המלצת העורכים
בנושא
בכרם
חדשות
 
שוקולד מריר / יַסְמִין.
בביכורים מאז י"ז שבט ה´תשס"ט



הפעם האחרונה שאבא שלי חיבק אותי היתה כשהייתי ביסודי. ידעתי שהוא עומד לחבק אותי לפי המבע בעיניים שלו שנעשה רך יותר מהרגיל, והנשימה העמוקה שנשם שתי שניות לפני לכן. יומיים קודם נשארתי לבד בכיתה, מחכה לאמא שלי. כל הילדים האחרים כבר ברחו הביתה ורק אני נשארתי עומדת בכיתה הריקה. סבא שלי היה חולה. חיכיתי לאמא שתבוא לקחת אותי לבית החולים. ידעתי שהוא כנראה עומד למות כי הדלת של ההורים שלי לא נסגרה עד הסוף לילה קודם. הלכתי לבקר סבא גוסס, הסבא היחיד שנשאר לי. אמא יכלה לבוא רק חצי שעה אחרי סיום הלימודים וביקשה ממני להשאר בכיתה ולהכין שיעורי בית. הקשבתי לה. אפילו פתחתי את המחברת כשחשבתי שאולי כדאי להביא משהו למישהו חולה. לא היה לי כסף בתיק, ובמכולת שצמודה לבית הספר לא הרשו חובות. הכיתה היתה ריקה. מבטי עבר מכסא לכסא עד שנתקל בארון המורה. הוא היה סגור אבל ידעתי שבמדף הראשון מונחת קופת הכיתה. סבא שלי גסס ורציתי להראות לו שאני אוהבת. הלכתי לארון והוצאתי את הכסף. לא היה הרבה, רק ילד אחד שילם בינתיים. עשרים שקל. כמה שוקולדים אפשר לקנות בעשרים שקל.

הרבה, מסתבר, וגם במהירות. עשר דקות אחר כך השקית כבר היתה בתיק ואני הייתי עסוקה בכתיבת חיבור על מה אני הכי אוהבת לעשות.

כל הדרך לבית החולים הרגשתי את השוקולדים דוקרים אותי קצת מעל הברך, במקום בו נחו עליה בכיס החצאית. הם מלמלו בכעס בשקט ומדי פעם העברתי עליהם יד, מנסה להשקיט. הקולות נחלשו, אבל הלב שלי לא הפסיק להבהב בפחד. ידעתי שזה לא בסדר. אהבתי את סבא. לא הייתי צריכה לגנוב.

המילה הזאת הדהדה באוזני במשך כל הביקור. את השוקולדים לא נתתי לסבא. לא יכולתי. רציתי להשליך אותם לים שיגיעו לקוטב הצפוני או לפחות לאוקינוס השקט. מתישהו במהלך הביקור האחות נכנסה ואמרה שסבא צריך לנוח. העיניים של סבא היו פתוחות בקושי, וכל הכחול היפה שלו היה שמור רק בשביל מי שהוא הביט בו באותו רגע. אמא דחפה אותי בעדינות אליו, שאגיד להתראות וערב טוב. התקרבתי אליו ונשקתי אותו על המצח, כמו שהוא תמיד עושה לי. הוא חייך בקושי, הכל עכשיו עשה בקושי, ופתח את עיניו קצת יותר וכמה מהכחול ליטף אותי על הלחי. הוא נאנח מכל הלב והחזיק את היד שלי במין ריפרוף. אמרתי לו ערב טוב. הוא לחץ אותה בעדינות כאות לאישור. סבא עייף, אמא אמרה. אמרתי להתראות. ידו נשמטה מידי.

אחר כך הלכנו לקפיטריה לקנות שתיה. השוקולדים הגנובים עוד קשקשו בכיס שלי בלחש. התישבנו שם, מחכות למשהו אבל לא יודעות בדיוק למה. אחרי כמה דקות אמא נזכרה ששכחה למסור לסבא דרישת שלום מאבא. היא קמה בזריזות מהכסא ופנתה לכיוון החדר. קמתי אחריה, הולכת קצת יותר לאט. כמה סנטימטרים מהכניסה לחדר היא נעצרה, שמה יד על הפה. הצוואר שלה התקשח, וכל היציבה שלה נראתה מעוותת. אני כבר הבנתי. סבא לא לחץ את ידי לאחר הלהתראות. לא נתראה יותר.

אחר כך היו טלפונים וריצות מבוהלות וכל מיני דברים שניסיתי לא להתעמק בהם כדי שאוכל אחר כך לשכוח. רק השוקולדים קפצו בתוך הכיס, צוחקים ברוע. רציתי להשתיק אותם אבל הם צרחו חזק יותר. בלילה, במיטה, הרגשתי איך הדמעות מתחילות לזחול בגרון, בדרך לעיניים. בלעתי רוק, מנסה לשטוף אותן כלפי מטה. זה לא עזר. השוקולדים עוד היו שם. הוצאתי אחד ואכלתי.

היה לו טעם מר.

בבוקר למחרת הגעתי לבית הספר מוקדם. אמא אמרה שחשוב שיהיה סדר, ואולי ככה יכאב פחות. המורה עדיין לא שמה לב. אולי מחר. אולי עוד שבוע. אולי לעולם לא. כל פעם כשהיא פנתה אלי הרגשתי שכמו קרן צומחת לי מהמצח, ושפתאום כל כך כבד לי לנשום. אחרי יומיים כבר לא יכולתי. הייתי חייבת להגיד לה. בדיוק באותו יום היא שמה לב לקופה הריקה ודיברה על זה בכיתה. כמעט קמתי על הרגליים וצעקתי בקול שאני גנבתי וסבא שלי מת בגלל זה, והם בכלל לא היו שווים את זה, אבל שתקתי. המורה המשיכה לדבר, אבל אני כבר לא שמעתי. כשכולם הלכו לראות הצגה באולם התעמלות, הלכתי לחדר מורים. המורה ישבה שם לבד, שותה קפה. היא ראתה אותי עומדת ליד הכניסה ויצאה אלי.

אמרתי לה.

היא הביטה בי, לא מאמינה. אולי היא גם לא ידעה מה להגיד בגלל שסבא מת. חיכיתי. היה נראה שהיא חיכתה שאגיד משהו. אמרתי כבר הכל. רק לא את הצעקות שהם צעקו לי, השוקולדים, והטעם המר. רק את זה לא.
היא הביטה בי ואמרה לי שצריך לחשוב על דרך לתקן. לא עונש. היא אמרה לתקן. כאילו משהו נשבר, ועכשיו צריך לסדר אותו.
אולי היא חשבה שאני נשברתי.
אולי היא צדקה.

את מה שהייתי צריכה לעשות עשיתי, ויום אחר כך המורה דיברה בכיתה על אומץ וגבורה וכמה הצדיקים מוסיפים אור לכל העולם. איך נר אחד מסלק הרבה חושך. היא חייכה אלי, חיוך שרק אני יכולתי לראות, אבל לא יכולתי לחייך בחזרה. השוקולדים עוד לחשו בראשי. נפלתי, ומשהו בי לא הצליח לקום. לא הייתי צריכה לגנוב. סבא מת בגללי.

חזרתי הביתה ועשיתי שיעורי בית. אמא היתה בבית של סבא, ואבא היה אמור לבוא לקחת אותי לשם גם. לא להרבה זמן, רק להיות שם קצת, קצת לבקש סליחה.
כשהוא הגיע התחלתי להרגיש שוב את הדמעות במסלול של הגרון. יכולתי לשמוע את השוקולדים צועקים לי גנבת ותראי מה עשית. העיניים שלו שאלו אותי מה קרה, אבל פחדתי שאם אפתח את הפה הדמעות יחליקו לי בקצה העין. הוא התכופף אלי. הגב שלו התעקל לקשת, אבא היה די גבוה, ושאל אם הכל בסדר.
העיניים שלי ניסו להגיד לו משהו, ואבא שלי כנראה הבין שיש משהו, רק לא מה.
ואז פתחתי את הפה.

הנשימה שלי נעשתה לא סדירה ונחנקתי מדמעות, והתחלתי לשהק, כל הדברים שיכלו למנוע מאבא שלי להבין אותי.

אבל הוא הבין.

ועצם את העיניים קצת, כשכואב, ואחר כך פקח אותן והן חייכו אלי. והן נעשו רכות יותר, והוא לקח נשימה עמוקה וחיבק אותי. החיבוק העוטף שלו. וכל הבכי נשמע חלש יותר, והשיהוקים פחות תכופים, והרגשתי איך מן בלון ענק מאבד אוויר בתוכי. כל אדם נופל לפעמים, הוא אמר. הוא שתק לכמה שניות והמשיך, זה בטבע שלנו לפול. אבל אנחנו חייבים לקום אחר כך, בדיוק כמו שעשית, ואפילו חזק יותר, יציב יותר. הוא הרחיק אותי קצת ממנו, כדי שיוכל להסתכל לי בעיניים. את מבינה? לעולם אל תפחדי לפול. תפחדי רק אם לא תקומי. ואז הוא אמר את כל המילים הטובות שלו, והחיוך מהעיניים עבר לפנים שלו וממנו אלי, והרגשתי איך גם אני מחייכת, ואיך השוקולדים נחים בשקט במקומם.

ואיזה טעם מתוק היה לי בפה.


ילדות סבא שוקולד

© כל הזכויות ליצירה שמורות ליַסְמִין.
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
י"ז שבט ה´תשס"ט  
כמה פחדתי שזה הולך להיגמר עם הטעם המר של הפחד הילדותי הזה. כמה טוב שהבאת אותנו אל התיקון.

מספר טוב הוא כזה שלא מפחד מסופים טובים.
י"ז שבט ה´תשס"ט  
זה מקסים. נפעמתי, נאנחתי. ומתישהו בדרך שכחתי את המילים שרציתי לומר לך, על כמה שנגעת בי בכתיבה שלך. אבל זה בסדר, נכון? הרי החיוך אומר...
י"ז שבט ה´תשס"ט  
איזה סיפור יפיפה.
מדוייק, אמיתי. כל כך אמיתי, כל כך אנושי.

את כותבת מצויין. את יודעת?
את מצליחה לבנות סיפור כל כך אחיד. לא מפוזר. כזה מההתחלה ועד הסוף. חוט אחד ארוך.

קצת הפריע לי שבפסקא הראשונה יש המון נקודות בסופי משפטים. נכון או שסתם דמיינתי?

אה, ושם הסיפור- מדהים.

תודה על הסיפור הזה.

(ובואי קצת לסדנא, הרבה זמן לא ראינו אותך.)
י"ח שבט ה´תשס"ט  
נהדר.
כואב ומתוק- מריר כל כך.

כתיבה סוחפת ונהדרת.

תודה!
י"ח שבט ה´תשס"ט  
סיפור מצויין.

כבר מהכותרת ומהפסקה הראשונה הייתה לי תחושה שזה הולך להיות עוד סיפור שלך שנכתב היטב.


תודה, את עוד נותנת לי תקווה שאולי יום יבוא ואני אכתוב שוב.
י"ח שבט ה´תשס"ט  
בתגובה הראשונה:
"מספר טוב הוא כזה שלא מפחד מסופים טובים."

אני לא יודע אם זה שלא לגמרי התחברתי לסיפור זה בגלל הסוף-טוב ואני פשוט ציני מדי, או שמא יש משהו אחר, העיקר, זה סיפור טוב. תמשיכי כך...

גדי
י"ח שבט ה´תשס"ט  
הפיסקה הראשונה של הסיפור הכינה אותי למשהו אחר : "הפעם האחרונה שאבא שלי חיבק אותי" והרמז למשהו כואב שעומד להיפתח- לא נענה (או לא הרגשתי שהוא נענה, זה די דומה). אז כנראה זה מה שלא הסתדר לי.
אבל אני באמת בתהליכי גמילה מהציניות.
י"ח שבט ה´תשס"ט  
הכתיבה זורמת וחמודה, המסר יפה, והרעיון חביב:]

כ´ שבט ה´תשס"ט  
אהבתי.
יש בעיות, אני לא אכחד. משפט הפתיחה נעלם לאיפשהו במהלך הסיפור, וגם מה שקרה בסוף בכיתה לא ברור לי עד הסוף. (ברור מה קרה, אבל יכולת לכתוב את זה יותר טוב ופחות רץ), אבל דמות הילד נפלאה.
סיפור נהדר.

---------
סופר טוב הוא אחד ששולט בסוסים שלו, ודוהר איתם בקצב אחיד לאורך כל הדרך...

כ´ שבט ה´תשס"ט  
הסיפור החזיק אותי ממש עד הסוף, הכתיבה מאוד אמיתית ואותנטית, לא מתנשאת ומזויפת.

שבוע טוב!
אמיר
כ"ב שבט ה´תשס"ט  
רואים שאת כותבת נכון: מדמיינת את הסיטוציה ורק אז מעלה אותה על הכתב. אבל התפקיד של האבא לא כל כך ברור בעיני, אני לא רואה מעגל נסגר.

תודה, המשיכי.
ט"ז שבט ה´תש"ע  
נהדר.
סוף עם אמון ואמונה בחיים.

[איך זו הפעם הארשונה שאני קוראת את זה?]

עֹז
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד