בנושא
בכרם
חדשות
 
גחליליות / יַסְמִין.
בביכורים מאז ט´ סיון ה´תשס"ט



 

"היי, היי, ילדה, ממתי את יודעת לרוץ כל כך מהר, חכי שניה יעלה!"
אבינועם השיג אותי בדיוק לפני שפניתי. טוב, זה לא שלא נתתי לו. האטתי את הקצב.
"מה קורה?" שאל, מנסה לתפוס את עיני. זה היה מאוחר מדי, הן התמלאו בדמעות.
"כ... ככ... כלום," גמגמתי.
"אהא. אני מבין. הכלום הזה העליב אותך או שהחזיר לך את המבחן באנגלית?"
הוא חייך אלי והחיוך שלו, כמו תמיד, ניגב בעדינות את הדמעות.
"טוב, סחטי את העיניים, יש לי משהו להראות לך."
הוא עוד היה עם התיק הגדול על הכתפיים, כנראה חזר מהישיבה ואני הייתי עם תיק בית ספר.
"אבל עוד לא אכלתי צהריים."
"קשקשנית, אביא לך את התפוח שלי."
ואיכשהו, בין כל התפוחים והחיוכים ואבינועם, שכחתי מהחרם.

הוא לקח את התיק שלי ביד אחת, אמר לי לחכות כמה דקות ורץ לכיוון הבניין שלנו. כמה דקות אחר כך הוא צפצף לי מהמכונית.
"אנחנו יכולים כמובן ללכת ברגל, אבל בלחות הזאת של תל אביב... נו, את עוד לא בפנים?"

התיישבתי במושב הקדמי. אבינועם עמד להתגייס בעוד חודש והדבר היחיד שהפריע לי בכל העניין היה שלא אראה אותו כבר כל שבת. וגם לא אמא שלו, דודה שלי. לה וודאי היה קשה יותר, אבל עליה לא חשבתי כל כך. הייתי בת שתיים עשרה.

תל אביב היתה כהרגלה מלאה באנשים ומכוניות ואני כבר יכולתי לראות איך הפנים של אבינועם לובשות את הבעת חוסר הסבלנות שלו. אז בין פקק לרמזור סיפרתי לו. על חני שהתעלמה והכסא שפתאום נעלם, ואיך אף אחת לא בחרה בי במחניים ושהייתי צריכה לחזור לבד הביתה. האצבעות שלו התהדקו אז סביב ההגה ומשהו בי קצת נרגע.

איכשהו איתו זה הצליח להפוך לנסבל. זה שסיגל עוד מדברת אתי הפך להיות משמעותי יותר ובסך הכל דקלה עזרה לי לחפש כיסא אחר, אז אולי זה לא כל כך נורא. הוא חייך כשאמרתי לו את זה.
"יופי. ככה אני אוהב אותך. לא כל כך נורא. ורק שתדעי - חרם עושים רק על מי שמקנאים בו. הן פשוט יודעות שאת חכמה ומצחיקה ויש לך לב טוב וככה זה. עכשיו נאכל גלידה."

בדיוק נכנסנו לחניון של עזריאלי ואחרי שהוא התלונן שגם בחניון אין חניה ומה זה השטויות האלו, נכנסו. היה זה תחילת הקיץ, כמעט סוף הלימודים, והקניון היה מלא. פילסנו את דרכנו בין האנשים ואחרי שאבינועם הצליח להזמין לשנינו וניל בננה ושלח אותי לשמור לנו מקום, הרגשתי שהעולם הזה יכול להיות גם קצת נחמד. בערך.

אבינועם ישב מולי ואני חשבתי שאם לא הייתי בת הדודה שלו, סביר להניח שלא הייתי מצליחה להוציא מילה. הוא היה המדריך המיתולוגי של הסניף, זה שכולן באות לבית הכנסת כשהוא קורא בתורה. מבחינתי הוא היה על תקן של אח. אביו נפטר כשהיה קטן ואת כל הטיולים המשפחתיים עברנו ביחד. מאז שהוציא רישיון, בכל שישי שהיה בבית היה בא לאסוף אותי מהלימודים וכששבת היתה נכנסת מאוחר הוא היה נוסע דרך הים, אפילו שזה היה קצת סיבוב, והיינו חונים שם כמה זמן. אז הוא היה מספר לי קצת על הישיבה והטיולים שהוא עושה עם חברים. אני בתמורה הייתי מספרת לו על המבחן במתמטיקה ואיך בחרו בי להיות עורכת העיתון הכיתתי. בסוף הוא היה זורק איזו בדיחה ואני הייתי מתגלגלת מצחוק והיינו טסים הביתה. הוא גר קומה מעלי.

אחרי הגלידה וההשתחלות לתור המכוניות היוצא, קלטתי שהעיניים שלו עוד נוצצות.
"רגע, זה לא מה שרצית להראות לי?"
"את צוחקת עלי יעלנות. רציתי להראות לך גלידה?"
"לא?"
"טוב לדעת מה את חושבת עלי שניה לפני הגיוס."
"טוב, אז מה זה?"
"חכי."
הוא הציץ בשעון.
"ממילא יש לנו עוד זמן. יש לך הצעות?"
"למה?"
"להעביר שעתיים עד השקיעה. נו?"
"טיול אופניים?"
אבינועם חייך.
"רעיון מצוין. גני יהושע?"
הנהנתי, תוהה על מה מגיע לי כל כך הרבה ממנו בסוף שבוע.
שאלתי אותו.
"אני מבין שאני בן דוד ממש מרושע אם את שואלת אותי את זה."
"לא, אתה פשוט תמיד עסוק בימי חמישי."
"טוב, אז את רוצה לחזור הביתה?"
"אבינועם!"
"יעלה!"
"נו, ירוק. סע." כמה מכוניות כבר התחילו לצפור מאחור.

אחרי האופניים נסענו לגבעתיים. עצרנו במשהו שנראה כמו אמצע שום מקום. כמה בתים רחוקים, עצים, חושך.
"וואלה."
חשבתי שהוא עובד עלי.
"וואלה מה?"
"נו, תסתכלי." הוא יצא מהמכונית, נשען על הדלת ולקח נשימה עמוקה. יצאתי אחריו.
"מה אני אמורה לראות?"
"את זה." הוא הושיט את ידו לכיוון השמיים. עכשיו ראיתי. הבהובים קטנים של אורות - חלשים, כמעט בלתי נראים, ניידים.
"גחליליות!"
"יפה לך יעלונת! שתי נקודות. מצאתי אותן שבוע שעבר עם תומר. מגניב, נכון?"
"בדיוק עשיתי עליהן עבודה בביולוגיה."
"אז אני מניח שאת יודעת."
"יודעת מה?"
"יודעת מתי גחלילית נדלקת."
"כן," חייכתי, "אתה יודע?"
"ברור."
"אוקיי."
עמדנו שם שותקים עוד כמה דקות.

"כשמישהו עושה משהו טוב."

הבטתי בו. כל כך התאים לו להגיד דבר כזה.
"כשמישהו עושה משהו טוב?"
"כן. את יודעת, כשמישהו עושה משהו טוב בעולם. נגיד, כמו כשאת מחייכת או כשאת באה אלינו כל שישי עם החלות שאפית."
"או כמו כשאתה מחזיר אותי מהלימודים ועוזר לאבא לבנות סוכה?"
"כמו. או כמו כשסיגל נותנת לך לצלם את השיעור האחרון במחשבת או כמו..."
"כשתומר מוציא אותך לטיול כשאתה ממש מבואס?"
חייכתי. אבינועם החזיר לי חיוך.
"בדיוק. העולם נהפך לטוב יותר ונדלקת גחלילית."

שתקתי. לא רציתי לגלות לו את האמת. אהבתי יותר את האמת שלו.
"טוב, נזוז."


זה היה הטיול האחרון שלי איתו. אחר כך הגיעו ההכנות לגיוס, הגיוס, הטירונות - רק שיחות חטופות של אמצע שבוע ואמא שלו, שהיתה יורדת אלינו כשהפנים שלה חיוורות ומדברת בשקט עם אבא. היא פחדה, כמובן. אבינועם היה בן יחיד וכשהלך הבית התרוקן.

אנשים לא מפחדים סתם.

ביום שישי, יומיים אחרי יום ההולדת שלי, התנגשה מסחרית במכונית שלו.
הוא לא באמת היה חייב להיות באוטו באותו זמן. הוא היה צריך להיות במעיין או נחל, אולי סתם לשבת על איזו גבעה של טיולי יום שישי. במקום זה הוא החליט, בשעה חמש דקות לפני אחת עשרה, להחזיר חבר שלא הרגיש טוב הביתה. זאת היתה השיחה האחרונה שנרשמה מהפלאפון שלו.
את עצמו, בכל אופן, כבר לא הצליח להביא.

בלוויה בכיתי את כל הדמעות שהיו לי ולא היה אף חיוך של אבינועם שינגב לי אותן. סחטתי אותן אחת לאחת, יודעת שאחר כך כבר אפחד לבכות. כל השבעה ישבתי עם עיניים יבשות. רק הלב. הוא עוד ילל בבכי.

אחרי השבעה חזרתי לגבעתיים, לאמצע השום-מקום שנראה לי עוד יותר נעלם ממקודם.

לא מצאתי אותן. אף לא אחת.

רציתי לשאול אותו. לשאול אם זה הטוב אז איפה הוא ולאן הוא נעלם, ואיך זה שהוא נכבה.
ולמה. כל כך רציתי לשאול למה.

אבל הזמן המשיך בשלו ואני נשאבתי בחזרה למערכת שלי. בין יום שנה אחד למשנהו הספקתי לסיים חטיבה ולערוך שוב את עיתון בית הספר. נכנסתי להדרכה, יצאתי מההדרכה. עברתי מיונים לשירות הלאומי, עושה את אותו מסלול מוכר. כל שנה חזרתי לגבעתיים. גם הן חזרו. בהדרגה, בעיקר בקיץ, אבל חזרו.

עד שחזרתי מהשירות. תל אביב קיבלה אותי באותן זרועות פתוחות שלה ואני, עם תעודת סיום שירות ותכנונים לגבי שנה הבאה, מצאתי את עצמי שוב בגבעתיים.

באמצע השום-מקום שלנו התחילו לבנות.

השלטים הודיעו על קניון חדש לרווחת העיר ואני הרגשתי איך הלב שלי מתכווץ ביללה, איזו את בלתי נראית מכסה בעפר את הגחליליות של אבינועם. את אבינועם.

יותר לא חזרתי.

התחלתי ללמוד ביולוגיה באוניברסיטה העברית ועברתי להתגורר במעונות בקריית יובל. חודשיים אחר כך התחלתי פר"ח.

המיקום עצמו לא יכול היה להיות טוב יותר. החניכה שלי גרה בעיר גנים כך שביום טוב, ובירושלים כמעט תמיד מצאתי יום כזה, יכולתי ללכת ברגל מהדירה. היינו יוצאות מדי פעם למוזיאון המדע ולבתי אבות. עשינו ביחד שיעורי בית וראינו שידורים חוזרים של תוכניות שאהבה, כשהיא מעדכנת אותי מתי לא להסתכל, כי בכל זאת, דתיה. לקראת סוף השנה, כשכבר התחלתי להילחץ מסיום שנה א´ ומחודש הבחינות המתקרב, היתה לנו פגישה של כמה חונכים עם הרכז. הם קראו לזה סדנת פרידה. זה היה יום חמישי ואני הייתי עם שני תיקים, מתקדמת בקצב של צב לכיוון בית הספר בקריית מנחם.

ואז הגיע, כמו שתמיד מגיע, החלק של המתנדבים.
"יעלה, תתחילי," אלעד פנה אלי, מחייך. הוא סובב את העט בין האצבעות של ידו הימנית וחיכה שאדבר.
"מה, אלעד?"
"פשוט דברי. פעילות טובה שהיתה לכן ביחד."
נאנחתי.
"טוב," ניסיתי להיזכר בפעילות המעניינת האחרונה שלנו, "אני חונכת את טל והאמת, כל פעילות שאנחנו עושות היא מעולה, אבל בפעם המושלמת האחרונה הלכנו ל... גן החיות. יש שם הנחה וזה שווה ביותר אם בא לכם להריח כמו דב חום סורי."
כמה צחקו.
"טוב יעלה, הבנתי. אני שמח לשמוע שהכל מושלם," אלעד הביט סביבו. "עוד מישהו?"
עיניו ננעלו על הבחור שממולי. החיוך שלו ירד.
"נעם, אולי אתה תשתף אותנו?"
"כן, בטח. בשמחה." הוא הזדקף וכחכח בגרונו.
"אז אני חונך את שלום והפעילות הטובה ביותר שהיתה לנו עד עכשיו הייתה..." הוא נעצר לרגע, "אממ, אני חושב שזה היה באליפות השכונתית שעשינו." הוא חייך עכשיו חיוך מלא שהגיע לו עד אמצע הלחי ויצר לו מן קמט לאורכה.
"אליפות שכונתית? ממתי יש כזה דבר?" אלעד הביט בו, תוהה.
"מאז שנדב, מוטי ואני החלטנו לעשות אליפות - הלכנו עם החניכים, קראנו לחברים שלהם ועשינו אליפות."
מוטי ונדב התחילו לצחוק.
"כן, עשינו אליפות. ללא ספק."

הסדנה נגמרה בסופו של דבר ואני התחלתי ללכת לכיוון התחנה. ירושלים אומנם היתה נעימה, אבל הצליל של הבית היה נעים עוד יותר.
"יעלה, נכון?" הקול החצי מוכר של נעם השיג אותי לפני שיצאתי משער בית הספר.
"כן."
"שלום, נעם."
"אני זוכרת."
"יופי. זה בהחלט יתרון כשהזיכרון עובד. את חוזרת במקרה למעונות?"
נדתי בראשי, מסמנת בידי על התיק הגדול שעל כתפיי.
"אוקי, השאלה לא היתה במקום. את הולכת לתחנה של עשרים?"
חייכתי. "כן. אתה גם?"
הוא אמר שכן והלכנו לכיוון התחנה. היא לא היתה רחוקה, אבל עם התיק שלי הכל נעשה איטי יותר. בשלב כלשהו זה כבר היה לא נעים.
"שמע, אני הולכת ממש לאט, התיק הזה לא בדיוק משקל נוצה, אז זה בסדר אם תתקדם. אני לא אקח את זה אישית."
הוא חייך. "שטויות, אני אוהב ללכת והנוף כאן נפלא."
אז הוא התחיל לדבר על נופים. על המדבר והצמחים שם, וכמה בטח ראיתי בגן החיות ואלון התבור ועוד כל מיני דברים שנקטעו כשהגענו לשלט שהצביע על עמק לבן.
נעמדתי שם לרגע, מנסה לקלוט כמה שיותר מהעמק שלרגלי.
"גם את כל הזמן תהית מה יש שם?"
הנהנתי.
"ואף פעם לא יצא, הא?"
חייכתי. "תמיד אני חושבת על אוטובוס להספיק או שיעורי בית או..."
"או כל הדברים שאת צריכה לעשות." הוא הביט בי לרגע ואז חזר להסתכל בעמק. "רוצה לראות קצת יותר מקרוב?"
אני מניחה שקימטתי את המצח, או את האף, כי הוא הוסיף במהירות - "אם את לא ממהרת לאוטובוס או לשיעורי בית או..."
"הבנתי. נלך."

לא ירדנו הרבה. היה שם ספסל בדרך ומפסי האור נשאר לנו כל כך מעט שאחרי כמה דקות כבר החשיך.
קמתי ללכת.
הוא עוד ישב.
"חכי. אם תשארי רק עוד כמה דקות תוכלי לראות משהו."
"איך? עכשיו בקושי אפשר לראות עכבר."
"את תראי."

אז חיכיתי. בעמידה.
הוא חייך כשראה שאני לא יושבת ונעמד, קצת רחוק ממני.
אחרי כמה דקות שמעתי אותו לוקח נשימה עמוקה.
"את רואה?"
אימצתי את עיני, כנראה בכיוון הלא נכון.
"רואה מה?" זיכרון מסוים התחיל להתמקם בקצה הראש.
"את זה." הוא הושיט את ידו לכיוון השמיים.
ראיתי.
זה כאב.
אלו היו הבהובים קטנים של אורות. חלשים, כמעט בלתי נראים, ניידים.
"מגניב, נכון?"
"גחליליות," אמרתי, בקול שבקע עמוק יותר ממיתרי הקול שלי.
"את מכירה אותן כבר?"
"אפשר להגיד." בלעתי רוק.
"אז אני מניח שאת יודעת."
"יודעת מה?"
"יודעת מתי גחלילית נדלקת."
"כן," חייכתי בקושי, "כשמישהו עושה משהו טוב."
הבטתי בו. הקמט בלחי שלו חייך אלי.
"אז את יודעת."
היה שקט לכמה רגעים ואז החלטתי לשאול אותו. אולי הוא ידע.

"אבל..."
הוא הפנה את ראשו אלי.
"אם גחלילית נדלקת כשמישהו עושה דבר טוב..."
"כן?"
"אז, אממ,  והטוב תמיד נשאר בעולם, נכון? הוא לא נעלם."
הוא הנהן.
"אז איך היא... למה היא נכבת?"
נעם הביט בי לרגע ואז חזר להביט בגחליליות. הוא חיכה כמה רגעים, אולי לא ידע את התשובה. אולי אין תשובה.

"אה, זה פשוט," אמר לבסוף, "היא לא נכבת."
הוא לקח נשימה עמוקה.


"היא פשוט נדלקת במקום אחר."



סיפור קצר

© כל הזכויות ליצירה שמורות ליַסְמִין.
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ט"ו סיון ה´תשס"ט  
את הדברים החכמים אני משאירה לאנשים אחרים להגיד,או לזמן אחר בשבילי. אבל עכשיו זה היה הסיפור שבדיוק הייתי צריכה. אז תודה. חימשתי.
ט"ו סיון ה´תשס"ט  
פשוט, באמת פשוט.. היא פשוט נדלקת במקום אחר..
טוב..
ט"ו סיון ה´תשס"ט  
יפה, זה סיפור יפה, אבל הפתירה שלו הייתה קצת קלה בעיניי. הסימטריה מושלמת מדי לטעמי, והיא מגיעה בקלות רבה. קצת כמו המבנה של אגדות חז"ל. טוב, האמת שזה לא מדויק, חז"ל אהבו כיאסטיקה, אבל מה שאני מתכוון לומר הוא שאולי זה מעט טכני מבחינת ההבנייה של הסיפור. תני לי להבהיר, לא הרגשתי שהסיפור מכני בקריאה ראשונה, אבל אני מרגיש תחושה קלה כזו גם עכשיו. רגע, גם זה לא מדויק. מצד שני, אני לא מצליח להגיד את זה אחרת... אנסה שוב: זה קל מדי. הוא מת, היא פוגשת בחור חביב, פתאום הוא מספר לה את אותו סיפור על גחליליות... לא יודע. נדמה לי שחסר בסיפור משהו שיפקיע אותו מהמקריות הפשוטה.

בכל מקרה נהניתי לקרוא.

קובי.
ט"ו סיון ה´תשס"ט  
גם לי אין דברים חכמים. אבל זה יפה. אני מרגיש אמנם, שיש פה יותר רגש משכל.
בהנחה שהמצאת את הכל,.נגיד, קצת לפני שאבינועם נהרג, ממש קיויתי שלא יקרה לו משהו ושהמשהו הזה יהיה הטוויסט העיקרי. ואז הוא מת אבל זה לא היה העיקר. וגם שלנועם קוראים נועם, אני לא יודע מה זה יותר, מתבקש או צפוי. אבל מה שכן, מרגישים איזה כאב בסיפור הזה. הוא אמין. הדיאלוגים, הנגיעות הקטנות.
להגיד על משהו אמין זה כמו להגיד למישהו די נמוך שהוא לא כל כך נמוך. זה כאילו בא לנחם, איפה שהוא, ולהביע שלמרות שהיחס אליך הוא כזה (שאתה נמוך, או לא צריך להיות אמין), בכל זאת אתה קצת כזה.
אבל לפעמים זה לא ככה ואתה באמת גבוה, או פשוט סיפור טוב.
ט"ו סיון ה´תשס"ט  
וואו...

תודה לך , סיפור מהמם.
ט"ו סיון ה´תשס"ט  
אני עם חצי דמעה וחצי חיוך.

מעולה.

העדפתי ללא ספק.
ט"ו סיון ה´תשס"ט  
זה כל כך מתוק שבא לבכות, אבל דמעות לא יוצאות אחרי סיפור כזה...

וואו. פשוט וואו.
ט"ז סיון ה´תשס"ט  
חזרתי. וקובי אמר כבר את כל מה שחשבתי, אז אני נשארת עם זה שהסיפור הזה פשוט עשה לי טוב.
ט"ז סיון ה´תשס"ט  
"והחיוך שלו, כמו תמיד, ניגב בעדינות את הדמעות".

כמה שידעתי שהוא ימות, הסיפור הזה כתוב כל כך טוב.
והשפה שבו כל כך נפלאה בעיניי,
כתוב יפה, ומעורר רגשות לכאן ולכאן.

ורעיון הגחליליות. זה יפה!

שפע אורות, ישועות ונחמות:)
תודה לך!
אילה.
ט"ז סיון ה´תשס"ט  
בס"ד
הלוואי..



שהיא פשוט נדלקת במקום אחר.

יפה מאוד! יש מקום לשיפור. אם תרצי אפרט.. תודה לך.
ט"ז סיון ה´תשס"ט  
הדברים היותר מרגשים וחזקים שקראתי בזמן האחרון.
"היא פשוט נדלקת במקום אחר"...
ג-א-ו-נ-י!
המוות של אבינועם היה לי קצת מהיר מידיי אבל אני משערת שלא הייתה דרך אחרת לעשות את זה, במיוחד כשזה לא העניין המרכזי כאן.
נהניתי מאוד. את יוצקת לכאן, כמו תמיד, הרבה אהבה ורגש, קמצוץ של אופטימיות...
גחליליות. כל כך יפה. כל כך מתאים.
סיפור של אור.
ט"ז סיון ה´תשס"ט  
מה לעשות, לי עדיין אין תגובות מקצועיות וחפרניות,
אז- אהבתי!
י"ז סיון ה´תשס"ט  
אולי אני מעט משוחדת אך, טוב שבאתם.

מילקי אחת, ריקית, ג'יני, רעות, אילה וshlomokav- תודה:) תמיד כיף לקרוא כאלו דברים.

לייאה- האמת שהיתה דרך אחרת, שאבינועם עוד היה נשאר בחיים, אבל היא יצאה כל כך מעצבנת (וחברה שלי עדה), שהחלטתי לוותר. בכל אופן, שמחתי לקרוא.

קובי, ילד. וניצן - ובכן, תודה שהארתם את עיני. קראתי את הסיפור הזה אינספור פעמים ומעולם לא חשבתי עליו בצורה הזאת. אשתדל לקחת את זה איתי להבא.

כרם אהבה- יותר מאשמח לפירוט:)

י"ח סיון ה´תשס"ט  
אין לי מה להגיד חוץ מזה שזה פשוט עשה לי את היום.

מדהים מדהים מדהים.

אחד הסיפורים הכי יפים שקראתי. נגע בי חזק וכואב.
יפהפה.

תודה.
כ´ סיון ה´תשס"ט  
ריגש אותי עד דמעות, תודה.
כ"ט סיון ה´תשס"ט  
ולהוציא סיפורים, כי הם הכי יפים.
א´ תמוז ה´תשס"ט  
כנראה שהסיפור הזה הוא גם בבחינת מעשה טוב:)

אני גם הרגשתי שהסיפור מתגלגל בדרך די סלולה. אולי קצת יותר נפח היה עושה לו טוב, להאט קצת את הקצב.

ובלי קשר, מהכתיבה עצמה נהניתי ממש. אני אמנם לא מהאנשים שבאים מלמעלה ומסמנים 'יוצרים צעירים ומבטיחים', אפילו לא קרוב לזה, אבל בהחלט רואים כשרון גדול בסיפורים שלך.

בהצלחה בהמשך.
ה´ אב ה´תשס"ט  
ויפה שייחסת לי את היותה של הגרסה בה הוא לא מת- כמעצבנת. ואני לא מתביישת בזה :)

וחשבתי על כך קמעא, ונראלי שאני מעדיפה את השירים שלך רק בגלל שאני עצמי מעדיפה יותר שירה. כך שזה לא קשור אלייך. אז תמשיכי לכתוב סיפורים! :)
ט"ו אב ה´תשס"ט  
אבל למה הטובים תמיד מתים בסוף?...
טוב נו, לפחות זה לא היה הסוף...
אגב, זה מכוון שלאבינעם קוראים אבי-נעם?...
ט´ תמוז ה´תש"ע  
קצת קיטצ' ורץ לי מהר, אבל מתוק. מתוק. וזךְ. אהבתי. תודה.
ט´ תמוז ה´תש"ע  
אוח, ממש עלו דמעות בעיני. סיפור מקסים.

קחי משהו על גחליליות

http://www.youtube.com/watch?v=ApbYcTiFcig&feature=PlayList&p=363091A932E8C63F&playnext_from=PL&index=3
א´ טבת ה´תשע"ב  
סיפור עדין ומתוק וכואב, והרעיון יפהפה.

קחי מתנה:

"נפשנו יודעת מאוד כי אין המוות חידלון מוחלט וסופי, כי אין במציאות כלל אבדון מוחלט וסופי.
מתבוננים אנו בטבעו של עולם ומגלים כי חוק שימור החומר בכימיה עולה ומתגלה בחוק שימור האנרגיה בפיסיקה, ושניהם נוגעים וחושפים את שורש חוק שימור החוויה והזיכרון בפסיכולוגיה… האין כל אלה מעידים על חוק כללי ורחב לאין שיעור?! האין הם מורים באצבע וגבוה על עולם טמיר ונעלם, בו קיים - גם אם בשינוי צורה ו"מצב צבירה" - חוק שימור הרוח?!

לא רק מסורת ואמונת חכמים אלא גם חוקי החיים, העונים כהד נאמן לתהומות נפשנו; רומזים לנו כי תמצית ישותה של הנשמה אין לה אבדון כלל, והיא באה ככלה בהינומא אל יוצרה ומחוללה, "ואורה כאור החמה שבעתיים כאור הבוקר".

אכן, רב הכאב עם הסתלקות נשמה אהובה, מחלחל הוא וכוסס. אך באמת אין הוא אלא כאבם של החיים, שנותרו לבדם עלי אדמות; ולא כאבם של הנאספים אל עמם, השבים למקור החיים, "כי עמך מקור חיים באורך נראה אור".

(הרב חנן פורת זצ"ל, מתוך 'את ענת אנכי מבקש'.)

א´ טבת ה´תשע"ב  
איזה יופי של כתיבה.
סיפור רך ונוגע.
י"ד ניסן ה´תשע"ב  
האמת שהגעתי לפה דרך תגובה שכתבת לbea ובחרתי אקראית בסיפור הזה מהכרם.

את כותבת יפה בהיר עם מסרים אופטימיים ויפים. אני שמח שסיימת אופטימי שהחזרת אותנו הכנת את הקרקע לשאלה ללא תשובה והפתעת בתשובה מאירה ונעימה..

מבחינת התוכן הייתי מוסיף עוד נפח לסיפור ואז זה היה מושלם.
כ"ד אב ה´תשפ"א  
כ"ד אב ה´תשפ"א  
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד