המלצת העורכים
בנושא
בכרם
חדשות
 
אולי עדיף כך / אוליב (:
בביכורים מאז כ´ אדר ה´תשס"ט

בכל פעם שאני נכנסת לחדר של הבחור עם הגידול בראש הוא קורץ, והחברה שלו מביטה בי ומצחקקת. היא צוחקת צחקוקים עם משמעות, לא סתם. הוא קורץ לה והיא מצחקקת, ושניהם מסתכלים עלי. לא יכול להיות, אני חושבת לעצמי, לא יכול להיות שהם מדברים עלי כי הוא לא מדבר, ולדעתי אין במצב שלו שום דבר מצחיק, ההיפך. אבל היא בכל זאת נראית משועשעת. הוא קורץ רק בעין אחת, כי צד אחד של פניו משותק למחצה ובעין שבאותו צד אינו מסוגל לקרוץ. אני שמחה לראות שהוא ערני ושהיא צוחקת, אבל כשאני שואלת מה מצחיק החברה של הבחור עם הגידול בראש צוחקת עוד יותר. אולי היא לא מבינה, אני חושבת לעצמי. אולי שניהם לא מבינים. אולי עדיף כך.

אני כותב בכוחות אחרונים שלי.

הבחור עם הגידול בראש אינו מדבר. כבר חודשיים אנחנו יודעים שהגידול שלו מתפרע, מתפשט כל הזמן ולכל מקום ולא מצליחים לעצור אותו בשום דרך, שלא לדבר על להקטין אותו. הטיפולים שעבר לא הצליחו והגידול מתפשט ומתפשט. הגידול התפשט לאזור במוח ששולט בפעולת שרירי הדיבור, ולכן כבר בערך שבוע הוא לא יכול לדבר. בשפה המקצועית קוראים לזה אפאזיה. בעברית קוראים לזה הדרדרות, ובשפת העם הייתי קוראת לזה סוג של חוסר אונים. ישנם דברים נוספים שאינו יכול לעשות, כמו ללכת ולאכול, אבל אותם הוא לא מסוגל לעשות כבר די מזמן. אבדן יכולת הדיבור חדש יחסית, ולי זה נראה האבדן המשמעותי ביותר. גם לפני כן לא היה מצבו משופר במיוחד. כבר כמה שבועות שיש לו מדי פעם הזיות ותקופות שבהן אינו מזהה איש, תקופות שמתארכות יותר ויותר. גם עכשיו לפעמים הוא איתנו ולפעמים לא, ובכלל פלא בעיני כל פעם מחדש שהוא חוזר לעצמו לכמה שעות. לא ברור לי איך היא צוחקת, החברה שלו. בעיני שום דבר לא מצחיק במצב הזה. נראה לי איום ונורא לחשוב ולהבין בלי להיות מסוגל לתקשר. הם שניהם דווקא מתקשרים מצוין, לפחות ככה זה נראה. אני יודעת שלא לאורך זמן. אני מתארת לעצמי שבמקום כלשהו בתוכם גם הם יודעים שלא לאורך זמן. אולי הם מדחיקים. אולי לכן קשה לי להכנס לחדר של הבחור עם הגידול בראש, אבל זו העבודה ואין לי ברירה.

 החדר של הבחור עם הגידול בראש קרוב מאד לתחנת האחיות, כיון שהוא מתדרדר די מהר ונחשב חולה לא יציב, וחולה לא יציב זקוק להשגחה צמודה. הוא מקבל כמה תרופות שצריכות לטפטף בקצב מסוים מאד, ומחובר לחמצן ולעוד כמה דברים. אני נכנסת מדי פעם לחדר לבדוק שהכל בסדר גם אם אין לי משהו מיוחד לשנות. אני בודקת שלא קרה שום דבר, אני בודקת שהעירוי מטפטף כמו שצריך ובקצב הנכון. אילו היה לבדו הייתי נכנסת לעיתים קרובות יותר, לבדוק שהוא עדיין נושם. כשאני מביטה בו, הבחור קורץ. אני שואלת את החברה שלו מה הוא אומר. "נוארטייה" היא עונה. "קראת את הרוזן ממונטה כריסטו?" אני מאשרת שקראתי. "את יודעת. הזקן ההוא שהיה לו ארוע מוחי והיה יכול לדבר רק בקריצות? נוארטייה, קראו לו". אני שואלת איך היא יודעת שהבחור עם הגידול בראש מתכוון לזה דווקא. "הוא כותב" היא אומרת. "את זה הוא עדיין מסוגל לעשות" ומחייכת. מה מצחיק אותה, לכל הרוחות. אני רוצה לבכות.

אני הולך ואוזל. נראה לי שזמני ימשיך בלעדי זמן מה. עד שאצטרף אליו וניפגש היכן שהזמן נפגש עם סופו.

אני שמה עכשיו דנטואין בעירוי של הבחור עם הגידול בראש. הבחור עם הגידול בראש אינו מקבל טיפולים כימותרפיים או הקרנות. מזה חודשיים אינו מקבל טיפול ריפויי כלשהו. הוא מקבל רק טיפול תומך, כלומר נוזלים, חמצן, מזון ותרופות שאמורים להחזיק אותו בחיים כל עוד הדבר ניתן. הבחור עם הגידול בראש מקבל דנטואין כמה פעמים ביום, וזו התרופה שאני נותנת לו עכשיו. דנטואין זו תרופה נגד פרכוסים. גידולים בראש גורמים פעמים רבות לפרכוסים, ולכן נותנים להם דנטואין. לפעמים נותנים להם תרופות אחרות נגד פרכוסים. משתדלים למנוע פרכוסים כיון שהם עלולים לגרום נזק מוחי לחולה. מלבד זאת הפרכוסים מפחידים מאד את המשפחות. את החולים זה לא מפחיד, בדרך כלל הם מחוסרי הכרה כשהם מפרכסים. כשאני חושבת על העניין זה נראה לי מגוחך, מניעת נזק מוחי אצל מישהו שממילא חלק גדול מהמוח שלו כבר ניזוק, וממילא לא נשאר לו יותר מדי זמן להשתמש במוח שלו. אבל כך עושים וכך עושה גם אני.

 הבחור עם הגידול בראש נראה בוהה. לאחרונה הוא נראה כך יותר ויותר. החברה שלו נראית מהורהרת, ואני משתדלת שלא להפריע. יש לו תקופות של בלבול בזמן האחרון, יותר ויותר. לא ברור אם הוא מודע לזה, וברור שהיא מודעת לזה. בכל פעם שזה קורה לו אני חושבת על זקנים מבולבלים, וכמה שזה שונה, ומה הוא מרגיש ומה הוא יודע. והיא, מה היא מרגישה. הייתי רוצה לדעת. בעצם, אולי לא. אני חושבת שלא הייתי רוצה לדעת.

אני הולך ומתרחק ממך. הולך ומתרחק ממני. אין בזה כאב להיות נשמט וחומק כך. רק החמצה שתתחלף עוד מעט בתהיה מתמדת. כבר עכשיו אני מוצא את עצמי תוהה יותר ויותר. ידך בשבילי היא לא עידוד אלא עוגן יחיד במקומות שאני אובד בהם, בים של עצמי שאני טובע בו לאט כל כך ובשקט.

המחלקה לא מלאה בזמן האחרון. זו עונה שקטה יחסית. ישנן תקופות שבהן המחלקה מלאה עד אפס מקום, ותקופות שלא. אני חושבת שיש לו מזל, לבחור עם הגידול בראש, שהוא כאן בתקופה שקטה. כך יש לנו זמן להתייחס אליו ממש ולא רק לשים תרופות בעירוי ולבדוק שהוא נושם. כשהמחלקה עמוסה לפעמים זו ממש קטסטרופה, אנחנו רצות מחולה לחולה ובעצם לא מספיקות את הדבר הכי חשוב. אולי, אני חושבת, אולי היה עדיף שהמחלקה היתה עמוסה עכשיו. קשה לי עם הבחור עם הגידול בראש. הוא היה כל כך יפה, כל כך מנומס ונחמד, כל כך צעיר ומלא תקווה...אילו היה עומס במחלקה, לא היה עלי לחשוב עליו כל כך הרבה. לא היה זמן. לא היה כח. עכשיו יש לי זמן אליו, ואני מוכרחה. זו העבודה. וגם אם איני רוצה, איני יכולה להמנע. מגיע לו. לכל הרוחות, כל כך מגיע לו שהחיים יתיחסו אליו יפה. ואם הם לא עשו זאת, לפחות אעשה זאת אני.

החברה שלו ניגשת אלי. "הוא עדיין לא נרדם" היא אומרת "ואני צריכה ללכת". החברה של הבחור עם הגידול בראש גרה רחוק. היא מנקה בתים בלילות וכך חוסכת כסף ללימודים. היא מנקה חדרי מדרגות, כך סיפרה לי פעם. שני לילות בשבוע, ארבעה חדרי מדרגות בלילה. אז, כשסיפרה לי על כך, אמרה שהיא חוסכת כסף לחתונה. היום היא כבר לא מדברת על חתונה. מעט היא מוציאה על מחיה. את הרוב היא חוסכת.

רציתי לומר לך הרבה דברים שלמדתי ממך. לומר לך תודה. זה ישמע כמו תלמיד שכותב למורה אחרי בגרויות ובמובן מסוים זה באמת מה שהיה. לימודים שלי, בגרות שלך. רציתי לומר לך אבל הרוב כבר לא זוכר.

החברה של הבחור עם הגידול בראש מבקשת ממני לשים לב אליו. "כשהוא רוצה משהו הוא כותב" היא אומרת לי "לא תמיד יש לו כוח ללחוץ על הפעמון ואני צריכה ללכת, אז תסתכלי עליו מדי פעם אם את יכולה". לפחות הוא יכול לכתוב, אני חושבת לעצמי. טוב שאמרה לי קודם שהוא כותב, אחרת הייתי חושבת שבאמת אי אפשר לתקשר איתו. בזמן האחרון הוא שקוע רוב הזמן, אבל עדיין יש לו זמנים של ערנות וצלילות. "קשה לו לכתוב" היא אומרת "אם יש לך זמן, זה יהיה יפה מצידך אם תשבי לידו. אני רואה שהמחלקה די שקטה". אני מהנהנת. אני לא אומרת שקשה לי לשבת לידו. אני לא אומרת שאני רוצה לבכות כשאני חושבת עליו, ועוד יותר כשאני חושבת עליה. "הוא מפחד" היא אומרת. "הוא לא אמר לי, אבל אני יודעת שהוא מפחד. אז אם תוכלי, אם לא אכפת לך". אני מהנהנת שוב. על מה צחקתם קודם, אני לא מתאפקת ושואלת. היא מחייכת. "הוא אמר שאת חתיכה" היא אומרת "ורצה לשאול אותך אם תסכימי לצאת איתו". גם אני מחייכת בעל כורחי. "אני אמרתי לו" היא מוסיפה "שהוא כבר תפוס, ושבגילו ובמצבו זה לא יפה להביך נשים צעירות כמוך". אני צוחקת. איך אפשר לצחוק.

 היא הולכת. פעם, לפני כמה חודשים, כשעדיין הלך ודיבר ודמה לעצמו יותר מאשר לשלד שהוא היום, סיפרו לי כיצד נפגשו. הם אמרו שהיה עד לתאונה שהיתה מעורבת בה. אמרו ולא פרטו, וחייכו זה לזה. והיא הוסיפה בחיוך, שמאז היא יודעת שמכל דבר רע יכול לצאת דבר טוב. לחברה של הבחור עם הגידול בראש יש חיוך מיוחד שגורם לך לחייך גם כן. חייכתי ורציתי אז לצלם אותם, להגדיל ולתלות אצלי בחדר. הם היו יפים ואופטימיים כל כך. גם עכשיו היא מחייכת הרבה. לפעמים כשאני מביטה מהצד אני פשוט לא מבינה איך, ועל מה בכלל יש לה לחייך.

עכשיו אני יודע שנפשות מקבילות כן נפגשות ביקום שבו האור מאריך את מסלולו כשהוא פוגש בכוח המשיכה.

על הקיר שמול המיטה של הבחור עם הגידול בראש תלוי פוסטר גדול, פוסטר שצייר בעצמו. מצוירים בו עננים לבנים שנראים כמו צמר, ואלוהים זקן וקרח ובעל לחיים נפוחות יושב מעליהם ומנדנד רגליים. אלוהים מחזיק בידיו חכה עם חוט ארוך שמשתלשל למטה אל אזור הררי יפהפה כלשהו. בקצה הקרס של החכה, בגובה פסגות ההרים, תלוי אופנוע שרוכבו מנופף בידיו וקורא "help" , ואלוהים מסתכל למטה ואומר "אופס". הציור מדויק להפליא ומשעשע מאד. הוא מוכשר, הבחור עם הגידול בראש. אפילו מאד מוכשר לדעתי. את הפוסטר הזה אני זוכרת מאז האשפוז הראשון. ביקשתי ממנו אז להסביר לי מה זה אומר והוא צחק ואמר שאמנות לא מסבירים, ומה שאבין לבד אבין לבד.

 על הקיר שליד המיטה של הבחור עם הגידול בראש יש פוסטר קצת יותר קטן. גם אותו, כך אמרה לי החברה שלו, צייר בעצמו. במרכז הפוסטר מצויר כוכב גדול עם טבעות ססגוניות סביבו, כמו שנוהגים לצייר את שבתאי. בפינה העליונה מצוירות פנים של בחורה יפה ומחייכת, ומהן יוצאות קרניים שיורדות עד לתחתית התמונה. אלו לא בדיוק קרניים אלא אזורים בהירים ברקע הכחול כהה של הציור. הקרניים מתעקמות כשהן עוברות ליד הכוכב. בתחתית התמונה מצויר אותו נוף הררי שמצויר בפוסטר הקודם, רק שכאן הוא ירוק יותר ומלא באנשים ובחיות. "חוקי הפיזיקה" הסבירה לי אז החברה של הבחור עם הגידול בראש "אומרים שקרני אור מתעקמות כשהן עוברות ליד שדה של כוח משיכה. זה נשמע מוזר אבל המסלול הקצר ביותר של קרני האור באזור שיש בו כוחות משיכה הוא מסלול עקום, לא מסלול ישר. זה דבר שהיינו מדברים עליו הרבה, הוא ואני". החברה של הבחור עם הגידול בראש לא חשבה שאסור להסביר אמנות. המון האנשים בתחתית התמונה מריעים ומרימים ידיים, תופסים קרניים ומשחקים בהן. חשבתי אז שפני הבחורה דומות משהו לפנים של החברה של הבחור עם הגידול בראש. אולי רק נדמה היה לי.

אני זוכר שדיברנו על זה, כשאת היית קרובה יותר למצב שלי ואני קרוב יותר לשלך. גאומטריה אנושית היא שונה למדי ממה שלימדו אותנו אודות היקום המוכר.

לבחור עם הגידול בראש יש חבר טוב שמצלם. חבר קרוב מאד שלו. לחבר הזה יש חוש הומור משובח, בעיקר כשמדובר בהומור שחור. הוא מצלם כל הזמן וכל דבר שזז, וגם מה שלא זז. הוא צילם את המחלקה ואת הצוות במצבים משעשעים, ונתן לנו את התמונות במתנה. הוא צילם את הבחור עם הגידול בראש כשעדיין לא ידעו שיש לו גידול בראש, וגם כשכן ידעו. ליום הולדתו הוא נתן לו במתנה אלבום וכתב עליו "מן הפח אל הפחת". באלבום היו כל התמונות של הבחור עם הגידול בראש, מכל מיני מקומות בארץ. צפון, דרום, כבישים נידחים, תל אביב, יפו, ים. וגם תמונות מכאן. בתמונה האחרונה הוא כבר היה קירח לגמרי. החבר של הבחור עם הגידול בראש כתב הערה ליד כל תמונה,  ושם כתב "עכשיו אני נראה מצוין ויכול להתחיל עם בחורות". זה מאד הצחיק את הבחור עם הגידול בראש. את החברה שלו זה לא כל כך הצחיק, אבל היא חייכה בכל זאת. אתה לא יכול להתחיל עם בחורות, היא אמרה. אני מטילה וטו.

עכשיו הוא כבר לא קירח, אבל השיער שלו לא חזר להיות מה שהיה פעם. הם זוג כל כך יפה, אני חושבת לעצמי בנוסטלגיה. יש לי זמן לחשוב הלילה, הלילה שקט ובלילות שקטים קורה שיש שעות מתות. כמו עכשיו, בין שתיים לארבע. אני נכנסת לחדר של הבחור עם הגידול בראש. הוא לא ישן. הוא ער וכותב. ידו רועדת והדף זז. אני מגביהה את גב המיטה ומחזיקה לו את הדף. הוא קורץ. מבינה בברור את תודתו, אני נזכרת בסיבה לצחקוקיהם בתחילת המשמרת, ומחייכת. מה אתה כותב, אני שואלת, ונותנת לו דף לענות על גביו. "מכתב" הוא משרבט "איריס. חייב. עוד מעט לא". אני מהנהנת. הוא יודע, אני חושבת. הוא מודע. הוא מרגיש שהוא שוקע. אני מצטמררת למחשבה. אני פנויה עכשיו, אני אומרת. זה עוזר אם אחזיק לך את הדף? "עוזר" הוא עונה. "רוצה לגמור היום". אז אל תבזבז עלי זמן, אני אומרת. אני מבינה. לעצמי אני חושבת שלא, אני בכלל לא מבינה. לא מבינה ולא רוצה להבין.

אלוהים הופיע מולי הרבה בזמן האחרון. לא בברקים ורעמים כמו שתמיד דמיינתי אלא בדברים קטנים, בשמש, בציורים של ילדים, בחיוכך. אהבתי את אלוהים הזה שנמצא בקטנות. אהבתי אותך, איתו ובלעדיו.

לבחור עם הגידול בראש היה פעם כתב יד קטן ויפה. אני זוכרת זאת בגלל הכרטיסים הקטנים המאוירים עם התודות הרשומות עליהם שנהג להשאיר לנו תלויים בחדר צוות, בכל פעם שהיה משתחרר מאשפוז. אני זוכרת שבתחילה לא האמנו שהכתב שייך לו, ואחר כך כשהאמנו נהגנו לצחוק איתו שיש לו כתב יד של בחורה. עכשיו הכתב שלו לא קטן ובכלל לא יפה. הוא כותב בכתב גדול ועקום. ידו רועדת. בכתב גדול הדפים נגמרים מהר. בכתב גדול אני רואה בקלות מה הוא כותב. אני מתביישת, מרגישה שאני חודרת לפרטיות, אבל איני יכולה להימנע מכך. לא נראה שזה מפריע לו. אני רוצה לקום אך הוא מבקש בעיניו שאשאר "קשה" הוא משרבט "את עוזרת". אני נשארת. אני שמחה שהוא ער וצלול, די נדיר בזמן האחרון. אני שמחה שאני יכולה לעזור. אני עצובה ובושה ונכלמת על כך שלמעשה איני יכולה לעשות דבר.

הלשון מתעתעת בי. פעם הייתי מבקש שתסבירי לי איך זה שאני חושב אבל המילים לא מוצאות דרך החוצה. עכשיו אני חושש שלא אבין ולא מבקש. אני דוחה את הסוף. אני יודע שבקרוב מאד לא אוכל לכתוב. גם עכשיו הכתיבה עולה לי במאמצים רבים. לפעמים אני כבר לא מבין מה אומרת האות הכתובה. וכשלא אוכל לכתוב יאבד לי הקשר המילולי איתך.

כבר ממש לא נעים לי שאני קוראת מה שהבחור עם הגידול בראש כותב לחברה שלו. זה לא שייך. זה לא כמו לרחוץ חולה, לזה אני רגילה. אבל מכתב כזה...אני מנסה לנעוץ מבט בכל דבר חוץ מן הנייר. על המדף שמעל המיטה של הבחור עם הגידול בראש יש חיות, פילים ודולפינים. פילים מצמר, מפלסטיק, מזכוכית עבודת יד. דולפינים כחולים בכל הגדלים ובכל הצורות. הפילים אהובים עליה, הדולפינים אהובים עליו. "הריב הראשון שלנו" אמר לי באשפוז הראשון שלו במחלקה, כשהציג בפני את חברתו "יהיה כשנתחתן. אני כמעט בטוח שנריב מה יהיה מצויר על הוילון של האמבטיה, דולפינים או פילים". הוא גיחך אז והיא צחקה. עכשיו כשאני חושבת על זה, מעולם לא ראיתי אותם רבים. אפילו לא צועקים. כמעט תמיד הם מחויכים איכשהו. ויש לה סבלנות, לחברה שלו. גם לו יש סבלנות. איך הוא כותב, אות אחר אות, בלי להתייאש. כמה הוא מתאמץ.

אך המילים סומות הן. אין לראות אלא בלב בלבד.

אני נזכרת באחד האשפוזים הראשונים, כשעדיין טופל בכימותרפיה וסבל מתופעות הלואי. הם היו יושבים יחדיו לילות שלמים ומדברים שירים. אז אהבתי להכנס לחדר של הבחור עם הגידול בראש. כולם אהבו להכנס לשם. אז עדיין נתנו לו תקווה. הם היו זורקים חרוזים זה לזה, ומתפקעים מצחוק. זלדה, רחל, טשרניחובסקי, דליה רביקוביץ, אהוד בנאי, אתניקס, בוב דילן, החיפושיות...כולם זכו לנחת לשונם ולחיוכיהם. אז היו ממציאים שירים שכל חרוז בהם היה לקוח משיר אחר. זה היה מרתק. היה להם שיר לכל אחד ואחת בצוות, וקולות יפים, והשילוב הזה קנה את כולנו. לפעמים חולה אחד משנה את כל המחלקה. בשנה האחרונה החולה הזה היה הבחור עם הגידול בראש.

הם כבר לא שרים. בחודש האחרון הם בעיקר שותקים. היא עדיין מחייכת, הוא לא. הוא לא מסוגל. אחרי שבץ מוחי קטן, חצי פניו נותרו משותקות. במקום חיוכים, הוא קורץ. היא יושבת לידו הרבה. לפעמים היא שרה לו. לפעמים שותקת. הם לא מחליפים חרוזים, רק אוחזים ידיים. עוד לפני שאיבד את יכולת הדיבור חדלו לדבר. הרבה לפני. גם כך הוא כבר עייף, עייף מכדי להחליף חרוזים, כמעט עייף מכדי לכתוב. אני רואה בכמה מאמצים הדבר עולה לו.

אני נעלם לי. אני מבין איפה אני נמצא. מבין שבקרוב לא אבין. אני שוכח הכל. אני מפוחד כמו הילד הקטן שלא יהיה לנו. הישארי איתי כמה שתוכלי, אני יודע שכל מה שאין לי כח לכתוב את מבינה בליבך. תמיד היית נבונה ממני.

הבחור עם הגידול בראש היה בגולני. מ"פ או מ"מ או משהו כזה, אני לא זוכרת. אומרים שקורעים אותם שם, בגולני. החיילים שלו שהיו מגיעים לבקר אותו היו מדברים על זה כל הזמן. מה שלא הורג מחשל, היו אומרים ומחייכים חיוך עייף כזה של חיילים. הוא היה בכושר טוב כשהגיע אלינו. כאן קורעים אותם יותר, ועכשיו הוא כבר לא כל כך בכושר. גם לא מחושל בכלל. עכשיו גם מבקרים אותו הרבה פחות. אפילו הכתיבה מעייפת אותו מאד. אולי תנוח קצת, אני מציעה. תנוח קצת ואז תמשיך. אך הוא ממשיך וכותב. אני רואה זיעה על מצחו. הוא מתנשף. ההתנשפות לא מפחידה אותי, הוא מתנשף כבר כמה שבועות. לכן הוא מחובר לחמצן עשרים וארבע שעות ביממה. זה חשוב לו, המכתב הזה. חשוב לו מאד. אני מביטה בשעון. שתיים וחצי. האחות השנייה מציצה ושואלת אם הכל בסדר. כן, אני אומרת. יש משהו לעשות? היא אומרת שלא. אני מבקשת שתאמר לי אם יש, ובינתיים אשאר כאן. היא מסכימה. אני חושבת לעצמי שהבחור עם הגידול בראש ער וצלול כבר כמה שעות. די הרבה זמן יחסית למה שהיה בשבועות האחרונים. פעמים רבות זה כך, לפני הסוף חולים נראים כאילו הם חוזרים לעצמם, כאילו משתפרים. לא הייתי מתארת לעצמי שהבחור עם הגידול בראש מסוגל לכתוב, לולא ראיתי במו עיני שהוא עושה זאת.

אני לא יודע כמה זמן זה ימשך. הזמן חסר משמעות כבר עכשיו. לא יודע למה אני הופך. אני אומר לך עכשיו שלום לפני שאאבד את היכולת לעשות זאת.

הבחור עם הגידול בראש מחובר למכשיר שמזריק לו משכך כאבים כל הזמן. עם הזמן המינון עלה, והמינון שהוא מקבל עכשיו יכול להרוג בן אדם רגיל. הוא מקבל את משכך הכאבים דרך הוריד, ישירות לדם. כשכואב לו, הבחור עם הגידול בראש יכול ללחוץ על כפתור ואז הוא מקבל מנה נוספת. לא נראה לי שכואב לו. הוא לא נראה סובל מכאבים. הוא נראה תשוש. אני יודעת שלא נותר לו זמן רב. אני יודעת שגם הוא יודע. אני מנסה לנעוץ את מבטי בפילים מצמר ובדולפינים מזכוכית, אבל אז איני יכולה להחזיק עבורו את הדף כיון שידי זזה. אני מביטה חזרה אל הדף וכך אני רואה מה הוא כותב. קשה לו מאד לכתוב. קשה לי שאני קוראת מה שהוא כותב. ברגעים כאלו אני תוהה לעצמי אם בחרתי את המקצוע הנכון, ומדוע לי לחפש צרות של אחרים. ואיך זה שאצלי הלב מתכווץ אבל הם, הם מחייכים כל הזמן, איך זה.

לא כואב לי עכשיו. הכאב היחידי שבי הוא שלך.

הבחור עם הגידול בראש נראה חיוור מאד. חיוור יותר מתמיד. אני מביטה בו בחשש, ותופסת את הגיחוך שבחשש. חשש ממה?... העט נשמט מידו, ואני מרימה לו אותו. הוא כותב עוד שתי שורות וקורץ. אני מבינה את הקריצה. היא אומרת זהו, לא עוד. עד כאן.

אני הולך בי לאיבוד. זה מפחיד עד אימה. אני עייף כל כך. אנא הישארי איתי, למרות שקשה כל כך. אל תלכי גם את.


"להגיד לה שאני אוהב אותה" הוא כותב עוד. אני מהנהנת. אני רוצה לברוח משם, אך איני מסוגלת. "תודה" הוא כותב, ועוצם את עיניו. כשהוא פוקח אותן מבטו בוהה. אולי הוא מבולבל שוב, אולי שוקע, ואולי רק מותש לחלוטין.

 החברה של הבחור עם הגידול בראש נכנסת לחדר. "חזרתי. לא יכולתי" היא אומרת "הרגשתי שהוא קורא לי. הרגשתי שאני צריכה להיות כאן". היא מתיישבת לידו. מבטו בוהה באויר. הוא לא מביט בה. הוא שוקע. ראיתי אנשים רבים כך, אני יודעת זאת. גם היא יודעת זאת. אני נותנת לה את הדפים הכתובים בכתב גדול ועקום. הוא ביקש למסור לך, אני אומרת ומשפילה את עיני. הוא ביקש לומר שהוא אוהב אותך, אני אומרת, ומרגישה שאני נוגעת בדברים שאסור לגעת בהם. החברה של הבחור עם הגידול בראש מהנהנת. אני יוצאת מהחדר. הבחור עם הגידול בראש עוצם עיניים ונראה ישן. החברה שלו קוראת את הדפים. היא לא מחייכת. נדמה לי שראיתי דמעות, אבל אני לא בטוחה. הייתי רוצה לעודד אותה איכשהו, אבל אין שום דבר מעודד במצב שלו. לכן איני נכנסת לחדר ומשאירה אותה לבדה. איתו, ובכל זאת לבדה. אני חוזרת לעבודת הלילה. ממלאת ציוד במגרות,  זורקת את אוגרי הכביסה, מנקה ומסדרת את עגלות התרופות, מכינה את התרופות שעלי לתת לפנות בוקר ומתישהו מצליחה להסיח אותם מדעתי.

אולי זו הדחקה. אולי עדיף כך.



אהבה התמודדות חיים סוף

© כל הזכויות ליצירה שמורות לאוליב (:
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ´ אדר ה´תשס"ט  
את הסיפור הזה אצטרך לקרוא עוד כמה פעמים עד שאמצא את המילים הנכונות לתגובה. בינתיים אני רק אומרת שקראתי. ושאת נהדרת.
כ´ אדר ה´תשס"ט  
אין מילים.
תודה רבה.
כ´ אדר ה´תשס"ט  
אוליב אוליב,
בעלת פניני הלשון. אולי הגדולה שבכאן.
נראה לי שהיתה צריכה להיות דרך אחרת להדגיש את "הבחור עם הגידול בראש" מאשר לחזור על זה ללא הרף ולהגדיל את הכאב.
כ"א אדר ה´תשס"ט  
תודה
כ"א אדר ה´תשס"ט  
כ"א אדר ה´תשס"ט  
|דומעת|

אוליב, את מקסימה.
ותודה לאל שאנשים כמוך נמצאים בצוותים רפואיים.


איך כל הרגישות שלך, טוב הלב, האנושיות הפשוטה, החמה, הנוגעת שלך, משתקפות בכתיבה שלך ומלטפות איזו פינה נסתרת בלב.

כ"א אדר ה´תשס"ט  
כבר מהשורה הראשונה לא ציפתי שתקימי את הגיבור לתחיה, ידעתי מה יהיה סופו, אך הצלחת לצייר חיים שלמים של אדם- מה הוא היה ומה הוא עדין, קשר של אהבה לא ינותק (ואולי היא הגיבורה של הסיפור) אהבה ברמה הכי גבוהה שגם המוות לא מפריד.
העיניים הורידו דימעה בסוף הסיפור.
כן הוא מת- אבל זה לא עוד סתם ידיעה על אדם שמת.

תודה על הסיפור הנפלא.
כ"א אדר ה´תשס"ט  
כ"א אדר ה´תשס"ט  
אני תוהה אם אי פעם אמצא מילים להגיב
כ"א אדר ה´תשס"ט  
לא השארת לי מילים. השארת לי דמעות בעיניים. אולי עדיף כך. זה הכי קשה, הכי כואב.
כ"א אדר ה´תשס"ט  
באמת שאין לי מילים.
אוף. כמה כאב.
אפזיה ארורה, ועוד אצל צעירים. זה תמיד הכי כואב לראות. מניסיון.

וחוסר האונים הזה למול כל הכאב, למול הסוף הידוע, למול ההידרדרות הבלתי נתפסת הזו.
וחוסר היכולת לדבר, לתקשר, לכאוב באמת מרוב הבלבול.

סיפור נהדר, מפלח את הלב.
רק טוב.

תודה לך.
אלמוג.
כ"ב אדר ה´תשס"ט  
מדהים, עצוב
פשוט לא נשארו לי מילים אחרות
אז אני לא הוסיף...

ואולי עדיף כך...

תודה
יוני
כ"ג אדר ה´תשס"ט  
עושה תחושה שנוגעים בדברים שאסור לגעת בהם.

משהו משהו...
כ"ג אדר ה´תשס"ט  
רק דמעות בעיניים ומחנק בגרון.

תודה יקירתי, את פשוט כותבת כ"כ יפה..!
כ"ג אדר ה´תשס"ט  
פשוט נשתוק ביחד...
א´ ניסן ה´תשס"ט  
עוד פעם הכאבת.
[הזכיר לי את "כל הזמן שבעולם", במיוחד הבדיחות השחורות והבחור שמצלם.]
ב´ ניסן ה´תשס"ט  
נוגעת ללב, מצויינת.

היא מחזירה אותי לכאן הרבה וגורמת לי לי לחשוב על מה שכתבת לא מעט.
ה´ ניסן ה´תשס"ט  
ההוכחה הכי טובה שאת יוצרת גדולה היא שהעובדה שאני חושב שזה מבין הסיפורים הפחות מוצלחים שלך לא מפריעה לסיפור הזה להיות יפהפה, איכותי ומרתק ביותר.

תודה על הכתיבה הנהדרת.
ו´ ניסן ה´תשס"ט  
שזה בין הסיפורים הפחות טובים שלי,
ומאד עניין אותי לדעת מה אנשים אחרים חושבים...

תודה.
ח´ ניסן ה´תשס"ט  
להגיב. השארת אותי עם גרון חנוק ואלף מילים שרוצות לצאת ולא יכולות.
וכן, הסיפור הוא לא ספינת הדגל שלך אבל זה לא גורע ממנו כמלוא הנימה.
איכותי וממלא.
תודה שאת כאן כל פעם מחדש.
ח´ ניסן ה´תשס"ט  
קראתי את הסיפור בסביבה רועשת וסואנת, סביבי מסתובבים כל מי שמבקשים להאיץ את זמנם ולעבור מכאן לשם ומשם - הלאה.

והנה הגעת וזרקת בפרצופי דממה כזו, אפילה של חדר וחושך של חיים ועיוורון שאין ממנו עוד לאן ללכת.

וכאילו הזמן נעצר לי.

אז אני כותב לך תגובה כדי שתדעי שהתרגשתי וחטפתי "עור ברווז". וגם, כדי שהזמן ימשיך לזוז. מה נעשה בלעדיו?
י"ג ניסן ה´תשס"ט  
שלסיפורים על מוות, כמו לסיפורים על הטרדה מינית ועל בעיות נפשיות ועל כל שאר הדברים העצובים כל-כך האלה, אי אפשר להגיב באמת, נכון? הרי הערה טכנית תשמע צינית כל כך, אולי יש לומר - כאילו אמר אותה לב של אבן, שלא יכול לגלות סימפתיה למישהו אחר. וכל הערה אחרת שאיננה גילוי סימפתיה - הינה רשעות.

ולכן-
סיפור נהדר, עצוב ונוגע ללב.

מה אפשר עוד לומר.
יהודה.
ט"ו ניסן ה´תשס"ט  
זה הרבה, תודה.
י´ אב ה´תש"ע  
לשתוק ולשתוק. להסביר שאין בי המילים. הצלחת לנגוע הכי בפנים. מהממת את.
ט´ אלול ה´תש"ע  
את כותבת נפלא. באמת!
זו ההכרות הראשונה שלי אתך, ואני עומדת לחפש קטעים נוספים שלך.
אהבתי את החזרה על "הבחור עם הגידול בראש". זה היה מוטיב הכרחי ורגיש.
אהבתי את החברה שלו, היא מקסימה, ולא מסתברת שקיימת אחת כזו, אי שם בעולם.

הסגנון שלך ציני ומרוחק, ודווקא משום כך, קרוב ונוגע.
טלטלת אותי.
י´ ניסן ה´תשע"ב  
דמעות בעיניים. מחנק בגרון.
ושתיקה.
כ"ו אייר ה´תשע"ג  
דופק
דופק
דופק.
אף פעם לא קראתי סיפורים כאלה.
אף פעם.
[עכשיו אני אתחיל לגמוע את הפרוזה שלך.
תודה]
כ"ו אייר ה´תשע"ג  
אני לא יכולה. (רצה להביא טישו/ כל משו שיכול לנגב את הדמעות) אני חושבת שאת מדהימה. ואת כותבת אמיתי ונכון וכנה. ואם הייתי יכולה לדרג את הגדולים שקראתי כאן, זה היה בחמישיה, אם לא הראשון. (מנסה לדגר יותר מ5, לא עובד, מאוכזבת קשות)
כ"ו אייר ה´תשע"ג  
אני לא יכולה. (רצה להביא טישו/ כל משו שיכול לנגב את הדמעות) אני חושבת שאת מדהימה. ואת כותבת אמיתי ונכון וכנה. ואם הייתי יכולה לדרג את הגדולים שקראתי כאן, זה היה בחמישיה, אם לא הראשון. (מנסה לדרג יותר מ5, לא עובד, מאוכזבת קשות)
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד