המלצת העורכים
בנושא
בכרם
חדשות
 
החוב: חלק שני / זליג שפיץ
בביכורים מאז כ"ה תמוז ה´תשס"ט





בטוח ששמעתם על הסיפור שלי.


במקרה הטוב נתקלתם בו כשהופיע בזמנו בעמוד האחורי בעיתון, מדור הביזאר של 'מעריב' המוגדל בסוף השבוע. או שמא במודעות הקטנות באינטרנט שם כיכב לכמה שעות, עד שהתחלף ברכילות הזויה אחרת באותה רמה על אדם מגרמניה שאכל את אשתו. יתכן שגם אצל שולחן השבת שלכם הוא ביקר, האסון הקטן הפרטי שלי, מפה לאוזן, וסחט הזדעזעות מהירה וזמנית או חוסר אמון. אויש זה נורא, התחלחלתם והעמסתם עוד מנה של בשר בקר. 

במקרה הרע אתם שייכים למעגל המשפחה, השכנים, או החברים שפעם היו לי. בחלקכם נפלה הזכות להיות מהמאושרים המאשרים: כן כן, זה באמת קרה, מכיר את הבחור והבחורה. גם מחייכם נעלמתי כשעזבתי ועקרתי לגור במקום רחוק. אתם אלו שאם אשוב, לא תהיו מסוגלים עוד להביט בעיניי מרוב רחמים.

אני עצמי איני יכולה להביט בעיניי.

לפעמים, כשאני מנקה טוב מדי, אני רואה את פניי מבליחות לרגע על השולחן המבריק, משתקפות אליי לאחר חלוף המטלית. כשזה קורה אני ממהרת לרסס שוב את החומר, לכסות בשכבת בועות לבנות צפופה את העיניים שאני לא מזהה יותר, את האדם ההרוס והזר שהפכתי להיות. כבר שנתיים שאני לא יכולה להסתכל. מעדיפה להתכחש לקיומי. אפילו אם זה אומר שאני צריכה להעביר עוד ניגוב, וממילא עוד ריסוס, וכמו השחור והרע הזה שצמח בתוכי, גם זה לעולם לא מסתיים.

אני בורחת אל הניקיון. מתמסרת אליו ומשקיעה בו, נבלעת בהדחקה שהריכוז בו מעניק לי. אלו הם החיים שלי מאז שנחרבו קודמיהם, ובהחלטה נחושה איני מתלוננת. יחסית לרע במיעוטו, זה נפלא. בלי משפחה שתרחם, אנשים שיתלחשו ויצביעו, זרים שיזדעזעו מהסיפור שלי שהופץ אחוז טירוף במיילים, שהגיע כדמיוני ומרחיק לכת לאתרי יצירה ופרוזה, שהפך למיתוס של רוע עד כי לא האמינו שהתרחש באמת. בלי חברות, (פרט לאחת או שתיים הכרחיות) שברוב טיפשותן שלא תאמן ינסו בעדינות להכיר לי בחור אחר. בכל אלו כבר מאסתי שבוע אחרי שזה קרה. עזבתי את מקום מגוריי, הפסקתי את לימודיי. שיניתי את יעודי ואת מטרותיי. שיניתי את שמי.

אני מרימה עיניים מדלי הספונג'ה ומגלה שהחשיך בחוץ. אורית בדיוק יצאה מחדרה כשהז'קט כבר על גופה, והיא חולפת על פניי בדרכה החוצה. "נעמי חמודה, על דלפק רק ניגוב שטחי. ואל תשכחי לנעול, בסדר? לילה טוב!" אני מהנהנת בהכנעה ומבטאת 'לילה טוב', אך לא משקיעה עד כדי קול. במקום זה אני מביטה בדלת הנסגרת וחוטאת ברגע של הפוגה. עוד לא התרגלתי שפונים אליי כנעמי. התרגלתי לעובדה שחיי הסתיימו, שנשמתי הושחתה, שפעם הייתי מלאת חיים, יפה, שנונה וחריפה והיום כבר לא, אבל לא לשמי החדש. אולי אני לא אוהבת אותו, ושיניתי אותו כדי לענות את עצמי.

הטלפון שלי צלצל פתאום ולא בער לי לענות. כלום לא יבער לי יותר לעולם, ויש בזה גם צד של ברכה. הצלצול הזה הוא ממילא מאורע נדיר כשזה למעלה משנה יש באלפון החדש שלך שלושה מספרים בלבד. אפילו את אבא חסכתי משם, כי מאז מה שקרה הוא מעדיף, באופן כללי, לא לדבר. באדישות נחושה קמתי אל הדלפק כדי לנגב אותו.

בלילות בהן אני בוכה ללא הרף, אני מזכירה לעצמי שלפחות הסיוט עצמו הסתיים. שלפחות עכשיו אני לבד, אדונית לעצמי ועד כמה שזה עלוב במצבי - חופשייה לחיות. בלי מבטים כאן, במקום בו לא מכירים אותי כלל ולא יודעים מי הייתי. טוב לי ככה, הלוואי שיחשבו שנולדתי מלצרית. העיקר שהנצח האיום ההוא מתחת לחופה כבר הסתיים.

שנתיים, ולא החלמתי. שנתיים שאני מנקה רצפות ורושמת הזמנות בשביל לשכוח את עברי. טיפות מים בורחות לי מהמטלית שאני סוחטת מעל הדלי, ונוטפות בקול. זו הייתה נקמה. מתוכננת היטב, בציניות ורשעות טהורה מהסוג הטהור ביותר. אני לא שמה לב שאני סוחטת חזק מדי. אבל לפחות זה נגמר, אני חושבת ומרפה מחומרי הניקוי. לפחות לא אשמע ממנו יותר לעולם.

ואז אני עונה סוף סוף לטלפון, והכל מתחיל שוב מחדש.


                                      *      


הוא השתנה כל כך.

הידיים שלי רעדו. עדיין עם הסינר של המסעדה, עמדתי נטועה, ובו זמנית הרגשתי שאני רוצה גם לעמוד כאן לנצח וגם לנוס על נפשי. הוא מטר ממני, קרוב כמו שלא היה מאז נטש אותי ביום חופתי, כמו שחלמתי וגם יראתי כל כך שיקרה.

נועם.

הוא גידל זיפים והתרחב. כנראה חי טוב. ולמה שלא? הוא, מן הסתם, לא התמודד עם לילות בלי שינה ותקופות דיכאון. לא, ידי נקמצת לאגרוף על המעטפה שבכיסי, הוא נקם בי כיאות והמשיך הלאה. בעיותיו נפתרו, ואני נותרתי לחלום שוב על הרגע הזה, בו אוכל לעמוד מולו מלאת שנאה ולהיישיר אל עיניו מבט.

"אני שונאת אותך," אמרתי.

המילים מתפזרות באוויר. שקט. אני מגלה שזה לא אותו דבר כשעיניו עצומות ואי אפשר להביט לתוכן.

מכשיר ההנשמה של נועם מצפצף, והלב שלי מפספס בפעימתו את הצפצוף רק במאיה אחת בכל פעם. אני מנסה להסדיר את נשימתי כדי שליבותינו יפעמו יחד. אבל שלי רק מאיץ בעוד שלו הופך נינוח, ואני מגלה שלמרות הרצון העז, למרות המעטפה שחייבת להימסר, כנראה שמזל שהוא לא עומד מולי ער. כנראה שאני עוד לא מוכנה.

"זו הייתה תאונת דרכים," דקלה אמרה בטלפון, מגששת, בודקת דרך הקו מה המידע הזה עושה לי. "הוא ו... ארוסתו," היא מהססת, "עמדו יחד בטרמפיאדה עמוסה במיוחד כשנהגת מהנתיב הנגדי סטתה ופגעה בהם ובאדם נוסף. האדם הנוסף מת במקום. הוא וארוסתו מאושפזים יחד... באותו בית חולים. היא במצב קל. נועם... כבר לא בטוח אם..."

אני זוכרת איך הדלפק נספג במים כשדיברה, בניגוד גמור להוראות שקיבלתי. "והנהגת," בלעתי את רוקי והתאמצתי בהעמדת הפנים. סתם עוד תאונת דרכים שפרטיה נלווים אליה. "פגע וברח," אמרה דקלה. "זה היה בחדשות לפני ארבעה ימים. אומרים שכנראה הייתה שיכורה."

פגע וברח, לוחשות שפתיי, ובדיוק כשזה סוף סוף קורה - שני הלבבות שלנו נוקשים יחד, אותו דבר, כמו פעם, אני לא מצליחה לעצור מחשבה זדונית. פגע וברח. אם זה לא צדק פואטי, אני לא יודעת מה כן.


כן. צמח בתוכי הרוע.

אני יודעת שאנשים רבים המכירים את הסיפור שלי עשויים לטעון שהרוע היה בי מאז ומתמיד; מה שעשיתי לנועם בתקופת אירוסינו הראשונה מוכיח את זה עד כדי הצדקה לנקמה שלו בי. אגב, שומעי הסיפור בדרך כלל מתחלקים אוטומטית לשתי קבוצות, פעם היה נדמה לי שזה לפי בנים ובנות: מזדעזעים, ומזדעדעים אבל מבסוטים בשביל הבחור שאיזה גבר הוא יצא, איך הוא הראה לה. לא תמיד אני חשה כלפיהם טינה. אני יודעת שמה שעשיתי היה אכזרי. לפעמים חוזרות אליי תמונות. אני רואה את החופה שלי, הראשונה. אני רואה איך הכל לבן סביבי, את ההמון המחייך שהגיע כדי לשמוח בשמחתי. את הרב, את הוריי, את הטבעת. וצדודית אחת, הנצמדת לפאתי הגן, אפלה, שחורה, שעיניה אומרות בתום טהור - איך לא שמתי לב לזה אז? אני אנקום בך על זה.

צעדים תולשים אותי מהזכרונות. דיבור מוכר ומהיר, כנראה בטלפון, מתקרב מרחוק. אני ניעורה, ליבי פועם מהר יותר, מאבד את האחידות עם של נועם, ואני נקרעת מתוך צורך לקבל החלטה מהירה. אני חייבת לעזוב. אסור שיראו אותי. להשאיר את המעטפה כאן וללכת בלי לחזור! לא. זה עדיין לא הזמן. האישה שכמעט הייתה חמותי נמצאת כבר בסף החדר ואני סבה על עקביי וטסה דרך הדלת השנייה שתודה לאל שיש. ופתאום, בלי להרגיש, ותוך כדי, ובבת אחת, הבנתי מה עליי לעשות.


אז החלטתי להתקשר. היה לי את המספר כבר הרבה זמן, כמובן. אבל במצב ההוא, בעודי מתחבאת כמו ילדה פתטית בין מכונת קפה לעמוד אינפוזיה מיותם, טרם ידעתי מה אומר. המעטפה המקומטת הייתה ספוגת זיעה, וליבי עוד פעם מהמפגש הנורא שכמעט קרה לי. הייתי צריכה למצוא כיסא, לשבת ולהחליט. ידעתי שתוך דקות אדע מה להגיד, רק שטרם הייתי בטוחה כיצד זה ישרת אותי. פסיכולוגית זה יעזור בטוח, חשבתי. אולי אדע אחר כך יותר. ליטפתי את מכשיר הפלאפון שלי, מיום חתונתי לא השתמשתי בו כדי לחייג. הלב שלי החל להרגע. כדי לחשוב מה לומר, עשיתי את מה שאני עושה תמיד כשאני רוצה לכעוס. החזרתי את עצמי לאז. לחופה ההיא, הארורה. עצמתי עיניים. הלב שלי פעם כמו של נועם, שוב.


פתאום שתיים בלילה. הפלורסנטים המיותרים מכובים, הנוודים עם הטפסים מהמיון אינם יותר, מערכות הכריזה שקטות. אני נבהלת לגלות שאני עדיין בבית החולים. איך לא העירו אותי כשנגמרו שעות הביקור? אני מציצה סביבי, מתרגלת לחשיכה היחסית. יש כאן כמה אנשים גם בשעות כאלה. המשפחות הקרובות, שעושות משמרות על מיטות יקיריהן. אלה שצריכים להישאר. אני נעה בכבדות, נאנקת לגלות שנתפס לי הגב. את הפלאפון איתרתי שמוט לידי ואספתי אותו. כנראה, חשבתי תוך כדי חיוג, שגם אני צריכה להישאר.

היו הרבה צלצולים. לא הגיע תא קולי. חיכיתי בסבלנות, ידעתי שזה יגיע. אחרי משהו כמו נצח, היא ענתה לי.

"הלו," היא לחשה, ניעורה מהשינה אל המכאובים.

"את יודעת מה הוא עשה לי?" נזרם ממני הארס אל האפרכסת בלי מעצור. וזה בכלל לא מה שתיכננתי לומר.

היה שקט. "מה?"

הרגשתי שאני רועדת.

"כואב לך? את סובלת, הדסה? את חושבת שחמישה שברים וכווייה, זה כואב?" אני מרגישה דמעות חמות, ומרגישה ילדותית, קטנה, וחסרת אונים.  

"מי זאת?"

"מה, הוא לא סיפר לך עליי?" צחקוק עצבני ומזויף נפלט ממני. "הם כולם שיתפו עם זה פעולה? התנהגו כאילו שום דבר מעולם לא קרה? הסתירו ממך את סיפור הנקמה הגדול בנעמה?"

הדסה השתעלה. אחר כך היא נשמעה קצת מבוהלת. "אני לא מבינה על מה את מדברת."

"זה בסדר. אני צריכה שתביני משהו אחר. בגלל זה התקשרתי. כדי שתביני שאני חייבת. אני באמת מצטערת הדסה, אבל אני חייבת."

באמת. באמת שהרוע לא היה בי לפני כן. באמת שהוא חדש, התפתח ונבט בי כמו סרטן, קוצים שגדלו פרא לאחר השריפה. הוא לא היה בי, ועכשיו הוא הדבר היחיד שיש בי.

"להבין שאת חייבת?" היא לא הבינה. "חייבת מה?"

"לנקום בכם חזרה," הסברתי בפשטות, וסגרתי את המכשיר על הנערה שכמוני, פעם, לא ידעה מאיפה זה בא לה.


                             *             *            *


הפסיכולוג שלי אומר שמצבים נפשיים מביאים אנשים לעשות מעשים שאי אפשר לשפוט. כלומר, כשנועם היה מרוסק מבחינה נפשית, ארב לי בפאתי הרחובות ועקב אחריי, אפשר היה לחזות מראש שיעשה משהו קיצוני. האם זה אומר, אני תוהה, שהעובדה שעכשיו אני עושה את אותו הדבר, מפטרלת מחוץ לחדרו של נועם ומסרבת לעזוב את בית החולים בלי להבין אפילו למה, מעידה על כך שאעשה משהו שאתחרט עליו? ומה זה בכלל אומר על עצמי, ההתעסקות הזו בהם, ההיצמדות לפתח חדרה של הדסה והאזנה כפייתית לשיחותיה עם ליאור? ולמה אני אורבת למשפחה הזאת של נועם, וברגע שבו כולם נעלמים אני חודרת אל תוך החדר ומגניבה בו מבט רק כדי לנוס שוב כשהאויב מתקרב? האם אני נהנית מהמשחק הזה, או שמא אני סתם פתטית?

האם אלו הם המעשים שלי שאי אפשר יהיה לשפוט, או שהרע מכל עוד לפני?


הדסה רייכר שכבה על סדיני בית החולים, עיניה פקוחות וקבועות בנקודה אחת בקיר. בדיוק בדקה שבה נפתחו הביקורים נכנס לחדרה ליאור חדור אנרגיה חיובית ומרץ.

"שמעתי שעוד שלושה ימים כבר יוכלו לשחרר אותך. איך את מרגישה?"

אבל הדסה לא הוציאה יותר מהנהון. היא נותרה חולמנית גם כשליאור עדכן, בקצת פחות התלהבות, במצבו של נועם, במתרחש במשפחה ובההערכות של הרופאים. בסוף, לאחר שכבר הבין שמחשבותיה נתונות במקום אחר לגמרי, הסיטה אליו את מבטה.

"ליאור, מי זו נעמה?"

המשפט שליאור התחיל, על סיבוך במשהו שקשור לריאות, נקטע. הוא הביט בה מופתע ולא מופתע, אולי קצת בצער, ונאנח בלי קול. לא יתכן שלא הייתה יודעת מזה לעולם, בזה כבר לא היה לו ספק. נעמה עצמה כבר חשדה בעבר. היא שמעה התלחשויות. היא שמעה איזכורים עצבניים על "מה שהיה" שנעלמו בלי פירוט והושתקו ברגע שפסעה לתוך החדר. ועכשיו, בעיתוי עצוב למדי, מישהו נשבר וגילה לה.

"את יודעת שנועם היה מאורס לפנייך."

"כן."

רק עכשיו ליאור הרגיש חופשי להתיק ממנה את המבט. בדרך מסויימת, גם הוא הרגיש רע. עד היום הרגיש כך. כאילו שבמידה כלשהי, גם הוא אשם בתוצאות הסיפור ההוא.

"הוא עזב אותה, נכון?"

"כן. הוא עזב אותה."

הדסה נעצה מבט. הרבה שאלות צצו במוחה, אבל הרגישה את הצורך לסנן. ידעה שצריך לסנן. ידעה שעכשיו יש זמן רק למה שעיקרי, שחשוב. "באיזה שלב, ליאור?"

ליאור השתהה. קיווה שלא יגרום נזק בלתי נמנע לחברו מחוסר ההכרה.

"בחופה."

הדסה השיבה את מבטה לנקודה ההיא שעזבה לפני כן. "אלוהים ישמור, ליאור."

"זה מה שכולם אמרו," ניסה להגניב חיוך. זה לא עבד. הדסה עטפה את פניה בכף ידה. "לא פלא ש... תאונת דרכים כזו. בזמן כזה. כל כך הרבה טינה כלפינו. זה דבר שמשפיע המון בשמים."

הוא הנהן. אילץ את עצמו להסכים עם כל דבר שתגיד בשלב זה. הוא הרגיש רע באותם רגעים. בשבילה, בשביל נועם, וגם קצת בשביל נעמה.

"מה שמה, שוב?"

הוא אמר, "רבינוביץ'. נעמה רבינוביץ'."

הדסה שקעה במחשבות. הוא ניסה לתת לה את המרחב ולפענח את מבטה, והרגיש שהיא מרחמת עליה, על הבחורה העזובה והכואבת. הוא לא ידע איך התוודעה אליה פתאום, אבל זה כבר לא היה משנה.

"אני יכול..." הציע פתאום, משלא חשב על רעיון אחר, "אני יכול להשיג לך תמונה שלה. את רוצה?"

הדסה התעשתה והתנערה. "לא." אמרה בתקיפות, נזכרת בשיחת הטלפון. "לא. לא, אני לא רוצה לראות אותה." היא חזרה להתכרבל בשמיכת בית החולים, וידעה שעליה להתלבט על מה היא כן רוצה.


התקשרתי לאורית והודעתי שלא אגיע היום לעבודה. התירוץ "אני לא מרגישה טוב" שוב עשה את שלו עם התקינות הפוליטית בכל הקשור לשקרים, והזכיר לי כמה פעמים השתמשתי בו בשנה החולפת. ניתקתי את השיחה, ושלפתי כמה שקלים עבור מכונת הקפה שאת מחיריה כבר הכרתי.

אני לא יודעת למה אני נשארת כאן. לא מבינה מאיפה התשוקה לעמוד שוב ושוב ליד מיטתו של נועם ולהתעדכן במצבו דרך פירורי המשפטים של הרופאים אל המשפחה, עליהם אני מציצה מהצד. ידעתי רק שזה הכיוון הנכון עבורי עכשיו. הייתה לי הרגשה כזו. ובעולם החופשי שבחוץ, לא היה מי שיחוש בהיעדרי.  

מצחיק שהפלאפון צלצל דוקא עם המחשבה הזו. הצצתי בצג שלו, ועניתי בלי להיות מופתעת מדי.

"כן?"

"טוב. מה את רוצה?" היא שאלה.

באיחור גיליתי שכוס הקפה חמה מדי לאצבעות שלי. באנקה אילמת הנחתי אותו מהר מדי על השולחן, וטיפות קטנות אבדו ממנו. "מי אמר שאני רוצה משהו, הדסה?"

"אז למה התקשרת אליי בלילה?"

"את לא היית מתקשרת?"

יכולתי לשמוע את נשימותיה בזמן שניסתה לדמיין עצמה בנעליי.

"אני מצטערת שצעקתי, הדסה. אבל לא היית מנסה לשנוא מישהי שתפסה את ארוסך? לא היית מקנאת בה?"

"לא תפסתי אף אחד."

החלטתי להניח לכוס להתקרר מעצמה. קמתי, ונעתי בצעדים מדודים לאן שגופי הוביל אותי. "ברור שלא. הכרת אותו במקרה מעל דלפק של חנות, או בהמתנה לתור של רופא עיניים, או ליד העגלות בסופר. הייתה סיטואציה מצחיקה, פתאום הוא היה מעורב בה, הוא גילה כמה שאת שנונה ואת אהבת את הדרך שבה הראש שלו עובד." פתחתי דלת שעמדה בדרכי, ועברתי את מפתנה. "אחר כך יצאתם וגם אז לא חשבת שזה רציני, עד שבוקר אחד כבר לא יכולת יותר בלי החיוך שלו, התום שלו והעיניים היפות דרכן הוא רואה את העולם באור שפשוט משלים עבורך את התמונה. פגשתם את ההורים, היה מצחיק במיוחד אצל שלו, מצאת שפה משותפת עם האחות הקטנה שלו ועם ליאור, זה חיזק במיוחד את הקשר והיום את פשוט יודעת שהוא האיש שלך, משוכנעת שמילה שלו לשאת איתך לאישה ולגור בבית חד קומתי בישוב בשומרון, זה בערך ככה, לא?"

אני חושבת שהנשימה של הדסה נעתקה. החלפתי את האוזן של הטלפון וחשפתי את הקלפים.

"תעזבי אותו, הדסה."

היא הייתה חייבת לסרב, זה היה חוק פיזיקלי. "לא, את האחרונה שיכולה לומר לי דבר כזה."

"אני הראשונה," תיקנתי אותה. "וזו אפילו לא אני. זו את בעצמך. את לא ממש ישנת אחרי שדיברנו, נכון? שכבת וחשבת. ואז ליאור הגיע וסיפר לך הכל. ומאז את נחרדת, תוהה מי האיש שאיתו הסכמת להתחתן. מבינה לאט לאט שהוא מכיל בתוכו רוע מדהים, שהוא רקוב מבפנים ועל גבול המטורף. את מתה מפחד לגלות את זה כשיהיה מאוחר מדי. כמעט נהרגתם יחד בתאונה, ועכשיו כששניכם מאושפזים התזמון גרוע מתמיד, אבל את יודעת מה עלייך לעשות.

"תעזבי אותו. לא כטובה עבורי, את לא חייבת לי כלום. תעזבי אותו לטובתך."

נעמדתי. היד הפנויה שלי נגעה בברזל הקר של מעקה המיטה. נועם ישן בשלווה, ונשם נשימות קצובות.

"וכשהוא יפקח עיניים, אני אעמוד כאן, ליד המיטה שלו," לחשתי לה, חושפת סוף סוף לה ולעצמי למה אני נשארת, "ואוכל לבשר לו את זה. הוא ימצמץ וישאל מה קרה, מה אני עושה פה ולמה אני מתכוונת.

"וזו, הדסה, תהיה הנקמה שלי."

שתינו לא אמרנו יותר כלום. לא היה מה להוסיף. סגרתי את המכשיר.


                                               *


כתבתי המון מכתבים.

בשבוע הראשון לא הפסקתי לבכות. העיניים שלי היו אדומות בלי סוף, ונזכרתי בלאה אימנו שמספרים עליה שריסיה נשרו מרוב בכי על אהובה. חשבתי שאאני מהווה תקדים ביכולתי להגיע למצב הזה.

אחרי שברחתי מהבית, עברתי חודש של התבודדות. לא הוצאתי מילה מהפה, לא עניתי לטלפונים, ואיבדתי שמונה קילו. ישבתי ושיחזרתי את החודשים האחרונים, מכאיבה לעצמי ונהנית מזה.

אחר כך הגיעו גל השנאה וגל הרחמים העצמיים. ואחרי כל זה, התחלתי לכתוב.

כתבתי לו לילות שלמים. בלי לעצור או לחשוב בין מילה למילה. בהתחלה שפכתי הכל בלי אבחנה או סדר, עם הרבה 'למה' ודמעות שחזרו שוב מהשאול. משם, לאט לאט, הדברים החלו להסתדר. מצבי לא השתפר במאום, אבל ידעתי לחלק ולמיין לפי קטגוריות מה מכעיס, מענה ומחליא אותי. לילות שלמים כתבתי, זה הועיל לי יותר משינה. והחלום שלי היה שיום אחד, כשמשהו טוב יקרה ואוכל להביט על נועם מלמעלה, אגיש לו את כל המכתבים האלו במעטפה אחת. על כל זה, אני אומר לו כשאצליח להסתכל שוב בתוך עיניו, על כל זה, אתה צריך לתת לי דין וחשבון.


עוד בוקר הגיע. הכנתי קפה, פרשתי מולי עיתון והתקשרתי לאורית להודיע שלא אגיע. משוויון הנפש בו היא קיבלה את הדברים התחלתי לחשוד שהיא מעולם לא נזקקה לי יותר מדי ורק לקחה אותי אליה מתוך רחמים.

הוותק הנצבר עם שלושה ימים בבית החולים, מעניק את הזכות לדעת מי קבוע בשוהים בחדרי ההמתנה ומי מבקר חד פעמי. הייתה המשפחה של נועם, כמובן, ועכשיו גם יכולתי לזהות את המשפחות האחרות. גם יכולתי כבר להבחין שבחור צעיר וביישן למראה, גיס של בחורה שנפצעה בתאונת רכיבה, מרבה לבחון אותי בעיניו השקטות. פעם הייתי עושה צעד ופונה אליו ראשונה. היום, אני כבר לא מי שהייתי אז.

בשעה עשר הגיעו לבקר את נועם חברים חדשים, שבאים לראשונה. אחריהם חזרו אנשים מהמשפחה שהיו צריכים לעזוב, ומיהרו לשוב ולהתעדכן. אחותו ניצלה את ההזדמנות כדי להחליף חצאית אחרי יומיים ללא שינה. וידאתי שאני מוסתרת היטב במקומי הנידח, והמשכתי לצפות בהם.

בלי רצף מסודר, פירורים של מידע זרמו אליי ומצאו את מקומותיהם בתודעתי. דימומים חדשים החמירו את המצב. כבד. לנתח, לא לנתח. זיהום. התעקשתי להפוך דף בעיתון ולמצוא שלווה בכתבה מעניינת. אבל משהו הפריע לי.

כשגם כשהיה שקט מוחלט הרגשתי עצבנית, השלכתי את העיתון בזעף. למה אני חסרת מנוחה? כבר התגברתי על העובדה שהמשפחה הזו כאן. קמתי ממקומי והרגשתי שליבי הולם. הבטתי אל עבר פתח חדרו של נועם, וניסיתי להבין את זה. להבין את זה, ובו זמנית לחסום את זה.

פעמיים הצלחתי לפקוד היום את מיטתו של נועם. פעמיים. בפעם הראשונה נכנסתי, הסתכלתי, ויצאתי מהר. דמיינתי צעדים מתקרבים, אבל בחוץ הסתבר שרק דמיינתי שדמיינתי. שעה אחר כך נכנסתי שוב. עמדתי מולו, אבל רחוק יותר. היה לי קשה להתקרב. במשך חמש דקות העברתי את משקלי מרגל לרגל, והתפלאתי על שבניגוד למגמה בימים האחרונים, עכשיו זה הפך קשה יותר. החבלה הקשה בראש שלו כאילו הייתה בולטת יותר, שפתיו הפתוחות בחוסר אונים כבר היו משהו שהיה קשה לי להביט בו.

נעלמתי מהמחלקה כמה שעות אחר כך, כשהרגשתי שאני משתגעת. ביולדות א', רחוקה מעיני קרובים, הרשיתי לעצמי להסתובב במעגלים, לחוצה כמו האבות המחכים לבשורת חייהם. הוא הרס אותך, לחשתי לעצמי כמעט בפאניקה. הוא נטש אותך, הוא גרם לך לרצות למות. לא יתכן שאת מרחמת עליו, פשוט לא יתכן. כועסת, כפיתי על עצמי את הזכרונות המרים שוב ושוב. החופה. השבוע שאחרי. המבטים בבית.

פתאום הייתי על כורסה, ידיי לופתות את צידי ראשי ואני ממררת בבכי. כשמימיני בחורה שחברתה הטובה הגיעה לפני דקה עם פתיחה של תשעה סנטימטר, ומשמאלי משפחה של חרדים, בכיתי כמו פעם, לפני שהתייאשתי מעצמי לגמרי. לא בכי של התייפחות, קולני ומזמין להתעניינות. בכי חרישי של כאב טהור, בכי שלי עם עצמי. על עצמי. אלה מימין ומשמאל, לפחות הלא חרדים, אני חושבת שהם הבינו. והם נתנו לי להשתפך שם, לפתוח את כל המגעיל שבתוכי. שערותיי הסתירו את פניי והפרידו אותי מהעולם ההגיוני.

זה לא בריא לי, החלטתי כשנרגעתי, כשעיניי עוד מכוסות באצבעותיי. אני צריכה ללכת הביתה, עוד הערב. אין לי מה לעשות פה חוץ מלהכאיב לעצמי. אולי זה היה שלב ראשון בדרך לחזרה לשפיות? יתכן. אבל פחדתי לצאת החוצה, כי טרם היה לאן. הייתי זקוקה להוכחה שיש לחיי סיכוי. שיתכן שחיים יווצרו חזרה מכלום.

דלת נפתחה. אב מאושר יצא, וחבורה צבעונית הסתערה עליו. יש לי בן, הוא הודיע, ויחד עם שאר הממתינים, הם צהלו באושר.   

אני חושבת שזה עזר.


                                             *


למחרת בבוקר התקשרתי לאורית והודעתי שלא אגיע.

כן, כמעט יצאתי הביתה, הייתי כל כך קרובה, אבל שמעתי בחצי אוזן את הרופא מספר שנועם עשוי להתעורר בקרוב. שוב מול מיטתו וכשהמעטפה ממתינה בכיסי, לא נראה היה לי הגיוני להחמיץ את זה עד שהתעקשתי להישאר. החדשות האלה החדירו מוטיבציה בהדסה שהתקשרה אליי כשהיא נשמעת הפעם מפוכחת וחדת מחשבה, וכשהיא מבטיחה שלא סיפרה לאף אחד שאני בבית החולים, התעניינה בשלומי. דחיתי אותה בקול רפה. "תתקשרי כשתהיה לך החלטה בקשר לנושא שלנו," ביקשתי.

חוסר המנוחה שלי רק התגבר בלילה שחלף. בשם אלוהים, קול חדש התחנן בתוכי, הבנאדם גמור, פצוע, אולי צריך להניח לזה. שניכם צריכים לבנות את חייכם מחדש.   

ומה כשאני הייתי מוכה? האם הוא ויתר לי?

התקרבתי כדי להיטיב לראות את פניו גם בחושך. עד הערב הבא, לחשתי. עד אז אשאר. אם הוא לא יתעורר עד אז, אלך.

כשהגיע אחר הצהריים, חשבתי לעזוב כבר, להרוויח את השעות של הפקקים. להפנים שהישועה שלי לא תבוא מכאן, ולחזור לנקודת ההתחלה. דוקא מתוך המחשבות האלה, החלטתי לעשות מעשה. עזבתי את העיתונים, את כוסות הקפה ומאפרות הסיגריה שהתחלתי למלא, והמשכתי לחכות, אבל לא בקצה מסדרון ההמתנה, אלא מול חדרו. לא היה אכפת לי כבר שבשעות האחרונות יראה אותי מישהו מהמשפחה, להיפך. אם נועם לא יתעורר, אני אלך ואשאיר אותם כאן לתהות לנצח מה ביקשתי ומה רציתי. ועם קצת מזל, אולי עם הזמן אבין שאין לי במה להתבייש יותר.

רופאים החלו לחלוף על פניי. ידעתי שזה עניין של זמן עד שמישהו יזהה אותי, אבל לא היה אכפת לי. גם הרופאים התנהגו כאילו קיומי אינו מטריד אותם, ואף נדמה היה שתדירות הכניסה והיציאה שלהם גדל. כשסוף סוף מישהו ביקש ממני להתרחק, כבר היה מאוחר מדי מכדי להבין שמשהו דרמטי מתרחש. עד אז, גם המשפחה הגיעה. אבל לא, הם היו טרודים מדי מכדי להביט בפניי.

רופאים ופרמדיקים שעטו, עכשיו בעיקר פנימה. המשפחה התכנסה כגוש אחד רחוק ממני, ורובם שתקו ואחזו בראשם בגרסאות שונות. עמדתי נטועה כשהעולם זז סביבי, ודמיינתי את הנבחרת שמול נועם, את טובי המוחות האלה שיחד מטכסים עצה איך לבלום את ההתדרדרות המהירה הזו.

יכולתי לשמוע את המוניטור צווח כשקו הדופק התאפס, כמו בסרטים. עכשיו כבר דחפה אותי אחות וציוותה עליי בצער תקיף להצטרף ולעמוד עם המשפחה, ואני כמעט אמרתי לה, אבל אני משפחה, את לא מבינה שאני כבר הייתי כמעט אשתו. כמעט התחלתי לספר לה את כל הסיפור, וכמעט שמעתי את נסיונות ההחייאה, ואת התנקזות האוויר מהחדר בשניה שבו הוחלט אי שם בפנים שזהו, הוא לא יחזור. רופא יצא אלינו החוצה, ואני לא הקשבתי למה שהוא אמר. היה לי דחוף להכנס פנימה, הייתי צריכה לתת לנועם משהו דחוף, מעטפה, כן אני יודעת שהוא מת, לעזאזל, אבל אני חייבת לשים לו את זה ביד, רק לשים לו ביד, בבקשה, שלא יקרא, שנה שלמה אני חיה בתקווה שרק אשים לו את זה ביד. הם נלחמו בי, הדלת נסגרה מולי, ונדמה היה שזה לא כל כך שונה ממה שקרה לנועם, גם אני פספסתי את ההזדמנות שלי לחזור לחיים.

הבכי שלהם היה חרישי, כמו שלי אמש. מהר מאוד הוא התחלף בדיבורים. פתאום שוב חזר החשש שמישהו יזהה אותי.

האם אני ממוקדת? האם אני בכלל מבינה מה קורה סביבי?

מה אני מרגישה עכשיו?

כשהמעטפה עוד מקומטת בידי ואני יושבת במקומי הקבוע על הרצפה בין הקולר למכונת הקפה, למדתי שכאשר מת האיש שהרס את חייך קיימות רק שתי אפשרויות קיצוניות. אפשר לשמוח לאיד, להזכר בכנות שבעצם, טוב, פעמים רבות איחלתי את זה בכוונה גמורה. ואפשר גם להיות באפיסת כוחות, לגלות סימפתיה ולהבין שעבורו יותר גרוע מזה כבר לא יהיה.

בחרתי.

מישהו במסדרון שנטשתי אמר, "צריך להגיד להדסה," וזה העיר אותי משרעפיי.

חשבתי שהקו יהיה כבר תפוס, אבל לא. כמו בפעם הראשונה, הוא צלצל הרבה. בעצם, איזו טיפשה אני, בטח הם הלכו להגיד לה בעצמם. עמדתי לנתק, אבל אז היא ענתה. כבר במילה הראשונה אפשר היה לשמוע אם היא יודעת או לא.

"נעמה?"

מזמן לא קראו לי ככה. עצמתי עיניים, והדמעות ירדו מאליהן. לא דיברתי, כי לא רציתי שהיא תזהה בכי.

"נעמה, את שם?"

"תשכחי ממה שביקשתי," אמרתי. "על נועם. תשכחי מזה, בסדר?"

היא שתקה בהלם, ואחר כך אמרה, "את מתכוונת שאת סולחת?"

חשבתי על זה לרגע מהיר. כמה אכזרי זה יכל להיות, לומר לה, "כן, הדסה! אני סולחת. את יודעת מה עוד? הוא הרגע התעורר. מזל טוב! שתחיו באושר ועושר עד מאה ועשרים," בעוד מבשרי האיוב צובאים על חדרה ועומדים להפיל עליה את האמת.

לא.

זה נגמר. אני את שלי עשיתי. "פשוט תשכחי, הדסה, בסדר? תשכחי! תשכחי!" וניתקתי. בלב פועם חטפתי את כוסות הקפה, את ניירות הטישו הפזורים סביבי והשלכתי את כולם אל הפח. ובאמצע ההחלטה לנטוש את הספינה הטובעת הזו, ראיתי אותם מביטים בי כאיש אחד. אמא, אבא, אח, אחות. בעיניים פעורות הם הסתכלו עליי ונדהמו לראותי. השלכתי את הפיסה האחרונה. השפלתי את מבטי, חלפתי על פניהם בדרכי החוצה.


                                                      *


הדסה הניחה את הפלאפון שלה ביד רועדת. "היא... התקשרה אליי." אמרה בהתרגשות.

"מי?" שאל ליאור.

"נעמה. היא גם הייתה כאן בימים האחרונים. אני..." צחוק נפלט ממנה. היא נראתה טוב יותר. החבורות הסגולות על פניה דהו. "אני כבר לא יודעת מה לחשוב עליה."

הדלת נפתחה. איש כבן שלושים נכנס וקרב אל ליאור ומעטפה מקומטת בידו. "בחורה מהקומה שלמטה ביקשה שאעביר את זה למאושפזת בחדר הזה. היא ג'ינג'ית כזאת, גבוהה." ליאור ואני החלפנו מבטים והוא לקח אליו את המעטפה והודה לאיש.

המחשבות של הדסה העסיקו אותה יותר מאשר הסקרנות. "אני במקום נעמה... ואוו. לא יודעת." ואז היא נעצרה. "ליאור, אני רוצה לראות את התמונה שלה."

הוא כאילו שקל את בקשתה לרגע, אבל נענה. הוא חדל מקריעת המעטפה, והוציא מארנקו תמונה קבוצתית ישנה ששמר. "הנה," הצביע על החייכנית והמיוזעת בשורה התחתונה. "זו נעמה".

הדסה קירבה את התמונה אליה. שניה אחר כך היא קימטה את המצח וקרבה אותה עוד יותר. בהתחלה זה נראה היה כאילו היא מנסה להיטיב לראות. אבל שפתיה החבולות נפערו והדם אזל מפניה. הכל נעצר פתאום.

"ליאור," היא פלטה.

הוא רכן קרוב יותר אליה. "מה? מה קרה?"

היא שמטה את התמונה. עיניה בהו באויר, ורק אז התמקדו בו כשהן מבוהלות, מתוך פנים חיוורות כסיד. "זו הבחורה, ליאור."

"זו הבחורה שפגעה בנו בטרמפיאדה."

זה כמעט נשמע כמו טבעת שנופלת על רצפת משי שתחת החופה, ומתגלגלת עד שמוצאת מנוחה. זה כמעט נראה כמו חתן מהודר שיורד כמנצח ופוסע הרחק משם. זה כמעט. אבל זה הספיק. כי אין חוקים בנקמה. ובטח שאין היגיון. יש את טעם הדם בפה, תחושת השכרות של הנפש הנהרסת. ויש את ליאור, ששוב הרגיש שהוא קצת מסוחרר, וכשהתעשת קרע בידיים רועדות את המעטפה שלי, והוציא את פיסת הנייר היחידה שהמתינה בתוכה.

המחאה.

על סך שלושה שקלים ושמונים אגורות.


                           *               *             *


הפסיכולוג שלי אומר שמצבי קיצון גורמים לאנשים למעשי קיצון. אני חושבת שהוא צודק. אבל יותר מזה, אני מאמינה שתמיד יש משהו שהוא יותר קיצון מהקיצון. אנחנו חיים בעולם עגול. הוא בנוי כך שתמיד תוכל להתרחק יותר.

בדרכי החוצה אני עוברת דרך הבחור החמוד שהסתכל עליי. "זה מספר הטלפון שלי," אני מחליקה אל ידו את הנייר. "קוראים לי נעמה." אני מעניקה לו חיוך ענק אחרון, ובהינף שיער מתרחקת גם ממנו ומשאירה את בית החולים מאחורי. פתאום אני מרגישה צבעים, רוח, ריח. הפלאפון שלי מצלצל, ואני מסננת בלי לראות מי זה. משוחררת כמו עוף השמים אני מתקשרת לאורית ומודיעה לה שלא אבוא יותר.

אולי בהזדמנות גם אסביר לה הכל. שלא הייתה ברירה, שזה נדרש. ארגיע אותה שזו בסך הכל הייתה נקמה, וככה זה איתן. הן ממתינות שנים, כל האמצעים כשרים ואין להן גבולות. אבל הן לא משהו שצריך לקחת אישית.


                        *                *              *



http://www.kipa.co.il/bikorim/show_art.asp?id=44469



אהבה התמודדות נקמה

© כל הזכויות ליצירה שמורות לזליג שפיץ
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ"ה תמוז ה´תשס"ט  
פה פעור.

אשוב לאחר שבת.
כ"ה תמוז ה´תשס"ט  
בס"ד
הייתי בטוחה שאני ראשונה אבל יש פה עוד מישהו שלא מסוגל שלא להשאיר תגובה
אתה מטורף בטירוף טירופי
אשוב לפה, מבטיחה
(ונוספה לכושר כתיבתך מעריצה נוספת.)
אני עכשיו צריכה רק לנשום.
איזה מזל ששבת ואני יכולה שלא לקרוא ספורים שלך אחד אחרי השני, אלא פשוט לשבת ולנשום. לנשום.
שבת שלום
כ"ו תמוז ה´תשס"ט  
הרבה יותר נכון מהחלק קודם. פחות מדהים, אמנם, אבל כתוב הרבה יותר טוב. העלילה יותר מתפתחת, יש יותר אמינות בסיפור ועלילות המשנה נהדרות.
ככלל, נראה שהצבא עשה רק טוב לכתיבה שלך, אלא אם כן לא חוש ההומור המופתי שלך לא יתגלה בקרוב. אנחנו מחכים.
מתגעגע...
כ"ו תמוז ה´תשס"ט  
הראשון יותר מוצלח.
פה זה קצת איבד את הציניות החדה של הסיום של החלק הראשון.
כאן זה כבר סיפור נקמה, פחות חותך.

עדיין טוב - אבל אחרי הראשון.ביג נו נו.
כ"ו תמוז ה´תשס"ט  
אתה גאון כתיבתי
וגם מרושע מאוד בסיפור הזה באותו מידה שאתה גאון.
מה שעשית פה זה פשוט סיפור נקמה מלא רוע שנמצא במיטבו.

מדהים!
מורידה בפניך את הכובע
כ"ו תמוז ה´תשס"ט  
(סתם כי זה מסתדר מצוין אחרי התגובה של סהר.)

חבל לי שאין רמזים מקדימים לזה שנעמה היא הפוגעת בתאונה.

והאמת, שהכי נהניתי מהאזכורים של החלק הראשון ומה שקרה לו (בטח שמעתם עלי, בטח קיבלתם במייל, אפילו לאתרי יצירה זה כבר הגיע, והתגובות של האנשים...)
כ"ו תמוז ה´תשס"ט  

(אבל היא קצת יותר מדי חופרת את עצמה..)
כ"ו תמוז ה´תשס"ט  
אבל האמת, ניחשתי כבר בהתחלה שהיא זו שפגעה בהם...

הייתי מרותק לכל אורך הסיפור, ומי כמוך יודע כמה זה קשה בפורמט של ביכורים.

הכישרון שלך שופע, שמח שהצבא לא הקהה את זה.

עכשיו רק חסר שהדסה תתנקם בנעמה חזרה...

כ"ו תמוז ה´תשס"ט  
האמת, התלבטתי עד כמה באמת אני רוצה לקרוא את זה. הראשון היה מספיק מזעזע.
אז קראתי, לעזאזל, אבל לפחות עכשיו כבר ידעתי למה לצפות.

(מדלגת על כל תגובה עניינית אפשרית.)

בכל מקרה, יש לך כתיבה מעולה, כמובן, אבל זה יהיה הרבה יותר נחמד אם חוץ מזה שתכתוב טוב סיפורים, תכתוב אותם גם טובים.

כ"ו תמוז ה´תשס"ט  
ומהרגע שעלה הרעיון של התמונה זה כבר היה ממש ברור..
אתה חולה.
חייבת להודות שהסיפור כתוב טוב אבל הוא הרבה פחות טוב מהראשון.
והוא רע מדי.
ככלל, קצת קשה לאהוב סיפור ששונאים את כל האנשים בו, וכאן גם הפאנץ' ליין לא יותר מדי טוב..
הכתיבה שלך מעולה הלוואי שתפנה אותה לאפיקים אחרים..
(סליחה אם זאת ביקורת מבאסת, אבל אתה בטח מבין שאתה באמת טוב. ושלא חייבים לאהוב..)
כ"ו תמוז ה´תשס"ט  
היה שקוף שהיא הדורסת- ומכאן ואילך באמת לא התעניינתי בפרטים.

כיון שרפרפתי, לא אגיב תגובה אמיתית, רק אומר שאישית לא היה לי כוח לקרוא.תחושה של: נו, אני לא באמת עומד להשקיע בזה את זמני.
כ"ו תמוז ה´תשס"ט  
(גאון ומטורף בו בזמנית... או ככה לפחות יש לי תמונה עליו בראש... על איינשטיין.)
מלבד העובדה של החוסר ברמזים מטרימים לגבי זה שהיא הפוגעת זה די נראה שזה בא לה בהפתעה הקטע של התאונה, לא?... או שככה זה היה נראה לי רק מקריאה ראשונה?...
תראה, הסיפור, כתמיד, עצום ועוצר נשימה, אבל עדיין קצת קשה לי עם העודף רוע הזה... למרות שיכול להיות שבזה אני מוציא את כל העוקץ מהעלילה אבל משהו בזה נראה פוגע באמינות של כל העניין.
לי לא יצא לקרוא ספרים אמיתיים כל כך מטורפים... אולי יש מקום קצת להרגיע את גובה הלהבות...
ואולי לא... לא יודע..
תמשיך לכתוב! (עוד לא ניצלת את הבונקר בהר קרן מספיק!)
כ"ו תמוז ה´תשס"ט  
כשהתחלתי לקרוא התגובה האחרונה היתה של ניצן...
כ"ו תמוז ה´תשס"ט  
מינימום בבית משוגעים.
אני תוהה אם אתה יותר גאון ממנוול או יותר מנוול מגאון. בכל מקרה, אתה חתיכת גאון.
הסיפור כתוב מגניב, זה ברור. הסיפור מפתיע. ממש. אין יותר מדי מה להגיד, חוץ מלומר ששוב שיחקת אותה, ושאתה פשוט מלך
כ"ז תמוז ה´תשס"ט  

קראתי הכול.
אישית, לא מעסיק אותי בחיים נושא הנקמה
שמפותח כאן ארוכות, וקצת תהיתי אם אפשר היה לקחת לכיוונים אחרים.

כשרון כתיבה? אין ספק יש כאן.


שבוע טוב

אמילי
כ"ז תמוז ה´תשס"ט  
לא התאפקתי בסוף.


אוף, כן, אני יודעת. זה לא היה חכם, וכל הדרך למטה בסיפור, מהמילה הראשונה ועד הקישור בסוף אמרתי לעצמי שאני אתחרט על זה, וואי-וואי כמה שאני אתחרט על זה.
אבל אני לא חושבת שאני אתחרט על זה.


קודם כל, כי זה נהדר לראות כמה שהכתיבה שלך מתפתחת ומשתכללת, ונעשית טובה יותר. וגם כי נראה לי שהתרגלתי יותר לטירוף שלך, קצת. אולי כי לאחרונה יכולתי לקחת צעד אחורה ובאמת לעכל אותו. ודבר שלישי, כי זה סיפור טוב. באמת טוב. יש בו עלילה מצוינת ובניית דמויות נהדרת (חוץ מהדמות של הדסה שהיא קצת חלושס). נכון שהתוכן כולו מרושע ואפוף עשן שחור כזה, אבל הסיפור טכנית ממש טוב.

וגם, גם בגלל שלנועם ממש האמנתי. באמת חשבתי שהוא תמים כזה וטוב, והוא נורא אכזב אותי. אבל נעמי-נעמה, לא ציפיתי ממנה להרבה. אז אני בהלם שהיא מסוגלת לרדת כל כך הרבה, אבל כשאתה אוהב אנשים ואז הם מאכזבים אותך זה כואב הרבה יותר.


אז זהו. אני לא מתחרטת.

ואל תרפה מהטירוף הזה שלך. מהספונטניות. אל תתן לזה להשתלט עליך... אבל אל תרפה ממנו. צריך קצת טירוף בדיוני בעולם הזה. באמת שצריך טירוף שהוא לא אמיתי.


מטורפים רולז

שוורצה.

כ"ז תמוז ה´תשס"ט  
סיפור מטורף. וגאוני. ונוטף כישרון.
כ"ז תמוז ה´תשס"ט  
סוף כל סוף אפשר לנשום.

חששתי בהתחלה, שסיפור ההמשך יהרוס את הסוף המדהים (והנוראי) של החלק הראשון. אז, אמנם אהבתי יותר (או שנאתי יותר) את החלק הראשון, אבל החלק הזה מהווה המשך מצויין. מטורף לחלוטין, חולה, מרושע, אני לא מבין איך אתה יכול לעשות את זה, ואתה עושה את זה. שוב,
ושוב.

הסיפורים שלך מדהימים אותי בכל פעם מחדש, עם הציניות המזעזעת שלך והכאב הנוראי שאתה מחדיר פנימה.
מחומש.
כ"ז תמוז ה´תשס"ט  
הראשון יותר טוב. וטכנית, הסיפור הזה פחות אמין עם פאנץ' לא משהו.

ובטח שהראשון כזה טוב...

מצטער...
כ"ח תמוז ה´תשס"ט  
אני עוד לא יודעת להסביר, אבל רוע כזה ביצירות מצליח להצחיק אותי. ה' ישמור!

מההתחלה ידעתי שהיא הדורסת. וחיכיתי כבר לגלות שהאמת איתי. פשוט קראתי כל מילה, אפילו אות אחת לא החסרתי בקריאה.
איך אתה מצליח ליצור רצף גאוני כזה?!
ישתבח שמו!

כישרון מטורף.
כיף שהוא נמצא כאן איתנו. הכישרון והיוצר.

שא ברכה, שפע ישועות:)
שבוע נפלא!
אילה
כ"ח תמוז ה´תשס"ט  
כאילו לא שמת לב שאתה יכול לעשות לאנשים סיוטים....
זה ממש רע מצידך!
עכשיו אני מרגישה ממש פסיכית!!!!!!!!
היי, עכשיו גיליתי למה נרדמת על הפוף האדום..אדום=נקמה!!! מגניב לי..חיחיחי איזה פלצנות=]
כ"ח תמוז ה´תשס"ט  
אינני נוהגת לקרוא דברים ארוכים שכאלו, ובכל זאת קראתי את שני החלקים ברצף. העלילה כל כך כואבת. מזעזעת. ואפילו חצופה, הייתי אומרת. משהו בכל הסיפור הזה היה כ"כ צורם ואפילו מעצבן במסרי השנאה, הנקמה והטירוף שלו... ובכל זאת הצלחת להשאיר אותי כאן, מול המסך. לקרוא ולעקוב בריתוק מוחלט אחר העלילה.
כ"ח תמוז ה´תשס"ט  
ה' ישמור!
כ"ח תמוז ה´תשס"ט  
כ"ט תמוז ה´תשס"ט  
כתוב מעולה, ההתפתחות מצויינת.
..והטוויסט, הו, הטוויסט...
נהניתי מכל שניה.
ג´ אב ה´תשס"ט  
כאילו מה אני אגיד... עשה לי את היום? אהבתי?

אני יודעת שאם אני אעשה הפרדה בין כשרון הכתיבה שלך, סגנון הכתיבה העלילה וכד' לבין הרגשות שהיצירה מעלה בי כן אוכל לדרג אבל כרגע... אני לא מסוגלת... לקחתי קצת זמן לנשום לפני שכתבתי את התגובה אם הייתי לוקחת יותר זמן בטח הייתי כותבת משו קצת אחר אבל כמו שאני מכירה את עצמי כבר לא הייתי כותבת...
כמה רוע, כמה נקמה מחניק לי קשה לי שחור לי די די די לענות את הנעמה הזאת ואת הנועם הזה... תעזוב אותם במנוחה.... תן להם תקווה עתיד קיום.

הם הדמויות שלך... אני יודעת... לא שלי.... ואתה לא קיטשי וזה גם טוב.

טוב.... אז זאת הבחירה שלך.

ושלא תבין לא טוב.... אתה מוכשר מאוד, מאוד מאוד מאוד.... אני מחכה לספר שתוציא. והלוואי שעד שתגיע אליו תמצה את נושא הנקמה....

בהצלחה.

וד"ש מהקיבוץ...
ה´ אב ה´תשס"ט  
אחח.
כמה רוע? כמה?

הפרדת רשויות:
כתיבה- נהדרת, קולחת כרגיל.
תוכן- אווץ' אחד גדול.

ידעתי מההתחלה שהיא זאת שדרסה אותם. והחיבורים שלך בין הדמויות- אין מה לומר, כישרון מבורך!
שנזכה גם לסיפורים שמחים יותר.

תודה.
ו´ אב ה´תשס"ט  
מטורף מוכשר לחלוטין, אבל מטורף!

נהנתי מאוד,

(קראתי את שני הסיפורים ברצף).

מגניב, זה מה שאתה.

תהיה בריא.
גלית.
ו´ אב ה´תשס"ט  
מה זה הטוויסט ההיסטרי הזה בסוף, רוצה להרוג אותי?

זליג, טוב לדעת שהצבא לא הרס אותך (וגם לא הרג אותך, מילא), ואתה עדיין כותב סיפורים שאי אפשר להפסיק לקרוא.
סיפור מלא בזליגיות.

חבל שלא השארת מקום לסיקוול נוסף.
בעצם אולי כן...
הרי הדסה חיה! ועכשיו היא יכולה לנקום בנעמה שתתחתן עם הבחור החמוד בכניסה!
כן.

אגב, מוזר שאין שום רמז במהלך הסיפור לכך שהיא פגעה בהם (או שאני עיוורת. האר את עיניי). אני חושבת שכדאי לשבץ משהו קטנטן. שזה יהיה טיפה יותר הגיוני.

בהצלחה זליג, טוב לראות אותך.
ז´ אב ה´תשס"ט  
בס"ד
והבטחות צריך לקיים.
אני לא קוראת את הסיפור כי אני אשתגע מהטירוף!
אבל אני ממש ממש מסכימה עם מיה באדום (מעלי)
וחוץ מזה, מה את מגלה, אולי הוא עוד תופר לנו רצץ של סיפורים?, לפי הקצב שלו והכתיבה המטורפת נראה כי מעשי הנקם לא יגמרו מהר כל כך)
אתה מטורף.
אני לא ארד מזה.
ז´ אב ה´תשס"ט  
אין לי מה להגיד חוץ מ:
אתה מטורף!
אבל הכתיבה שלך מעולה.
ח´ אב ה´תשס"ט  
אהבתי ממש, את שני הסיפורים.
ח´ אב ה´תשס"ט  
ברור מהתחלה שהיא דרסה אותם.
הסיפור הראשון טוב בהרבה. גורם ההפתעה שם השאיר אותי עם חיוך מרושע ערב שלם ופה נותרתי רק עם כתיבה טובה ומרושעת.
בכלופן- תודה. אתה ענק.
ח´ אב ה´תשס"ט  
בגלל שמההתחלה ניחשתי שנעמה היא הדורסת, נהרס לי הטוויסט בסוף. אוף.

מה שהיה חסר לי הוא שנעמה תגלה שהיא הדורסת. או אם תלך עם זה עד הסוף - עוצרים את נעמה בחשד לתאונת פגע וברח, בדיוק כשנועם מחרחר את חרחורי הגסיסה האחרונים שלו, ורואה את נקמתו החוזרת בנעמה. בחלק השלישי נעמה בבית הכלא מתכננת את הבריחה יחד עם הבחור הביישן מבית החולים שנהיה ארוסה. לאחר הבריחה נעמה מגיעה ישר לבית החולים לחולי נפש, שם אושפזה הדסה בשל סיבוכים של לב שבור לאחר מות נועם. נעמה מנסה לנקום בהדסה על שהלשינה עליה למשטרה, הדסה נוקמת בנעמה כשמספרת לה שהארוס החדש הוא בעצם החבר לשעבר של נועם שעזב אותו בחופה, בגלל חוב ישן שנסחב עוד מגן הילדים, כשנועם 'סחב' לו את הדלי והכף. נעמה מתמוטטת מייד, ישר על הדסה, שמובהלת לבית החולים 'הדסה', עם כמה שברים וסימנים כחולים. אה, ובבית החולים מתברר שנועם לא מת, הוא דווקא נורא חי. אני עדיין לא יודעת במי הייתה הנקמה כאן, אולי בי - דווקא שמחתי כשהוא מת בחלק השני של החוב.

סתם זורמת איתך.
(:


טעויות שמצאתי:
"פעם היה נדמה לי שזה לפי בנים ובנות: מזדעזעים, ומזדעדעים אבל מבסוטים" - מזדעדעים אמור להיות מזדעזעים.

"נעמה עצמה כבר חשדה בעבר. היא שמעה התלחשויות" - התכוונת להדסה, לא לנעמה.

"חשבתי שאאני מהווה תקדים ביכולתי להגיע למצב הזה". "שאאני"= שאני.
י"ב אב ה´תשס"ט  
י"ג אב ה´תשס"ט  
אז רק אוסיף שלא ידעתי שיש בך כל כך הרבה רשעות.
הלוואי עלי.

מה שהיה חסר לי בכל הסיפור, הוא איזושהי רמיזה לאותו תת-סיפור שהובלע בתוך החלק הראשון - המכות מבעלה הקודם של נעמה, לפני שהם התגרשו. דווקא מנקודת המבט המיוסרת של נעמה, הייתי מצפה להתייחסות קלה לסיפור שהתחיל את סאת הייסורים.

אשריך לגמרי!
חיים.
י"ד אב ה´תשס"ט  
מלך.
י"ט אב ה´תשס"ט  
אבל לכל אלא שבכו שאין רמזים לפאנצ' ליין,
"בלעתי את רוקי והתאמצתי בהעמדת הפנים" זה לא מספיק?
כ"ו אב ה´תשס"ט  
יותר אהבתי את החלק הראשון, אבל גם החלק הזה כתוב טוב מאד, ובכלל ככה כותבים ספרים מצליחים, בלי שום ספק.
ל´ אב ה´תשס"ט  
כי קראתי קודם את החלק השני, ואז את הראשון.
האמת שניחשתי שנעמה היא הדורסת. אבל זה לא משנה את יופי הכתיבה.
מה שהפריע לי, בשני החלקים, שאין בנייה של ההחלטה לנקום. כשאתה מעלה את מחשבות הגיבורים אתה לא נותן אותן דו צדדיות לאהבה שיכולה שבקריאה שנייה להקרא כנקמה. אלא כאהבה או כאב שגם כשכבר יודעים מה הפואנטה, לא מסתדרים עם הסיפור.
זה הדבר היחיד שהפריע.
אני כל כך לא אוהבת סיפורי נקמות. איכשהו הם מרגישים לי נמוכים מוסרית
כל כך אהבתי את הסיפור הזה
ט´ אלול ה´תשס"ט  
שני החלקים שלו..
אני לא יודעת מי הכניס לך את הרעיונות המטורפים האלה לראש, אבל אני מציעה לך לחשוב על זה
...

כלומר, הכתיבה טובה והכל, אין ספק שיש לך כשרון
אבל באמת, מה זה??
אני פשוט מזועזעת מעומק השנאה והנקמה שאתה מבטא בסיפור הזה, אני לא מכירה את זה בכאלה רמות מפחידות...
כ"ד אלול ה´תשס"ט  
ואוו.
בדר"כ אין לי ממש כוח לקרוא סיפורים ארוכים אבל את זה לא הצלחתי להפסיק לקרוא.
מה שאהבתי במיוחד בסיפור הזה הוא דווקא העובדה שהוא מלא ברגשות אפלים ובטירוף. יש בזה משהו מזעזע ובו זמנית מרתק ולא מרפה...
א´ ניסן ה´תש"ע  
בס"ד
הראשון היה הרבה יותר מותח ומפורט....
זליק-אתה חולה נפש מודע לעובדה?!?
אשירר!
י´ אדר א´ ה´תשע"א  
הפעם זה לא הלך. בקודם עוד היה אפשר איכשהו להזדהות, אבל הפעם פשוט סיננתי לעצמי כל הזמן "מגעילה קטנה".
כי נועם היה חמוד ותמים ורק בפסקה האחרונה הוא נקם, והיא הייתה מגעילה לאורך כל הדרך. חוץ מזה שהיא התחילה, והיא הייתה יותר רשעה ותככנית וגם מעתיקנרית עם הקטע של הריבית.

מצטערת על כל הביטויים הילדותיים, פשוט כל הסיפור הזה שניהם מתנהגים בקטנוניות תינוקית אז זה דווקא השתלב טוב. אה, וזה מזכיר לי- הכתיבה משובחת, אבל של החלק הקודם הייתה הרבה יותר טובה ושנונה.
ט"ז ניסן ה´תשע"א  
ימח שמו, אמן.
ג´ סיון ה´תשע"א  
בשבת האחרונה העבירו את החלק הראשון הסיפור שלך בפעולת חב"ב.סיפור שונה,מוזר,מצליח להשאיר בנים ובנות כאחד במתח.לא בטוחים מה קורה באמת עד לרגע האחרון כולנו הבטנו במספרת העיינים המומות מנסים להבין מה קרה פה בדקות האחרונות.שבת יוצאת ואני יודע שאני לא הולך לישון בלי לקרוא את החלק השני.אני מלבט כרגע אם אתה גאון או פסיכופת ואני מבין שמה שאתה באמת הוא מציאותי.הנקמה הזאת,היכלת לא להמשיך הלאה עד שתחזיר.אף אחד לא מבין באמת מה קורה עד המילה האחרונה ולא מצפה לזה.בסוף הסיפור אתה מבין שזה קיים בך,זה באמת קיים בך.הדמויות הם אנחנולא העזיבה של נעמה לפני החתונה או נעם שלכאורה סולח לה.לא כל אדם יכול לעשות מעשים כאלה.הנקמה שאתה מתאר,היא מה שקיים בנו ואתה האמת יכול לשים את עצמך במקום שלהם.דרושה לא רק יכלת כתיבה טובה כדי לספר סיפור כזה אלא הכרה אמיתית של האדם.ואתה מכיר אותו.אני מקנא בך על היכלת לספר סיפור כל כך טוב ומודה לקב"ה שעוד לא הסיר את המסך ממני כדי להכיל את המציאות הקשה שקיימת בכולנו.סליחה על החפרנות ושבוע טוב
כ´ חשון ה´תשע"ב  
קשה לי לנשום .
אתה מרושע אבל אתה גאווווווון !
פשוט מדהים . תמשיך לכתוב .
ט"ז כסליו ה´תשע"ב  
אתה כותב מדהים!

אבל אהבתי יותר את החלק הראשון.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד