בנושא
בכרם
חדשות
 
הסטנדר / אדם_פשוט
בביכורים מאז י"ז שבט ה´תשס"ט

סוף סוף קנה סטנדר. לו יכל להסביר את הרגשתו, אל מול ארבע הרגליים הברזליות הנשענות על רצפת הסלון. לו יכל להסביר את רווחתו אל מול הנטיה הקלה של הסטנדר, כאשר נשען לאחור באנחה ומשך אליו את המשטח המרובע. לו יכל להסביר את התפעלותו אל מול הרהיט הפשוט, המשמעותי כל כך עבורו. לו יכל, היה מסביר כל זאת באותו להט בו למד בשעה הראשונה לאחר שהעלהו במדרגות. אך את ההסבר שמר בליבו פנימה. אין בריה שתוכל להבינו. אין בו רצון להסביר.


כבר שנים שקינן החלום בליבו, יחד עם דברים נוספים. עוד בהיותו נער בישיבה קטנה, ואח"כ בישיבה גדולה, חסר לו אותו עמוד הלמידה בביתו. בבית מרובה נפשות ומועט מרצפות, אין שאלה בנושא: אם היו קונים עוד קמצוץ של רהיט - היו צריכים לישון על אדני החלון. גם לאחר חתונתם, שנערכה בפשטות רבה, לא היה סיכוי. כל אגורה נחסכה,  כל פירור נשמר, דברים רבים עמדו בתור לפני חלומות. ואותם דברים הלכו והתרבו ככל שמשפחתו ,ברוך ה', גדלה. וגם אם התפנה סכום כל שהוא, היה זה תמיד לפני החג הבא עלינו לטובה, והוא מיהר לאחוז את ידיה של רעייתו נוות ביתו, לתת לתוכן מספר שטרות מקופלים בקפידה - "לכי וקני לך בגד יפה, תשמחי אותי, הן חג לנו בקרוב". את חלומו הסתיר היטב בין קפלי הצרכים, וערמות השכחה. רק ניצוץ ממנו השאיר בוער, מצפה ליום שיבוא.


הדלות והעניות רדפוהו. החיים מן היד אל הפה עשו את שלהם היטב, כמו גם הדאגה לחינוך הילדים, ושאר הטרדות המגיעות חבילות חבילות בעולם הזה. "סהדי במרומים", אמר לעצמו מדי פעם, "שקיבלתי כבר מזמן עול תורה בשלמות. אין זאת כי אם נגזר עלי כפל כפליים עול דרך ארץ, מאשר כל אדם על פני האדמה" הכוחות נשחקו, חלומות נשכחו, הניצוץ עומעם, אך כנראה שבכל זאת פעל משהו בליבו, שכן מעשהו ניכר בסופו של דבר.

  

ערב אחד עמד מחוץ לבית המדרש, לאחר התפילה, בדמדומו של יום חורפי, בפסק זמן בין מטר אחד למשנהו. הוא היה עייף. מה מאד רצה להרפות מהכל, עד קצה גבול היכולת הגיע. אל שדה ראייתו הגיח לפתע ראש סב והדור. הזקן התבונן בו ברוך, ואמר בשלווה מאירה:

"מה לך יוספ'ל, מדוע פניך שחו?"

נדמה היה לו שהוא מכיר את הפנים הטובות והקמוטות, אך בשמו לא הצליח להזכר בשום אופן.

"אני, אני מותש. הלחץ גדל, רעייתי כורעת ללדת את ילדנו השביעי, כסף לאוכל עוד יש, אבל..."

"ומה עוד אתה צריך? במה אוכל לעוזרך?"

"אני, כלומר...", נבוך יוספ'ל מעצם המחשבה שהציג עצמו כנזקק, ועוד יותר מהתפרצות החלום, לפתע, ללא כל התראה וסיבה, "היה מאד עוזר לי אם היה לי סטנדר בבית. שאוכל גם להיות לעזר וגם... לא חשוב. אין ראשי יודע מה שפי מדבר."

הזקן חייך בחום: "זה לא סתם בשביל ללמוד בבית, נכון? אני מקנא בך על הרצון הזה שלך. המתן."


         הישיש נפנה במהירות מדהימה לגילו, והלך בצעדים קטנים אל עבר פינת הרחוב. עוד בטרם פנה ונעלם מעיניו המשתאות של יוספ'ל, הסתובב אליו וסימן מרחוק "המתן רגע", ומיד נעלם. הדקות הבאות עברו עליו בבושה המתחלפת בבלבול ובשמחה. כשראה את הישיש חוזר באותה הזריזות כשהלך, ובידו שקית בד קטנה, החל ליבו לפעום במהירות, כיודע שרגע גדול בפתח.


"הנה, נשאר בידי סכום המתאים בדיוק בשבילך. אל דאגה, אינני זקוק לו בכלל, ואני נותן לך אותו בנפש חפצה ומלאת שמחה. אני בטוח שתוכל לקנות בו סטנדר נאה, ואולי אף ספר חידושים יפה שבו תחפוץ ללמוד. לך, אל תתמהמה. הזמן קצר והמלאכה מרובה".

והחיוך זרם מפיו ועיניו, וכל פניו האירו באור יקרות. יוספ'ל חש פתאום איך כל מבוכתו נמוגה. הוא אחז בהתרגשות בשקיק היקר, ובעיניו שני ניצני דמעה.

"צדיק יקר, סבא נפלא, איך אוכל להודות לך על אשר עשית עימדי?"

"נו, באמת, אתה יודע בדיוק איך", אמר הסב והתרחק במהירות כהרגלו בקדש, "אתה יודע בדיוק".


         יוספ'ל נשם כמה נשימות עמוקות, ופנה אל הרחוב הראשי. הוא לא היה צריך לברר הרבה, את המחירים והמקומות ידע על-פה. בחנות של יצחק יש בדיוק מה שרצה. לא עברו 20 דקות והוא כבר הילך ברחובה של עיר, כשבידו ספר חידושים דק, ועל כתפיו סטנדר נאה למראה. וכבר במדרגות לקומה השלישית, דופק בדלת בלב נפעם, ונכנס כמלך לחצר המלוכה. כל בני הבית עמדו סביבו, ובראשם רעייתו, ובליבם דימו לראות את יוספ'ל והנה הוא עטור כתר מלוכה.


"אחלו לי מזל טוב! הגידו בשעה טובה! שמחה כזו לא חוויתי מאז הברית של יענקי הקטן!!" אמר וליטף ביד אחת את ראשו של יענקי, ובידו השניה את משטח הסטנדר הבוהק. הוא שם את הסטנדר בפינת הסלון, ומיד העמיסו בספר החדש. רק יאמר עם הקטנים קריאת שמע על המיטה, ומיד יתפנה לעסוק בחדוותה דאורייתא.


         כמה שעות לאחר מכן, כאשר בני הבית נמו בשלווה, היה יוספ'ל עוד מתנועע מול הספר, ומפיו נעימה חרישית מתנגנת, ונשמתו בגובהי מרומים, סולם מוצב ארצה, וראשו מגיע השמימה. כך היה מאותו יום והלאה, אך כאן לא הגיע עדיין סופה של השמחה: היה זה הרגע בו הבחין בראשו של מוישי הבכור, מציץ מעבר לפינת הקיר, בעיניים בורקות, וגומע את דמותו של אביו הספון בחידושי התורה.


         לימוד בנעימה חרישית, והצצה תמימה, שימשו בעירבוביא בביתם, ובתוך כך גם נולד בנם השביעי של יוספ'ל וזוגתו שתח'. "נקרא לו דוד", כך החליטו בתמימות דעים, וביום הברית כך עשו. אהרל'ה המוהל עשה מלאכתו נאמנה, ודוד הקטון, התינוק הזך, הוכנס בבריתו של אברהם אבינו.


         באותו הערב חש יוספ'ל עייפות רבה. "הן אך טבעי הוא", חשב לעצמו, ובעוד אירועי השבוע האחרון חלפו בראשו במהירות, הוא חייך ופנה ללימודו. "רק אחטוף משהו קטן, ואלך לישון" החליט ופתח את פיו לניגונו הקבוע. קולו קצת רעד, ועיניו עברו על שורות מספר, כשהבחין לפתע שחסר לו דבר מה: עיניו של מוישי לא היו מציצות בו מעבר לפינה. נדמה היה שכוחו של המבט, שהועבר תמיד מעיניו הטהורות של מוישי, חסר עכשיו מאד ליוספ'ל. "נו, מילא" הרהר לעצמו וחזר לשורות הצפופות. עיניו נעצמו קלות, העייפות הלכה וגברה, והוא השעין את ראשו על ידו על הסטנדר, שוקע בשינה עמוקה.





© כל הזכויות ליצירה שמורות לאדם_פשוט
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ"ג שבט ה´תשס"ט  
אתה מיטיב להעביר את התחושה של יהודי פשוט, תמים ושמח בחלקו.

אהבתי את הסיפור מאוד...

:)

זכרני.
כ"ד שבט ה´תשס"ט  
שמח מאד שאהבת
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד