המלצת העורכים
בנושא
בכרם
חדשות
 
אולי / זליג שפיץ
בביכורים מאז י"ג ניסן ה´תשס"ט

 

אולי זה הכל בגללי, בעצם, כי לא חשדתי, כי לא הבנתי שזה טוב וורוד מדי. אולי הייתה זו האהבה שלי אליו, אהבה אמיתית וכנה, שאטמה את החושים הפסימיים שלי. ואולי זה בכלל בסדר, שהרי איני מסוגלת לומר שאני מתחרטת. אני לא. אין אדם אחר שאהיה מאושרת בקרבתו, שארצה לחלוק עמו יצועים ולראות את פניו בכל בוקר. אולי הסבל שלי הוא המחיר, מחיר האושר, המוצמד באכזריות לכל חלקה טובה הניתנת לנו מן השמים כדי שלא תהיה מושלמת לגמרי, אחרת לאן נלך. אולי אני משלה את עצמי, אבל מאז ומתמיד האמנתי בהשגחה עליונה, בחשבונות שמים, בשכר ועונש, השתדלות והתמודדות, וגם מעמד הר סיני, קריעת ים סוף, חנה ושבעת בניה. אולי הטעות שלנו הייתה שהתעוררנו בשלב מאוחר מדי, אם כי מצד שני אולי זה לא דבר רע. איני יודעת כיצד היו נראים חיי אילו היינו מפסיקים את הקשר, איך הייתי בלעדיו. ואולי אני צריכה להפסיק להגיד 'אולי', להפסיק לנבור באפשרויות ולשאול שאלות שאין בהן כבר תועלת. ואולי ככה זה בחיים בהם אי הוודאות הוא הדבר היחיד שאת בטוחה בו.



                              *       *      *


לפעמים אני חושב שכל העצב שלה הוא בעצם בגללי. אני מרגיש רע כשאני מזהה קמטים קטנים בפנים שלה, במשך היום יום, שנעלמים בצורה לא משכנעת כשאני פונה אליה והיא מחייכת אליי. בין לקחת את התיק ולהכנס לאוטו היא משדרת לי שהכל בסדר, אבל אני רואה את זה, את הצל בעיניים שלה, שכל כך מצאו חן בעיניי אז, כשראיתי אותה לראשונה.
וחשבתי לעצמי, איך אפשר לפספס הפעם? אם את הבחורה הזו שעומדת בקצה הלובי ומביטה בעיון בפיקאסו הזה אני לא אשיג לעצמי, לא אצליח להרדם כל הלילה. אז עמדתי שם, כפות ידיי בתוך הכיסים והתבשלתי בעצמי בעוד היא מרותקת בצבעים, בניגודים העזים ובשאר האלמנטים שלא אבין כל כך כי אצל פיקאסו, נו, הכל תמיד נראה לי כמו ציור שמישהו גזר וניסה ללא הצלחה להרכיב מחדש. ואולי זה בדיוק מה שאגש ואומר לה, חשבתי תחת מעטה קל של זיעה. היא תדע אמנם שאני בור גמור באמנות, אבל להקריב את זה תמורת חוש הומור בריא עשוי להיות משתלם. אולי, אני לא יודע.
בינתיים שאר החבר'ה החלו לצאת מהאולם והבנתי שאם לא אעשה צעד בקרוב כבר אצטרך ללכת, ואשאר עם המה אילו, והאולי הייתי צריך. ולכן, רק כי אין דבר ששנוא עליי יותר מחיי ספק, פשוט עקרתי את הרגליים לכיוונה במטרה נחושה לצאת עם תשובה כלשהי. והאמת היא שההרגשה הזו, הפרץ של התחושה הנכונה התחיל רק כשעמדתי מולה סופית, אפילו לא שניה לפני כן, כשעוד פסעתי לעברה, מתלבט בין שורות פתיחה באופן נואש.

פתאום הרגשתי שמישהו נעמד לצידי. ואפילו שהייתי שקועה כל כך באקספקציוניזם ובקומפוזיציה המעולה שזועקים מהרישום ההוא של רמברנדט, לא יכולתי שלא להסתקרן. הצצתי בו, ואז החלה שארית חיי. ולא ידעתי את זה עדיין. ראיתי מולי בחור ישיבה נעים לעין, עם קמטים של צחוק סביב עיניים עדינות בצבע תכלת. הוא פתח את הפה כדי לומר משהו, אבל אז עצר, כאילו שהתוכניות השתנו לפתע, ועצם את העיניים לרגע ארוך, ואמר לי, את פשוט כל כך יפה.
ועד היום אני חושבת שזה כל כך מוזר שאנשים צריכים משפטי פתיחה, וסיטואציות, ומכנים משותפים, וסדנאות, וייעוץ, כשכל מה שהם אי פעם יזדקקו לו זה לבוא ולומר את האמת, שלחץ הדם שלו עולה - שהוא מטריח את עצמו עכשיו בגלל שהיא פשוט יפה בעיניו. מה יש? בושה? למה לאנשים יש בעיה עם האמת? הם לא מעריכים אותה. טיפת אמת, זה כל מה שאני צריכה כדי לישון בלילה. טיפת אמת, זה הכל.
מאותם רגעים אני רק זוכרת שהיה לי ברור שלא חשוב מה יציע - אענה לו בחיוב. והוא, בעוד החברים שלו מתאגדים בקבוצה גדולה מאחור, הציע שנטייל איפשהו, כי יש לו תחושה. חייכתי כשהוא פזל אליהם תוך השלמה שהטרמפ שלו כבר לא יקרה הערב, ולא היה לי מושג על איזו תחושה הוא מדבר, ידעתי רק שגם אני מרגישה אותה.

כל הלילה דיברנו. כל הלילה. בהתחלה שיחת נימוסין, איזה צחוקים איתנו, אני לא עושה דברים כאלה בדרך כלל, גם אני לא. קצת רקע אישי, טיפה שאיפות בחיים. היא, ככה מתברר, הייתה באולמות באותו ערב בכנס של אמנים סטודנטים. אני הייתי בהרצאה על 'דור ישרים' שגררו אותי אליה. היא צחקה ושאלה אם אני מתכנן משפחה בקרוב. אמרתי שעכשיו כן.
ועד לפנות בוקר הגענו לעומקים הכי כמוסים אחד של השני. חלומות, טראומות ילדות, פחדים. סיפרתי לה שהפחד הכי גדול שלי הוא לשאת אישה מבלי לדעת אם אני מסוגל לערוב לה לתנאי מחיה בסיסיים. היא חשבה על זה, והרגשתי שהדברים שלי באמת נספגים איפשהו, יש מקום שקלט אותם לתוכו. צריך לבטוח בהשם, אמרה לבסוף, וזה נשמע כל כך נכון כשהקול שלה אמר את זה.
אחרי שנפרדנו, באזור שמונה בבוקר, חזרתי לישיבה עם כל תופעות הלוואי של אהבה חדשה. מצב רוח נהדר ורענן, ראיה ורודה על החיים ולא משנה כמה אוטובוסים פספסת וראית חולפים בכיוון הנגדי. וסקרנות. כי דבר אחד הבנתי: אהבה היא בעצם סוג של סקרנות. סקרנות איך זה יהיה לחיות חיים יחד עם אותו אדם.
נפגשנו פעם שניה ושלישית. בפעם הרביעית רציתי לעגן את זה. לעשות איזה טקס, כביכול, או לפחות רק לומר משהו שיבהיר שמבחינתי עלינו בדרגה. הייתי על גג העולם, וחיפשתי איך לחגוג את זה. ובדיוק אחרי שהמלצרית לקחה את הקבלה ועמדה כבר לנגב לנו את השולחן, כמעט נתתי מכה במצח וחשבתי, איזה דפוק אני. דור ישרים.

הוא העלה את זה בדייט החמישי או השישי שלנו. לי עצמי לא יצא לחשוב על זה יותר מדי בעבר, אולי רק להזדהות עם אותם סיפורים עגומים, עם האנשים שאילו היו מבצעים את הבדיקה הפשוטה, היו מצליחים לחסוך מוות. אבל העניין הוא, הזכרתי לעצמי כבר באותן הזדמנויות, שהיו נחסכים גם חיים.
הסיכוי נמוך מאוד, הוא הרצה, ונשמע לי בטוח בעצמו ומשכנע כמו תמיד, כמו שאני אוהבת. אבל הסיכוי קיים. אם אף אחד מבני הזוג, או שרק אחד מהם, נושא את הגן הפגום - הילד יחיה עד מאה ועשרים ועם קצת הפתעות סטטיסטיות, גם יותר מזה. הגומות שלו באו והלכו תוך כדי שדיבר, ואני הייתי מרותקת.
אבל אם שני הצדדים נשאים, הטעים את מה שכבר ידעתי, זאת כבר בעיה. הילד עלול לחלות בטאייזקס. לא בטוח שהוא ימות. אבל אולי.
אחת לארבע, דייקתי. זה הסיכוי.
נכון. וכל זה יכול להמנע בבדיקת דם אחת שמחזירה כהודעת אס.אמ.אס תשובה פשוטה: יש התאמה, או אין. פשוט. לא?
השפלתי את עיניי לרגע, מגלה שהתרגלתי כבר להסכים איתו עד שכאשר זה לא המצב, זה ממש מוזר לי. עכשיו, לדוגמא, הגוף שלי החל לנוע באי נוחות כשחיפשתי מילים ולא כל כך מצאתי. אבל, זה לא... היא לא מרפאת, הבדיקה הזו.
ברור שלא, אמר. אבל היא מונעת את שברון הלב. יש אנשים שלא נפגשים עם בני זוג שעדיין לא עשו את הזריקה. את מסוגלת לתאר את הכאב שבלאבד ילד? ילד, חלק ממך!
הלוואי שלעולם לא, הזדעזעתי מעצם הרעיון המחריד, הסיוט של כל אמא. אבל זו רק בדיקה שחושפת את החשש. אם הגנים של בני הזוג (הקפדתי לא לומר, 'שלנו') ימצאו לא מתאימים, נהיה תקועים עם דילמה, לא עם תרופה. במה זה עדיף על לא לדעת בכלל?
פתאום הבנתי למה היא חותרת. הרעיון הוא... הגיתי את המילים כאילו רק עכשיו אני מבין את משמעותן, שאם אין התאמה אז רצוי להיפרד. סיימתי את המשפט ומצאתי עצמי מול העיניים החודרות והמחייכות שלה שכאילו אמרו, מ.ש.ל.
באמת ברור לך שתרצה להיפרד אם תהיה לנו בעיה בשילוב הגנים?
ואת חושבת שתהיי מסוגלת להתחתן איתי? מתוך ידיעה שהתינוק שלך יכול למות?
אחת לארבע, לחשה. כל "ילד רביעי".
חייכתי. טוב, יש בזה משהו. אפשר להביא לעולם רק שלושה ילדים ולסמוך שהכל יהיה בסדר...
או, היא צחקה, שלושה, והפסקה, שלושה, והפסקה...
אבל באותו לילה, על המזרן בישיבה, התקשיתי להירדם. הכל טוב ויפה כשהתוצאות חיוביות. (הן תמיד חיוביות! זעק בתוכי קול.) אבל מה אם לא? האם נפרדים וזהו? לא נעצרים לתהות מה יקרה אילו נישאר יחד, לספק קצת את אותה סקרנות הבוערת בנו מהדייט הראשון? האם אנשים נישאים מתוך שיקולים קרים שכאלה על התאמה? והרגש, מה איתו? ומה עדיף, רעם קול אחר בראשי, להרוס את חיי שנינו? להתחתן למרות הפגם? מי אמר שיש פגם, ענה לו הקול הראשון. בשביל זה נבדקים.
מעגלים ועוד מעגלים, כל טיעון נגמר בתחילתו של טיעון אחר וחוזר חלילה. קמתי עם כאב ראש מהפרדוקס הלא נגמר הזה, עד שמרוב תסכול החלטתי שלא נבדקים וזהו. עד הצהריים כבר התלהבתי שוב על לתקוע את היתד הזאת בזוגיות שלנו ושיניתי את דעתי מחדש.
נפגשנו באותו ערב, והיא אמרה שהיא חשבה על זה המון. ובגדול, היא אמרה כאילו העסק לא מלחיץ אותה בכלל, אותו שקר שאז עוד טרם למדתי לזהות בה, אני לא רואה את עצמי נפרדת ממך גם אחרי תוצאה שלילית. אבל זה לא אומר שלא צריכים להיבדק, נכון? נסחפתי איתה, התלהבתי שוב כשהבנתי לאן היא חותרת. כן, כלומר, זה לא יכול להזיק, אמרה. זו רק בדיקה נותנת אינפורמציה. מה רע בשקט נפשי? רוב הסיכויים הם שהכל בסדר.
כן, ברוך השם.
בסוף, כמובן, החלטנו שלא. מה, חבל על הלחץ. ועל הדאגה. חבל על כל פעימות הלב שיאיצו עד לקבלת התוצאות.

חודש לאחר מכן עשינו את הבדיקה. היא הייתה פשוטה למדי, והאמת היא ששנינו היינו במצב רוח מרומם באותם יום, מרגישים בבירור שהשם איתנו ולא פחות חשוב מכך - גם הסטטיסטיקה. וכשיצאנו את קופת החולים, שנינו עם חורים חדשים בידיים, אפילו הרגשנו מחוברים יותר. הבדיקה הזו חתמה באופן סופי את הרצון שלנו לחיות יחד, וצריך רק להתגבר על איזשהו מכשול של בירוקרטיה. אפילו לא דאגנו, וכל החששות על פעימות לב מואצות וחרדות נעלמו כלא היו. התעכבנו טיפה רק כדי להתלבט. שהתוצאות יגיעו אלייך או אליי, הוא שאל. אליי, אמרתי. בעצם אליך. אליך, אליך. גם ככה הן יהיו חיוביות.

בינתיים חלפו יום ההולדת שלה, יום הנישואין של הורים שלי, חתונה של אחותה, מבחנים. הרבה אירועים שקירבו בינינו עוד ופשוט השכיחה את המבחנה השוכבת במעבדה נידחת, כל כך לא רלוונטית ולא מזיקה. בילינו זה בחברת זה ככל שיכולנו, ואם חשבתי חודשיים קודם לכן שאנחנו מתאימים, אחר כך כבר צחקתי על עצמי איך בכלל עוד לא היה לי מושג אז כמה טוב לנו יחד. וערב אחד שכבתי על המיטה בבית, שפוך לגמרי, ודיברתי איתה בטלפון סתם כי זה מה שהכי אהבתי לעשות.
ומה עוד יהיה לנו?
חתול. אני אוהבת חתולים.
אני מעדיף כלב...
אוי ואבוי. איך הם יסתדרו ביניהם?
הם לא יצטרכו. יהיה רק כלב.
היית מת, צחקה. צחקתי איתה. ואז שמעתי צפצוף. רק שניה, יקירה, קיבלתי הודעה. הזזתי את המכשיר מהאוזן שכבר התחממה והתבשלה, וקראתי ברפרוף את האס.אמ.אס, והחיוך שלי נמחק.


היה קר כשנפגשנו למחרת. היא באה עטופה במעיל רך, וכשהיא רעדה היה נדמה לי שזה לא מהקור. היא לא דיברה הרבה. אני רוצה לראות בעצמי, רק אמרה, וכמי שציפה לזה רק פתחתי את מסף הפלאפון שלי כדי להראות לה. היא קראה מהר מדי, וכשסיימה ראו עליה שמשהו בה הופנם בכאב, כי עוד רעד עבר בה, משהו שכואב יותר מלשמוע אנחה.
מה עושים, שאלה בלי להביט בי. מעולם לא קרה לפני כן שלא הביטה בעיניי, וזה גרם לי לראשונה לתחושת האשם. לא יודע, השבתי בכנות. עברו דקות, ולא היו מילים. התיישבנו ושתקנו יחד, מגלים שגם בשתיקה יש יתרון, ובעיקר חשבנו - כל אחד לעצמו. כיסיתי את כל האפשרויות. לא היו הרבה, האמת, אבל הנתח העיקרי הופנה בעיקר להתמרמרות, לאי אמון על צחוק הגורל. זה נגד החוקים שהתוצאה שלילית. למה דווקא אנחנו, איך דווקא לנו.
הוחלט שנתייעץ מה לעשות הלאה. עד היום מוזר לי שכולם וללא יוצא מהכלל - הרב שלי, דוד שלה, אחותה הנשואה הטריה ומאיר - כולם אמרו להיפרד. יומיים תמימים הכל היה שחור סביבי, אין ברירה, אין ברירה, זה חיים או מוות, יהיו עוד אחרות, וכבר הרמתי את הטלפון כדי לחייג. בקול שבור אמרתי לה - החיים שלך, אני לא רוצה להרוס את החיים שלך, ואני עוצם עיניים ויורדות לי דמעות כשאני נזכר בה מביטה בפיקאסו ההוא, שבסוף לא היה פיקאסו, ואיך הלב שלי רטט כשראיתי אותה. אולי אתה צודק, היא אמרה בדיוק כשרציתי להתחרט, אבל בוא ניפגש כדי להיפרד כמו שצריך. רק עוד פעם אחת. כן, השתנקתי. להיפרד כמו שצריך.
בכינו יחד.
כשראיתי אותו בגינה מרחוק חשבתי לעצמי, זה יכאב, אבל אני חייבת. לא נוכל לחיות ככה. אבל עד שהגעתי כבר הייתי מכוסה בדמעות, ואמרתי שלא, אני לא מוכנה להרפות, לא רוצה לוותר על העתיד שלנו. יהיה מפחיד, אבל נתגבר, זה רק פחד. והוא הנהן באושר, זה רק פחד, ובכינו, וצחקנו, איזה חיים הולכים להיות לנו, והרגשנו פתאום טוב כל כך כאילו התוצאות היו חיוביות בכלל, אפילו יותר טוב מזה; רעבים לאתגר הזה, סקרניים כלפיו, כאילו אין דבר שיכול לנצח אותנו, מה שאני מרגישה עד היום.
ונישאנו. חתונה, שבת חתן, שבע ברכות. ובין אלו שידעו היה מי ששתק, שהמבטים שלו אמרו הכל, והיה מי שלחש לנו, פעם לי, פעם לו, אפשר עוד להתחרט! אפשר להיפרד, זה לא שהיה וורט, אפשר לבטל אירוסין, זה לא שאתם נשואים, אפשר להתגרש, לא קרה כלום, זה קצת לא נעים אבל יחסוך הרבה כאב. ובשלב הזה, כלומר, אחרי הגינה שהייתה הרקע ללילה הכי חזק ומאחד שלנו, כבר לא הייתי מוכנה לשמוע. לא עכשיו, בשבע הברכות שלנו, רגעי השפיות האחרונים שנועדו לשמח אותנו. השכחתי מעצמי הכל, לא כהדחקה, אלא כי באמת זה לא הזמן. יהיו לנו מספיק לילות בלי שינה, של אכילת ציפורניים, אבל שם זה יהיה שייך. עכשיו לשמוח. רק לשמוח.
השנה הראשונה שלנו עברה בטוב, באמת בטוב. אהבנו. אהבנו זה את זה ואהבנו להיות יחד. זו הייתה שנה של הפנמה, של הכנת תשתית לשבע שנות רזון ואצל שנינו היא פעלה נכון. הפכנו מוכנים. דיברנו על מה שיהיה. לא המון, לא כל ערב, אבל דיברנו. העלינו אפשרויות ושיתפנו מומחים. לא היו הרבה פתרונות, בעיקר שני מספרים: אחד, וארבע.
כמעט לא שמתי לב כשתפחה לה הבטן, הלכה וגדלה. והאחות, באולטרסאונד שלנו, בישרה כשחרדה על פניה, הילדה שלכם, יש לה טאייזקס. אתם נשאים, אוי ויי, חבל שלא נבדקתם! היא כמעט התפלאה לראות באיזה שוויון נפש קיבלנו את הבשורה, שהרי לא יתכן שידענו, אחרת לא היינו מתחתנים. מה זה אומר, הוא שאל אותה אפילו שידע את התשובה, כי לך תדע, אולי יהיה לה משהו לחדש. זה רע. לא בטוח שיקרה משהו רע, מיהרה לסייג. אומרים שהסיכוי הוא אחת לארבע.
קראנו לה אמונה, בגלל העבר ובגלל העתיד. בגלל האמונה שצברנו במחסנים כדי להגיע עד הלום, ובגללו שאנחנו צריכים עוד כדי להגיע אל ההלום הבא. הלידה, באופן מצחיק, הייתה קלה ומהירה. כאילו שהקשיים מחולקים במשורה מסויימת; לא יתנו לזוג צעיר גם לחיות כל החיים בשאלה האם הילד שלהם יחיה, וגם שטפי דם חוץ רחמיים. את זה שומרים לאנשים מאושרים.
כשראיתי אותה לראשונה, את היצור הזעיר והמפהק, חשבתי רק - איזה יופי שהיה לנו את האומץ, איזה מזל שהלכנו על זה. אין פחד שלא שווה שהדבר הקטן הזה יהיה שייך לך, לגדל, לעצב בדמותך. כל כך חסרת אונים וקטנה, שזה בלתי אפשרי שיאונה לה משהו רע. אני לא אתן, חשבתי, ונתמלאתי פתאום גל של חרדה. אסור לי. אסור לי לאבד אותה לעולם.

קנינו כל מה שצריך ויותר, נערכנו כרגיל, לחיים ארוכים מלאי שנים ותקריות. בגדי קיץ, חורף, לפעוטות, לגיל הרך, עגלה, הליכון, דברים שעוד מוקדם לקנות אבל חייבים כדי להוכיח את הפואנטה. יכולנו לקחת מאחותה שסיימה עם שלה, אבל התעקשנו לקנות חדש. השקעה כדאית, חזרנו ואמרנו, לכל החיים.
והימים עברו, והשיניים צמחו, והבכי בלילות, והכל. הזוג היחיד בהיסטוריה שאהב בכי בלילות. עם כל יום זה הפך מפחיד יותר, לא חשוב כמה התעלמנו והעמדנו פנים, הפחד החל ללחוש כמו נחש מתחת לפני השטח ככל שהתקרבו המועדים המסוכנים, הגילאים שמשחירים את הטבלאות על קירות הרופאים. בכל פעם שבכתה זינקתי אליה באושר, שרק תבכה, שתצרח, שכל השכנים ישמעו. הסיוט האיום שלי, הנורא שלי, היה להתעורר בבוקר ולגלות שהלילה לא בכתה, להתקרב אל העריסה שלה בצעדים חלושים ובלב צורח מאימה. מפחדת למצוא שם משהו אחר מלמד תינוקת פעילה, כחולת עיניים ומזילת ריר. איך נתמודד, אני מרימה עיניים לשמים ולא יודעת, איך נתמודד אם אמונה תילקח מאיתנו. השבר יהיה גדול כל כך, גדול מדי, ולא יתאחה לעולם.

ככל שעוברים הימים זה הולך ונהיה קשה יותר, מתקרב יותר למועד. היא מנסה להתנהג כאילו זה לא מפריע לה, אבל אני מזהה את תנועות הגוף שלה, מה גם שלעיתים זה מתפרץ החוצה. כשאמא שלה ייתה אצלנו והיה בוקר קצת לחוץ, הילדה בכתה ואני הייתי בחדר השני, שומע את המשפטים שלהן עפים באוויר. תחזיקי אותה ככה, שלא תתרגל, אמא, חכי, תעזרי לי פה, אני צריכה עזרה, אבל לא ככה, מותק שלי, ופתאום, אל תגידי לי מה לעשות, קיבינימאט, אני אחזיק אותה איך שאני רוצה, היא לא שלך! חמותי נבהלה ואני עצמתי עיניים, מרגיש את המתח כמו חשמל באוויר.
כשאמונה הפכה בת שנה, ארגנו לה מסיבה מושקעת והזמנו את כולם. ילדים מהמעון וההורים שלהם, המשפחות שלנו. ההתייצבות הייתה חובה. לא דיברנו על זה בינינו אבל ידענו, לך תדע כמה מסיבות כאלה נעשה לה.
בין שנה לשנתיים, אומרים הרופאים, זה הגיל בו הם מתים. פשוט ישנים עמוק, ואז יותר עמוק, אין עדויות לכאבים, ופשוט נמצאים בוקר אחד ללא רוח חיים בעריסה עם הציורים של הפילים. אני מודה על כל בוקר בו אני זוכה להרים אותה, לשמוע אותה צוחקת ולקחת אותה לגן שעשועים. היא לומדת לזחול וללכת, ואנחנו הורים מאושרים, שהבת שלהם מתעקשת להכעיס להיות מושלמת וחייכנית, כחולת עיניים ואדומת לחיים, כמו הילדות שמספרים עליהן בעיתון שכאלה הן היו.
לפעמים אנחנו עושים הפסקה ומדברים. מחזקים זה את זה. מעריכים את מה שיש לנו עד כאן, ומתפללים. צריך להתפלל להשם, היא אומרת כאילו דבר לא השתנה מאז הדייט הראשון, לומר בעזרת השם, לכתוב את זה בראש כל עמוד. מצאתי פעם עמוד שהיא שירבטה תוך כדי שיעור, מלא כולו רק ב"בעזרת השם", בכל הזויות והגדלים. זו הרגשה נדירה לדעת שאין מה לעשות, שהכל בידיו. עם המועקה יש בזה משהו משחרר. שכל יום הוא תוצאה של הטלת מטבע. כל הצצה בתוך העריסה היא חמישים חמישים. עץ או פאלי. דופק או שכבר לא.
אחד וארבעה, אחת וארבע, אחד לארבעה. כל החיים שלי הפכו להיו אחד וארבע, מספרים שלא עוזבים אותי מסביב לשעון. אני רואה ארבע מכוניות, ואומרת, נו, הסיכוי שבאחת מתוכן נוהג בחור תימני? איזה סיכוי נמוך זה, אחד ממתרס אחד, ושלוש ממש נגדו. ויודעת בסתר הלב שבעוד סיבוב כזה אני לא אעמוד, שאמונה תחיה עד מאה ועשרים, הלוואי, אבל זהו, לא ננסה להביא עוד ילדים.
אולי, ואולי, ואולי ואולי. אמונה שכבה הלילה לישון ואני מסתובבת בבית כמו סהרורית, לא מסוגלת להירדם. היא כבר הפסיקה לבכות בלילות ולכן זה יותר מלחיץ מפעם; היום כבר צריך להגיע עד למיטה שלה כדי לדעת בבירור. אני הולכת בין הקירות ומעסיקה את עצמי, חושבת על בעלי, עליי, על האושר שיש לנו. מגיעה לחדר שלה בלי שתכננתי, פותחת את הדלת לכדי סדק צר ומביטה בה ישנה, משוועת לשמוע נשימות, כדי לוודא.
כל כך הרבה דברים. כל כך הרבה ספיקות בחיים מתערבלים לנו יחד. החשמלאי אמר שלא יוכל לבוא מחר, אולי מחרתיים. והברז כבר לא דולף בינתיים, אולי זה הסתדר מעצמו. לא, אין לי מושג מה היה קורה אם לא הייתי מתחתנת איתו, אבל פתאום אני קולטת שהאושר הזה שלנו, שמתנשם עכשיו בעדינות בתוך החדר וחולם בתמימות על עולם שמלא רק בדברים ורודים ופרוותיים, האושר הזה הוא נצחי, ולא חשוב מה יקרה ומה יכה, הוא לא יפוג לעולם. אני סוגרת את הדלת בהחלטה נחושה ומתרחקת על קצות אצבעותיי. אני כבר יודעת שהוא לעולם לא יפוג. לא היום, בכל אופן.      


אהבה התמודדות מוות

© כל הזכויות ליצירה שמורות לזליג שפיץ
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
י"ח ניסן ה´תשס"ט  
זה מה שיש לי להגיד.
כל הסיפור התלבטתי איך תסיים, לטוב או לרע, ומאד אהבתי את הסוף הפתוח. נהניתי מאד, תודה.
י"ח ניסן ה´תשס"ט  
זה באמת סיפור שמוציא את כל המילים מהפה. אני כל כך אוהבת לקרוא אותך.
אהבתי שלא ניסית לשבור את הקיטשיות הזאת, איך שאתה אולי קורא לזה, את האושר העדין, את התקווה שאולי בכל זאת... אולי... זה נהדר. השם של הסיפור נהדר ויפה איך שבנית את הספק השברירי הזה.
אתה אומן מספרי הסיפורים.
נהניתי מאוד.
י"ח ניסן ה´תשס"ט  
כפה יפה וכואב ונוגע אתה כותב.
שני תיקוני דפוס קטנים-
'מפחדת למצוא שם משהו אחר מלמד תינוקת פעילה,' (צ"ל מלבד, לא?)
אגב, אחד המשפטים שמופיעים ממש אחר-כך: 'איך נתמודד אם אמונה תילקח מאיתנו.' פשוט גאוני.
והשני:
'כשאמא שלה ייתה אצלנו '
(ואגב, הייתי בוחרת קללה אחרת שתפלט מפי האימא, קיבנימאט זה קצת גברי-משהו.)
טוב, אבל מה אתה נותן לי להתעכב על שטויות. כתבת נפלא, ועצוב-מר-הלוואי-שהיה-מתוק שכזה, ברגישות עצומה ובמילים שבחרת כראוי.
---
רננה.
י"ח ניסן ה´תשס"ט  
שצומחות מתוך חוויה שאפשר לשים עליה את האצבע.
אני אוהב את דילוג בינו לבינה. היא עושה לסיפור טוב.
אני לא לא מתיימר להיות מומחה, אבל קצת אני כן מבין וגם מתוך מחקר קצר שערכיתי עכשיו הפרטים הטכניים לא מדויקים בכלל, וחבל. בסיפור שכזה כיפוף המיאות לורך הסיפרותי של הכותב מראה שהכותב עצמו אינו מסוגל להתמודד עם התופעה שאותה הוא מתאר ובכך פוגע בתיאור עצמו - זו דעתי לפחות.

אני לא אוהב לעשות את זה אבל בגלל חשיבות העניין אני אחרוג ממנהגי - מי שבגלל הסיפור הזה מתעניין יותר בדור ישרים או שלהפך, חושב לא לעשות את הבדיקה - אני מבקש בכל לשון של בקשה שיפנה אלי.
י"ח ניסן ה´תשס"ט  
ואם בכל זאת חייבים לבחור - חודר, מחשמל,
וכל כך רלוונטי. סיפור אישי אבל כל כך לא אישי -
כי לכולנו אותם ספקות, הם פשוט מופיעים בשלל צורות...

תודה רבה,
וגם אני אהבתי מאוד את הסיום הלא-סיומי.
כמו בחיים.
י"ט ניסן ה´תשס"ט  
באופן שבו היא נעשתה היא למטרות ספרותיות, אבל חשוב לי להדגיש שבמציאות זה לא ככה - האחות לא מגיעה פתאום ומודיעה: "יש לה טאייזקס. אתם נשאים, אוי ויי, חבל שלא נבדקתם!". יש פתרונות רפואיים והלכתיים ומעקב צמוד, שיכול לפתור הרבה בעיות. על כל פנים, התשובה היא לא בינארית - תתחתנו או לא, אלא ייעוץ שמלמד על הסיכונים הקיימים ועוזר להתמודד איתם.
י"ט ניסן ה´תשס"ט  
מה אפשר לומר?
נדמה לי שהחלטתי להמליץ בערך בפסקה השלישית. (כשהקטע עם רמברנדט הרג אותי מצחוק, עד שהבנתי שהוא היחיד המצחיק בסיפור הקשה הזה)
הוא מדהים מההתחלה ועד הסוף, וחף מכל טיפה של ציניות. כל כך רגיש.

אני תוהה אם היה צורך בהפרדה חדה אחרי הפסקה הראשונה, לעומת המעברים החלקים אח"כ, כי אחרי הפעם הראשונה, ציפיתי שבכל החלפה של מספר, תהיה הפרדה ואז זה טיפה מבלבל.
בכל מקרה זה מעולה שגם ההתחלה וגם הסוף הם יותר עמוקים ומדברים רגש ותהיות, יותר מאשר מספרים את הסיפור עצמו.

ואוף.
זה כואב.
י"ט ניסן ה´תשס"ט  
כמה שזה מחלחל, גם יפה וגם כואב.
עוד כמה דיוקים. בערך בגיל חצי שנה ההתפתחות מואטת והתינוק כבר מאבד כל מיני יכולות, חלקן בגדר שיתוק. והגיל שבו מתים הוא בין שנה לחמש.
הסיפור הזה השאיר אותי קצת המום וקצת מאמין, ובעיקר כיווץ לי את הלב. אבל לא העציב. נראה לי שפה הגדולה שלו. העדינות שאתה כותב על הדברים האלה, היא בדיוק במידה.
אהבתי את הסוף, גם כי הוא משאיר פתח לשני צדדים של כיוון להמשך, ובעיקר כי כל הסיפור הוא כזה, נע בין סתירות וחי אותן אחת עם השנייה.
י"ט ניסן ה´תשס"ט  
אני שונא להגיב לסיפורים שכאלה: או שאתה יוצא חסר לב או שאתה יוצא קיטשי. על כל פנים- כתוב טוב כרגיל, סוף אמיץ (זה מפחיד להשאיר את הסוף פתוח) וטיפה יותר מדי פטפטת, כלומר חרה על רגשות שתאת כבר בעבר. מצד שני זה הסגנון הרגיל אצלך, ואתה עושה את זה בחינניות שכזו שמי אני שאומר משהו.

מתגעגע.
יהודה.
י"ט ניסן ה´תשס"ט  
וכואב ומרגש.
אין מילים.
כ´ ניסן ה´תשס"ט  
פיצפיצ, אני מבינה שאתה נותן פה את מנת העצב כדי שבחיים האמיתיים הוא לא יכנס...
(בעזרת השם הטוב).

סיפור נפלא, אמיתי, רגיש מאד, ומתנהל באופן איטי ונינוח, שזה דבר שלאחרונה לא קרה הרבה בסיפורי הצבא שלך. יש כאן תחושה של בית, ואתה יודע שבעיניי זה אומר הרבה.


מה שכן, יש כמה ביטויים שלא לגמרי קולחים ("לחלוק איתו יצועים"), זה קצת עילג מדי בשביל המהלך הרגיש הזה, ונראה לי שחבל. אז שווה לעשות חזרה שניה ושלישית על השפה לפני ששולחים, אתה יודע- גם יהלומים מלטשים

נפלא. יצאת מהריבוע שלך (וזה לא קל, בצבא!), ועשית את זה מצוין.
כ´ ניסן ה´תשס"ט  
ואולי כך צריכים להיות כל סיפורי ההיא-הוא. לא הפגישה הראשונה היא הסיפור אלא מה שקורה אחרי כן.

אהבתי את מה שעשית עם נקודות המבט. בדרך כלל אני לא אוהב סיפורים מהסוג הזה(היא/הוא/היא), הם הופכים כבר גימיק. אבל אתה לקחת את זה כמה וכמה צעדים קדימה. לקראת הסוף, הצלחת לגרום לסיפור לזנק ברצף בין שניהם בטבעיות ובמהירות.

אתה טוב, אין חולק.
כ"ה ניסן ה´תשס"ט  
לא הרבה סיפורים הורידו לי דמעות ממשיות, זה אחד מהם.

כמו תמיד, כל כך טוב, ובאמת כיף לקרוא משהו לא צבאי.

מחכה בקוצר רוח להחזיק ביד ספר פרי עטך...
כ"ו ניסן ה´תשס"ט  
אין לי מילים.
ל´ ניסן ה´תשס"ט  
בס"ד

ממש נהניתי לקרוא את זה, והאמת שכל הזמן חיפשתי את הדר... ולא כל כך מצאתי..
כמובן שזו הכתיבה שלך, אך זה בהחלט שונה.
יפה מאוד!
המשך כך!!!

עוד 3 חודשים...
ל´ ניסן ה´תשס"ט  
אני חושבת שסיפור טוב הוא בעיקר כזה שגורם לך לחשוב הרבה אחרכך. והסיפור הזה כזה. וכמה הרבה חשבתי אחריו.

הזהיתי עם מה שאמרו התגובות לפני, העדינות שאתה כותב על זה, נוגע לא נוגע, מרפרף זה מה שעושה את העבודה כאן.
כל הכבוד על הקפיצות בין הוא-היא שנעשו ממש ממש מצוין והסוף הפתוח שנעשה בצורה טובה מאד.

אני חושבת שיש בסיפור הזה משהו מאד בוגר, אמיתי, כואב ונוגע, ובגלל זה זה אחד הסיפורים הטובים שלך, אם לא הכי טוב.

תודה על זה. אי אפשר אפילו להסביר למה או מה זה עשה. אבל תודה,המון.
י"ט אב ה´תשס"ט  
בסוף הסיפור הלכתי לאמת בוויקיפדיה... איזו מציאות כואבת.
כתבת את זה בול - הספקות (בכותרת קולעת), התקוות, האמונה, הדילמה הקורעת הזו.
י"ט אב ה´תשס"ט  
דמעות, דמעות, דמעות. איך אתה עושה לי את זה?

זה טוב שיש איזה שני משפטים של הומור בסיפור הזה (אהבתי את התימני במכונית)
אחרת הייתי נגמרת לגמרי.

סיפור של אהבה ואמונה (שני האלפים...)
כ"א אייר ה´תשע"א  
איזה סיפור מעולה.
כ"כ נהניתי לקרוא, עם כל הספיקות והמחשבות והעצב והמתח...
כ"ד אב ה´תשע"א  
שלא הגבתי אי אז, כשקראתי.

אז מוטב מאוחר מאשר לעולם לא.
כתוב היטב, כהרגלך. מדייק בניואנסים הדקים של אי הוודאות שבחיים, שרובנו מדחיקים.
כ"ח אב ה´תשע"א  
אבל זה מעניין לקרוא סיפורים ישנים שלך ולראות עד כמה הכתיבה שלך השתפרה מאז.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד