בנושא
בכרם
חדשות
 
סיפור על כדורגל ותו לא / הילד של שנת 93
בביכורים מאז ג´ שבט ה´תשס"ט


הם הריעו לי. עשרות אלפים מחאו כפיים, שרקו ובעיקר צעקו כשהכרוז קרא בשמי. רצתי למקומי על הדשא, ליד חברי הטוב, ששיחק בדרך כלל רחוק ממני. היום המאמן החליט להפתיע, והציב אותו מאחוריי. חייכתי אליו, ופניתי להביט בשוער שלנו, שיצא אף הוא לקול תשואות הקהל.
טקס הצגת השחקנים הסתיים, ושחקני שתי הנבחרות עמדו דום לשירת ההמנונים. נזכרתי ב-"gods save the queen" ששרו האנגלים בחצי הגמר נגדנו. אני מקווה שאלוהים שמר עליה בדרך חזרה לבקינגהאם.
"מה אתה חולם?" לחש לי חברי, הוא כבר הוריד את חולצת האימון ועל גבו הופיע המספר חמש עשרה. פשטתי גם אני את החולצה ההדוקה והמזיעה, ורבבות הצופים שאגו - חלקם בעידוד, חלקם בבוז - כשהמצלמה הציגה קלוז-אפ על גב חולצתי והמספר עשר הוצג על המסכים הגדולים.
הטלת המטבע המסורתית נעשתה בנוכחותי, הקפטן, ובנוכחות הקפטן הארגנטינאי. זכינו ב'סנטר' הראשון, ומספר שבע שלנו, אוסטרי שהתאזרח וצורף לנבחרת, ניגש למסור לי את המסירה.
אלוהים, גמר המונדיאל, ואני הולך להיות התקווה הגדולה של מולדתי נגד נבחרת ארגנטינה שלא ספגה שער בכל הטורניר. בחצי הגמר הם העיפו את הגרמנים המצוינים בלי למצמץ, וכעת היינו אנחנו על הכוונת שלהם. "לא נגדי." לחשתי לעצמי. השופט שרק, והכדור התגלגל לרגליי. מסרתי רחוק, לכיוון המגן שלנו, צעיר כישרוני מבטיח שלבש את חולצה מספר ארבע, שבעבר הייתה שייכת לגדול שחקנינו.
כעת התחיל המשחק באמת. הארגנטינאים לחצו לארוך כל המגרש, והכריחו אותנו למסור מסירות קצרות ומהירות. פעמיים בעשר הדקות הראשונות הם בעטו לכיוון שערנו בעיטות שנהדפו בקושי רב על ידי השוער. רק אחרי שבע-עשרה דקות מפתיחת המשחק הגענו להזגמנות טובה- חברי שלח לי מסירת עומק חכמה לתוך רחבת החמש, אבל השוער הארגנטינאי זינק לרגליי ותפס את הכדור שנייה לפני שבעטתי.
אחרי ההזדמנות הזאת באו עוד הזדמנויות, שחלקן נפסלו בטענת נבדל, חלקם נעצרו על ידי השוער ואחת חזקה של המתאזרח משלושים מטר שאפילו כמעט נכנסה, אבל פגשה את המשקוף. הם מצידם, לא נתנו לשוערנו לנוח. הכדור היה ברשת פעם אחת, אך למזלנו הנבדל עבד גם לטובתם. 
ירדנו להפסקה בתיקו מאופס, אבל אני בטוח שאף אחד מהצופים לא השתעמם מהמשחק חסר השערים. המאמן שיבח אותנו על הלחימה שהצגנו, והסביר לנו את תוכניתו למחצית הבאה של המשחק. בחמשת הדקות האחרונות של ההפסקה הוא הרשה לנו להתקשר למשפחותינו שישבו ביציע.
"היי." ענתה לי ארוסתי. "איך הולך שם למטה?"
"זיעה." עניתי לה. "תשמעי, חומד, יש לי הרגשה שהמאמן ישלח אותי להתראיין בסוף המשחק, אז אל תחכי לי. גם ככה אני לא אעזוב את המגרש לפני חצות."
"אוקיי." ענתה היא בקול מאוכזב. היא איחלה "בהצלחה!"  וניתקה.
המחצית השנייה החלה. המאמן הארגנטינאי ערך שינויים בהרכב נבחרתו, והבלם ששיחק מולי במחצית הראשונה הוחלף באחר, גבוה ורחב הרבה יותר ממני. הוא היה זה שפתח את המשחק, ואני עמדתי בהכן לרוץ ולתקוף את השער שעליו הגן שוערנו לפני רבע שעה.
כעשרים דקות חלפו. הבלם הענק התגלה כשחקן מיומן בכל פינה במגרש, והוא היה מהיר באופן מעורר השתאות. אפילו אני, שהצטיינתי בריצה, פיגרתי מאחוריו. פעמים רבות הוא היה מגיע לרחבת השש-עשרה שלנו ובועט לכיוון השער.
בדקה השישים ושבע זה קרה. המגן הצעיר שלנו כנראה נבהל מהמעמד יותר מדי, או שהוא נבהל מהדהירה של הבלם לכיוונו, ונע מהר מדי. הוא התנגש חזיתית בארגנטינאי הגדול, ונפל על הדשא. שני מטרים ממנו התגלגל הענק ואחז בברכו. לא הייתה שם שום התחזות. מגננו באמת עבר עבירה. השופט הורה על הנקודה הלבנה.
החלוץ הארגנטינאי, שנאמר עליו שהוא אחד הטובים בעולם, הניח את הכדור במרחק אחד-עשר מטרים מן השער והתכונן לבעיטה. הבטתי בפניו של השוער וחייכתי אליו בעידוד, מקווה שהוא קלט את החיוך. השופט שרק, החולצה התכולה-לבנה נעה במהירות, ותוך שלוש שניות הכדור היה ברשת. אלפי הצופים הארגנטינאים הריעו לשחקנם, שרץ כעת לאורך המגרש והניף ידיו לשמיים.
הסתכלתי על המגן הצעיר. הוא היה מקופל על הדשא, ראשו בין ידיו בתנוחת יאוש. השוער ניגש אליו והניח את ידו על כתפו. המגן הרים את ראשו וראה את החיוך של השוער, שהיה מבוגר ממנו בשמונה-עשרה שנים. החיוך הופיע גם על פניו והוא קם. השניים התחבקו, אבל לא לאורך זמן. השופט שרק לחידוש המשחק.
נטלתי את הכדור ולקחתי אותו לנקודת האמצע. חברי, עם חולצה מספר חמש עשרה, התקרב אלי ומסר לי את בעיטת ה'סנטר'. ניסינו את התרגיל שעליו עבדנו שנים רבות, עוד כששיחקנו במגרש השכונתי כשהיינו ילדים. מסרתי לו והוא החזיר לי במהירות, מתקדם עוד כמה מטרים קדימה. ראיתי את הבלם האימתני מתקדם לכיווני, ומסרתי שוב את הכדור. ככה עברנו בערך חמש-עשרה מטרים, ואז החלטתי שכדאי לבעוט. הכדור הסתובב מעל ראשם של המגנים הדרום-אמריקאים, הסתכל על השוער מלמעלה - ונחת מעל השער. הלוח עדיין הציג את התוצאה 1:0.
דקה תשעים. הקוון הראה שתי דקות של תוספת זמן, והכדור היה אצלי. התקדמתי לכיוון השער, ושוב ראיתי את אותו בלם רץ אלי במהירות שלא הייתה מביישת שום אלוף עולם. תהיתי מדוע לא הלך לתחום של אצנות. כך לפחות לא הייתי פוגש אותו על המגרש. החלטתי לנסות תרגיל שלמדתי משחקן אנגלי ששיחק נגדי בחצי הגמר. כשהבלם היה כבר ממש קרוב אלי הסתובבתי במקום במהירות והשארתי אותו מאחורי. התחלתי לרוץ כמו מטורף, כשביני לבין השער עומד רק איזה ארגנטינאי קטן וגמיש כמו חתול. מקלטות הוידיאו ומתדרוכי המאמן ידעתי שהחולשה שלו היא בעיטות גובה מוקשתות. בלי לבזבז רגע, פשוט בעטתי מעליו. אחרי חמש שניות רצתי אל חברי וקפצתי עליו כשהוא צורח לי באוזן כמו משוגע:
"שער! אתה גדול! אני מת עליך! שער! שער!"
מרחוק שמעתי את הקהל מריע ושואג לי והסתכלתי על ארוסתי. היא ישבה קרוב לדשא, וראיתי כל ריס רטוב בעיניה. חייכתי אליה והתחלתי לצחוק. היא צחקה איתי, ובאותו רגע שרק השופט שוב. מחיתי את דמעות השמחה מעיני וחזרתי לשחק.
בחצי השעה הבאה התקרבנו לשערם יותר ויותר, וחברי אפילו הצליח לבעוט למרות ההגנה הנוקשה שהציגו בהארכה. הכדור שבעט התגלגל ליד השער ופגע בפרסומת שמאחוריו. דקה לאחר מכן נשמעה השריקה לסיום המשחק ומעבר לפנדלים.
חברי היה הראשון לבעוט. הבעיטה שלו היתה חזקה ומדויקת לפינה הימנית התחתונה של השער, אך השוער חיכה לו שם. לעומתו, חלוצם בעט למרכז והטעה את השוער המבוגר שלנו. 2:1 לטובתם.
תורי לבעוט. בעטתי בעיטה סיבובית לפינה הימנית העליונה, והכדור חמק מבין ידיו של השוער וחדר לשער. הבלם, שעדיין לא התאושש מהאופן שבו עברתי אותו, ניגש לבעוט את הבעיטה השנייה לזכותם. מרוב עצבים הוא בעט בעוצמה בלתי רגילה, והכדור עף אל הצופים שמאחורי השער.
המתאזרח האוסטרי היה לשני שמבקיע שער לנבחרת ארגנטינה, ואילו השחקן שלהם בעט כל כך חלש, עד שנדמה היה שהוא מסר בכוונה לידי השוער, שכעת ניגש לבעוט.
"בעיטה מדויקת למרכז, והכדור רואה את השער מקרוב." כך תיאר זאת הפרשן המקומי.
הארגנטינאים לא ויתרו, ותוך כמה דקות השוו לתוצאה 7:7. הגיע תורי לבעוט שוב, בידיעה ששער יזכה אותנו בניצחון. ניגשתי אל נקודת העונשין, חיכיתי לשריקה והוצאתי את כל המתח שלי על הנפת הרגל ושיגור הכדור לאותה פינה שבה כבשתי מקודם. להפתעתי, השוער זינק לפינה הנגדית.
"שער! שער!" היתה הקריאה של השדר. לפתע זינקו עלי עשר אנשים, ולקח זמן עד שקלטתי שאלו חברי קבוצתי. לא האמנתי למצב בו אני נמצא. 'אני הופך להיות גיבור לאומי', אמרתי לעצמי. מתחת לערימה ששכבה עליי ראיתי את הקהל פורץ למגרש וחוגג.
המסיבות נמשכו עוד הרבה אחרי חצות.


כדורגל מונדיאל ספורט

© כל הזכויות ליצירה שמורות להילד של שנת 93
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ג´ שבט ה´תשס"ט  
בכל אופן, כתוב בשפה טובה ומעניינת, אם כי מתוחה קצת יותר מדי.
וסליחה שאני אומר-די צפוי.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד