המלצת העורכים
בנושא
בכרם
חדשות
 
מקווה / סמוך ונראה
בביכורים מאז כ"ה טבת ה´תשס"ט


מישהו כיבה את האור. ראיתי את היד שלו נכנסת מחריץ הדלת הכבדה שלמולי, אצבעו מגששת אחר המתג מימין. כמה שניות לקחו לו למצוא אותו ולהפיל עליי עלטה. החדר הגבוה והצפוף במרכזו אני יושב, פתאום הוחשך. העדר האור, על אף שלא תמיד היה טבעי, מטיל אימה.


לא אוכל להסביר לכם מדוע אני מפחד. אני עצמי אינני יודע. סוף כל סוף, רק תנאי התאורה השתנו בדקות האחרונות. אני ממשיך לשבת, כהרגלי, על כיסא העץ שהוצב במרכז החדר. מדי פעם אני משנה את תנוחתי, מתלונן ביני לבין עצמי על העדר המשענת או הריפוד - אך אלו הן צרות של עשירים, דברים של מה בכך. כל רגע על הכיסא הוא חסד אותו יש להוקיר.


ופתאום היד הזו מגיעה משום מקום ומכבה לי את המתג ואין לי שום מושג מאין היא הגיעה ולאן היא הלכה. מיהו אותו חוצפן המרשה לעצמו כך סתם לשנות את חיי. כשקמתי מן הכיסא שמעתי את חוליותיי מתפקקות. מתחתי את איבריי וניגשתי לכיוון הדלת.


בעומדי מולה, התלבטתי אם להדליק שוב את האור ולחזור לשבת, אך אל מול השגרה עומדת לה הסקרנות. ניסיתי להציץ מבעד לחרך הדלת הכבדה. נשענתי עליה ביד אחת, חש את קרירותה. כשאימצתי את עיניי, ראיתי מסדרון קצר שהתפצל אל חדר קטן. לא מעט כוח נדרש על מנת לפתוח את הדלת כדי להותיר לי רווח מעבר.


בקצה המסדרון הקצר מצאתי מעין מקווה. רגלי היחפה גילתה כי המים חמימים. דחף בלתי מוסבר אחז בי, כאילו מאלץ אותי להוריד את בגדיי ולהיכנס פנימה. מבט אחרון נשלח אל עבר הקרקעית, שלא נראה מכאן. התיישבתי על הרצפה החשופה, מטלטל רגליי במים, דוחף עצמי פנימה בעזרת ידיי. גופי החל לשקוע במקווה אך הקרקעית לא עצרה בעדי. בהפתעה גמורה המשכתי לשקוע ולשקוע. לאחר מספר שניות, גמרתי בלבי לשוב אל כסא העץ המוכר ואל החדר הצפוף.


משעליתי אל פני המים, ראיתי אותם. גבוהים וקירחים הם עמדו מעליי, מבטם מזוגג, עיניהם כאילו ריקות. פיותיהם היו חתומות, חצי בלועות פנימה. כל שעשו היה לרכון לעברי ולהביט. הם לא הפסיקו להביט, בקרירות בלתי מוסברת, בעניין בלתי מובן. ללא תזוזה, אף אוושת נשימה.


כך שקעתי פנימה. דקות ארוכות צללתי בכבדות, מדי פעם חש את מגע הקירות המחוספסים. היו אלו ימים או שבועות במהלכם דבר לא השתנה. לבסוף, הגעתי אל קרקעית יציבה אך רחבה ללא גבול. לא יכולתי להבחין בסיומה, משום צד שהוא. רצפת המקווה רופדה תמונות ישנות, חלקן מתקלפות ומרביתן אינן ברורות. את חלקן זיהיתי ואספתי לעצמי. מרביתן נותרו על הרצפה.


חודשים רבים הייתי שם בקרקעית המקווה, משוטט ומחפש. לא ידעתי לאן אני משוטט או מה אני מחפש. איש לא אמר לי, לא ניגש ונתן הוראות ברורות. החושך כבד מדי, כבד מדי עבורי, נמאס לי כבר מצלילות ארוכות, משיטוטים חסרי תוכן, מחיפושים שאינם ברורים, מתמונות מתקלפות - חסרות פשר. הייתי יושב, אך אין לי על מה. הייתי בוכה, אך במים אין בכיות.


ליד איזו מערה ראיתיה יושבת, על כסא עץ שנראה מאותו סוג שהיה לי שם למעלה. היא הייתה רחוקה ממני, ואדי אפל הפריד בינינו כעת. לא יכולתי לזהות את פניה, אך ידעתי שזו היא. זו חייבת להיות היא. מתאים לה להופיע בדיוק עכשיו. היא התחילה לשיר אך בקושי שמעתי. בועות אוויר גדולות יצאו מגרונה והיא ניגנה עם ידיה באוויר, כאילו מנצחת על מקהלה שעוקבת אחר תנועותיה. הייתי מוקסם מאותה שירה אדירה, שהדיה הגיעו אליי בקושי. היא התקרבה אל הוואדי, מתיישבת מעברו השני. היא שאלה משהו - לא בדיוק שמעתי ולא ידעתי להשיב.


כל שרציתי היה לשחות למעלה, לצאת מהמקווה הנורא הזה, להרוג את הקירחים האפטיים, לרוץ את המסדרון הקצר, להיכנס לחדר הצפוף, להדליק את האור, להתיישב בכיסא העץ, לחכות לה שתעיף לעזאזל את הדלת הכבדה הזו ותיכנס הנה מאושרת. או אז אני אזנק מכיסא העץ שקצת נרטב מהמים ואתן לה לשבת עליו. הוא כל כך מתאים לה, היא נראית בו הכי טבעי בעולם. בעדינות אתיישב על ברכיה, תופס בידי האחת את משענת העץ כשידי האחרת בידה, העוטפת והמרגיעה.


מעיינות תהום רבה יבקעו כשהיא תתחיל לשיר את מה שמתנגן לי בראש כעשרים שנה. אז אני אבכה, סוף כל סוף ועוד איך אני אבכה, ארטיב לעצמי את המכנסיים מרוב דמעות. היא לא תמחה דמעה, רק תסיים את השיר בקול רועד אך מדוייק. אחריו היא תקום ברוגע ותגיש לי את החלב החם. בדיוק כשתשמע את אנחת הרווחה, היא תצעד חרישית אל המתג - ותכבה את האור.


רציתי, אך ידעתי שזה כבר לא אפשרי.
לעולם לא.

                                                                           



ילדות לידה מחדש תודעה

© כל הזכויות ליצירה שמורות לסמוך ונראה
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ"ה טבת ה´תשס"ט  
מצויין.
אהבתי את הסוריאליזם והעומק, אפשר למצוא כאן המון. אין ספק שהיה מעניין לראות את זה כסצינה בסרט סוריאליסטי של קאופמן נגיד(: העניין עם המים והלידה מחדש הזכיר לי את המטריקס, משום מה.
ח´ שבט ה´תשס"ט  
תודה לשירה על המושג "סוריאליסטי". בדיוק מה שהיה חסר לי בתגובה לסיפור הזה. לי הסיפור הזכיר מאוד את התיאורים של הנזיר החשמלי ב"סוכנות הבילוש של דירק ג'נטלי" מאת דאגלאס אדמס, למרות שאצלו התיאורים טבולים בהומור, ואצלך... לא ברור לי מה זה היה.

שווה מחשבה.

 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד