המלצת העורכים
בנושא
בכרם
חדשות
 
ממטרות / אוסנתי
בביכורים מאז י´ אייר ה´תשס"ט

 

בחלום שלי אתמול היית ישן.

מכל התמונות בעולם הכי פחדתי מהתמונה הזאת, לא ממש ברור לי למה.  אולי כי על פניהם של אנשים ישנים תמיד מרחפת אותה רוח עצובה כזאת. סחוטה. נכנעת. כניעה שכל כך לא התאימה לך. לפחות כמו שהיית לי אז.

בחלום שלי ראיתי אותך פתע, שכוב על ספה חומה וקשה,  הכיפה השחורה שלך מוטלת מטה,  מזכירה לי את הלילה ההוא. והפאות, הפאות החדשות שלך, גולשות עד הכתפיים. רצתי אליך, רצתי אליך כדי לראות שהעיניים שלך פקוחות, שאתה עדיין מסתכל. אבל העיניים שלך, א-לוהים, הן היו עצומות. והיית כל כך יפה. כל כך יפה וכל כך עייף, שאפילו בחלום לא העזתי להעיר אותך.


לא העזתי. ידעתי  שלהעיר אותך תהיה הטעות הכי גדולה. להחזיר אותך לחיים, במו ידי, מתוך בחירה. לעמוד קרוב, הכי קרוב שרק אפשר וללחוש. ללחוש בקול רם, כאילו בלי להתכוון להעיר אותך.  כמו שפריאל עושה כשהיא רוצה שאני אקום, אבל יודעת שזאת שנת הצהריים שלי ואי אפשר פשוט להגיד לי, ''אמא, קומי'' אז במקום זה היא מתיישבת לידי, מדברת כאילו לעצמה, כאילו בשקט.    

כאילו בלי לשים לב, להעיר אותך,  ואז ולזעוק- תביט בי. בבקשה. תביט מה עשו בי לילות של געגוע. תראה אותי. כמעט בת שלושים. רעיה. אמא. מכוסה מכל הכיוונים, ממטפחת בשיער עד גרביים על כף רגל. ואיך לא אכפת לו. איך רק הוא, מעורפל וחסר רחמים. איך רק הוא תמיד מצליח.

הגעגוע.


לפעמים הגעגועים אליך מצחיקים אותי.

מצחיקים, אתה יודע, כמו בדיחה כזאת, לא מתוכננת. לא ממש במקום ובזמן הנכון. כזאת שכולם משפילים את הראש ממנה, או אפילו מבקשים להיבלע בעקבותיה באדמה, אבל היא עדיין נשארת בדיחה. לרגע אני רוצה לצעוק למישהו שיבוא ויחליף את התפאורה שמסביב לה. היא כל כך מגוחכת וכל כך מכאיבה. ואז אני חושבת שאי אפשר, שאולי זאת הבדיחה בעצם ולא היא.

כמו בלילה ההוא, לפני שבועיים בערך, אחרי השיעור של רב הישוב, כשישבנו כמה אברכיות אחוזות התלהבות, במעגל לא משורטט על הדשא. ונעמי אמרה, מעניין כמה פעמים אני צריכה להגיד לו תודה שאני כאן, מעניין אם כל החיים שלי יספיקו. ואני הסתכלתי על הקראוון שלנו, הבית שלנו, על בית המדרש, על השמיים, ולא יכולתי לא להסכים איתה, והיה לי שמח כזה, אתה יודע, שמח מתפרץ. שמח שרציתי לרוץ ולחבק את כל העולם, ואפילו את אישתו. ואז התגעגעתי אליך פתאום. וזה היה כל כך מגוחך להתגעגע אליך ברגע הזה, כל כך לא שייך, שזה גרם לי לרצות לצחוק. ולא צחקתי, תאמין לי, רק נשכבתי ליד נעמי והסתרתי כמה דמעות אבודות.

אתמול ירד גשם. בתחילה חשבתי שזה גשם ראשון, אחר כך נזכרתי שהוא כבר ירד לפני כמה שבועות ומאז פסק לרדת. לפני סוכות הוא טפטף עלינו, נקי ורטוב, ואני כל כך רציתי להישטף בו, להיבלע בו, להתחדש. ויערה עמדה לידי ואמרה שזה סימן לא טוב שגשם יורד לפני סוכות, שזה סימן לקללה ולא לברכה, ואני כל כך רציתי שתשתוק כבר ותיתן לי להרגיש אותו, אבל היא רק הביטה בו במבט היפה והדואג שלה.

גם אז הוא היה לפני סוכות, נכון?  אבל אנחנו בכלל לא שמנו לב לכך. הפתיע אותנו, ככה פתאום. היינו אז בפארק הירוק והענק באמצע הקיבוץ, המוני הממטרות השפריצו אל הדשא ועלינו, ופתאום הוא יורד ארצה.

תסתכלי, אתה אומר לי, מביט הבתפעלות על המים הנופלים, תסתכלי איך הן נראות מגוחכות עכשיו, הממטרות. איך הן נראות כמו חיקוי עלוב. איך הן מטופשות ליד הגשם.

כן, אני מסכימה איתך, ומשהו כואב ולא ברור מתפשט בי יחד עם המילים הללו שלך.

אבל זה הכרחי, אתה אומר אחרי רגע מחשבה, אחרי הכל זה חיקוי עלוב אך הכרחי.

כן, אני חוזרת אחריך, חיקוי עלוב והכרחי.

ויערה אומרת שצריך להתפלל. שסימנים לא טובים תמיד מפחידים אותה. וגם ככה המצב שלנו לא ממש טוב, ועוד עם הגשם הזה, לפני סוכות.  ואני התפללתי. התפללתי כל כך חזק, שאם היית רואה אותי בתפילה הזאת לא היית הולך ממני לעולם. חזק כמוך. עד הסוף, כמוך. אבל אתה לא היית שם כדי לראות אותי וגם בכלל לא ידעתי איפה לחפש אותך.

פעם אחת ראיתי אותך, אתה יודע? פעם אחת כמעט לפני ארבע שנים. ברחוב אחד, בירושלים. הלכתי והלכתי ואז ראיתי את החליפה הזאת השחורה והכובע, וידעתי שירושלים מלאה בחליפות כאלו ובכובעים כאלו, אבל המבט הזה, המבט שננעץ בשמיים ואז בי, ידעתי שהוא שלך. רק אתה יודע להביט ככה. בבת אחת. ואז בבת אחת להסיט את המבט אל האדמה. ואני רציתי לצרוח לך, רציתי להתלות לך על הכתפיים, רציתי להגיד לך תסתכל עלי, בבקשה, רק תסתכל עלי וזהו, אבל אתה הלכת מהר, הלכת מהר. כל כך מהר,  ובדיוק יואב התקשר אלי, ירא שמיים, בחור צנוע ומתוק מאין כמותו, כך אמרה לי הרבנית, וירד לי דם מהשפתיים, אני נשבעת לך, ירד לי דם מרוב שנשכתי אותן וראיתי אותך הולך ועניתי לו, וקבעתי איתו להערב, שעה מדוייקת, מקום מדוייק, כי ליואב אין פלאפון, כי מה לו ולעולם הזה.

פעם אחת נפגשתי איתו. אם אפשר לקרוא לזה פגישה. אם בכלל הייתי שם או שרק חיפשתי את הנקודה הזאת, כמו שיש לך בתוך העיניים, בהתחלה לא הבנתי שזה אתה נמצא שם, שזה אתה מציק לי ומכאיב לי ולא נותן לי לדבר איתו. רק אחר כך בחושך, כשמילמלתי שזה לא מתאים, ידעתי שאני צריכה להפסיק לשקר לו. שכל מילה נוספת שאגיד תהיה שקר לכן מוטב לי להעלם ולשתוק.

אני לא מתכוון להעלם, אמרת לי בתחילתו של הסיפור הזה.  אני לא מתכוון להעלם רק לסוע קצת, לנשום אויר אחר, להתחזק.

להתחזק? אני שואלת אותך, המומה. להתחזק? רק אתמול אמרת לי שהכל שטויות. רק אתמול שאלת אותי מי זה האלוקים הזה, ומה אנחנו יודעים בכלל שאנחנו ככה מקריבים עצמנו אליו.

עבר לילה מאז, אתה עונה לי, עבר לילה, לילה קשה. לילה שבמהלכו הבנתי, הבנתי שאני חייב להתרומם, חייב ללמוד. חייב להתקרב.

ולאן תלך? ולכמה זמן? אני שואלת, כמעט בפחד.

נראה כבר,  אתה עונה לי בנחת.

והנחת הזאת מוציאה אותי מדעתי. רק אתמול נתתי לך ידיים ליפול עליהן. רק אתמול עמדתי מול הכיפה השמוטה שלך, סופגת אל עצמי את כל השאלות, את כל התהיות. כאילו אני יודעת. כאילו אני שלמה עם הכל. כאילו לא ביליתי את הלילה שאחר כך בתוך חלום על איבוד שאין לו סוף. ועכשיו אתה עומד מולי. נוטש אותי אכולת תהיות. ולא מתנצל. ולא מסביר. ולא מנסה להרגיע.

אתה אפילו לא יודע לאיזו ישיבה? אני מנסה להבין משהו. ולא מבינה כלום.

אתה נאנח. נאנח, כאילו אני זאת שזורקת עליך עכשיו אבנים גדולות כאלו, שמפוררת אותך. כאילו אני זאת שנשבעתי לך שעוד מעט, שממש ממש עוד מעט, אחרי כל הבלבולים, אחרי כל ההפסקות, אנחנו נכרות לנו משהו נצחי ביננו, ועכשיו אני פתאום הולכת. תמיד היית בתפקיד הנאנח. אנחות מושלמות. לא רוטנות, לא מציקות. כאלו שמורידות את האדם מולך לגובה הרצפה ואז מחייכות אליו. נחמדות. מושלמות. אפילו האנחות שלך מושלמות, לעזאזל.

ומתי נדבר, אני שואלת את השאלה שמההתחלה לא העזתי לשאול, לא רציתי לשאול, מתי נדבר, מיכאל.

ואתה אומר לי שאתה לא יודע. שאתה לא מתכוון לקחת פלאפון, ושאין לך מושג איפה תהיה ושבכלל---

מה בכלל, אני צועקת, אני ממש ממש צועקת. ויודעת שככה אתה, שאתה בן אדם של בכלל, שתמיד אמרת לי זה מה שעושה אותי מה שאני, זה מה שנתן לי להגיע למי שאני. למי שאני, בלב שלי אני משלימה, הכי חכם, הכי אידאליסט,  הכי מבין, הכי צודק.

בן אדם של בכלל. אני אוהב אותך עד בכלל, ככה הגדרת את זה ואני צחקתי, עד בכלל? זה נשמע רע. ואתה אומר לי עד בכלל. בכלל זה הכל, בכלל זה שיא השיאים.

מההתחלה פחדתי מזה. מהבכלל הזה. מהטירוף הזה שיש לו שני קצוות. מאהבה גדולה שבקיצה שנאה וריחוק וגם אמרתי לך את זה ואתה צחקת. לא אמרת לי לא לדאוג לא אמרת לי שזה שטויות, רק אמרת בואי נהנה ממה שאנחנו עכשיו, בואי נהנה ודי, ואני הקשבתי לך.  ידעתי שאסור לי להקשיב לך, ידעתי שאני צריכה לדרוש את שלי, את מילות ההבטחה וההרגעה, ולא דרשתי כלום,  כלום מלבד שתלך לצידי. ואתה הלכת. מושלם. נערץ. מלך. מילאת הכל. ועכשיו רק מלמלת תשובות עלובות, אפילו להנות לא ביקשת ממני.


אני רוצה תאריך. אני אומרת בקול קשה, קשה ומלא השפלה, מה לא הייתי נותנת כדי לתת בך מבט אחד, לזקוף גב וללכת. אבל בינתיים אני רק מבהירה לך: אני חייבת תאריך בו אראה אותך, מיכאל.

ואתה חושב רגעים מספר ואז אומר לי, בערב שלפני יום הכיפורים. עוד חודשיים לערך, אני אבוא אלייך.


ואז אתה לא מדבר אלי עוד. מחכה שאלך, אני יודעת. מחכה שאלך ואני לא הולכת, לא מוכנה לסבול את הידיעה שהיה רגע בו יכולתי להיות איתך ובחרתי שלא.


יעל אמרה שנהיה לי חושך בעיניים. ישר כשהגעתי הביתה היא אמרה את זה, כמעט בבהלה. ואני לא עניתי לה והמשכתי אל החדר. היא נכנסה אלי עשר דקות אחר כך, כשהחושך התפשט אל החדר כולו.

אני מדליקה את האור, היא הכריזה, ולי לא היה אפילו כוח להתנגד.

מה קרה? היא שאלה אותי, מה קרה לך, עינת.

עד יום הכיפורים, אני בוכה אליה, עד יום הכיפורים לא אראה את מיכאל.

היא פחדה לשמוע, הרגשתי את זה לפי השקט שלה, לפי הידיים שלה שליטפו לי את הראש. היא פחדה לשמוע. לחשוב מה יהיה עלי ומה אעשה וכיצד אנשום מכאן עד שם.

היא פחדה לשמוע, והיא לא טעתה, מיכאל.

אני סוחבת אותה איתי אל המרכז המסחרי, את הבד הכי לבן והכי יפה אני רוצה, אני מסבירה לה. את הבד הכי לבן והכי יפה, לשמלה אחת, שמלה שגם אם תרצה, לא תצליח להוריד ממנה את העיניים.

אני יודעת שהיא חושבת שזאת טעות. אני יודעת שהיא רוצה להגיד לי, חבל עלייך, עינת, חבל. אבל היא לא אומרת לי כלום. רק מסתכלת לחושך שנהיה לי בעיניים, וסופרת כמה שניות היא מצליחה שלא להסיט ממנו את המבט.


והיא הייתה יפיפיה, השמלה. לבנה, ארוכה, מדוייקת.

תוצאה של הימים והלילות שלא היו לי מיום בו נעלמת. של הדקות והשעות והנצח בו החלל הזה היה פעור לעומתי,  והיא עזרה לי למלא אותו, להצליח לנשום, למרות הכל.


להגיע אל היום הזה, בו הבטחת לשוב, ולו לרגע אחד.

להגיע אל היום הזה.  לא להשבר. לא להתקשר אליך, לא לבוא אליך. לחכות בסבלנות. בדיוק כפי שביקשת.

ואתה לא בא, מיכאל, אתה לא בא. ןלרגע הלילה נראה לי ארוך, לא נגמר ולרגע הוא נראה לי קצר, כל כך קצר ואני מתחננת אליו שלא יגמר, שעוד אוכל לקוות. ואתה עדיין לא באת, ואני איני יודעת היכן אתה, ואני חייבת, אני חייבת אותך, מיכאל.


בשש בבוקר אני מתקשרת אל הבית שלך, אל המספר המוכר והאהוב הזה. ואמא שלך עונה לי, איפה מיכאל? אני שואלת אותה, והיא מתוך שינה נוקבת בשמה של הישיבה ההיא בירושלים.

אני מפזרת את השיער הארוך שלי, מפזרת אותו בלי לסרק בכלל, מתחת לעיניים אני מורחת פס שחור דק ומבליטה את הריסים. ככה אני אבוא אליך: לבושה בשמלה היפה שלי, עצובה ומפורקת, ואתה תהיה איתי מיכאל, אתה תביט בי, אתה תדבר אלי, ואם לא, אני אצעק שם. אני אספר לכולם על השקר, אל האהבה, על ההבטחה, על איך שרוקנת אותי באחת וברחת למלא עצמך.


אני אורזת תיק קטן, רושמת פתק, ''נסעתי. אחוזר בצאת החג.'' ויודעת שהם ידאגו ויודעת שיש להם סיבה לדאוג, אבל לי כבר לא אכפת.


חמש שעות נסיעה. מטרמפ לאוטובוס לטרמפ, אני והשמלה היפה שלי, ואיש דוחף לי פתק עם מספר הטלפון שלו וזה כל כך מצחיק אותי, אבל שכחתי מה זה,

לצחוק.


תחנה מרכזית, ירושלים. מחפשת אנשים, מישהו יודע איפה הישיבה הזאת?, אולי הוא, אולי היא. ועוד אוטובוס, והרחובות מתרוקנים, והגעגוע, אני נשבעת לך  שבאותו רגע גיליתי שגעגוע יכול לצרוח.


אני מגיעה.


''פאר התורה- ישיבה לבעלי תשובה'' מכריז השלט הגדול מעל הדלת ואני נכנסת בה. ויש שם כל כך הרבה בחורים, כל כך הרבה שלא הייתה לי בעיה למצוא אותך.

מיכאל.


אתה לא מביט בי.

מיכאל. אני קוראת בקול.

אתה מסתובב. כולם מסתובבים.

 צאי מכאן בבקשה, אומר לי איש גדול ואפור.

ואני בוכה. אני מסתכלת עליך ובוכה. ואתה מסתכל בי, בפעם הראשונה. מסמן לי לצאת ויוצא אחרי.


מיכאל, אני לוחשת אליך, למה לא באת אלי מיכאל.

ואתה שותק.   נושם ונושף ושותק. ואז מצביע על בניין אחד חום, בניין ארוך מול הישיבה.

למה אתה מצביע לשם? אני שואלת אותך.

שם יוקם ביתי, אתה עונה במהירות, עוד חודש אני מתחתן.


עוד חודש אני מתחתן אתה אומר לי ואני כל כך רוצה פשוט לאחוז בך, לנענע אותך, לבכות, לצרוח בקול שאין סיכוי, אין סיכוי שאתה מתחתן וזה לא איתי, מיכאל.

אני כל כך רוצה לאחוז בך אבל במקום זה אני רצה. אני רצה ורצה, ושומעת אותך קורא לי וממשיכה לרוץ. יום כיפור, ירושלים. איפה המקום הכי קרוב שאפשר להיגמר בו.


והרגליים שלי רצות לשם, בטבעיות, כמו שרצים אל הבית. אל היער ההוא, מיכאל, היער ההוא אליו הלכנו בפעם הראשונה אחרי שגילינו אחד לשני על אהבתנו. אני אוהב יערות, אמרתי לי.

ואני אמרתי שזה מתאים לך לאהוב יערות.

מתאים לי? התפלאת ואני לא עניתי ואז אמרת לי בואי נצעק עינת, בואי נצעק ונראה אם מישהו שם למעלה יענה לנו.

צעקנו ואף אחד לא ענה. צעקנו עד כלות. עד צחוק.  צחוק כזה, עייף ומיואש.


ובמעבה היער אני קורעת אותה ממני. פיסות פיסות לבנות אל האויר הקר. וככה, חסרת כל, אני צורחת אל השמיים את תפילות היום הקדוש ההוא. חסרת כלום. אפס, מינוס. רק השמיים עדיין מעלי. שמיים ריקים! צרחתי אליהם. אתם ריקים, אתם ריקים.  ככה צרחתי אליהם ולא הפחיד אותי היער ולא הפחיד אותי החושך, כלום כבר לא הפחיד אותי, כלום חוץ מהחלל הגדול, מהמחשבה מהידיעה, אתה כבר לא שלי.

והצרחות מעייפות אותי ואני שרועה על הרצפה, נרדמת. מתוך בכי והכי עלוב זה להירדם מתוך בכי, אמרת לי פעם, הכי עלוב זה להרדם מתוך חולשה, ולי זה לא אכפת להיות חלשה ולהרדם ככה. לא אכפת לי כבר להיות חלשה, כי אין לי מה להסתיר, מיכאל. ואני בוכה ועוצמת עיניים. תוהה לעצמי אם הן תפקחנה מחר.

וכשהן נפקחו ידעתי שהם לא ריקים.


וכשהן נפקחו כל כך רציתי לעצום אותן חזרה. פשוט לעצום אותן ודי. אבל ידעתי שאי אפשר, שעיניים שנפקחות חזקות יותר מהכל. וככה אני יושבת יום שלם על הרצפה, מתמלאת באויר קר, יודעת שהשקט הזה, יש בו יותר מכל המילים שיכולתי למצוא במחזור התפילה.

ובשקיעת השמש אני אוספת עצמי מהאדמה הקרה, מתעטפת בשאריות הבדים, נשבעת לעצמי לשכוח.


ולא שכחתי אותך מיכאל.



ואתמול שוב ירד גשם. גשם ראשון, הייתי כמעט בטוחה. ויואב היה במילואים, ופריאל ישנה שנה מתוקה.

והגעגועים אליך הפחידו אותי. פחד כזה, אתה יודע כמו של חלום בלהות, שאתה יודע שהוא לא נכון אבל הוא עדיין מרעיד לך את הלב.

והתקשרתי ליואב והוא אמר לי אני לא יכול לילה אחד בלעדייך, במיוחד בלילה כזה של גשם.  ואני אומרת לו, יש גם ממטרות, ואיך הן עלובות ליד הגשם.

ממטרות? הוא מחייך אלי בטלפון, מי מתעסק בממטרות כשיש גשם.

והוא צודק יואב. הוא צודק. ובכל זאת אני לא מתאפקת, כל פעם מחדש- לחפש אותן, להביט בהן, לגחך. רואה אותן משפילות את הראש לידו. מתביישות. ואיך הוא צוחק להן, אינסופי, סוחף, נושק בעדינות לאדמה הקרה.





© כל הזכויות ליצירה שמורות לאוסנתי
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
י"א אייר ה´תשס"ט  
(רק להגיד שקראתי, ושעוד לא הגיע הזמן להגיב. וגם שזה סיפור טוב. מקווה לקרוא שוב ולהגיב יותר לענין)
י"א אייר ה´תשס"ט  
וזה כבר אומר משו טוב עלייך.
הסיפור מעולה!
היה לי קצת קשה להתחבר אבל הרגשתי איך אני חיה אותו.
רצתי איתה ובכיתי איתה ואהבתי איתה.

י"א אייר ה´תשס"ט  
וגם היה פה מסר ברור בשבילי: החיים הם לפעמים חיקוי עלוב של חיים, אבל הם הכרחיים.
(אבל צריך לזכור שיש לפעמים גם גשם אמיתי)
י"א אייר ה´תשס"ט  
אני תמיד ידעתי שיש גשם. ראיתי אותו נשבע לךהוא ידע שאני ואני ידעתי שהוא. לגמרי.
אבל התרחקנו.
ולבנתיים אספתי ממטרה ועוד אחת. נהנה מכמה שבקצה המתוק הזה מחכה דמעה מרה. כמה שזה לא זה. אבל בנתיים. כמו שכל החיים אני חוטף מעט נחמה לא חוקית מהבנתיים הזה.
ולפעמים שהוא כבר לא יכול להתאפק, הגשם, ויורד עלי בעלבון נוראי, אני נצמד לשקמה אבודה שמטפטפת עלי לאט וגדול ומיד שנייה.
סיפור מקסים. כל כך, שלא בא לי לומר עליו דברים.
תודה אוסנת.
י"א אייר ה´תשס"ט  
מה אני אגיד? שלפעמים הסיפורים הם הממטרות של החיים? שהחיים רטבים ולא רק מגשם. שהגעגוע הוא הכמיהה הכי גדולה לחיים?

כתבת נהדר, ואת יודעת את זה. [רק תצרפי תמונה ]

עֹז
י"א אייר ה´תשס"ט  
הייתי פה ונפעמתי. זהו. אני לא הולכת להרוס את זה עם עוד מילים. זה סיפור גבוה מאוד.
י"א אייר ה´תשס"ט  
הדבר המתעתע הזה, שככל שעובר הזמן גורמים לנו לחשוב שהממטרה היא גשם, והגשם הוא ממטרה.

ואפילו אחרי הרבה שנים, תמיד הם צובעים את הטפטוף בצבעי הקשת והופכים את עצמם למבול.

אבל אני מעדיפה גשם ולא מבול, וטוב לי בבית ולא רוצה תיבה. אז אני דוחפת את הגעגועים חזרה לתמונה וחוזרת לכבס את הבגדים שהרטיב הגשם המטונף של אתמול.
י"א אייר ה´תשס"ט  
(רק עכשיו אני מרגישה איך לא נתתי לעצמי אפילו למצמץ במשך כל הקריאה.)

אין לי שום דבר חכם להגיד. רק שזה היה חזק וסוחף ומלא געגועים ונהדר. פשוט נהדר.
י"א אייר ה´תשס"ט  
ואף מאוד.
ממטרות הם נושא כואב בימינו, כבר החליטו לסגור, כי גשם אין. אבל לא יכולנו בלי הירוק הירוק הזה. אז במקום לתת לעצמינו להתגעגע (או להתפלל לגשם, או ללמוד להשתמש במים בארץ יבשה) אנחנו מפעילים ממטרות.

מפליא שיש לי תחושה דומה בסיפורים שלך(קראתי חלק) גברים קשים וטוטאליים. נוגעים בעומקים ושורפים קצוות.

הכל יכול להיות כל כך יותר עדין.

רק טוב, ותודה על הסיפור
י"ב אייר ה´תשס"ט  
אוף. זה ממש נכון. אנחנו פשוט כאלה... וזה הצד הכי גרוע של האנשים אולי. זה מה שלא נותן לנו להיות מאושרים, הגעגוע, המחשבה שיכול להיות יותר טוב. ואולי לה זה נראה שהנישואים שלה והחיים שלה הם הממטרות והיא כמהה לגשם אמיתי, אבל בעצם מה שהיא מתגעגעת אליו הוא החיקוי, והגשם הוא מה שיש לה בידיים. אבל אנשים מסתכלים מלמטה ואז קל לחשוב שגשם זה ממטרה ולהפך או שמה שיש לך בידיים זה לא אמיתי. ויואב הזה ממש חכם. ואת חכמה שכתבת אותו, ושכתבת ו'מי מתעסק עם ממטרות כשיש גשם'. זו ממש דרך חיים שכתובה פה במילים הקצרות והאגביות האלו. ונראה לי שהוא דווקא הרבה יותר מקורקע ממנה, למרות שאין לו פלאפון, היא עם השמלה והבריחה הזו ביו"כ ואיך שהיא משאירה את כולם שידאגו לה. למרות שאת כותבת הכל כ"כ שותת רגש וכנה, עדיין היה לי קצת קשה להאמין לה, לחלק עם השמלה והיער... אני חושבת שאנשים לא עושים דברים כאלו, הם פשוט אוכלים את עצמם לאט לאט, או שהיא היתה מבררת איכשהו, או מגיעה לישיבה ומסתכלת ובורחת... אז, טוב, אולי היא זכתה שדווקא את כתבת אותה, כי יש לה אומץ לא רגיל.
דווקא הגעגוע הקטן הזה והצחוק והדמעות משאירים אותה מאוד מאוד אמיתית בעיניי, והם גם נגעו בי הרבה יותר, יותר מדי אולי. הם משתלבים יפה בחיים שלה, בישיבה על הדשא, בחברות, וזה כ"כ נכון. אנחנו חיים עם הגעגועים האלה, בשקט, באירוניה, בהשלמה עם הכאב.

תודה רבה על הסיפור. אני תמיד יודעת שאם הלב שלי קצת נרדם, כמו כשיושבים על הרגל ונחלשת הזרימה של הדם, אז אני באה לקרוא סיפור שלך. ויש בהם הרבה הרבה אומץ וחיים, וכלכך טוב שכך. תודה אוסנתי.
(ותודה על אתמול . יותר ממה שנדמה לך.)
י"ג אייר ה´תשס"ט  
אני צריכה להגיד, לכל כך הרבה אנשים שעזרו לסיפור הזה להיות. נראה לי שזה הסיפור שהיה אצלי בעבודה הכי הרבה זמן.

תודה לנהג הקטר, ולליאת, וללייאה, ולזליג.
(כל אחד עזר לסיפור בשלב כל כך אחר שלו שבטח כבר שכחתם...)

באמת באמת תודה. לפעמים ההארה הכי קטנה יכולה לשנות סיפור ומלואו

ותודה על התגובות האמתיות, והיפות, ועל הממטרות ועל הגשם שבחיים האלו. נתתם לי לחשוב על זה עכשיו, על מה שכתבתי.

שירה זמנית- יתכן מאד שאת צודקת, ובאמת מיני גברים מפוקפקים מופיעים לי באופן תדיר בסיפורים, אבל זה בסדר, אני מכירה גם אחרים, הם פשוט לא מתאימים לסיפורים שלי.

ומסת''ה- את כל כך צודקת, בהכל. ואני אוהבת אותך כל כך.

שוב תודה.
י"ג אייר ה´תשס"ט  
קראתי בשטף במקום לעבוד על משהו שלי, אז אני מניח שזה אומר משהו. חוץ מזה, מה שמסת"ה אמרה.

י"ד אייר ה´תשס"ט  
י"ד אייר ה´תשס"ט  
הסיפור הזה, שהוא כלכך חיים. אני לא חושבת שמישהו יכול שלא להזדהות איתו. כולנו מתגעגעים למשהו, חיים את הזכרונות ואת העתיד. בודדים האנשים שחיים את הרגע. שמאושרים מהרגע. ממה שיש. שלא חושבים כל הזמן על מה היה או מה יכול להיות.

והסיפור הזה, הסיפור הזה בדיוק נותן לנו את הפתח למחשבה. שלפעמים יש דברים שפשוט אין מה לעשות איתם עוד, שלא תלויים בנו, ואנחנו צריכים להמשיך הלאה ולהבין שלפעמים געגוע יכול לטשטש הכל, לגרום לזכרונות להפוך להרבה יותר טובים ממה שהם, לגרום לאשליות לצוץ.
המציאות היא לא תמיד קלה, אבל יש בה רגעים יפים, ואוסף רגעים זה דבר עצום. ואין דבר כזה מציאות על מי מנוחות, הכל עניין של הסתכלות. ואשליות תמיד נראות נוחות וטובות יותר. אבל צריך לגרש אותן.
ואולי זו תכלית עבודתינו בעולם הזה, להאמין בטוב, שהכל לטובה והכל בהשגחה פרטית. ולגרש את הגעגוע הרע הזה, לדברים שנגמרו ולא ישובו ואין טעם לדמיין אותם.
וברגע שמגיעים למצב של, היה טוב וטוב שהיה. הו, אז, סימן שעלינו מדרגה והלוואי על כולנו.

הסיפור הזה גורם לחשוב המון, והוא תיאור מדויק של החיים. וקשה לכתוב על געגוע שלא בצורה בנאלית ואצלך אין טיפת בנאליות, והכתיבה שלך סוחפת ומרגשת וגם הקטעים פחות אמינים, אמינים אצלך. כאילו שכל מה שתגידי ישמע ממך אמין, ממש ככה.

ואפשר רק להגיד תודה שאת משתפת אותנו, בכשרון העצום שזכית לו. מה שסיפור יכול לעשות. אין לך מושג.

[אגב, זה הזכיר לי קצת את הספר 'שמחה גדולה בשמים', רק ששם הסוף אחר, ואני יותר אוהבת את הסוף הזה. שלך. כי אחרי הכל, אלו הם באמת החיים]

[והכי חשוב, אל תגידי לי תודה. אני לא עשיתי כאן כלום. רק זכיתי לקרוא לפני כולם:)]

תודה, על הכל.


י"ד אייר ה´תשס"ט  

שהוא חתיכת אפס רומנטי, ושלא מגיעה לו אהבה כמו שהגיבורה רוצה לתת לו.

ולעינת תגידי, שתמתין עוד רבע שעה, ותראה איך הממטרות מתעייפות ושוקעות באדמה, ושוב רואים איך הן היו רק חלום, אפיזודה מלאכותית, ותו לא.

ט"ז אייר ה´תשס"ט  








הכול כאן מלוטש כל כך טוב, כמו יהלום פשוט ועדין. משהו בלתי ניתן לתפיסה.

תודה.
כל הישועות:) כולן.

אילה.
י"ז אייר ה´תשס"ט  
בס"ד

חיכיתי לזמן טוב בשביל לקרוא את הסיפור שלך, להתענג ולהתרגש כמו שצריך- ועברת בהרבה את הציפיות.
זה מקסים.
י"א סיון ה´תשס"ט  
(איך מגיבים על דבר כזה?)
י"ח סיון ה´תשס"ט  
אהבתי מאוד.
קודם כל הכתיבה מאוד מרתקת לטקסט. מזמן לא נדבקתי ככה לסיפור.
מעבר לזה, כמו שמסיבת תה הסבירה כל יפה, לא כל יום מוצאים סיפור עם מסר שמצד אחד אפשר להבין אותו ומצד שני הוא מספיק חבוי שצריך גם קצת לחשוב על מה שכתבת כדי להגיע אליו (למסר).
בקיצור, טוב שיש לי מנוי עלייך.
ט"ז תמוז ה´תשס"ט  
הסיפור הזה, לא יודעת כמה פעמים חזרתי אליו... מחורר את הרגש
מעלה כל כך הרבה כאב ודמעות
ושאלות
התחברתי כ"כ

ביצועית- כתוב פשוט טוב, במיוחד מבחינה רעיונית, והמוטיבים... צריך להיות חכמים בשביל לכתוב ככה ומוכשרים כדי לגרום לאנשים להזדהות עם זה.

תודה.
י´ אלול ה´תש"ע  
אוף,אוף.אוף. כל פעם מחדש את מכווצצת לי את הלב. פשוט זורקת אותו חזק חזק לתהום.
י"ב תשרי ה´תשע"א  
בס"ד

אין מילים
כ"ה שבט ה´תשע"א  
הסיפור הזה שמור לי, בדיוק בשביל מקרים כאלה: כשאני מרגישה צורך עז לקרוא אותו. אז זה מה שאני עושה.
את ההיכרות הראשונה עם ביכורים, ערכתי בעזרתו. ואז לא הייתי רשומה עדיין. זו הסיבה היחידה שרק עכשיו אני מגיבה לך.
כולם כתבו לך את כל מה שאני הייתי אומרת, אם הייתי ראשונה.
את חזקה ברגשות- כל כך כל כך.
אהבתי את הקטע על הדשא, כשהיא פתאום הייתה מאושרת ואז הציף הגעגוע.
ואני אוהבת את העדינות שלך, איך שאת אומרת דברים צורבים בשקט וחודר.

וכמו שאמרה מישהי: אי אפשר למצמץ באמצע. זה סוחף כל הזמן, אין רגע מיותר או לא הכרחי בסיפור שלך.
מצמצתי רק בשביל לשפשף את העיניים.
באמת.
תודה.
י"ח כסליו ה´תשע"ב  
שזו לא הפעם הראשונה שאני קוראת את הסיפור הזה.
אבל אני שותקת אותו, כי מה כבר יש לי לומר?...
רק שתדעי.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד