בנושא
בכרם
חדשות
 
לשחק מסירות עם המוות / chi12
בביכורים מאז י"ז אב ה´תשס"ט

היום שבו פגשתי את המוות נחרט בזיכרוני כמו דם שנשפך על צמר גפן נקי. הרבה מחשבות הטרידו אותי באותם ימים -  אמונות ילדות נראו כלא אפשריות. חלומות שבעבר התפללתי אליהם, דמו לאבנים שאין איש הופכם... אין פלא שהמוות הרשה לי להתקרב אליו, הוא ידע כמה אני סובלת, ורק רצה לעזור לי.

הוא נכנס דרך החלון הפתוח, הישר מהטבע הפראי. הוא נראה קצת אפל, אבל בעיקר אנושי. בהתחלה לא זיהיתי אותו. נופפתי לו בשלום, ושמחתי שהבחין בבדידותי. הוא הנהן בשתיקה והניח לי לדבר על בדידותי.  

רציתי להכיר את היחיד שזיהה שאני בודדה, ולכן שאלתי אותו לשמו. הוא ניסה להתחמק מלהגיד את שמו, אבל התעקשתי ולבסוף הוא אמר: "מוות". זהו שמו. נבהלתי, אבל לא ידעתי איך אני אמורה להגיב,  אז חייכתי במבוכה.

הוא חייך אלי חיוך זקן ומותש, ואמר שיספר לי סיפורים כי הוא יודע שאני מסוגלת להקשיב. הוא סיפר לי על שנים של אבדון, על כאב לא נגמר ופחד אין סופי. אני ידעתי גם את מה שלא סיפר, על התקוות הדוממות, והחיוכים שהופכים לשקרים. חיבקתי אותו חזק, והתנחמתי.

בתוך ידיו העתיקות פרץ בי שטף של אנרגיה, והתחלתי לצחוק עד שהשתעלתי. כשנרגעתי הבנתי שאני חייבת לעשות משהו עם ההתלהבות הזאת, והצעתי לו: "בוא נרד לחצר לשחק מסירות!" משכתי בידו של המוות, וטלטלתי את כל גופו. ברגע עוררתי אותו מתרדמה בת שנים, והוא רץ אחרי כנער.

הכדור נזרק בינינו, מגשר את כל הפערים. מעולם לא שיחקתי במשחק כה מהנה! המוות לא פספס את זריקותיי. אני בטוחה שלו היה מפספס, לא היה נמנע מלרוץ אחרי הכדור כמו חברותי.

בפעם הראשונה בחיי שיחקתי עם יריב ברמה שלי. כזה שלא מתעייף אפילו אחרי חמישים זריקות. בכל יום שיחקתי איתו, בכל רגע פנוי שהיה לי. מעולם לא שבעתי מהמשחק איתו ולא רציתי להחליף את המשחק. בזמן המשחקים סיפרתי לו על החברים שלי בכיתה, על המשפחה שלי, והוא סיפר לי על חייו הארוכים. סודות שרק הוא ידע נגלו אלי, ומילאו אותי בשמחה.

יום אחד אמרתי למוות, שאני אצטרך לעזוב מוקדם, כי הבטחתי לשחק עם חברותי. פניו של המוות הקדירו בכאב. לרגע לא יכולתי להביט בפניו, ואז הוא השיג שליטה בפניו, והפך אותם לאנושים יותר.

שיחקנו ביחד עוד זמן מה, אבל בפעם הראשונה המשחק איתו היה מכאיב. הכדורים שלו פגעו בי חזק. עדיין אהבתי אותו בכל ליבי, ולכן לא הפסקנו את המשחק.

המשחק נגמר, והייתי צריכה לחזור הביתה. ידיי רעדו, הרמתי את הכדור כשאני מביטה במוות. חיבקתי את הכדור חזק, לא רציתי לעזוב ולהיפרד. המשחק היה מאכזב, ולא יהיה אחר. הוא שתק. רציתי להגיד לו שאני מצטערת, אבל לא הצטערתי.

"אני מצטער!" הוא אמר עם דמעות בעיניו, "אני הכאבתי לך היום."
לא עניתי לו דבר, לא יכולתי, הרגשות שבתוכי התגעשו ועמדו להישבר. הוא שתק נצח, וחיכה לתגובתי. "אני לא אשכח שהייתי חבר שלי כשאיש לא הבין אותי, אני מבטיחה."
התקרבתי אליו, חיבקתי אותו, הסתובבתי והלכתי. יותר לא ראיתיו, ולא שמעתי אותו קורא בשמי.

שנים חלפו מאז אותו היום, ושמעתי ממנו רק שמועות קלושות. פה הוא הבהיל משפחה, שם הוא הנחיל עצב גדול. התחלתי לחשוש ממנו, מידידי משכבר הימים.  מסיפוריהם של אנשים אחרים הוא נשמע מאיים, מפחיד, מסוכן או רחוק מאד. איש לא קרא לו ידיד.
איך זה שאני נאבקת בעצמי אם להאמין לאנשים שבקושי מכירים אותו כמוני? התמיהה שלי הייתה אמורה להיות ברורה, הרי אני זוכרת ומרגישה.

אני בוחנת שוב את העולם בו אני חיה. מנסה להבין אם מה שחשבתי בתור ילדה עדיין יכול להיות נכון למרות כל השקרים שהוחדרו בי מיום הולדתי.  אני יודעת שהמוות הוא חברי. לא משנה כיצד אנשים אחרים מתייחסים אליו או כמה שנים עברו מאז נפגשנו, הוא תמיד היה ויהיה חברי. אנחנו עוד נפגש שוב, אני יודעת, לא כאויבים, אלא כחברים ותיקים.

 

 



התבגרות מוות משחק

© כל הזכויות ליצירה שמורות לchi12
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ח´ תשרי ה´תשע"ב  
אין לי מושג מאיפה שאבת את הרעיון המקסים הזה... זה קטע תמים ובוגר כאחד. וזה מקסים בעיני. קראתי אותה שוב ושוב וכל פעם גיליתי קטע חדש,מקסים!
ט´ תשרי ה´תשע"ב  
מעניין..
י"ג תשרי ה´תשע"ב  
חזק וכתוב טוב מאוד.
כאילו נסחטו כל הטיפות של העומק ונקודות החשיבה.
לענ"ד דורש קריאה חוזרת.
תמשיך/י...

תהלה.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד