בנושא
בכרם
חדשות
 
בלילות שבת / דרול
בביכורים מאז י"ז אייר ה´תשס"ט


בלילות שבת, בחורף של אותה שנה, הייתי מעלים מארון הספונג'ה של אמא שלי את אחת מכפפות הגומי המוקדשות לטיפול באקונומיקה. עם הכפפה הייתי לוחץ על האינטרקום של מיכל, שהתגוררה באחד מהמגדלים המבהילים האלו בגבעתיים.

מיכל הייתה ממהרת לרדת, כיוון שלא חשבתי להגזים ולהשתמש בכפפה גם על המעלית ולכן עד היום לא ראיתי מה חילוניים עושים בלילות שבת.

"רואים טלביזיה אם אין מסיבה." אמרה לי מיכל פעם "וזה הרבה יותר מוצלח מהשלום עליכם והחלות המתוקות המגעילות שלכם."

"יש גם חלות מחיטה מלאה." אני מציין בעלבון כששנינו מדשדשים במהירות בין השלוליות בדרכנו לרחוב כצנלסון.

"אני חושבת שאת הג'לי הזה ליד הגפילטע פיש  עושים ממדוזות." מיכל עונה לי.

"מדוזה לא כשרה." אני מסביר.

"כשרה, לא כשרה, מה זה משנה לכם?" מיכל נושפת דרך נחיריה הדקים "כאילו שהכפפה הזו איתה אתה לוחץ על האינטרקום שלי היא משהו כשר."

"תיראי, הכפפה הזו נועדה לחילול שבת," אני מסביר "אבל בהחלט יש לה היבט אמוני. הרי כתוב על השבת "ביני לבין בני ישראל אות היא לעולם" ועצם העובדה שבשבת אני משתמש בכפפה מיוחדת כדי ללחוץ על כפתורים במיוחד בשבת, זה מין אות ולכן אני מקיים את זכור, למרות שאני לא מקיים את שמור."

"איך נפלתי על דוס ועוד על רמת גני." נאנקה מיכל והתחככה בזרועי "מילא אם היית מבני ברק, היית נחשב למושא מחקר אנתרופולוגי, אבל דתי רמת גני הוא חסר משמעות, מעבר לזה שאתם זן בסכנת הכחדה."

כמו רוב הסיפורים הרומנטיים, גם זה הסתיים ללא תוחלת. לקראת פסח מצאה לה מיכל ילדים בגילה בתור חברים למשחק ואילו אני שודכתי על ידי אמא שלי לשיצי, יפהפיה רעת לב מראשון לציון שאבא שלה היה רב מפורסם והיו לה דודים בגריניץ' וילג'. כמובן שהפעילויות המשותפות שלנו כללו בעיקר מפגשים בבתי קפה בעלי תעודות כשרות בכל מיני קניונים מגעילים באזור המרכז, שם שמעתי שוב ושוב על חשיבותה הרבה של שיצי למין האנושי, על עושרם הידוע של דודיה הרבים, על הספרים שחיבר אביה ועל משרד עורכי הדין המפואר אליו היא הולכת להצטרף בתור שותפה מלאה תוך חודשיים או שנתיים.

במפגשים האלו הייתי אומר לעצמי שאני יכול להקליט את שיצי, להתחתן איתה ואז לרצוח אותה ולקחת את כל הכסף. לא היה שופט בעולם שהיה שולח אותי לכלא אחרי שהיה שומע את שיצי מדברת.

הנסיבות האלו הותירו אותי לגמרי פנוי בלילות שבת. לשיצי לא הייתה משפחה ברמת גן, כמו שלאף דתי לא הייתה. הדתיים כאן נכחדו. לא היה עולה על דעתה להתארח אצלי בבית , עד שהיינו מתארסים, שהשם ישמור ואני לא התכוונתי לבלות שבת שלה אצלה בראשון. לא שהיא לא הציעה לי. היה לה אח, שהיה זקוק להשתלת מוח דחופה, שהיה כאילו בגילי ואני הייתי יכול כאילו לבלות אצלו שבת, אבל אני הסברתי לה שאני מאוד קשור להורי, איתם בקושי דיברתי מאז כיתה וו' ובגלל שהם דתיים והם ברמת גן, לא רציתי לברוח להם לשבת שלמה ולהשאיר אותם בהרגשה שהם עוד יותר נכחדים.

אז זה השאיר אותי עם לילות שבת ריקניים למדי, למרות שכבר הגיע הקיץ. בסוף מצאתי את יגאל קלמנוביץ',שכן ערירי בן שמונים שמונה שהיה פרטיזן אצל טיטו ביוגוסלוויה בזמן המלחמה הגדולה. הוא מאוד חיבב אותי, מאז הייתי בן שנתיים וכינה אותי "זונדל" על שם אחיו התינוק שהנאצים הרגו.

לא הייתה לו שום בעיה לארח אותי בלילות שבת, אחרי הגלידה הצמחונית הדוחה. הוא היה מדליק את הטלוויזיה ואני הייתי מחליף ערוצים באמצעות כפפת הגומי הצהובה. לקראת שלושת השבועות, אפילו הגעתי למסקנה שזה מותר על פי ההלכה, בגלל שההגדרה של גחלת המתכת בגמרא היא משהוא שיכול להבעיר אש והשלט של הממיר בטלביזיה אף פעם לא הגיע לטמפרטורות כאלו.

זה היה פתרון הלכתי מבריק, אבל הוא לא הביא לי את האושר שחיפשתי, בגלל שלקלמנוביץ' היו רק כבלים אנאלוגיים ובליל שישי לא היה שם כלום חוץ מסרטי קארטה וחדשות בהונגרית. זה לא אמר שהתייאשתי. כל ליל שבת הייתי מחליף ומחליף ערוצים, עד שהייתי נתקע על הסי אן אן או על חדשות פוקס, שהיו משעממות, אבל בכל זאת העבירו את הזמן.

"אתה יודע מה, זונדל?" אמר לי לילה אחד יגאל "אתה יכול להשאיר כאן את הכפפה. אמא שלך תסתדר בלעדיה."







© כל הזכויות ליצירה שמורות לדרול
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
י"ח אייר ה´תשס"ט  
נהניתי מהסיפור שלך.
ברובד הלשוני - הוא כתוב בשפה קולחת, זורם מצויין.
ברובד התוכני - יצרת דמות עם אופי מסקרן,
אבל - וכאן בא האבל הגדול -
קטעת אותנו באמצע.
יצרת דמות מורכבת, דמות עם זהות דתית מסוכסכת. תיארת לנו את הזהות המסוכסכת הזו דרך מפגשים של הדמות עם דמויות שונות שסובבות אותה. עד כאן היה נהדר.
הייתי מצפה שעכשיו יבוא מפנה, תבוא התפתחות, משהו כזה. אבל הסיפור פשוט נגמר, והשאיר אותי בתחושה שלא קרה כאן כלום. כמו אצן שמתכונן לריצה, לוקח תנופה ואז נעצר.

יש לך יכולת כתיבה מעולה, תתקדם איתה.
בהצלחה
י"ח אייר ה´תשס"ט  
אתה כותב מעולה,
אבל תהיתי בנוגע לסוף - האמנם זנחת את הכפפה לגמרי - כלומר, האם המספר בסיפור החליט להיות "חפיפניק" עד הסוף, כלומר - הפסיק לשמור שבת באופן קבוע - לא רק חד פעמי עם הכפפה של אמא, אלא באופן קבוע? זה מה שניסית להביע? אשמח להסבר...
י"ח אייר ה´תשס"ט  
טוב, הכתיבה טובה.
בהתחלה היה שם קצת אי סדר בזמנים (אמרה לעומת מציין), אולי חזרת מעט יותר מדי על הנכחדים, והסוף לא הביא אותי לפאנץ' ליין שאני מניחה שכיוונת, אבל בכל זאת- מה שאני קראתי כאן בעיקר זה את הכתיבה. טובה מאוד.

לגבי התוכן עצמו- הרעיון של הכפפה חמוד ביותר, אבל נשארתי עם תחושה של קטע.
י"ח אייר ה´תשס"ט  
תודה לכולם.

יש סיפור מאחורי הסיפור הזה. אחרי שנים רבות מאוד בהן גרתי בירושלים ברחביה ובמושבה הגרמנית, העתקתי את מגורי לרמת גן.

הסיפור "בלילות שבת" מתאר את תחושת הריקנות והנפילה שהרגשתי , אחרי המעבר.

בירושלים ישנה ציוויליזציה דתית , ישנן תנועות ותת תנועות. ישנו שיח מפותח , אוונגארד דתי , מול שמרנות. בירושלים הדת מרתקת גם כאלו שאינם דתיים.

ברמת גן , תסלחו לי, אין כלום.
ישנם שרידים שמספרים שפעם היו כאן קהילות מפוארות ואידאליסטיות. ישנם בתי כנסת גדולים וריקים , בתי ספר שוממים , שלטים מהוהים של "אין כניסה בשבתות וחגים" שאיש אינו מתייחס אליהם.

"בלילות שבת" הוא סיפור של חבר צעיר ומבולבל בקהילה גוססת , בקהילה שאין לה יותר מסר לצעיריה והיא נאחזת בכמה סממנים מסורתיים , כדי להיזכר בכך שהיא קיימת , עד שהחשכה תרד עליה.

שוב תודה.
י"ח אייר ה´תשס"ט  
שמע, במרכז יש הרבה.

(לא המקום לפרט, אבל באמת, קצת אופטימיות. יש הרבה דברים טובים:))

{ואתה מוזמן למחוק את ההודעה אח"כ, גם אני חושבת שהיא לא רלוונטית כל כך לסיפור.)
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד