בנושא
בכרם
חדשות
 
מיתרי הגשר / רייזל
בביכורים מאז י"ט אב ה´תשס"ט

 בס"ד


"זה לא את זה אני יהיה קיטש כאן, נכון?"
"נכון. אנו לא מחובבי הקיטש אך ממכורי הרומנטיקה".
"אז משפט פרידה מקורי?"
"נתראה בשדות הציד הנצחיים?"

---

כאן זה התחיל, כשהידיד שלה עזב אותה תחת הגשר, לאחר שנה של כן או לא או אולי וזה כאב. הכאב התחיל במרכז הבטן וטיפס כמו סכינים אל החזה. מוריה רצתה להמשיך את זה לבכי אך גילתה שהכאב גדול מן הדמעות ובמקום זאת טיפסה על הגשר. מוריה עלתה על תורן הגשר הגבוה כספנית, שערה המתולתל מתבדר ברוח הקרירה, הסכינים בליבה הולמים חזק והעיניים מלאות דמעות שלא יוצאות. בכל כוחה הניפה את ידיה והחלה פורטת על המיתרים, בכח ובכאב, את קינת בדידותה.

קו עשרים ואחת שבדיוק עבר נעצר וכל נוסעיו היטו אוזן סקרנית ועורגת. הצרצר שהיה באדן חלון רחוק פסק נגינתו. כל בחורי נחלאות, רחביה וקטמון הפנו את ראשם לאחור, בנות רווקות מדירות צפופות הוציאו ממחטות ונגבו עיניים רכות. תינוקות החלו לבכות את צער החיפוש שנולד ארבעים יום לפניהם.

מוריה לא שמה לב לכל זה. רק לרוח הבוכה עימה, רק לידיה האדומות מפריטה ושרירי רגליה הכואבים מן הטיפוס. היא ראתה את הבחור העוזב בעיני רוחה. ואת זה שלפניו ואת זה שלפניו.

כך מדי לילה החלה מוריה לעלות על הגשר ולפרוט על מיתריו את בדידותה. "זה לא רומן, זו רק בדידות" אמרה לגשר ולטפה. "היכן אתה?" היתה שרה, "שובה למעונך- לבית מאוויך" היתה קוראת ומנגנת.

בחורים החלו לחכות לה עם פרחים בקצה הגשר. היו לה יותר הצעות מאי פעם. אפילו הידיד רצה לחזור אליה. אך מוריה הרגישה שמשהו לא אמיתי וחסר מאד.

---

מטרים ספורים משם, בישיבה הקדושה, ישב הבחור היחיד שלא שמע את נגינתה. ראשו היה שקוע בפיענוח סוגיות מסובכות. הוא היה אדם ריאלי עם חשיבה לוגית- מתמטית. אף התעניין במוזיקה בשעות הפנאי שהיו מעטות. מחשבותיו וליבו היו נתונים ללימוד התורה ובירור ההלכה. הוא לא ידע שהמוכרזת שלו מקוננת על הגשר מדי ליל בחצות.

הוא לא שמע את געגועיה אליו.
הוא לא שמע, התיישב על הקרקע ועסק בתיקון חצות.

---

הגשר נפקע אט אט.

זה התחיל בערב בו החליטה לצאת עם מכנסיים מהדירה. מיתר אחד נקרע תחת ידיה. היא לא התעצבה. כך כמעט מדי לילה היה עוד מיתר אחד נפקע. ועם כל פגישה ובחור ושברון לב והתרחקות---
מוריה כבר קצה בדייטים והפסיקה להקשיב לכל הצעה שהיא. אפילו בחורים שהתחילו איתה והיו נראים "דווקא בסדר" היו נדחים מפניה.

כבר חתמה חוזה לדירה בדיזינגוף מטרים ספורים מן הכיכר, דירה מרווחת ושקטה. ועוד היתה מנגנת אך נגינתה איבדה את אותו להט, וללא המיתרים המנגינות נשמעו דומות יותר ויותר לצליל אחד שבין מי לפה: "מהההההההההההה"

---

אף הבחורים התיאשו מלחכות לה. ובאותו לילה שכבר ארזה לעזוב- הלכה להפרד מן הגשר שהפך לחברה הקרוב הרחוק. חמישה מיתרים פקעו באותו ערב בו שברה נגיעה. עוד שניים נקרעו עם הג'וינט הראשון. שלושה מיתרים בלבד נותרו בו, מיתרים איתנים שקשרו אותה לירושלים, לעבר שלה, לבכי האחרון. היא עלתה אל הגשר ונגעה במיתריו. הפעם לא בכתה ולא שרה ולא נגנה, רק נגעה.

ודוד ישב בתיקונו.

הרוח נכנסה מבעד לחלון ונגעה בו, משהו פתאום נראה לו ריק והיה דבר חסר מאד בבכי החצות שלו. הוא נרעד וקם, התעטף בשאל הצבעוני, יצא החוצה לחפש-
מוריה עברה על פניו בראש מורכן בדרך לדירתה בפעם האחרונה. "אולי אתקשר לאחותי שתמצא לי כלה, לא טוב היות האדם לבדו".

---

מוריה הופתעה שיעל מהאולפנא חשבה עליה בכלל, הופתעה מעצמה שהסכימה להפגש עם בחור ישיבה, בלי לספר שהיא הולכת עם מכנסיים לפעמים, שיש לה נזם.

"היתה פגישה נפלאה", אמר דוד בחיוך ביישן, "אני רץ לתיקון חצות".
מוריה חייכה. "גם לי יש כמה דברים לתקן". היא נפרדה ממנו מאחורי הגשר ורצה לדירתה.
"מתי אספר לו על המכנסיים?" חשבה.

קול שבר נשמע מאחוריה. פטריית עשן התמרה השמימה מכיוון התחנה המרכזית, מכיוון הגשר, שהפך לשברי אבנים וברזל. מנגינה מופלאה עמדה באוויר. ולא רק בחורי נחלאות, קטמון ורחביה ולא רק תינוקות ואמהות ובחורות מחכות יכלו לשמוע את המנגינה, כל העולם סובב ראשו, הטה אוזן ושרק.

יעקב, שעבר שם במקרה, אסף את המנגינה אל חיקו והפך אותה ללהיט חתונות. היא נוגנה בחופתם של דוד ומוריה.

"אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי".

מוריה ודוד הקימו את ביתם בין נחלאות לקרית משה. מוריה בכיסוי ראש מלא ומכנסיים, דוד בכיפות צבעוניות וזקנקן,

ועד היום הם מעריצים של שווענק'ל.




סיפור קצר

© כל הזכויות ליצירה שמורות לרייזל
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
י"ט אב ה´תשס"ט  
אפילו מאד. החיבור של המיתרים, לגשר (ולגשר המיתרים =) ), לצערה של הנערה הוא יפה. תיאורי השירים והרגש מיוחדים. אבל הסוף איכזב....
"מתי אספר לו על המכנסיים", מוריה באיזשהו קונפליקט שנעלם מיד בשורות הבאות. ואז את מתחילה להעלים ראיות כדי שהסיפור ייגמר.. (היה נחמד, מנגינה שמחה, חתונה, ושווע'נקל הלא-קשור). למה??? למה לא לתת לסיפור להמשיך קצת עד הסוף היפה?
עכ"ל...
י"ט אב ה´תשס"ט  
הרעיון של הגשר מעניין. ולא יודע, אבל חסר משהו בסיפור הזה.
י"ט אב ה´תשס"ט  
אבל איכשהו, בעיני, היה בשימוש יתר בסיפור.
בעיני מיתרים תמיד מתקשרים למשהו עדין, משהו שמספיק להזכיר מעט, שלא צריך להבליט.
אני חושבת שהקורא היה מקשר ומבין לבד, גם אם לא היית מדגישה אותם כמוטיב מרכזי כל כך.

מעבר לכך - סיפור עם בסיס טוב בעיני, אבל כדאי לפתח אותו.
גם כי הסוף בא מהר מדי
גם כי למעט המיתרים, חסר עומק לדמות הראשית (ואת לא חייבת להסכים איתי, מה שחסר לי לא בהכרח חסר לאחרים)
וגם כי למוטיב הזה, של המיתרים, יש הרבה לאן להתרחב והרבה לאן ללכת, והסיפור נדמה לי כאילו קצר עליו.

מסכימה עם המגיב שמעלי: שווענקל ממש לא קשור ונראה תקוע בסוף.
י"ט אב ה´תשס"ט  
הסיפור נכתב לפנות בוקר, ב5
בדירה של חברה- מאחורי הגשר.

תודה על הנקודות לעיבוד, אקח אותן
ואשתדל לעבוד.

בעזרת ה'.
חשבתי שהוא יהיה הומוריסטי אבל חברה שקראה אמרה שהוא בכלל לא.

תזכו למיצוות וחתנים
כ"א אב ה´תשס"ט  
אהבתי את המיתרים, אהבתי את היכולת לראות בגשר המכוער הזה סיפור נהדר כ"כ. ושמחתי שבסוף הוא שמע לפחות את פקיעת המיתרים.
[אבל הסוף, למה חייבים סופים?]
וזה שהגשר מתמוטט בסוף נישמע לי נהדר.

עֹז
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד