יש מצבים שבהם לא אכפת, כמו במסע הלוויה של בן או של אח, שלא משנה כמה צורמני ומגעגע ומביך נשמע הבכי, לא עוצרים אותו מפאת יחסי ציבור. זה מעבר לחוקים. והבכי שלה הוא שקט. קצוב בנשימות, מתובל בעצימות עיניים של אי אמונה. שזה קרה לה כמו בגרוע שבסיפורים, דווקא בעיתוי הזה, שאין לה אותו יותר. זה לא נתפס, זו אכזריות של אלוהים, לתת לה ולקחת לה, איך הוא עשה לה דבר כזה.

חודש לפני החתונה. לפני היום המאושר בחייה, שתכננו יחד כל כך בקפידה. כבר יש תאריך, ויש צלם, ויש להקה, ויש חברים שמחים, ויש לה תקופת פריחה ושמחה שלא ידעה מעודה. ופתאום, הרעם הזה, הלא מוסבר הזה, הטלפון הארור שצלצל. והכל נקבר. התוכניות, העתיד, היא. הכל נקבר.

אולי אחת מאלפי המכוניות האלה, הממהרות, הצופרות, שהכל בוער להן, היא זו שפגעה בו. והיא לא מבינה איך. לא איך זה קרה טכנית, את זה אולי לא תדע לעולם. איך אלוהים הרשה. איך אין פוליסת ביטוח למאורסים מאושרים, לאנשים שחולמים על אהבה, על מגע, על רוך, ונשארים עם כלום. עם שאלות. עם געגוע קשה כמו מוות, שבא בגלים: רגע אחד נדמה שהתרגלה יחסית לרעיון, ופתאום - כל כך כואב, זכרון דמותו, עמידתו, דיבורו.

היא בדרך להלוויה. הלוויה לילית, מתאימה יותר לשחור שאופף אותה. וכולם יגידו איזה מושלם הוא היה, ואיזה חיוך, ואיזה צדיק - התנדב במד"א ואהב לעזור, ופתאום הכל יראה אחרת. האדם איתו חיכתה לחלוק זוגיות יהיה בעיניה קדוש, אציל, והיא לא תבין איך לא ניצלה כל שניה בחברתו, לא ניתבה כל שניה מחייה כדי להיות איתו. לא מצליחה להפנים שהוא לא יחייך אליה יותר. יותר לא יגיד לה, נועה שלי, והיא תשתגע מציפייה ליום הגדול שלהם. מסקרנות איך ייראו חייהם יחד. כי עכשיו הוא מת. אסף, אספי, מת לה. וכשיטמנו אותו, היא תראה איך יכניסו אותו לאדמה, איך יקרעו אותו ממנה פשוטו כמשמעו, ומשהו בתוכה ימות גם הוא לעולמים. היא מנסה להכין עצמה רגשית לרגע הזה, ולא יכולה. לא רוצה.

מישהי סוף סוף פונה אליה, אישה עם חולצה פרחונית, ומגבונים לחים בידה. חמודה, מה קרה? אפשר לעזור לך? ונועה מסרבת, מהנהנת בתודה אבל לא מסוגלת לקבל עזרה. האקט הזה פוטר את שאר הנוסעים מהחובה להתעניין, אבל חלקם עוד יביטו בנערה הבוכייה בצקצוק לשון, בסקרנות, בחמלה.

זה לילה. לחייה שעונה באפיסת כוחות על החלון שבתחילה היה קר, ועתה כבר התחמם מהבל פיה ודמעותיה. הפסקה של דמעות, בלי ששמה לב בכלל. מתי הן הפסיקו? היא מטושטשת. לא רואה את הכביש בגלל מסך האדים. לא יודעת כמה זמן עבר מתוך הנסיעה. לא יודעת באילו כוחות אדירים תקים את עצמה מהמושב הזה, תוליך את עצמה בדרך האינסופית עד הדלת דרכה תרד החוצה.

רוצה להיות במקומו, שמעה את שפתיה לוחשות. שהוא יהיה כאן, ואני אמות. כך לא תאלץ לשאת את הכאב, כך לא תתמודד עם כל כך הרבה צער, מבטים, שאלות קשות של הדודה ההיא בלהה. עם אנשים שלא יודעים עדיין ויתעניינו על האירוע, עם המשפחה שלה, ושלו, ועם עצמה.

ומסביב לדל"ת אמותיה, חיים מתנהלים. האוטובוס עצר בתחנה, נוסעים ירדו, חייל עלה, התנהל לאיטו במסדרון המושבים ונותר לעמוד שם, מתנדנד. לרגע הצטלבו מבטיהם, אבל בגלל החושך הוא בכלל לא שם לב שיש על מה להתעכב. היה רגע של שקט. האוטובוס שוב חשוך. החייל אחז במדף העליון, ותוך כדי נדנוד קל נרדם בעמידה.

רוצה שזה לא יקרה, לחשה. שמשהו אחר יקרה במקום. כל דבר אחר. ידעה שזה מנוגד לחוקי הטבע, אבל ביקשה בכל זאת, כי הכל יכול לקרות. שהיום חמישי הזה לא יהיה. שיחליף אותו יום חמישי אחר.


                      *               *              *


פתאום באמצע הלילה. לילה בהיר, בלי כוכבים, עוד חמישי בערב כמו רבים לפניו ואחריו. שום דבר שיעיד - בטלוויזיה שום דבר רע, אב רצח את ביתו, כישלון בשיחות להחזרת גלעד שליט. באזור עשר בלילה טלפון זהה במקומות רבים. בנסיעה מהעבודה, באוהל בבסיס, בבית.

שמעת מה קרה, אומר הצד המרוחק. בחלק מהמקרים יהיה רווי דמעות.

מה קרה, מתנער מהמיטה, קם מהטלוויזיה, מגביר את הספיקר. זה רגע שהוא מלא פחד והתרגשות גם יחד. ברור שאלה חדשות טראגיות, והשאלה היא מי. מי, ועד כמה זה יכאב לי, ואיך יראה אחרת בוקר המחר. בוקר יום שישי.

עמינדב, אומר הבוכה, או השקט, או ההמום.

בכל המקרים יש דממה בצד השני.

פגע בו אוטובוס שהוא רצה לעלות עליו. קו ארבע שלוש שלוש... ממש לא מזמן. לא ברור מה קרה שם...

ו-?!

וזהו, הוא אומר בקול רועד. מה זהו, באה השאלה, אחרי שכבר יודעים מה זהו, אבל מעולם 'זהו' לא הייתה מילה מפחידה כל כך.

זהו, עמינדב מת.

עמינדב.

חייל מצטיין בגבעתי, בחור נפלא, שקט, אהוב על כולם. החברים בהלם, גם אלה שאינם קרובים כל כך, כי כולם ידעו כמה הוא טוב ומיוחד. לא תמיד חשבו עליו באופן פעיל, כי עמינדב לא היה במרכז, היה שקט כזה, טוב לב, רגוע. אבל אם היו נשאלים בחייו - היו תמימי דעים. מעולם לא הרים את קולו, מעולם לא העליב. כזה מקסים, ונדיב, וישר וצנוע.

עמינדב מת?!

מתסכל את החברים שעומדים סביב הקבר הטרי שלו, שההספדים נשמעים כמו כל הספדים אחרים. הרי תמיד אומרים שהמת היה צדיק, ומקסים, אבל בדרך פשוט מעדיפים לשכוח דברים אחרים. ודווקא עמינדב, הוא היה מושלם. מושלם במידות, באהבה, בשמחה. והוא לא ישא אישה, לא ירגיש את חום גופה ולא יראה את שמש יום שישי, בעצם. עמינדב, עד כמה שעכשיו קשה לעכל ועוד שבוע זה יהיה הגיוני יותר, כבר איננו.

הם יחברו לאט את פיסות המידע. האוטובוס התקרב לתחנה, אבל עמינדב לא שם לב אליו כלל, כנראה חשב על משהו אחר. הייתה לו נטייה כזו להיות בעולם אחר, שרעפי קודש שאין בהם שחיתות, רוע ותאונות דרכים. האוטובוס פגע בו, העיף אותו כמה מטרים קדימה תוך כדי בלימה היסטרית שהבהילה את כל הנוסעים.

הנה המבוהל ירד, התקרב לגוף המוטל, הכבד - עמינדב היה מאגיסט, ונחרד למראה שלולית הדם תחת ראשו של החייל, הנשק הזרוק באמצע הכביש בצורה לא אופיינית. הוא התחיל לחייג, לא ידע לאן, ומישהו כבר רץ לשם, בחור צעיר שהיה באוטובוס והחל לתפעל את האירוע.

תקרא לאמבולנס, הוא אמר בקור רוח והחל להנשים. כן, אני מתנדב במד"א. תרחיק את כולם. להיזהר על עמוד השדרה, אין דופק, אין נשימה. תלש את החוגר מהכיס, הציץ בו והטיל אותו, הנשים, עיסה, ודיבר אליו. תישאר איתי, עמינדב, תישאר איתי.

הלוויה צבאית. המג"ד לא יכל להגיע בגלל מעצר, אז שלחו כמה קצינים אחרים, העיקר שיהיו כומתות. דיברו על נחישות, על סיכון חיים מול פני האויב, ועוד כמה פרטים שבררו חצי שעה קודם לכן כדי שידעו מה לומר. הבכיות היו אמיתיים, קורעי לב, כשהורידו את עמינדב למטה, אל ביתו החדש, הנצחי. וגם בחור גבוה וצנום מחה דמעה ואחרי הטקס ניגש אל המשפחה ואמר, אני אסף. אני טיפלתי בעמינדב ליד האוטובוס.   

איך לא שמנו לב, ישאלו החברים לנצח, אבל בתדירות הולכת ופוחתת, איך לא ניצלנו יותר את השהות איתו, איך אנחנו נזכרים רק עכשיו כמה מדהים הוא היה. כמה עזר בצבא, כמה לא התלונן, כמה השתדל להיות טוב עם כולם. ואיך זה שדווקא הוא. ולמה זה לא היה קצת שונה, לא בהרבה, רק בפרט אחד, נגיד, שהוא יעמוד מטר לכיוון הנכון של שפת הכביש, ויעלה אל האוטובוס כמו שצריך, יגיד שלום לנהג, יאחז במדף ואולי ירדם קצת, אבל בעמידה, כי לא יהיה מקום לשבת.


                   *              *             *


יש עוד אפשרות.

הרי הן כל כך הרבה מכוניות. קטנות, גדולות, ואוטובוסים, מכאן במיוחד הן נראות הרבה יותר מהירות. ויותר קטנות.

יום חמישי לפנות ערב. סתם יום חמישי. כמו כל אחד מהימים הסתמיים שהרכיבו את חייו. והעולם נראה מכאן, הגשר מעל נתיבי איילון, בדיוק כמו מכל מקום אחר.

רגל, ועוד רגל. הוא עקף בזהירות את המעקה, ורטט קל חלף בליבו. מפחיד. כן, זה מפחיד. ומעניין ומרגש יותר מכל מה שעשה בחמישים שנותיו. צפירות רבות החלו לעלות מהכביש הרחוק שמתחת. המכוניות לא יכול לעצור ולהביט בו, כי הן נסעו תחתיו, לכיוונו, אבל כל הנהגים הרימו את ראשם אליו בפליאה ונבהלו למראה הזקן שנראה כאילו עומד לקפוץ. הם צפרו, באמרם, איזה קטע, מה הוא עושה, הוא יתאבד, שמישהו יעצור אותו, והמשיכו בדהרה מתחת לגשר.

הייתה המון רוח בגובה הזה. יותר משחשב. ולמרות תחושת התפלות שלא חלפה לה, ידע שהוא על גג העולם. מושך תשומת לב, גורר אליו מבטים אמיתיים, עוד מעט יהיה בחדשות. הוא ידע שיכעסו. הבת, שעוד מעט צריכה להתחתן, ואחותה הגדולה גם. אבל כבר מזמן הוא מרגיש מנותק, הוא יודע שהכל זמני בשבילו וגם טרגדיות לא ממש מצערות אותו כמו שהן אמורות. כשהיא סיפרה לו בבכי, הגדולה, שאיבדה את הריונה בגלל נפילה ברחוב, כאב בשבילה, אבל הרגיש שכבות עבות של אטימות.

את ההחלטה למות קיבל הרבה לפני כן. זה כבר לא היה שם. הרצון לחיות, זאת אומרת. כבר לא היה טעם. כולם זלזלו בו, דבר לא הצליח לו, ובכלל, הרגיש שיהיה טוב יותר בלעדיו. האוטובוס של הפועל תל אביב חלף וצפר עכשיו צפירה ארוכה. אולי לאות הזדהות. והיו עוד כמה אוטובוסים. ואופנועים, ורכבים רגילים, נוצצים, ונוצצים פחות.

כמה עוצמה יש להן, הוא חשב ברעדה. רק מכאן רואים כמה מהירות הן, איך הן טסות מתחת, הופכות גדולות ונעלמות שוב. וכמה רעש. הוא לא יכל לשמוע את עצמו חושב. דבר אחד בטוח - מוות כזה יכאב. קודם כל, הנפילה. תהיה צמרמורת מחרידה בנפילה הארוכה, כמו הפרפרים במתקנים בלונה פארק, רק פי מאה. והכביש יטיח את עצמו בו, יעוף אליו בכוח, וינפץ כל עצם ראשונה שתיתקל בו.

ואם רכב יפגע, הוא חשב, וניסה לנחש. אולי הכחולה, אולי האוטובוס. מה יהיה כואב פחות? הוא יעוף חמישים מטר רק משם, זה בטוח. כל כך מהירות! אוזנו התרגלה לרעשי המנוע: רחוקים, מתקרבים, מגיעים לשיא וחולפים תחתיו בשריקה. וואוו, זה מפחיד. ומרגש.

לראשונה זה זמן רב ליבו פעם בחוזקה. נפילה במהירות של חמישים קמ"ש, והתנגשות בכלי רכב שנוסע על מאה קמ"ש. הוא יראה להם, חשב בזעם, אבל לא ככה. הוא ימצא דרך אחרת. אולי כדורים. הוא קרא באינטרנט שעם כדורים לא מרגישים. הוא שלח רגל זהירה אל מעבר למעקה, הצפירות התחזקו, כל כלי רכב חדשים מופתעים מהמחזה מחדש, המשטרה בטוח כבר בדרך. הוא נתן מבט אחרון למטה, נשף שוב בפליאה, והושיט גם את הרגל השנייה. אבל היא נתקעה, והוא פיספס ומעד, ונפל למטה כמו אבן. הוטח בכביש במהירות שיא, וגרם לתאונת שרשרת שהתחילה באוטובוס שסטה בגללו והתהפך.

איש משפחה.

זה מה שאמרו עליו במהדורה של שמונה. איש משפחה, ואוהב, ודואג. הירבה לשתוק בחודשים האחרונים, אבל אף אחד לא ציפה שישים קץ לחייו. על כותרת העיתון של מחרת תופיע המילה "למה?" על רקע פניו המחייכות בחתונתה של ביתו הבכירה, ומבחר השערות בין הדפים. יש תסמונת אחרי גיל חמישים, של רצון להתאבד כשהמצב לא טוב. סכיזופרניה קשה, מציע מחקר אחר, בשילוב עם נרקיסיזם חריף. בהתאמה עם חוסר העניין לציבור יקטנו המודעות ויפנו את מקומן לאב שרצח את ביתו ולגלעד שליט, משאירים את המשפחה להתמודד עם האבל ועם השאלות.

גם הם ישאלו למה. על הקבר הטרי, ובשלושים. ככל שיחלפו הימים יהיה אפרים זיכרון עמום יותר, מילותיו יהפכו לפתגמים ושאיפותיו לדרכי חיים, אבל הכאב יקהה. אבל הם עדיין יתהו. איך הם לא ראו. ולמה הוא. למה לא מישהו אחר.


                        *               *               *


אולי דודה בלהה התקשרה. לשאול מה נשמע, איך ההכנות, וכמה שאלות חסרות טאקט. הוא סבל בנימוס וניתק לה, חזר לנמנם על החלון שלו, מול האורות החולפים של הלילה. כל כך הרבה עמודים, וכל כך הרבה מכוניות. כמה דינמיקה יש בכביש אחד.

פתאום חריקה, פגיעה. האוטובוס פגע במשהו. פגיעה חזקה, במשהו רך וחזק, כלומר קשה, ועטוף ברכות, שמעו את זה, זה היה בום אבל עמום, שנספג עדין.

הוא זינק. למד כבר לשלוט בעשתונות, ראה כבר תאונה או שניים. פרץ דרך דלת האוטובוס ברגע שהתאפשר, והיה הראשון למטה.

היא שכבה בזוית לא טבעית, פניה אליו. אבל דוקא את היד הפשוטה הוא זיהה קודם, פשוטה אליו כמו שעשתה כבר אלפי פעמים, טבעת האירוסין שקנה לה עוד מונחת על אמתה. הוא לא שמע את הזעקה שיצאה ממנו. קרס לידה, עיניו נקרעות מחוריהן, וידיו על ראשו.

לא, לא, לא. איך היא - הלב מחסיר פעימה - לא, זה לא יכול להיות. נועה! הוא זעק, ניסה להעיר, כמה אירוני שדוקא במקרה הזה פעל נגד החושים שלו. ועיניה נותרו עצומות אליו, מה לא היה נותן כדי שיפתחו, רק לרגע, כמו שראה כבר מיליון פעם וכבר לא העריך.

הוא נשבר. נקרע, התחיל לצרוח. שלולית הדם החלה להספיג גם אותו, והוא, מלבד לקרוא בשמה לא יכל לעשות יותר דבר. העתיד שלהם, החלום המשותף שלהם, שכב לנגד עיניו מחוסר רוח חיים, וזה רק ילך ויכאב יותר. הוא הצמיד אליה את פניו, את צווארה, שערה, ובכה.

איך הם בוחרים, הוא ישתגע שנים לאחר מכן, איך הם בוחרים שם בשמיים את מי לקחת. וכמה זמן לפני כן הם יודעים. והאם הם מודעים להשלכות של זה עלינו, לשחור הזה שרואים בכל נקודה בה מניחים את העיניים.

היא. מהיום תהיה "היא" אחת בכל מחשבותיו, חלומותיו, נשימותיו. הוא יחלום שהיא בסוף חיה, ויתעורר ספוג דמעות. הוא יראה את דמותה המחייכת, וליבו ישאל למות. שנים ישאר רווק כי ירצה שלא לפגוע בה, עד שיצליח להבין שהיא אוהבת אותו וזה מה שהייתה רוצה.

שלא תמות, יתחנן מול גופתה. שיהיה נס. אני במקומה, ביקש, כי זה קרה רק עכשיו ואולי עוד לא מאוחר מדי. בבקשה, אל תתן לי לחיות ככה, אני לא אשא את זה. תן לי למות במקומה.

איך הם בוחרים. לכל הרוחות, איך הם בוחרים.


וכל כך הרבה מכוניות.

יפעת הסיטה חזרה את הוילון, וליטפה בהנאה את בטנה הגדולה, השופעת חיים. חמישים בערב, בקרוב שבת המלכה, יום נפלא של מנוחה ומשפחה. הרופא אמר לה שהיא צריכה מנוחה.

טלפון קטע את מחשבותיה. כבר בצלצול שלו היה משהו שונה. צורמני מהרגיל, או אולי זה משהו שיודעים רק בדיעבד. כמו החכמים שיודעים להראות צפנים בתנ"ך, אבל אף פעם לא לפני האסון.

אבל גם השפורפרת הייתה קרה מהרגיל, וגם הטון הרועד. מידע חלקי, שקרי, שניתן בזהירות לאישה הרה. כדאי שתשבי, קרה משהו לא טוב, אבל אל תילחצי...

היא לא ישבה. הלב התחיל לדפוק. היא זיהתה את הבכי שהוסתר ללא הצלחה, הרגישה באסון. "פצועה קשה" נשמע מזויף וריק, והיא הקשיבה, אימה פושטת בה, וידעה.

היא מתה, אמרה. נכון? אל תשקר לי...

והוא רצה לשקר, אבל פרץ בבכי. כף ידה כיסתה את פיה, והיא שמטה את הטלפון. נועה. נועה אחותה, שאיתה עברה הכל... כל כך פתאומי, כל כך בלי הזהרה...

היא הרגישה מסוחררת. ידעה שעליה לשבת. אבל הכורסה, לפתע, הייתה רחוקה כל כך. היא לא הצליחה. נאנחה. הלב פעם כל כך חזק, שאיים לפרוץ החוצה. הנשימות, לפתע, היו קשות מנשוא. ונהיה חם. נועה, היא מלמלה ביגון. היא חייבת לשבת רגע. לפחות להישען...

כאב חד. כמו סכין, אם הוא לא היה פנימי היא הייתה חושבת שמישהו חתך אותה באיזמל מהטבור ומטה. היא נאנקה. לרגע העזה לשכוח את נועה. הכאב התחזק. היא תפסה בבטנה וקראה לבעלה, אבל ידעה שהוא לא בבית, וממילא מבין שפתיה לא בקע קול. הכאב נותר צורם, חד, ואז פסק.

היא כמעט התנשמה בהקלה עד שהרגישה את הזרימה בין רגליה. מסתחררת על שוקה כמו ספירלה. היא הביטה מטה וראתה אותו, סמיך, דביק, אדום כהה. דם. כל כך הרבה במקום אחד, מעולם לא ראתה. אלוהים, לא. שיפסיק. היא התחילה לבכות, תפסה את האפרכסת השמוטה, אבל היה עליה לנתק ולהרים שוב. כל כך רחוק לא הגיעה. היא דידתה לאן שיכלה, צנחה שם, וראתה איך הזרמים החמים ממאנים לפסוק, מותירים כתם ענק על חצאיתה, מלטפים את ירכה כמעט בנעימות. משאירים עקבות נוראיות על הרצפה, על השטיח.

היא יכלה רק לבכות. זה תמיד מה שנשאר לנו לעשות. זה, ולתהות למה אנחנו. ולמה דוקא היום, יום חמישי, לפני שבת.


                  *                   *               * 


חמישי בערב. ערב נפלא. מה צריך יותר משמיים כהים, רוח נהדרת, דשא ומשפחה.

ראשונים הגיעו דוקא הבני דודים, מברכים, נושאים "ברכת הבית" ממוסגרת. היא נתלתה כבר באותו ערב על קיר הדירה הצנועה, קרוואן נחמד באמצע שומקום. אחר כך סבא וסבתא, כי הם גרים קרוב, ואז יפעת ובעלה, חובקים בתורנויות את התינוק שלהם בן חודש הימים.

זה היה ערב של צחוק. של שמחה, של בדיחות משפחתיות והרבה מזל טוב. אסף ונועה ישבו זה לצד זה, מחייכים, מאושרים, ומגניבים מבטים אחד אל השני. כיסוי הראש הולם אותה להפליא, נוכחות וחשיבות של ראש משפחה - אותו. אפילו האיחור של ההורים יתקבל בהבנה, כי כבר נסלח והופנם שאפרים הוא אגואיסט וככל הנראה היה מרוכז בעצמו גם הפעם. ירימו כוסית. ישתו לחיים. יברכו שהבית הזה יעמוד על תילו לנצח.

ואוטובוס אחד יקיף את הישוב, מספר ארבע ארבע שלוש, או על כביש ארבע ארבע שלוש, אלו פרטים שלא יפסיקו להשתנות. ליד אישה עם חולצה פרחונית יקרוס בעייפות חייל גבעתי, כל כך רוצה להגיע הביתה ולהניח ראש על כרית. בדרך כלל לא נותר לו מקום לשבת כשעלה בתחנה הזו. כשעלה, היה מקום ריק אחד.

הפעם היה לו מזל.


חמישי בלילה. אפילו בטלוויזיה הכל רגוע, קצת אב שהרג את ביתו וגלעד שליט. המשפחה תתפזר, מאושרת ומאוחדת. קודם הבני דודים, אחר כך יפעת ובעלה. גם אפרים יתנהל אל האוטו, אחרי שרוב הערב ישב וחיוך דק על שפתיו, שמחה פנימית על שהחליט לתת הזדמנות נוספת.

הם ינופפו לשלום וישארו לבד, שניהם, בפתח הבית החדש שלהם. לבד בדרכם החדשה, שמתחילה כאן ועכשיו. כל כך שמחים בחלקם. בדברים הקטנים שקשה להעריך, וגם בדברים הגדולים כמו המשפחה, אותה אין להחליף, שהגיעה לשמוח איתם. כי גם הפעם ולמרות האיחורים, כולם הגיעו בסוף. טוב, חוץ מדודה בלהה, שמשום מה נעדרה היום.  



מוות

© כל הזכויות ליצירה שמורות לזליג שפיץ
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ"ד תשרי ה´תש"ע  
טוב, אני חושבת שיש כאן רעיון גדול. גאוני כמעט.
אהבתי מאוד את הבנייה והיישום:
יש כאן מין מעגליות יפה, מזכיר קצת את "על העיוורון" - כאילו המוות נדבק בכולם, בסבב. (רק, אם הבנתי נכון, יש שם משהו לא לגמרי מושלם: בהתאבדות של האבא מוזכרת כבר ההפלה של האחות ואחר כך זה מתפתח לסיטואציה בפני עצמה. יתכן ואני טועה, אבל לא עדיף להעמיד כל אחד בפני עצמו?)

והסוף, כמובן, מעולה. ממש.

קיצר: כתיבה טובה, רעיון נהדר.
כ"ד תשרי ה´תש"ע  
לא הייתי אומר גאוני, אבל רעיון טוב ממש.
(אגב, לפי הקבלה, זה ממש עובד ככה, במעגל סגור- לקחת משהו ממישהו, מישהו אחר יקבל את זה).

הקטע הראשון עם נועה באוטובוס ממש טוב.
ההתאבדות של האבא, לא ממש משכנעת, כלומר לא שיכנעת אותי שיש לו על מה.

אני גם לא בטוח שצריך כל כך הרבה אלטרנטיבות למוות של אסף בשביל לקלוט את הרעיון. אולי מספיק אחד טוב ממש. או לקצר את כולם- לא יודע, זה מתי שהוא התחיל להעיק.

שמחתי על הסוף האופטימי, אני אוהב סוף אופטימי!

אבל אני מוחה בתוקף, שהרגת את דודה בלהה בסוף! מכולם- דווקא את דודה בלהה?
כ"ד תשרי ה´תש"ע  
באיזשהו מוות הסיפור הפך לסאטירה.
אולי היה מעניין לשלב בין הסיפורים מוות שלעולם לא איכפת ממנו. הומלס, למשל.או נרקומן רוסי עצוב מעליה שהשתבשה, או זקן ערירי בבית אבות עירוני.
כ"ד תשרי ה´תש"ע  
לא רק שכולם מתים בסוף, כל אחד מהם גם מספיק לסבול על מותו של האחר.

אבל איכשהו עמינדב נשאר מת גם כשכל הדלתות האחרות הסתובבו, לא? כי בסוף נועה עם אסף מאיזושהי סיבה...
נו, אולי הוא פגש למעלה את דודה בלהה.


בשורות טובות יא זליג!
כ"ד תשרי ה´תש"ע  
הוא החייל באוטובוס בסבב האחרון.

ויסמין - זה לא בדיוק כמו על העיוורון, כי כאן הרעיון הוא שיש מוות אחד שכל פעם "מתחרטים" ונותנים אותו למישהו אחר. ההפלה היא רעיון נפרד, לעומת זאת, היא מתרחשת בנוסף לכל מוות, כל פעם בגלל סיבה אחרת.

כי סתם נראה לי שככה זה גם במציאות.
כ"ד תשרי ה´תש"ע  
זוועה.
עשית לי רע על הלב... כמה מוות, וכמה סבל. ובמציאות בסופו של דבר כולם מתים לא כולם חיים.

כתוב טוב, כהרגלך,
[זוועה זו מחמאה-כי זה מה שניסית ליצור פה]
עֹז
כ"ד תשרי ה´תש"ע  
אתה יודע איך בכיתי? תהיה בריא.

כתוב מעולה כמובן. מזעזע.

אהבתי שזה מן "אפשרויות" כאלה.
ואת הסוף הטוב, כמובן :)

הרגת אותי כשהיא מתה. ובקטע על ההפלה. הרגת אותי.

רק שמחה, טוב?
כ"ד תשרי ה´תש"ע  
בכיתי. לא בגללך, בגלל אליסף.
תהיה בריא.
כ"ד תשרי ה´תש"ע  
שצריך להוסיף עליו עוד ועוד באמצעות סיפורים?
אני נגד הז'אנר הזה.
מצד שני אולי יש בזה תרומה לתודעת 'משול כחרס הנשבר' וכו', אבל אני מתקשה לראות איזו תועלת משית צומחת מהסיפור הזה.
ובחייכם-מה אתם בוכים??
כ"ד תשרי ה´תש"ע  
ההתחלה ממש עצובה.
באמצע קצת התבלבלתי אבל בסוף הכל הסתדר.
מנחם נחמן
כ"ד תשרי ה´תש"ע  
אבל בשונה מהעיוורון שזאת יצירה גדולה וסוחפת (את הסיפור הזה בקושי צלחתי את העיוורון קראתי ביום)
כאן מאכילים בכפית את הקורא, ולא נותנים לו להסיק את המסקנות בעצמו.


לא נהניתי, אמילי


כ"ד תשרי ה´תש"ע  
הגהה: שפופרת ולא שפורפרת, כמדומני.
כ"ד תשרי ה´תש"ע  
אתה נהנה להכאיב הא?

נהנתי לקרוא את הסיפור עם כל הדקירות המתחלפות...

למרות מתישהו באמצע הבנתי שכנראה בסוף כולם ישארו בחיים, טוב אולי חוץ מדודה שלא הגיעה!

תודה רבה
יוני
כ"ד תשרי ה´תש"ע  
היי, קוראים לי עמינדב והייתי בגבעתי, אז תרגיע.... אל תהרוג אותי עדיין אפילו לא אם בסוף אני חי..
כ"ד תשרי ה´תש"ע  
גם כשקראתי את הסיפור הייתי פה,
וגם כשקיבלתי את המייל בזכות הרשמותי לרשימת תפוצה של אתר האינטרנט של אור עציון הייתי פה, (המחשבה הראשונה והאנוכית מאוד שעלתה לי לראש איך שקראתי את מודעת האבל הייתה: הלוואי ולא פגשתי את אליסף חיים בשבו"ש, ואני לא יודע, ייתכן שדברתי איתו.), ואני כל כך שם, וכל כך איתך.
הסיפור הזה היה מאוד חזק. וגאוני כרגיל, עבורך.

לב לדעת.
כ"ד תשרי ה´תש"ע  
כ"ה תשרי ה´תש"ע  
אוף, אוף איתך. באמת.
כ"ה תשרי ה´תש"ע  
הנה. ידעתי. ומצאתי את זה לגמרי במקרה עכשיו. אחרי הפיגוע במרכז, מהדברים שכותבים בלי לחשוב. ידעתי שדרך החשיבה הזאת מוכרת לי:
להתרפק
על זכרון המוות
ליד הדלת, מתדפק
ומוותר
ואז עובר
לדלת של אדם אחר.

אבל אני ממש רוצה להאמין שזה לא ככה. שזו רק הקטנות שלנו כאנושיים, שאין איזו מכסה בלתי נמנעת לסבל, והמוות לא צריך לסמן וי ולדווח על שעות עבודה. אני באמת רוצה להאמין.
זו חשיבה של כאב ושברון, אבל זה סיפור של כאב ושברון אמיתי ומרגישים את זה בתוהו למרות שהוא כזה מסודר. אז זה כנראה חייב להיות ככה, לפחות כשכותבים.
כ"ה תשרי ה´תש"ע  
4, הסיפור הארוך בלבל אותי קצת..
כ"ה תשרי ה´תש"ע  
כ"ה תשרי ה´תש"ע  
אני לא בטוח שההקדשה לאליסף היא במקום, כלומר הניסוח הנ"ל
כ"ה תשרי ה´תש"ע  
כ"ה תשרי ה´תש"ע  
בד"כ קשה לקרוא דברים ארוכים כ"כ אבל המשכתי עד בסוף ולא רק שלא התאכזבתי, שמחתי שקראתי את זה.

תודה לך.
כ"ה תשרי ה´תש"ע  
כ"ז תשרי ה´תש"ע  
בס"ד

"מה אגיד ומה אדבר.."

בשורות טובות
כ"ב חשון ה´תש"ע  
איבדתי את הצפון לגמרי בשלב מסויים. אבל הייתי. וקראתי.
כ"ד אב ה´תש"ע  
זה גאוני. כמו סרט אימה אפל, שבסוף מתברר הצפוי- הוא דווקא מפתיע.
כמו מחלקים כרטיסי הגרלה באופן שרירותי. אחד מקבל את המקל הקצר. אנדנדינו.
בסוף כבר מישהו יפול.
כ"ד אב ה´תש"ע  
זה גאוני. כמו סרט אימה אפל, שבסוף מתברר הצפוי- הוא דווקא מפתיע.
כמו מחלקים כרטיסי הגרלה באופן שרירותי. אחד מקבל את המקל הקצר. אנדנדינו.
בסוף כבר מישהו יפול.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד