בנושא
בכרם
חדשות
 
ותחדש פני אדמה / _דינה_
בביכורים מאז כ"ז אב ה´תשס"ט

בס"ד

אני שונאת את הגבעה שאנחנו מתגוררים בה, בעלי ואני. מזה שלוש שנים.
אני מתעבת את כל מה שקשור בה, החל בנוף היבש והקוצני וכלה באנשים.
אני לא מסוגלת לשאת את המבטים המרחמים של המתחסדים האלו.
'כנראה שיש לה בעייה רפואית', הם חושבים לעצמם. כן, וזה במקרה הטוב.
"את חושבת שאולי חס וחלילה חס ושלום טפו טפו חמסה תאלצו להתגרש?" שאלה אותי פעם אחת אחת השכנות כשאלת אגב.
שמואל כעס, ברור. גם אני.
כעס זו לא מילה גסה בקראוון הרעוע שאנחנו שוכנים בו. הוא נמצא בכל אחת מפינותיו. מסתתר בתוך קופסת הסוכר, מציץ התחת לקפלי השטיח הסגול שבמאבטיה שכל כך קפואה בחורף שבחרנו בספונטניות בזמן ההכנות לחתונה.
החתונה שבה עוד הכל היה נראה זוהר כל כך.
"לבת נקרא אסתר", שמואל היה מקניט אותי אז. הוא ידע כמה אני אוהבת את דודה אסתר שהייתה מגיעה בפוזה פולנית ומתחילה למתוח ביקורות. הלוואי שהיו קוראים לבת שלנו אסתר. הלוואי שאפילו הייתה מתנהגת קצת כמוה אם זה מה שהיה מביא לנו איזושהי המשכיות.
שבת זה היום הכי קשה בשבוע.
הדלקת נרות.
"...וזכני לגדל בנים ובני בנים..." ומהשלב הזה של הברכה אני נחנקת מהדמעות בגרון. תפילת שבת. הלוואי שהייתי יכולה להשאר בבית מתחת לפוך ולישון עד מוצאי שבת. לא לראות כיצד אמהות כועסות על ילדיהן שמפריעים להן בתפילתן. הלוואי שהיה לי על מי לכעוס שהוא מפריע לי בתפילה.
אני יודעת שגם לשמואל זה לא כוס הקפה שלו לשבת שם מעבר למחיצה לבדו.
לבד. אנחנו כל כך לבד. הביחד שלנו זו הבדידות הגדולה ביותר שיכולה להיות.
התקשורת שהייתה חזקה בעבר התרופפה. כל חודש כשהוא היה תולה בי מבט שואל והייתי עונה לו בכאב "לא" רפה היה נשבר עוד ענף בעץ הזה ששתלנו עם זרעים של אהבה ומסירות.
אני לא יכולה לראות אותו מסתובב בכזאת עייפות. עיניים כבויות ומותשות מתמדת.
כשחזרתי היום מהעבודה שכבה מעטפה בתא הדואר שלנו.
"לכבוד נעמה ושמואל" היה כתוב עליה.
נעמה זאת אני נדמה לי.
זאת הזמנה לבר מצווה של יהל, בן דוד שלי. גדל הצוציק.
אני עוד זוכרת איך הייתי חולמת על ילד כמוהו. ילדון יפה עם כיפה גדולה ועיניים תמימות שלא נחשף לכיעור של העולם בחוץ.
"שלום נעמה" קול מפתיע אותי מאחור. אני מסתובבת. יעלי. "היי יעלוש" אני מחבקת אותה. יעלי היא חדשה פה. ילדונת בת שמונה עשרה שהתחתנה לפני חודש. היא עדיין לא השתפשפה בחוקי הגבעה. מעיזה להסתובב עם צמיד על הרגל. אבל אפשר לסלוח, היא פשוט מקסימה. אה, והיא לא בהריון. כשהיא תכנס בשעה טובה גם עליה אני אסמן איקס שחור וגדול. "הכל בסדר?" היא קוטעת אותי מהרהוריי. "אה, לא" אני בוהה מאחורי הגב שלה על המכולת החדשה שדוד חדד פתח. אני חייבת להתעשת. "רציתי להזמין אותך לבוא איתי לתל אביב, לים" יעלי אמרה בביישנות. מסכנה, היא קלטה לאיזה קן צרעות היא נחתה.
"תל אביב?" אני צוחקת בליגלוג. היא נרתעה לאחור באופן כמעט בתי מורגש.
"שיהיה, תל אביב" אני אומרת בטון של עושה טובות וממשיכה בנימה של וותיקות המקום: "נלך להרגיש טוב לעומת השיקצעס". יעלי הביטה בי מוזר וסידרה את הקשירה בכיסוי הראש שלה. "אז מתאים לך היום? עוד חצי שעה? יהונדב השאיר לי את האוטו" היא הרימה מולי צרור מפתחות עם המפתח של הרכב. "הולך" אני מחייכת. "אז אני אאסוף אותך מהבית שלך" "אין בעיה, תני צלצול כשתגיעי".
בכניסה לבית אני לא מוצאת את המפתח במקום הקבוע, בכד הקטן עם הפרח הצהוב שתמיד בורח לי השם שלו מהראש.כנראה שמואל כבר הגיע הבייתה. הדלת נפתחת. "נעמה?" הקול של שמואל נשמע מהסלון. אני נכנסת לשם. הוא יושב עם עיתון על הספה הזולה שהשגנו מהגמ"ח. "שלום" אני מחייכת אליו ומתיישבת לידו. "שלום" הוא מניח את העיתון על שולחן הקפה. חייב ניקוי. יש עליו יותר מדי טביעות אצבעות. "מה שלומך?" הוא מתעניין. "בסדר, אני נוסעת היום לתל אביב, אז תאלץ להשכיב את הילדים לישון לבד" אני אומרת בצחוק. "נעמה, די עם זה" שמואל לא מחייך אפילו. "טוב בסדר, אני אשתדל לחזור מוקדם, רק תקלח אותם" אני ממשיכה. "למה???" הוא הוא שולח אליי מבט כואב. למה אני מדברת ככה באמת? אני מזוכיסטית? "נעמה למה את נהפכת לכל כך שלילית לאחרונה?" הוא מביט בי בעיניו הכחולות שמעבירות בי תמיד גלי חום. "אני שלילית? באמת שמואל, קצת הומור לא מזק לאף אחד" אני קמה ומסדרת את הכריות התפוחות של הספה שנמעכו קלות.
פונה לחדר. במראה הגדולה נשקפת אלי אישה יפה. יופי כנראה זה הדבר היחיד שאלוקים חנן אותי. אה, וגם רחם. שלא עובד. כנראה. לפחות לא כי ללדת אלא סתם לסבול מכאבי מחזור כל חודש. לא משהו מעבר. אני שונאת מה שאני רואה במראה. הפלאפון שלי מצלצל. יעלי. מה, כבר עברה חצי שעה?
אני יוצאת לכיוון הדלת של הבית. "ביי שמואל, תאכל מהמרק, ואל תשכח להדליק את החימום בבית בערב, נהיה פה קפוא לאחרונה, שלא תצטנן." אני נגשת אליו ומעבירה יד רפה על שערו הבהיר. שמואל מביט בי בעייפות. המבט הכבוי הקבוע הזה כבר לא מפתיע אותי. "תהני" הוא מפטיר לעברי כמעט ביובש. "ואגב, ראיתי את ההזמנה לבר מצווה של יהל, שמת לב שזה מחר?" כבר הייתי צעד אחד בחוץ. "מחר? אז תגהץ לך מהערב בגדים". הוא לא מספיק להגיב והדלת כבר סגורה. קר בחוץ. לקחתי את הפליז שלו מהצבא. הדבר היחיד שמחמם אותי בחור הזה.
בתל אביב דווקא חמים יחסית. יעלי רוצה ללכת לים. "רציתי לשאול אותך כמה דברים" היא אומרת בהיסוס ופוזלת אליי. הרעש של הגלים חזק היום. הריח המלוח הזה עושה לי טוב. יש עוד דברים מלוחים שיותר ממני. "כן, תשאלי" אני מהנהנת. "זה נכון שאת ושמואל מונעים ילדים כדי להתבסס קודם כלכלית? כי אם כן אני ממש חושבת שזה נכון, אם יש לזה אישור מרב". "ילדה חמודה", אני עונה לה בטון שמשתדל להשמע הכי בסדר שיש. "אנחנו לא מונעים. אנחנו לא מצליחים" יעלי התכווצה והסמיקה. "אני מצטערת" היא לחשה בבושה.          
"אין לך מה להצטער" אני משיבה לה במרירות. גל התנפץ ברעש על השובר. הלוואי שיכולתי גם להתנפץ ככה ופשוט לחדול.
"לאף אחד אין מה להצטער. ש ה כ ל   נ ה י ה   ב ד ב ר ו"
יעלי מביטה בי המומה. "לא כואב לך?" "לא" אני עונה בלי למצמץ. אני רק מרגישה כאילו הכניסו לי חרב בבטן והוציאו והכניסו שוב.
נהייתי כבר מומחית לפוזה האדישה הזאת. האישה שתמיד בסדר. שתמיד מחייכת. אישתו היפה והמוצלחת של שמואל. שיא המה רבו של בן אדם.
"אתם עוד תזכו לזה", היא אומרת עם החן והתום שלה. אני מגכחת. עוד אשת אמונה אחת בעירנו ואני אשרוף את כל הקרוואנים כליל.

"תחייכו" הצלם מפתיע אותנו באמצע האכילה כמו כל צלם אירועים טוב וראוי לשמו. יהל באמצע הדרשה. שיצלמו אותו! למה אותנו? אבל אנחנו מחייכים. מגוהצים ומעונבים. 'זוג יפה' נוטים להגדיר אותנו. זה אחלה לקולאז'ים שמכינים לסבתא מכל הנכדים. שמואל ואני כבר הפסקנו להצטלם מזמן. תמונות של זוג זה נחמד כשזה באלבום או שניים. לא יותר. "נעמה, את בסדר? את חיוורת" שמואל הביט בי כשהצלם התרחק. לא הספקתי להגיד ג'ק רובינזון והקאתי עליו הכל. כנראה האוכל מקולקל. יימח-שמם של העובדים הערבים. 
העניין הוא שהמשכתי להקיא גם בימים שאחר כך, במיוחד בבקרים.
או שאני עומדת למות או ש...?
לא רציתי ללכת לרופא.
לא רוצה להתאכזב שוב. 
לבסוף כשנחלשתי לגמרי שמואל סחב אותי לשם בשיכנועים רבים.
הרופא טען שאני בהריון ואני בהיתי בו כאילו הוא משוגע. שמואל לא דיבר. 
יצאנו מהמרפאה בשתיקה. גשם של חודש שבט התחיל לטפטף על האדמה הקשה תחתינו. התיישבתי על סלע המומה. "בואי נעמה, זה לא בריא לך להתקרר" שמואל הושיט לי יד לקום. "לא" אני מסרבת. הוא מתיישב על האדמה לידי. המבטים שלנו מתנגשים. משהו בי התעורר. שמואל ניקה באצבעו את האיפור שהגשם מרח מתחת לעיניי. "להגיד כי ישר ה' צורי ולא עוולתה בו" שמואל מלמל. אני פורצת בבכי הראשון שלי מזה שלוש שנים. הדמעות שלי נוחתות על הסדקים היבשים שהבצורת השאירה.
ותחדש פני אדמה. 


המשכיות כאב כמיהה

© כל הזכויות ליצירה שמורות ל_דינה_
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ג´ אלול ה´תשס"ט  
הסיפור שלך נוגע מאד, עצוב מאד.
אני חושבתשההתחלה שלו חזקה יותר, בחצי הראשון ממש הזדהיתי ונכנסתי אליו. בחלק השני קצת איבדת לדעתי את האמינות שבנית. למשל, בשיחה עם יעלי. אני לא מצליחה לדמיין שיחה כזו. אם לזוג אין ילדים שלוש שנים, וזו כזו גבעה קטנה שכולם בה מרכלים על כולם, אין סיכוי שלא עלה בדעתה של יעלי שזו הסיבה, משהו כאן לא עובר.
והסוף, לדעתי, קצת הרס. לא שיש לי משהו נגד אופטימיות, אבל משהו באיך שהוא כתוב, עשה את זה פשוט מדי, אני לא בטוחה שאני מצליחה להסביר למה, אבל זה כאילו היה פתרון נוח מאד, אבל לא מאד אמין. אם החלטת לסיים כך, התהליך היה צריך להיות פרוש על יותר זמן, לשלב בתוכו חששות, משהו פחות חד, כי בשאר הסיפור יש עומק, ופתאום - פוף, הכל טוב, העולם מושלם, יופי. זה גרע מהאמינות. גם לסוף הטוב, צריך לתת יותר נפח ועומק.
זו הנקודה שהכי הפריעה לי,אבל כמו שאמרתי - רוב הסיפור נגע בי מאד, נהדר.
ג´ אלול ה´תשס"ט  
ג´ אלול ה´תשס"ט  
פשוט אין לי את האפשרות להעביר במקלדת את האהבה שלי לסיפור...
ג´ אלול ה´תשס"ט  
משום מה, הייתה לי הרגשה שלקראת הסוף עשית לזה קצת "זירוז". לא ממש מרחת אותו. זה טוב במובנים מסוימים, אבל גם לא כל כך טוב במובנים אחרים. בעצם, למי אכפת?! זה סיפור נהדר, אז למה להסתכל במובנים האחרים?

מה שכן, ראיתי בעייתיות בשורות מסויימות. יש דברים שהצניעות יפה להם. (סליחה על הבוטות. כן, גם לי כנראה לא תזיק מעט צניעות)

ד´ אלול ה´תשס"ט  
ומוסיפה - השיחה עם יעלי לא נראית אמינה במיוחד, אפילו אם נניח שהרכילויות בגבעה לא הגיעו אליה.
היא מתחילה מצויין:
"רציתי לשאול אותך כמה דברים" היא אומרת בהיסוס ופוזלת אליי

אבל שימי לב שאחרי השאלה היא ישר מחווה את דעתה:
"זה נכון שאת ושמואל מונעים ילדים כדי להתבסס קודם כלכלית? כי אם כן אני ממש חושבת שזה נכון, אם יש לזה אישור מרב"
הציפייה שלי מיעל היא שתתייעץ, שתרצה לקבל אישור לתחושות שלה - נראה לי די מוזר שהיא זו שנותנת את האישור.


בגדול - סיפור יפה ונוגע.
ה´ אלול ה´תשס"ט  
כל כך טוב לקרוא סיפור כל כך מלא תקווה.
יש לך כתיבה מעולה- השפה, הקצב, הדימויים הכמעט בלתי מורגישים שמתבלים אותך.
מאד אהבתי את העלילה גם, במיוחד הסוף עשה לי את זה- בנאלי או לא, זה פשוט יפיפה.
היתה לי צמרמורת כזאת בסוף כששוב הופיע הפסוק שמשמש כותרת- פתאום הוא קיבל משמעות חדשה ועמוקה שלי לפחות לא היתה מוכרת. כמו הלבשת אותו בסיפור שלך, וזה- אין מה להגיד- יפה לו!

וואי, את טובה.
רעות.
ה´ אלול ה´תשס"ט  
כל כך טוב לקרוא סיפור כל כך מלא תקווה.
יש לך כתיבה מעולה- השפה, הקצב, הדימויים הכמעט בלתי מורגישים שמתבלים אותך.
מאד אהבתי את העלילה גם, במיוחד הסוף עשה לי את זה- בנאלי או לא, זה פשוט יפיפה.
היתה לי צמרמורת כזאת בסוף כששוב הופיע הפסוק שמשמש כותרת- פתאום הוא קיבל משמעות חדשה ועמוקה שלי לפחות לא היתה מוכרת. כמו הלבשת אותו בסיפור שלך, וזה- אין מה להגיד- יפה לו!

וואי, את טובה.
רעות.
ה´ אלול ה´תשס"ט  
ממשמ רגש ואמיתי יישר כוייח

ירבו כמותך
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד