המלצת העורכים
בנושא
בכרם
חדשות
 
ילדים מעופרת יצוקה - פרק 1 / זליג שפיץ
בביכורים מאז י"ג שבט ה´תשס"ט

 

פרק 1.   אחרי שנצא מכאן


הוא זכר רק שלא צריך להצדיע. לא היה ברור לו ההיגיון שבזה, שדוקא במעמד רשמי ורציני בצבא אכול אגו גברי עד העצם לא יהיה צריך להצדיע, אבל ככה זה, עובדה שעוד הדהדו כמעט במפורש מילותיו של המפקד הסמל, מהימים בהם עוד פנינו אליו כ'המפקד הסמל': אתה נכנס, אתה יוצא, אתה לא צריך להצדיע לו.

באותו רגע ממש, זה חזר על עצמו. "אוקיי, ככה," דינו תפס בכתפו ואמר כאילו שזו הפעם הראשונה שזה קורה. "אתה נכנס, מצדיע, עומד דום, מדבר בכן המפקד לא המפקד, אתה יכול להודות באשמה או לכפור. עצה שלי, אל תכפור. 'סדר?"

"סדר," רפי הנהן באדישות. כל הטקסיות הזאת. הוא העדיף כבר שפשוט יודיעו לו כמה זמן הוא לא הולך לראות את הבית, וחבל על כל הרעש והצלצולים. במקום זה מכריחים אותו לעמוד כמו אידיוט מול דלת שכתוב עליה "משרד מ"פ" ולהעמיד פנים שהוא מתרגש. בינתיים, הצעדים של דינו התרחקו משם, נגררים על החצץ בארשת של פז"ם כבד. הוא סיים את שלו וחזר לשתות קולה עם החבר'ה במפל"ג. רפי הסתכל לשאר הכיוונים. רוב המחלקות במשימות, החדרים של הסגל ריקים. לא נשאר בפלוגה אף אחד שאפשר לבדוק אם הוא מעיז להסתכל לו בעיניים.

דלת העץ נפתחה וכמעט שהוטחה בו. "עשרים ואחד, הבן..." מלמל קספר במרמור ונתקע במבוכה כשראה את רפי. "העיף לי עשרים ואחד. אה... כנס, תורך."

רפי צעד פנימה בלי להתרגש יותר מדי. המשרד נשאר כמו שהיה במשפט הקודם, כולל כל המילים והציטוטים שהיו ממוסגרים על הקיר כאילו היו תמונות נוף. רפי חשב שזה מפגר להשקיע במסגרת בשביל שכל מה שיהיה בתוכה תחת הזכוכית זו המילה "שליחות." המ"פ הנמוך שלנו ישב מאחורי שולחנו כשהכומתה על ראשו בצורה לא סימטרית, ועל פניו אותו מבט זועף האופייני לו. בין שניהם נמתח לאורכו שולחן ארוך מעץ מהגוני, כדי להוסיף ולהבליט את היחס שבין שופט לנשפט. על רפי, בדרך כלל, לא עבד הטריק הזה. בינתיים הוא השתדל לעמוד דום, וגילה שהמשימה קשה מדי עבור גופו המוצק. במצב כזה, בלי נשק, הידיים צריכות להיות מאוגרפות לצד הגוף והרגליים ב'וי'. אבל משום מה, הוא הרגיש שגופו מתנדנד בלי סוף עם כל נשימה או חשיבה רועמת.

הוא הצדיע, ועמר שחרר אותו בהצדעה בלי יותר מדי רגש. מעולם לא הבנתי למה קצינים מצדיעים מהיר ממרכז המצח, ולא מצד הראש כמו בני אדם. כנראה שזה הדבר היחיד שמלמדים אותם בבה"ד 1. זה, ולהקריא תחקירי בטיחות.

"רפאל, הוגשה נגדך תלונה חמורה," פתח עמר, שזה כבר היה המשפט החמישי שלו היום אבל לא ראו עליו. לראשונה הביט ישירות ברפי, ועיניו רצו לומר הרבה יותר מששידרו.

"כן המפקד," השיב רפי. הוא העריך שעמר בחר בתבונה לוותר על ה'אתה יודע למה אתה כאן?', המפורסם והקלאסי לנענשים מתחילים.

"באופן רגיל זה אמור להיות משפט מח"ט, אבל אני אשפוט אותך. זה אמור להסתיים בעונש כבד מנשוא, אבל אני לא אעניש אותך. אתה יודע למה, נכון?"

"כן, המפקד."

"אתה מסכים להישפט בפני?"

גם זה, אגב, קטע ממש מפגר. "כן, המפקד."

"ביום שלישי שעבר בשעה שבע בבוקר," הקריא עמר מתוך תיק שפתוח לפניו, "השתמשת בנשקך האישי כדי להכות בחורה ערביה בתחנה המרכזית בבאר שבע. אני צודק?"

"כן, המפקד," אמר רפי והשתדל בכל כוחו שלא לחייך. היה קשה להתאמץ גם בזה וגם לשמור על שיווי משקל.

"למה עשית את זה?" עמר רשם משהו ושאל.

"הגנה עצמית, המפקד."

עמר הביט בו. "עדי ראיה אמנם טוענים שהיא תקפה אותך לפני שהכית חזרה." היה שקט. בדרך כלל זה אמור להיות נתון שמוסיף פלוסים במשפט. אבל לא במשפט הזה.

"למה היא תקפה אותך?" עמר צמצם את עיניו, כי הוא ידע את התשובה.

רפי, לראשונה מאז נכנס לחדר הצבוע בחום מגעיל, השקיע בניסוח. "כי התגריתי בה, המפקד."

"מה אמרת לה?"

רפי לא דיבר מיד. הוא נזכר איך ראה אותה הולכת לפניו, ופיוז של חימה נדלק במוחו. זה הכל בגללם, הוא חשב ובער. אז הוא החיש צעדיו, הדביק אותה, והלך לצידה. וכשתווי פניה הופיעו משמאלו, היא כבר הביטה בו כי ראתה שהוא עומד לדבר אליה, אמר לה את זה מכל הלב.

"איזה מכות רצח אכלתם בעזה."

עמר שתק, מחפש מה לומר בלי לאבד את הרשמיות של המעמד. רפי שתק גם כן, לאות הזדהות.

"אתה אידיוט גמור?" פלט המ"פ באובדן שליטה.

"אלו רק עובדות."

"איזה שם אתה מוציא לצבא שלנו?" זעם עמר. "ואם קרובים שלה מתו שם במבצע?"

גם קרובים שלנו מתו שם במבצע, חשב רפי.

"חודש עבר מאז עופרת יצוקה," המשיך עמר, "חודש. ועדיין העיתונים מלאים בכמה הצבא שלנו הרס בתים והרג חפים מפשע. ובמקום לעזור לתדמית של הצבא, במקום להראות מה אנחנו באמת מייצגים, אתה מתלכלך בגועל נפש הזה ומלכלך את כולנו."

רפי לא אמר כלום. עיניו היו נעוצות בסוליות הנעליים שלו, אותן גילח"צ ממש לפני רגע לא מי יודע מה ביסודיות.

"אתה מודה בעובדות?" שמע את עמר אומר, כמעט יאוש בקולו.

"כן, המפקד."   

"אני מוצא אותך אשם בזניחת ערכי יסור של צה"ל, ועיקרם כבוד האדם. ובכל זאת, כמו שאמרתי, אתה לא נענש. המשפט הזה הוא לפרוטוקול בלבד כי מכאן תיסע למשפט האלוף שמחכה לך בגלל מה שקרה כשהיינו בפנים," עמר נעצר כדי לנשום, וגם כדי לעכל שוב את מה שקרה כשהיינו בפנים. פתאום, ללא כל היגיון, הייתה חמלה בפניו. ואין היגיון בצבא.

"אתה מבין אותי, רפי?"

רפי הנהן. והצדיע.

עמר שוב לא הביט בו, ורשם לפניו כמה שורות נוספות. "נמצאת אשם, רפאל. אתה לא מצדיע."

אה, הוא הצליח לחשוב כשהסתובב אל הדלת. רוח קרה נשבה וקידמה את פניו כמו העתיד שמחכה לו. אה, זה היה זה.


                          *         *         *


קר לי.

כל כך, כל כך קר לי.

יוני לידי, שוכב גם הוא על החול, ואני רואה שגם לו קר. שנינו רועדים יחד בקיפאון הלילה, מביטים יחד דרומה. יש התראות שהלילה הוא הלילה, יניר אמר. הוא אומר את זה כל לילה מאז שנכנסנו.

בדרך כלל לא צריך לסיים ולומר 'לעזה'. כשאומרים מילים כמו "בפנים", "שם", "נכנסנו", ו"גהינום", ברור לאן מתכוונים. לרצועה יצא שם מספיק מפחיד בשביל להעסיק אותנו במשך הימים הארוכים שלפני המבצע, ואפילו עכשיו כשאנחנו כבר רגילים. לנוף הבתים ההרוסים, לבוץ הטובעני. לרצועת הבתים הישראליים שמדהים שקרובה כל כך. לשובלי העשן של הקסאמים שמופיעים באמצע היום לפתע, וסוחטים קללות. להבדלים בין מטחי המסוקים לאלו של המק"כ. לזה ששני אלו לא מפסיקים להישמע כל היממה. לזמזום של המזל"טים.

למחבלים.

"אתה בסדר?" הוא שואל אותי ונצמד כדי להתחמם. עכשיו תקועה בינינו שקית חימום אחת שמוציאה שם רע לחברותיה למקצוע. אני מנסה למשש אותה, להרגיש אותה בקצות האצבעות והעיניים שלי במזרח. אין שם תנועה. אין שם כלום.  

אני אוהב לשמור עם יוני. אוהב ושונא יחד, כי אין יותר באסה מלהעביר מארב איתו. לא מבחינת מי שהוא, ברור שלא. אני רגוע לידו, בוטח בחכמת החיים שלו ואין אדם שאני אוהב יותר בעולם. חוץ מאת שיפי, זאת אומרת. אבל המארב עצמו, זה מה שאני מתכוון, הופך להיות מדכא.

כי כשאנחנו בשטח, עם קסדות שלוש קילו וצבע שחור על הפנים, ההבדלים בינינו אמורים להיעלם. דתי, חילוני, ישיבה, דיסקוטק. אין כלום. יש רק מכונות מלחמה שמחכים להסתער, שגם האמהות הבוכיות שלהם יתבלבלו ביניהם. העיניים טובעות בשחור וירוק עם ריח מסריח, ומוחקות את האישיות שלך, הזכרונות שלך, הסיפור האישי המרגש שלך על איך החלמת מניתוח אפנדיציט.

רק אנחנו, אך ורק אנחנו נדע להבדיל בינינו. אני רואה צל מתנופף של מצנפת בצד שמאל על רקע החול, ויודע להגיד אם זה עמרי יורד לכריעה, מיכאל נכנס למצב עם המאג או רפי מקלל בשקט ותופס את הראש. וככה זה אמור להיות, כי אם כן נהיה שונים, אם אני זוכר שאני נעם שוורץ ולא חייל מספר 6870561, אני לא יכול להסתער. כי אני פוחד. לאבד את אמא, את אבא, ואת שיפי.

זה מה שיוני מטרפד. כי את העיניים הכחולות העדינות שלו, המתוחמות במסגרת משקפיים, אי אפשר שלא לזהות. ולכן המארב הזה, על שבע הדקות שכבר חלפו ממנו מאז השעה שתיים, כבר נהרס לגמרי. אני כאן, והוא כאן, ועד שרובי ונמרוד יבואו להחליף אותנו אני אשתף אותו כנראה בכל תסבוך אפשרי שכואב לי מהאזרחות. ולא שהוא לא יודע כבר הכל ממילא.

"אתה חושב שהם יתפרו אותנו כאן?" אני כופה נושא שידון במבצעיות עצמה, גם אם בדרך מעט עקיפה. "רובי ונמרוד."

יוני מושך בכתפיו בעייפות. "נקווה שלא."   

גם אני מקווה שלא. אני מסתכל על הקו הדקיק של הגבעות מולנו. שחור על רקע שחור אחר. מה שאנחנו מחפשים זה שחור שלישי, דק, עבה, כל דבר שיהיה בתנועה חדה בנוף שלנו. כבר עברנו מספיק בשביל לא לזלזל. הלוואי שזה היה הב"ח, שם אפשר היה להירדם בעמדות בלי נקיפות מצפון. כאן אי אפשר.

"אבל הם די בסדר, אתה יודע," אני שומע את עצמי אומר. "רובי. נמרוד. מקווה שהם ישתדלו."

"את רובי קצת קשה להעיר, אבל דורון יזרז אותו."

אני חושב שזה ניתוח נכון של המצב. מנסה למצוא תנוחה נוחה להעביר איתה את השעה וארבעים וחמש הקרובות, ולא מוצא. אם אני מוריד מדי את הראש, אני אוכל חול קר. אם אני מרים אותו, כואב לי הגב. ואז אני מבין שאין מנוס, המארב הזה הרי כבר הרוס ממילא. "יוני, מה דפוק אצלנו במחלקה?"

הוא לא ענה מיד שאני טועה וזה סימן רע שהוא מסכים.

"אני לא חושב שמשהו דפוק, נעם. אני חושב שמשהו חסר."

אני חושב על זה לרגע. "כמו מה?"

"קשה לומר," הוא אמר, והרגשתי שהוא חשב על זה המון. "משהו שיאחד אותנו."

"כן..." אני מסכים. "אם כי יש לנו חומר אנושי לא רע. בן. חנוך. אבישי. מיכאל. מה אתה חושב על מיכאל?"

יוני מחייך. "הוא רק צריך ללמוד מה זה פלורליזם, והכל יהיה בסדר איתו."

"לא חולה על החילונים שלנו, הא?"

"לא."

אני מחייך ונזכר בזכרונות. "ורפי?"

"לא אוהב ערבים. הוא עוד יסתבך בעתיד בגלל זה."

זה גורם לי לדבר על משהו אחר. "רוצה לשמוע משהו מוזר?"

הוא מרכך את השכיבה שלו כך שיוכל להאזין לי יותר טוב. אצל יוני, זה 'כן'.

"מאז שהתיישבנו כאן, אני חושב מלא." אני יודע שזה עוד לא מוזר, ויוני נותן לי לנסח את עצמי מחדש. "מדמיין. נזכר. מדמיין ונזכר בדברים."

"אוקיי."

"למשל," אני מחייך, כי זה משעשע אותי, "לפני רגע אני יכול להשבע שראיתי איך רפי יעמוד למשפט אחרי שנצא מכאן. זה היה חי, אתה יודע? איך הוא יהיה אדיש כמו תמיד, ועמר יקרע אותו..."

"טוב, זאת לא חוכמה. זה קורה הרבה."

צחקתי. "אבל אני רציני. אבל חושב שבמארב הזה, בגללך, בעצם, אני חושב על יותר מדי דברים."

"בגללי?"

"או ש... או שחייי חולפים לנגד עיני ואני עומד למות." עצם הרעיון מפחיד אותי. "אתה חושב שזה הגיוני?"

"לא," הוא אומר, והביטחון שלו מרגיע כתמיד, "כי אם ראית משהו מהעתיד, זה כבר לא חלק מהחיים שלך. אתה לא אמור לראות את זה עכשיו."

"צודק. אז מה אתה אומר?"

יוני נשף אויר חם. "אני חושב..."

היה שקט. הקו בין השחור לשחור היה שקט ועדין.

"אני חושב שבמצב כמו שאנחנו נמצאים בו, כל הזמנים מעורבבים יחד. מה שהיה, מה שקורה ומה שיהיה. אנחנו חושבים על הכל, ועטופים מוזה שמאפשרת לנו גם לחזות הכל. עבר, הווה, עתיד."

אני לא יודע אם זה ההסבר, אבל בטוח שזה נכון בלי קשר.

"אני לא אוהב את זה," אני לוחש.

"אין לך עוד הרבה זמן לסבול. רק עד שרובי ונמרוד יגיעו."

"שעה ועשרים, לא?" אני מסתכל בשעון. שתיים וחמישה.

"יוני," אני נמרח לידו. "אל תיקח את זה אישית. אבל זאת הולכת להיות שמירה מה זה ארוכה."



זה היה אחה"צ יפה ומתאים. נפגשנו בבית קפה בתל אביב שהיה מעוצב כמו חוף הים. הכיסאות היו מפלסטיק, תחת שמשיות שהגנו עלינו מהשמש החורפית הלא מתאימה, כשמסביבנו נופים של דשא. הגעתי לפניה, וכשראיתי אותה מתקרבת, הרגשתי שוב את הדגדוג הזה.

החזקנו ידיים לכמה שניות, כלום לא יותר מזה, ואז היא התיישבה מולי. "היי."

"התגעגעתי אלייך."

"גם אני." היא בחנה אותי בחיוך קטן אבל שמח, וזה נתן לי זמן לעשות את אותו הדבר. מה שמאפיין אנשים יפים, כבר מזמן הבנתי, זה שכל תסרוקת או לבוש יראו יפים עליהם. והיא, גם בשיער האסוף ולמרות קווצות השיער השובבות שהזדקרו להן מחוץ לקליפס, נראתה כמו תמיד, יפהפייה בעיניי. דאגתי תמיד לומר לה את זה. טיפוח הקשר, וכאלה.

"אין לנו המון זמן," התנצלתי. "מחר אני צריך לחזור."

קו של עצב עבר בפניה, אבל הגומות שלה עו נותרו במקומן. "אוקיי."

היא לא שאלה למה, אפילו שזה היה דבר שמתבקש לשאול. בדרך כלל סוף שבוע, משמעותו סוף מלא של שבוע. "אנחנו בכוננות. אישרו לי אפטר חריג. העניין הוא ש..."

היא הרימה גבה בציפייה.

"כנראה שניכנס בקרוב."

קשה לי לומר איך רציתי שתגיב. כל חייל מתמודד עם הסתירה הזו; מצד אחד רצון שלא להפחיד את האנשים שאוהבים, מצד שני תחושת סיפוק מסויימת כשזה כן קורה.

ואולי זה רק אני. אולי הידיעה שדואגים לי וחושבים עליי, משלימה אצלי איזשהו חסך שלא קיים אצל אנשים עם ביטחון מלא בעצמם. אולי זו דרישה של תשומת לב. אם פרויד היה חי, הוא היה עושה ממני מטעמים.

"לעזה?" שאלה בלחש. לא בהיסטריה, או באובד דרמטיות.

"לרצועה, כן," תיקנתי. מי שמכנה את עזה "הרצועה", סימן שהוא כבר בשלב מתקדם של היכרות איתה. זה, כמובן, לא היה לי, אבל חלק ממני נהנה מזה בכל זאת. "לא ברור מתי. אבל די בטוח שזה יקרה בקרוב עם כל ההתחממות של הגזרה."

היא הקטינה את עיניה בתוך ארובותין העדינות. "אני לא יודעת מה לומר. זה מפחיד אותך?"

"אני לא יודע," השבתי בכנות. "אני חושב שלא עיכלתי עדיין."

ידה הלבנה עלתה אל פניי השולחן וחיפשה את ידי. יתכן שביטאה כך דברים שלא הייתה מסוגלת לומר, כי עכשיו מבטה כן היה מודאג יותר. "עזה. זה נשמע..."

"זה בסדר," מיהרתי לומר. "באמת שיהיה בסדר."

היא חייכה.

"אנחנו טובים. יהיה קצת מסוכן שם, אבל לא נורא."


"תעופו פנימה!"

"תעופו, תעופו, תעופו!"

לא ראיתי כלום. רק את גיבנת התיק של זה שלפני, עד שנבלע בתוך הפתח. כשנכנסתי אחריו גם את זה כבר לא ראיתי, עד שהדלת נטרקה אחרי האחרון בכוח ועשרים אלומות אור של פנסים נדלקו בבת אחת וטיילו כמבוהלות על הקירות והתקרה.

התנשמתי כמו מטורף. הייתי חייב מנוחה, ולהעיף מעליי את המשקל הנוראי הזה.

"כולם כאן?" יניר הסתובב בינינו אכול דאגה אמיתית. הסיוט שלו במשך כל השבועיים בפנים היה לאבד חייל חטוף. "מספרי ברזל, התפקד."

אחת, שתיים, שלוש, ארבע. כמו מכונה מתוקתקת היטב. חיכיתי לשתים עשרה ופלטתי אותו בקוצר נשימה באותו רגע שפתחתי את התנין המכאיב בצוואר. התיק נחת מאחורי, וכשההקלה התפשטה בין הכתפיים שלי, הפלתי את עצמי עליו. משהו נתקל בי ומעד. "תיזהר לאן שאתה הולך!" יוסי דחף אותי בגסות, אפילו שהייתי מוטל הרבה לפני שהרגל שלו הגיעה למקום הלא נכון. אבל עם יוסי גם ביום יום נמאס לי להתווכח, בטח לא בשעתיים הראשונות שלנו בתוך עזה. "תשע עשרה," הוא אמר באיחור ובמבט זועם, כי גם זה בגללי, התקדם ממני הלאה.

"עשרים ושלוש ואחרון," אמר יניר. "עכשיו, תסתמו את הפה, אנשים."

"שלוש, קודקוד," אמר הקשר של יניר, שישב כמו תמיד על הגב של רובי, אבל יניר לא שמע אותו. היה יותר מדי רעש. אנשים שרבים על מקום צמוד לקיר, שמחליפים שאלות ותהיות אם ככה זה יהיה כל הזמן, שמחפשים את המ"כ שלהם או את צמד הברזל.

"תסתמו!" הוא רעם, והקולות נדמו בגלל הבהלה בקולו. "תסתמו עכשיו!"

האלומות המתרוצצות אפשרו לי לראות את קירות הבית. לכל אורך הדרך ידענו שזה בית רגיל, שגרים בו אבא ואמא וילדים, אבל עד שאתה לא נמצא שם אתה לא מבין את זה. תמונות דיוקנים ממוסגרות, אגרטלים ושטיחים, רהיטים וחלונות המעוצבים בסגנון ערבי. הכל כאן. את הדברים יקרי הערך הם לקחו איתם והסתלקו. "תעיפו את הפנסים האלה! תעיפו אותם לפני שאני אשבור אותם!"

רובם כבו. "אבל איך נראה פה משהו," מלמלו אנשים. "שלוש אלומות עוד ריצדו על המחשב, על המדרגות לקומה השניה ועל החלון. "אומרים לכם לכבות!" התעצבן דינו. "משהו לא ברור?" הוא ניגש לדלת שכרגע נסגרה, והציץ החוצה בלחץ דרך חרך קטן. "שיט," סינן לעצמו. "ערפל מהגהינום, לא רואים כלום."

"שלוש, קודקוד," עכשיו זה נשמע חד ומהדהד הרבה יותר. יניר לקח את המכשיר. "המשך, קודקוד." אבל לאורך דקה ארוכה לא הייתה תשובה.

הכל כבר היה כבוי מסביב, ולא ראיתי דבר. מוזר איך כשחשוך שומעים נשימות הרבה יותר בבירור.

"מחלקה שלוש. אם לא שמתם לב, אנחנו בפנים. עמוק בפנים. מרגע זה, אני לא רוצה לשמוע ציוץ. אנחנו לא יודעים איפה הם כרגע. לא בדקנו את הסביבה של הבית עדיין. להתרחק מחלונות. להתרחק מדלתות. תמצאו לכם פינה נוחה, כי עד שיעלה האור, כמו שאתם עכשיו, ככה נישאר. ולעזאזל, לשמור על השקט!"

"שלוש, קודקוד."

"זה אידיוטי, הם יודעים שאנחנו כאן," אמר קולו נתי.

"אם אתה לא רוצה שגם אמא שלך תדע שהיית כאן," ענה קולו של אבישי, "תעשה מה שאמרו לך."

"שלוש, קודקוד."

"יניר, תענה כבר לעמר," אמר דינו.

"דינו, קח את הקשר שלך ותסרוק לי את הקומה. אני רוצה לדעת כמה פתחים יש פה. הערבים המטורפים האלה פותחים כל חדר אל הרחוב. עד עכשיו ספרתי שלושה."

"קח טיפה ימינה," ביקש חנוך שנחת לצידי. "תן לי להשתחל."

"שלוש, קודקוד."

רק עכשיו יניר מצא את רובי, ולקח את האפרכסת מעל גבו. הוא נשף על המכשיר הפעם לפני שאמר באיטיות ובבירור, "המשך, קודקוד."

"למה אתה לא עונה?!"

"עניתי."

"קבל," הוא נאלץ להגיע לנקודה, וכולם היטו אוזן. "המלוכלכים חיכו לנו, והם יוצאים מהחורים שלהם ומכתרים את הקוביות שלנו."

גם בחושך, גם באפילה, המבטים שלנו נפגשו.

"ממש ברגע זה הם מסתובבים במספרים לא ידועים בשכונה, מחפשים פרצות אל תוך הקוביות. אף אחד, אבל אף אחד, אבל אף אחד, לא מוציא אפילו אצבע קטנה מחוץ לחלון. אף אחד לא משתין גם בתוך הקוביה בלי צמד ברזל. אני רוצה שכל דלת תכוסה בשני שומרים עד להודעה חדשה."

דינו חזר אל הסלון. "חמישה פתחים. ספרתי חמישה."

השתיקו אותו ב"ששש" צורם. "תמתין קטנה," עמר אמר פתאום וקולו נעלם. אחרי דקה הוא חזר. "שלוש, קבל, ברגע זה שלוש דמויות מסתובבות סביב קירות הקוביה שלך."

דממה.

"האם קיבלת?"

"למה אתם מחכים?" יניר לחש, ואז כבר צעק. "תעיפו את עצמכם אל הפתחים!"

זינקנו, שכחנו שאנחנו עייפים. דינו חילק אותנו לשמור על הפתחים לפי צמדי ברזל. רפי ומיכאל, שני הסוסים, הביאו מהמטבח את המקרר והניחו אותו מול הדלת הראשית. אני מצאתי את עצמי במרחק חמישה מטרים מדלת די מבודדת, שרווח גדול יחסית הפריד בינה לבין הרצפה, ובינה לבין התקרה. בסופו של דבר, זה דיקט קטן וחסר משמעות, כמו עלה תאנה המנסה לכסות גוף עירום ענק.

לראשונה בחיי שמרתי כמו שכתוב בספר, ואפילו הוספתי פסקה או שניים. את הנשק החזקתי כמוכן להיתקלות, העין לא יצאה מהכוונות. לצידי חנוך חיפה לכיוון מעלה, אל החלון שבקצה גרם המדרגות. האנשים שנותרו בסלון הסתובבו והמשיכו לחפש חפצים שאפשר להזיז.

"להיות עירניים," יניר הסתכל סביבו בלי סוף. "ערניים."

קספר אמר, "בואו נצא אליהם. למה אנחנו לא יוצאים?"

וצל שחור הופיע פתאום מתחת לדלת שלי.

"יניר," ניסיתי לומר, אבל רק לחישה בקעה החוצה.

"אתה לא יכול." אמר דינו. "בחושך הזה, נהיה עכברים במלכודת. זה המגרש הביתי שלהם. בבוקר נדע איך לאבטח את עצמנו טוב יותר."

"מה עם חיפוי? אף אחד לא מגן על הישבן שלנו?"

"יניר...!"

הצל התנדנד קצת. כמתלבט.

"המסייעת התמקמה רק עכשיו. בן, בוא תתפוס את החלון הזה. לא קרוב מדי, שלא יראו את הצל שלך. נמרוד, תגיע לשם, אתה לא זז מאבישי."

"יניר!"

הצל הסתלק בתנועה חדה, ונעלם. יניר הופיע לצידי. "מה יש, נעם?"

נשמתי בכבדות. חנוך הסתכל גם הוא.

"רק רציתי לומר," אמרתי בכבדות. "שנראה לי שהשהות הזאת יחד הולכת להיות מה זה ארוכה."



מלחמה סיפור בהמשכים עזה צבא

© כל הזכויות ליצירה שמורות לזליג שפיץ
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ט"ו שבט ה´תשס"ט  
מרתק. כתוב מצויין. הכנסת אותי למתח!
מצפה להמשך!
ט"ו שבט ה´תשס"ט  
אנא המשך

אני מקווה שאויבנו לא לומדים מהסיפור את ה"נדבר", שמא יעלבו שאנו קוראים להם מלוכלכים

איציק.
ט"ז שבט ה´תשס"ט  
מאד יפה... תמשיך

שמור על קשר לוחם.
ט"ז שבט ה´תשס"ט  
(אז בסוף קראתי את זה כאן. ועוד לא מצאתי יכולת להגיב ממש. רק תוסיף בעריכה 'ד' ל-עו שנשמט באמצע. )
ט"ז שבט ה´תשס"ט  
הפריעה לי כמות התארים המוגזמת (ארובות עיניה העדינות. לעזאזל עם זה, אבל ציינת את העובדה לחפות עוד חמש פעמים בפסקה. אנחנו יודעים שהיא יפה, למה לתאר את זה שוב?), אבל חוצמיזה כתוב נהדר, ותמיד כיף לקרוא דברים שלך.
יהודה.
מתגעגע.
י"ז שבט ה´תשס"ט  
כ"כ רצינו, אבל נח"ל זה נח"ל, אנחנו חשובים מדי, אוהבים אותנו ולא רוצים לסכן אותנו יותר מדי.
קראתי בריתוק, כמובן עוד אשוב להמשך. אתה הולך להוציא ספר מהמלחמה הזאת, ברור?
על כושר הסיפור שלך אני לא צריך להרחיב, אנחנו הרי מכירים אותך. רק הערה קטנטנה, כדאי לסמן בבירור יותר את המעבר בין החלקים השונים, שתי שורות זה לא מספיק, קיוקוו או רווח גדול יותר (4-5 שורות).
י"ז שבט ה´תשס"ט  
בדרך כלל שאנשים כותבים על הצבא זה חלש וחסר יכולת, אבל אתה לעומת זאת ממש שיחקת אותה עם הזרימה והאותנטיות.
יאללה תמשיך!
י"ז שבט ה´תשס"ט  
הכי כיפית הייתה השיחה הלילית בין הגיבור ליניר הזה. וניק, זה נכון שהייתה אובר-מודעות ליופי של ההיא, אבל לי זה התפרש כחוסר האובייקטיביות של ההוא, כמו שכנוע-עצמי תמידי כזה. כי אם משהו הוא עובדתי וחד, לא צריך לחזור עליו כל-כך הרבה פעמים.
וצחקתי מהערביה והמכות רצח בעזה.
סה"כ כיפי, זליג.
י"ז שבט ה´תשס"ט  
כתוב יפה, לקח אותי לעולם הצבא!!!!!
תמשיך........ XD
י"ז שבט ה´תשס"ט  
כתוב יפה, לקח אותי לעולם הצבא!!!!!
תמשיך........ XD
י"ז שבט ה´תשס"ט  
כתוב טוב ומושך!
תודה.
י"ח שבט ה´תשס"ט  
פרצוף שותק.


(אבל מחכה להמשך, בטח מחכה, אתה יש לך תכונה מיוחדת במינה לסקרֵן)
י"ט שבט ה´תשס"ט  
איזה כיף ששוב הולך להיות פה סיפור טוב... באמת התגעגעתי למשו טוב כזה... העלה בי ניחוחות, בלי קשר אמנם, לחוק הרביעי של ניוטון...
אותו סיפור שמשום מה מסרב לצאת לחנויות... (-:
בהצלחה חבובי ותמשיך תמשיך!
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד