המלצת העורכים
בנושא
בכרם
חדשות
 
דה ז´ה וו / זליג שפיץ
בביכורים מאז י"א כסליו ה´תשס"ט

 

פעם הוא הלך במסדרון ארוך ואפור, תיק כחול של פומה על שכמו וברק נדיר בעיניו. בנחישות חלף על פני עציצי האקליפטוס המפורסמים של הבקו"ם, לא נעצר להביט בתמונות הממוסגרות של רמטכ"לי צה"ל לדורותיהם, ואפילו לא מצמץ כשפסח בקלילות על עשרת האנשים שקדמו לו בתור שליד הדלת החומה, הפופולרית. היו שם סוגים מגוונים של אנשים: נערה עטויית קעקועים שמאופרת כאילו שיחקה בתיק הקוסמטיקה של אמא, בחור גבוה ויחף שחיבק גיטרה מעוטרת בסימני 'אנרכיה', ועוד. לעומתם, הוא עצמו נראה כמעט נורמלי, שגרתי. רק עיניים בצבע כחול נדיר וקרחת מלאה שבמקרה שלו אפילו התאימה לתווי ראשו, ולא יותר מזה, לא משהו נדיר או חריג.

הקב"נית אפילו לא נזפה בו כשפשוט התפרץ והתיישב מולה; מהיכרותה איתו זה בלאו הכי מעולם לא עזר. היא רק הביטה בו בעניין כשהניח את תיקו לצידו, את ידו על השולחן, ואמר, "חזרתי. גייסי אותי לצה"ל."

אם היא הופתעה, והיא הופתעה, היא לא הראתה זאת. "המשטרה הצבאית מחפשת אותך."

"עכשיו היא תמצא אותי."

היא הרימה גבה אחת, כאומרת, הטיפוסים שמגיעים לכאן. באנחה עמוקה פתחה קלסר ודפדפה בו. "ברור לך שאתה תשב קצת בכלא, נכון? נפקדות היא לא משחק ילדים. העניין הוא שדווקא עכשיו, באופן אירוני, הוועדה שדחתה את הבקשה שלך לפטור משירות עשויה כבר לחזור בה ולהניח שהמצב הנפשי שלך אכן לא יציב לשירות קרבי."

"אני אתגייס רק לקרבי."

היא לא התרשמה. "עד שתברח שוב."

"שיניתי את דעתי."

"אבל דעתי היא שקובעת," הקצינה הניחה את הקלסר לרגע והביטה עמוק בעיניו, מנסה לקרוא אותו. "ואתה תצטרך לשכנע אותי שלא תתיישב כאן בעוד שבוע ותטען שוב שאינך כשיר לשירות."

"אם לא תערימו קשיים, בעוד שבוע אהיה כבר מגוייס."

הוא שולף תשובות מהמותן כאילו היו סוכריות, היא שמה לב. והוא לעולם לא מחייך. מעולם, בכל ראיונות ההערכה שעברה איתו, לא ראתה אותו מחייך. למעשה, רבים ממקורביו יכלו לומר את אותו הדבר. "יתכן שתתקבל רק ליחידות עורפיות. מפקדים לא אוהבים אנשים שהתחילו בנפקדות."

"אספר לקציני המיונים שהיה לי מצב זמני לפתור. שהמלחמה הכניסה אותי למשבר זהות."

היא הנידה בראשה כלא מאמינה. "אני חייבת לשאול, בלי קשר לתפקידי. מה שינה את דעתך בקיצוניות כזו?"

"בואי נגיד," הוא אמר בקוצר רוח, "שראיתי את האור."

היא לא הצליחה למנוע חיוך. פורסת טופס חדש וריחני על השולחן, שאלה, "אתה לא גוסס לנו או משהו, נכון?"

"תאמיני לי," הוא רכן לעברה, "אם הייתי גוסס, צה"ל היה המקום האחרון בו הייתי רוצה לבלות את סוף ימי."

זה, בתור התחלה, נשמע לה הגיוני. היא שלפה את עטה וניגשה לטפל בניירת הרבה המצפה לה, בהתעסקות החוזרת ונשנית עם הפתלתלות שבנעורים, ועם הנער הזה בפרט התקשתה לחסום את התחושה המוכרת שמה שמתרחש עכשיו כבר קרה, שכבר הייתה בסרט הזה. למעשה, יתכן שאם היה מדובר בנער אחר, כבר הייתה דוחה אותו הפעם על הסף. אבל הוא שמולה היה בחור שלא דמה לאלו שהמתינו בחוץ. נתוניו היו גבוהים, הוא הגיע מבית טוב ויציב, המורים העידו על תלמיד ללא דופי עד כי פשוט לא הבינה בזמנו מה אחד כדוגמתו עושה במשרדה כשהביטה בו דופק על שולחנה ודורש שחרור מצה"ל. "מספר תעודת זהות?"

הוא הכתיב לה, והיא רשמה. "שם מלא," אמרה, למרות שידעה.

והוא היסס לרגע, כאילו שוב מתלבט. כאילו יודע שהפעם, באמת, אבל באמת כבר לא תהיה דרך חזרה.

"אמסטרדם," הוא אמר לבסוף, בעיניים אפלות ומשלימות. "אלירן אמסטרדם."


                        *       *       *


"אמסטרדם!"

למרות המוזיקה בווליום הגבוה שבישרה ברחבי החדר כי 'אין צייר שמסוגל לצייר לו את דמותה', כל הראשים הורמו בבהלה כהשאגה של מיכאל איימה על עורות התוף שלהם באלימות. יוני הרים את ראשו מחלקי הנשק שמשומנים שנחו בין ברכיו, עמרי הציץ במצח מקומט מעבר לעיתון שקרא ואפילו שבוז ניעור מהנמנום שלו בבת אחת. אמסטרדם אסף את היצור הפרוותי אל חיקו, ואמר, "נשמע כאילו מיכאל עצבני על משהו, לא?"

"תחזיק חזק," אמר נעם, שאוזניות היו באוזניו.

"אתה!" דלת החדר נפתחה לרווחה, ומיכאל עמד על מפתנה כשאצבעו מופנית לעבר אמסטרדם. עיניו היו כעוסות אפילו יותר מבשגרה, ועור פניו השחום והחלק עטה גוון של סומק זועם. "שוב דפקת לי את הכובע!"

"מה, את זה? זה שלך?" אמסטרדם פלט בניחותא, כאילו רק עכשיו נזכר שעל קרקפתו המגולח מונח כובע הצמר עליו רקום, 'למיכאל באהבה.'

"לך לעזאזל," יד גרומה אבל חסונה חטפה את הכובע ותחבה אותו אל כיס הפליז הצבאי. "קפאתי מקור בעמדה כי אתה חתיכת קלפטומן."

"אולי," אמסטרדם ליטף את שבוז, "אבל עליי הוא נראה יותר טוב."

"הראש שלך מסנוור בברק, כל דבר יראה עליו טוב."

עמרי ונעם צחקו. אמסטרדם חייך. "יש לך בעיית עצבים רצינית, בסוף תצטרף לחנוך בכלא, מייקל."

"הבעיה היחידה שלי היא ה'מאג שתיים' שתקעו אותי איתו, ובהזדמנות זו, שיפסיק לקרוא לי מייקל."

"למה? לבן של הרופא שלי מהאזרחות קוראים ככה וזה דווקא השתלב מגניב במשפטים."

"מרתק. בינתיים עוף לי מהמיטה, וקח איתך את הכלב המגעיל הזה."

"הלו!" אמסטרדם נחרד וכיסה את האוזניים המקומטות, המקופלות, של שבוז. "הוא מבין אותך! זה לא איזה ילד קטן וטיפש!"

מיכאל גלגל את עיניו. "אתה," הוא הצביע היישר אל העיניים הכחולות, "פשוט פתטי."

"הנה זה מתחיל שוב," מלמל בן, שהתהפך אל הצד השני בניסיון להירדם.

"אני פתטי?" אמסטרדם הוריד את שבוז על הרצפה. "מה איתך, שמסתובב בחזה נפוח רק בגלל שאתה יוצא למ"כים מוקדם?"

הפנים התעוותו מהר מאוד. "מה לעזאזל הקשר?"

"אל תיתמם," אמסטרדם התרווח. "ואם תשאל אותי, אתה צריך להסתובב עם הראש באדמה. מ"כים מוקדם זה ביזיון. במקום להישאר ולשרת. במקום להילחם, אתם יוצאים ועוברים קורס של ארבעה חודשים על איך להתעלק על חבורת שמיניסטים מסכנים."

"אולי צריכים לתת לך להעביר אותו."

"אני, לדוגמא," אמסטרדם קם בהתלהבות, "לא זז מכאן. רק לחימה. ובזמן שאתה תפזז אחרי טירונים כמו בלרינה, אני אהיה גיבור. אני אציל את כל המחלקה כשאקפוץ על רימון חי. כמו רועי קליין."

נשמעו מלמולים עזים של גיחוך. "אתה יודע מה," מיכאל אחז בכתפו של אמסטרדם, כאילו באהדה, "בעניין זה, ביום שבו ייזרק רימון לידי, ליד המאגיסט שלך, ורק אתה תהיה זה שתוכל להציל את חיי..."

אמסטרדם הרים גבה.

"בבקשה, אני מעדיף למות." והוא פנה משם והסתלק, מוציא את הכובע שלו כשצינת החוץ היכתה בו.

"מה שמצחיק הוא," אמר עמרי אחרי שהדלת נטרקה, "זה שבפנים אתם מתים אחד על השני."

אמסטרדם משך בכתפיו. "אל תסתכל עליי, אני תמיד מחזיק תמונה שלו בארנק."

הוא לא הספיק להוסיף עוד; רגע אחר כך נקרא שוב שמו של אמסטרדם מבחוץ. זה היה אלכס, והוא תחב את ראשו דרך החלון רגע אחר כך.

"היי אמס, יניר רוצה לראות אותך."

"מה הוא רוצה?"

אלכס המתיק חיוך רע, לפתע. "אתה תראה."

"מה?" אמסטרדם הסתקרן. "הוא הופך אותי לאחראי ניקיון שירותים תמידי?"

"יותר גרוע."

עוד משיכה בכתפיים. אחר כך הוא דילג מעל הכלב ועשה את דרכו אל המ"מ שלו. הוא היה הרבה יותר סקרן מאשר חושש. כי עם הבשורות שכבר קיבל במהלך חייו, שום דבר כבר לא הפחיד אותו.

         

                              *    *   *


וזה קרה בסופו של מסדרון ארוך אחר, וכשאמסטרדם הלך בו חשב במרירות שאולי כל חייו אינם יותר מאוסף מסדרונות; ארוכים קצרים או אפלים, אשר בין אם הכילו תמונות של תינוקות או ציורים של מונה, תמיד הכילו את החשש, את הלחץ מפני החלטתו של איש המקצוע הבכיר שהמתין בהם. הוא קיווה שלפחות מעוד חצי שנה, תאריך הגיוס המיועד שלו, יישארו לו רק האוהלים.

איש המקצוע בפעם הזאת היה רופא מומחה בשם ד"ר אוליבר, שעבד שמרפאה דיסקרטית אבל מאובזרת היטב באחת משכונות רמת גן. מטופליו היו בדרך כלל אנשים אמידים שרצו טיפול מסור ואישי יותר במחלותיהם, כאלה שמאסו בציבוריות בתי החולים ובהמתנה בתור יחד עם פשוטי עם. או כאלה, לחלופין, שרצו לשמור משהו בסוד.

ד"ר אוליבר היה אורולוג חמור סבר אך עם פנים מלאות קמטים של טוב, דאגה, וחכמת חיים. כשאמסטרדם התיישב מולו באותו בוקר, בפעם הרביעית במספר, עוד יכל לחזות בשערו הגולש על כתפיו של מטופלו הצעיר, החריג באופיו ובבגרותו. הוא ידע כבר בשלב הזה שלמרות שערך שיחות עצובות כאלו כבר פעמים רבות, הפעם זה יהיה שונה.

"דבר איתי," אמר אמסטרדם.

הרופא דווקא לא מיהר, ואמסטרדם ידע שזה רע. הוא יכל להרגיש את הדוקטור המנוסה מחפש מילים, מסנן טעויות עבר ובסופו של דבר מתאפס הניסוח הפשוט, הישיר, האמיתי והכל כך לא מוצלח, "זו לוקמיה, אלירן."

אמסטרדם תמיד היה בחור איתן. גם באותם רגעים כשישב הלום נותר מהיציבים ביותר בהם נתקל עולם הרפואה. אבל משהו במשפט הזה, משהו בידיעה שחייו השתנו לחלוטין זעזעו אותו אפילו שלא הראה דבר. לוקמיה. נדמה היה שרק הידיעה היא זו ששינתה הכל. שעד לפני רגע הכל היה תקין ורק עכשיו, עת קיבלה המילה חיים משלה, נכנס לסטטיסטיקה; הפך להיות אחד מ"הם", מעמודי העיתונים והחדשות, אלו שאין להם חיים רגילים ונורמליים, אלו שנאלצים להלחם עליהם.

"הו, אלוהים."

"יהיה בסדר," מיהר הדוקטור לומר. "נעבוד שלב שלב. המחלה אמנם שיגרה גרורות ויש הרבה מידע שעליך לדעת והחלטות שתצטרך לקבל... אבל אני רוצה שתלך לישון על זה ותחזור אליי מחר. לך," הוא דיבר וניכרו במילותיו ההכנות שעשה לרגע הזה, "תנוח, תארגן לך לעצמך פטור מהצבא, ואנחנו נעבוד יחד."

אמסטרדם התנער לפתע. "מה?"

הדוקטור לא הוסיף. הוא העדיף לא להעלות באוב חלקים ממה שאמר, לתת לילד לדבר לבד. אבל אמסטרדם לא דיבר. עיניו התרוצצו בחוריהם כשחשב על הפרוצדורה של דחיית הגיוס. בדיקות, אישורים, רופאים צבאיים. שמועות מכל עבר.

רחמים.

"עזוב," שמע את עצמו אומר. "עזוב את הצבא."

ד"ר אוליבר כאילו לא שמע טוב. "אלירן, אתה לא יכול להתגייס ככה."

"אני לא אתגייס," אמסטרדם עצם עיניים. "אבל אני לא רוצה את הפטור הזה. אני אתחמק מהגיוס בדרך אחרת."

"אל תדבר שטויות. אף אחד לא יערים עליך קשיים, ואתה צריך להתרכז בהבראה-"

"אמרתי שאני לא אתגייס!" קולו של אמסטרדם החל לרעוד. "אשיג פטור בדרך אחרת, בצורה יותר מהירה. אצא על נפשי, זו לא בעיה. ואם לא אצליח פשוט לא אתגייס לצבא בכל מקרה. נפקדות תחסוך לנו אפילו יותר זמן לטיפולים, נכון?"

"נפקדות? חבל. זה יפגע רק בך," אמר הרופא ברוך.

"אני אמציא משהו. אספר שהמלחמה הכניסה אותי למשבר זהות."

הדברים בכלל לא נשמעו ערבים לאוזנו של הדוקטור, אבל תחומו ייעוצו הוגבל באבחונים רפואיים ומרשם חומרים כימיים לצריכה. "כמו שאמרתי, תנוח על זה קצת. אני יכול לעזור לך בהשגת הפטור הזה, אתה יודע."

"אתה יכול לעזור לי להתגבר על המחלה?" שאל אמסטרדם בנחרצות.

"אני מאמין שכן."

"אז תתחיל לעבוד," פלט, ופשוט קם ועזב משלא יכל לשבת יותר במקום אחד. יותר מדי רגשות סערו בתוך ליבו, יותר מדי החלטות בשביל נער אחד שלא מערב את הוריו ואת חבריו, שלקח על עצמו לשאת הכל כנטל על כתפיו הצנומות. המחלה, הדברים שאפשר לאבד ברגע אחד, החיים. הצבא, אליו כבר לא יתגייס לעולם.


                           *       *       *


"הקשב, מפקד המחלקה!"

יניר אמר, "הלוואי שהיית מתנהג בנימוס כזה בטירונות."

"זה מגיע עם הזמן," אמסטרדם התיישב במשרד המאולתר ולגם מכוס הקפה שלא ברור למי הייתה שייכת, אבל ודאי שלא לו. "רצית לראות אותי?"

"כן, רציתי." הוא שילב ידיים כשעל שפתיו חיוך של בשורות טובות. "דיברנו קצת עליך."

"אתה והרמטכ"ל?"

"אני והמפקדים שלך."

אמסטרדם לגם וחייך. "אוקיי."

"החלטנו שאנחנו רוצים שתצא למ"כים."

התנועה של הספל אל השפתיים נעצרה. אמסטרדם הניח אותה אל השולחן. "מה?"

"אל תישמע כל כך מופתע. הקולות שלך הוא מהנשמעים ביותר במחלקה. דעתי הייתה שאתה מנהיג נדיר. שתבין, למרות שאתה בועט במערכת, אני חושב שזה יהיה עוול אם לא תפקד."

אמסטרדם לא דיבר. יניר הביט בו וידע שזו הפעם הראשונה שהוא רואה אותו מחוסר מילים כך.

"לא."

הבעתו של המ"מ לא השתנתה. "לא?"

"אני לא יוצא למ"כים."

"אמסטרדם, אתה לא צריך להיבהל כל כך."

"גם אתה לא. אני נשאר בגדוד."

מצחו המקומט של יניר שידר קוצר רוח. "אולי תפסיק להיות אנטי? אתה יודע כמה עשיתי בשבילך עד היום? כמה הבלגתי על השטויות שלך?"

"אז זרוק אותי לכלא," אמר אמסטרדם בטבעיות, "למה למ"כים?"

"כי אתה מתאים! למה תמיד, תמיד, אתה חייב להערים קשיים?"

אמסטרדם נאנח. "אני רוצה להילחם, יניר. מחסומים, מעצרים, זה טוב לי."

"אין בעיה," יניר כמעט נשם לרווחה כששמע את הטיעון. "תלך, תפקד, ואחר כאן תוכל לעשות הכל!"

"אין לי זמן!"

המשפט הזה נפלט בצעקה. אמסטרדם לא הביט ביניר, ולכן לא ראה את העיניים המעוגלות בכעס והפתעה. ידיו החסונות שמתחילות בכתפיים מעוטרות בדרגות, נשענו על השולחן בתביעה, והוא חיפש את המילים הנכונות. הוא לא ציפה שכך תיערך השיחה הזו.

"אתה יודע, יניר, כמעט ולא הגעתי לקרבי."

"אני יודע," אמר המ"מ. "היה לך 'משבר זהות'. דיברנו על זה. אבל עכשיו אתה כבר כמעט שנה במערכת הזו. הכרת חברים כמוך. אתה לא חושב שהגיע הזמן להתייצב? להראות אחריות? בגרות?" הוא נתן לדברים לחלחל. "צא להכנה. תחשוב על זה."

שוב 'תחשוב על זה', אמסטרדם התפוצץ בפנים. הם בטוחים שהם צודקים. שהם מבינים הכל. 'תחשוב על זה' זו הדרך שלהם לומר, אני איש המקצוע, יש לך יומיים שלושה להסכים איתי. "אתה לא יכול להכריח אותי לצאת לקורס, יניר."

נדמה היה שיניר הולך לוותר. יתכן שבדרך כלל היה עושה את זה.

"להכנה אני כן. אתה יוצא להכנה."

אמסטרדם הסתובב מלוא קומתו. "לא."

"אתה מסרב לי פקודה, אלירן אמסטרדם?"

"אתה אמור להיות כבר רגיל," הוא החל להתרחק.

"אלירן!"

"קוראים לי אמסטרדם," תיקן, ויצא משם מבלי להביט לאחור.


                                    *        *        *


קצת אחרי שנהרגה בחורה מנהריה מפגיעת קטיושה, הוא החל להרגיש שכל הנפילות האלה מסביב ממשילות את תחושות ליבו ככל שמצבו הבריאותי הלך והתבהר. כמו שתוארו במבזקי החדשות, המשברים שלו תמיד היו מורכבים מבהלה, אובדן קשה והמון ריקושטים שעפים סביב, פוגעים גם בסביבתו. הוא איבד את אופיו הנוח, שיקול הדעת וחכמת החיים לטובת פזיזות ופראנויה. הרסיסים במקרה הזה הרחיקו את המשפחה, את החברים, את כל מי שיכל לעזור אילו מעטה הגאווה לא היה עבה כל כך. הוא איבד את החשק לשרת עם אחיו הלוחמים בלבנון.

הוא החל לאבד את שיערו.

בבוקר הזה היה מיועד לעוד טיפול כימותרפי. אמסטרדם יכל לדמיין איך יגיב הדוקטור היום, לאחר שלא נפגשו שלושה שבועות, לדלילות הבולטת שבשיער שהפך לקש. האם כבר התאמן על שליטה בתגובותיו מול ההתפתחויות השליליות של המטופלים שלו? יתכן. הוא ידע שרבים כמוהו כבר מזמן היו מגלחים, מעבירים מכונת תספורת שתמחוק את סימנים, אבל הוא דחה את הרעיון מכל וכל. מבחינתו, וחרף שפחד שלו מבושה, הקרחת תהיה המסמר האחרון: ההשלמה. והמאבק המתמשך הזה, ההתעקשות להילחם עם או בלי שמחת חיים, היה הדבר האחרון שנותר לו.

כשהתחוור לו שהקדים לתור שנקבע עבורו, הבין עד כמה עמוק המשבר. מעולם לא היה מקדים לשום מקום. אבל בימים אלו, דבר לא העסיק אותו פרט לבחישה הנפשית במצבו. כנראה בגלל זה כשעמד להקיש בדלת, שמע ששיחה מתנהלת בפנים. הוא רצה לסגת ולהמתין. ואז הוא שמע משפט אחד, ולא הצליח כבר.

"הוא ממש בגילך, אתה מבין. פחות או יותר. מתגייס לצבא עוד כמה חודשים."

שלב הכרחי בואכה תחתית החבית, הוא שלב הדוגמא. השלב בו הסיפור הטראגי שלך מקבל תפקיד בטיעונים להוטים, משמש כדוגמא בהזהרות ידידותיות. תראה את ההוא, מסכן, אתה לא רוצה להגיע למצב שלו. אמסטרדם רצה בכל מאודו לדעת שלא לכיוון הזה זורמת השיחה מבעד לקירות הגבס, אבל תחושת ליבו ידעה טוב יותר.

"מה יש לו?" שאל קול שתאם את הגיל הצעיר, שקט ולוחש.

"לוקמיה. הוא די מתכחש, האמת. מנסה להתמודד לבד, להיות גיבור. להוכיח. כמו אצלך. גם אתה מנסה להתגבר לבד, וזה יפה. אבל לא תמיד אפשר, אתה מבין?"

אמסטרדם השפיל עיניו לרצפה. דרך מרחב הראיה שלו בצבצו קווצות שיער חומות. רכות, דלילות באופן לא טבעי.

"המלצתי לו על שורת טיפולים. התקווה, זה מה שמחזיק אותו. אז כל עוד יש כימותרפיה להרים אליה עיניים, הבחור נשאר בקו השפיות. קח מזה דוגמא. תשאיר לך פתח של תקווה. אבל הכי חשוב בעולם - ריאליזם. תלמד ממנו, מהתיק הרפואי שלו, שיעור על ריאליזם."

אמסטרדם הרגיש איך העיניים שלו הופכות לחות.

"הוא הולך למות, מייקל. הוא לא ישרוד שנה מהיום. ועדיין הוא משלה את עצמו ואת הסביבה. מסרב לקבל פטור מהצבא וכשישאלו אותו למה הוא ערק, יודע מה הוא יענה? סבלתי ממשבר זהות. במקום להתמודד, הוא מדחיק. הוא חושב שאם אף אחד לא יודע על המחלה, אם הצבא לא גילה אותה והמשפחה חיה בסרט, העץ לא באמת נפל ביער. בגלל הגישה הזו, מייק, הוא ימות. הוא, והרבה כמוהו."

אמסטרדם כבר לא עמד מאחורי הדלת. הדבר היחיד שהיה שם, על המפתן מבחוץ, היה טופס מקומט של תור עם כמה שמות של תרופות שהיו כתובות עליו בעט. על חלקיקי הנייר הזה השאיר אמסטרדם את התקווה לחיות, ונטש במבט חתום את הקליניקה של ד"ר אוליבר. הוא לא שב אליה יותר לעולם.


                       


השלט "צאתכם לשלום, מ"כים מוקדם!" היה תלוי עקום מעל הכניסה לחדר האוכל, צבוע בסגול מזעזע בכל קנה מידה אזרחי. אבל הערב, לחבר'ה לא היה אכפת. המסיבה הגיעה בדיוק במקום, בתוך תקופה של לחצים ומשימות, ובכלל, מי מתלונן כשיש בשר על האש. רק חייל אחד, ובניגוד להרגלו, ישב הרחק ממעגלי הגיטרות והקריוקי. רק הוא בהה באורות המרצדים של הגחלים הרחוקות, כשזיכרונות עפים לנגד עיניו כמו בסרט מקוטע.

בשלב מסויים יצא מיכאל מחדר האוכל ההומה כשבקבוק קולה בידו. יותר מדי זמן בהמולה לא היה מעולם אופייני לו, והוא יצא להתאוורר למרות שהכובע הצמרירי התקשה לבלום את הצינה. זו, בעצם, הייתה התרמית שהוא השלה את עצמו בה כדי להסתלק. באופן מודע יותר ויותר הוא התקרב אל אמסטרדם בהליכה איטית, ידיו בתוך כיסי הפליז שלו.

"אבלת משהו אתה, בכלל?"

אמסטרדם המשיך להביט לאותה הנקודה, ורק חיוך קטן הציץ בזוית שפתיו. "אני מסודר, מייקל." לידו אמנם הייתה צלחת עמוסה בקבנוס, אבל הוא חתך מהם חתיכות חתיכות והשליך אל שבוז שהתרוצץ אחריהן בזנב רוטט מהתרגשות.

זה היה די לא צפוי, אפילו בעיניו של אמסטרדם, שמיכאל הנחית את עצמו לישיבה לצידו רגע אחר כך. הוא לגם לגימה ארוכה מהבקבוק והעיף אותו הצידה, באופן חשוד, קרוב מדי לשבוז. "שמעתי שסירבת ליניר על מכ"ים."

"כן."  

"למה?"

"אמרתי לך אתמול," אמסטרדם ניסה להישמע במצב רוח מרומם אבל בפועל זה נשמע כאילו הוא סובל מכאבי אולקוס, "רוצה להישאר בקרבות, להיות גיבור."

"האמת, חבל," אמר מיכאל. "אני לא מאמין שאני אומר את זה, אבל אתה עשוי להיות מפקד טוב. כריזמטי."

אמסטרדם לא אמר כלום.

"ו- תרגילי הפרט שלך הם ממש ביזיון, אז אם זה או מפקד או לוחם..."

"אני לא יוצא למ"כים, מיכאל."

מיכאל הנהן בהשלמה. זה היה חד משמעי. הוא ראה איך שבוז מתקרב לצידם כשחתיכת בשר אדומה בפיו. לשם שינוי הוא לא ניסה לגרש את הכלב. "אבל אני יוצא, אתה יודע."

הוא ידע. ואולי רק עכשיו, כשהצרצר מהשיח ליד היה הדבר היחיד שנשמע, הוא הרשה לעצמו לומר, "מה אני אעשה בלעדיך, מיכאל?" 

"בוא איתי."

"אני לא יכול."

מיכאל נאנח. "איך שאתה רוצה. כי בינינו, למרות שתמיד היית חתיכת קוץ, יהיה קשה בלי השטויות שלך בביסל"ח. אתה יודע, כולם שם צהובים."

אמסטרדם צחק. הם שניהם צחקו.

"מיכאל המאגיסט האימתני," אמסטרדם הביט בו בפליאה, "אתה מחייך?"

הוא כבר מחק את החיוך לפני שהגיע סימן השאלה. "אני? לא."

אמסטרדם צמצם את עיניו בחשד. מחשבה חצתה את מוחו. "מיכאל, איך קוראים לה?"

במשך כמה שניות השאלה הזו ריחפה באויר בלי הסבר. "למי?"

"לבחורה שהרסה לך את החיים. שבגללה אתה מכריח את עצמך להיות כזה קודר."

"אתה רואה, לשטויות האלה אני מתכוון."

"תפסיק להתחמק, קלטתי אותך כבר מזמן. איך קוראים לה?"

"לא יודע על מה אתה מדבר."

אמסטרדם חייך, ומשך בכתפיו בכניעה.

"ואתה," מיכאל הפתיע פתאום, "מה איתך?"

"אני? לא הייתה לי בחורה."

"אני יכול לשאול אותך משהו?" מיכאל הנמיך את קולו. "בכנות?"

אמסטרדם לא יכל להתנגד. זה היה נדיר כל כך שמיכאל מתעניין במישהו, שמשהו בזולת באמת מסקרן אותו, שזה היה קדוש מדי מכדי לחלל.

"הבדיחות שלך, האובר שמחת חיים הזו, הצורך להצחיק את כולם ולשחק אותה גיבור. לקפוץ על רימון חי?"

אמסטרדם לא נע ולא זע.

"על מה אתה מחפה, אמסטרדם? הכל הצגה, ואני לא מבין למה. מה באמת הולך אצלך שם בפנים?"

שבוז התכרבל לידם. עיניו נעצמו בעייפות.

"איזה סוד אתה מסתיר?"

אמסטרדם ליטף את הפרווה הבהירה, וחייך. בניגוד לעמיתו, הוא לא אמר כלום כדי להכחיש. "תנסה להחזיק חזק ממחר," הוא רק אמר בצרידות וקם פתאום כשהכלב בזרועותיו. "כשתהיה מ"מ מוקף בשלושים קרציות, כנראה שכבר לא אהיה שם יותר כדי להגן עליך."

השיחה כמעט נגמרה כאן, עם התרחקותו של אמסטרדם, אבל מיכאל קרא לו.

"אלירן."

"מה?"

מיכאל לא ניסה לנסח את עצמו יותר מדי. "אני לא יודע ממה אתה מפחד, ברור לי שיש משהו שאתה מבועת ממנו, אבל - תרפה. תחשוב על כל מה שאנחנו עושים פה. אתה תמות בכל מקרה, אתה יודע. התקף לב עכשיו, בהיתקלות מחר, או עוד שמונים שנה."

"זה העניין," אמר אמסטרדם ולרגע חייך ונראה כמו עצמו, "שאני מעדיף עוד שמונים שנה."


                                  *          *         *


המלחמה הייתה בשיאה כשקיבל את התשובה השלילית לפטור נפשי מגיוס. וכאילו באופן אירוני, המטרה להימנע מבושה והסברים חזרה אליו כמו בומרנג מכאיב; באות הקלון במבטיהם של הקב"נים, של הקצינים והחברים, שיחד תהו מיהו האגואיסט אשר דווקא בימים של דם ומלחמה, יבקש לא להתגייס לצבא. אבל כאשר נדחה הערעור האחרון, כבר לא הייתה ברירה. ההחלטה ששקל כבר זמן רב, זו שבימי הפורענות ביקרה גם בלבבות אנשים שלא חלו במחלה סופנית והתמודדו איתה לגמרי בעצמם: להימלט. להסתגר בארבע אמות חמות וחשוכות, באילת כנראה, ולהעמיד פנים ששאר העולם איננו קיים. הצבא ככל הנראה יחפש אחריו. גם המשפחה. אבל הוא לא מסוגל להתמודד עם השאלות של מחפשיו, עם המבטים החוקרים שלהם, עם הדרישות של חלקם לסחוב ציוד כבד במשך לילות שלמים.

הוא עומד למות, למען השם. הוא חייב לבלות את החודשים האחרונים עם עצמו. הוא לא יכול להיות לבזבז את ימיו כחייל נרצע, אינו מצליח לקבל פטור נפשי, וברפואי אינו רוצה. הוא לא יכול לשאת את הרחמים. איכשהו, עליו למצוא דרך כלשהי ליהנות. לא ברור ממה, אבל אין נטיה אחרת. והסיכוי הגבוה ביותר לכך הוא אולי שם, בעיר הדרומית.

אמסטרדם אחז תיק פומה כחול ורוקן את תוכנו הישן שנותר בו מטיול שנתי לפני שנתיים. סנדווי'ץ שנשאר, פליז שחיפש. במשך התקופה האחרונה נשמתו הלכה ונהרסה לגמרי. התנסויות. סכנות. הכל כדי למצות, לומר לפחות שנהנה. בתיק לפתע כבר לא היה דבר, וזה הרגיש לרגע כאילו הוא אוחז עכשיו במה שנותר ממנו, בקליפה הריקה שכל תוכנה הוסר והיא מתחננת להתמלא במשמעות כלשהי.

רק לגלח את השיער רשמית עדיין סרב. בעובדה הזו, שגם החזקים שבסמים לא הצליחו להשכיח, סרב להכיר. באיזשהו מקום כנראה שרצה למות כאילו בהפתעה, שלא בידוע מראש, ובאופן אירוני דווקא את זאת מצא עצמו מדמיין שוב ושוב. האם ימצא זרוק בטיילת העיר או בספסל האחורי של אוטובוס? הוא ידע שזה לא באמת משנה. קולות עלו מהטלוויזיה שבסלון, מבשרים על הרוגים חדשים. ומבלי משים, מצאו עיניו את צו הגיוס הירוק שנח בודד על שולחנו. הוא הפנה לו את הגב. נו, חשב בציניות שתהיה אופיינית בימים אחרים, לדעת קודם כל מה בטוח לא יכנס לתיק, זו גם התחלה.


                              *           *           *       

רק מעטים ידעו שהיה היום במרפאה בגלל כאבים חזקים. אולי רק עמרי שלידו החל להתפתל באזור ארוחת בוקר, ועמוס שהתנדב להחליף איתו את השמירה בעשר. השאר היו מרוכזים בחבר'ה שעוזבים הקן, פורשים כנפיים ומתרכזים בדברים מרגשים כמו חיבוקים נדירים והשלמות ציוד. מיכאל התעכב רק כי בילה את השעתיים האחרונות בלימוד עם יוני, ככה, בשביל הפעם האחרונה, ורק אחר כך עשה את הסבב שבעיקר כפה על עצמו. החיוכים היו מאופקים. בן ונועם היו היחידים במגורים, והוא הצטער שחנוך, שדווקא כן החליפו ביניהם משפט או שניים לא מזמן, יושב בכלא.

בש"ג, עם הקיטבג על הגב, כמעט לא הרגיש שהוא מנסה להתעכב בכוונה. הוא כבר עשה את הצעד החוצה, כששמע את הקול שהוסווה תחת להתנשפויות ריצה.

"בלי להגיד שלום? זה פשוט לא מיכאל שאני מכיר."

מיכאל כמעט - כמעט הודה ששמח לראות את הקרחת ואת הפרצוף הממזרי שמתחתיה. "איפה היית, מפגר?"

"מרפאה," אמסטרדם עדיין התנשף. "כאבי שיניים. הרופא אומר שהשיניים שלי נראות כמו גבינה שווייצרית."

מיכאל הנהן בנימוס, וגם זו הייתה מחווה נאצלת עבורו. "חשבתי שלא תבוא."

"באמת חשבתי לא לבוא," חיוך, "אבל אתה יודע, נראית כל כך בודד עם הקיטבג ובלי החברים, שלא יכולתי."

הם שתקו. המרחק ביניהם לא הצטמצם בשל חתירה לחיבוק או טפיחה על השכם. המרחק שתמיד היה ביניהם, הבין אמסטרדם, ככל הנראה כבר לא יתקצר. גם ההנהון של מיכאל ועצם המשפט הסתום שאמר עכשיו, היו בחזקת הסגת גבול.

"אתה היית בסדר, אמסטרדם."

הש.ג. נפתח, מכונית עברה בפתח ונאלצה להקיף בכעס את מיכאל. אמסטרדם ניסה לפלוט הערה צינית, לצחוק על הסיטואציה כמו שהצליח לו כבר חודשים, אבל בפעם העשירית בימים האחרונים זה שוב נתקע. ודווקא עכשיו, כשמיכאל הולך, ואין דרך אחרת להתמודד עם המצב הזה, עם הלבד שיהיה מעכשיו. לעזאזל, הוא כבר עבר הרבה כל כך. נותר חסין מול בכי של הורים, צעקות של חברים. אז למה לפתע המונח "פרידה" זועק כל כך? למה הוא מתעקש להיות דו משמעי עד כדי אכזריות?

אמסטרדם הצליח לפלוט, "אז אני מניח ש-"

"קראו לה נאוה," אמר מיכאל פתאום. "לבחורה."

אמסטרדם השתתק. הוא לא שאל כלום.

"ועכשיו אתה," נעץ מיכאל מבט.

"אני?"

"הסוד שלך."

אמסטרדם הרים גבה, העמיד פני תם. לרגע זה היה מפתה יותר מהכל. לחלוק, לראשונה, כאן ועכשיו. זה לא יעזור לו, זה לא יוסיף לו ימים, אבל הוא לא יהיה לבד יותר כי עוד מישהו ידע. לרוע מזלו, הרגע הזה עבר.

"נאוה," הוא רק אמר, "זה שם יפה."

מיכאל השפיל מבט, אולי כמו כשנאוה עזבה אותו. אבל עכשיו זה היה כדי להכניס יד אל כיס הז'קט ולהוציא משם את כובע הצמר. "קח," הוא השליך אותו אל אמסטרדם. "כאן תצטרך את זה יותר ממני."

אמסטרדם תפס אותו ביד אחת. "מה, זהו? בלי אגרוף הענקה?"

"תחזיר לי אותו בפעם הבאה שנתראה. שמור על עצמך, אה? תזכור אותנו הקטנים כשתקפוץ על רימון חי."

"כן," אמסרדם ענה וכפה על עצמו להתחיל ללכת. זה כבר נמרח יותר מדי, וזה לא בריא לו להיקשר. זה חייב להיפסק. הוא צריך למצוא את יוני, לתת לו את הכובע ולבקש ממנו לתת אותו למיכאל במידה ו-

"תגיד משהו -" שמע את מיכאל תוהה פתאום, "למה נפקדת בתחילת הטירונות?"

אמסטרדם חייך אבל לא הסתובב. "משבר זהות! סיפור ארוך."

הוא לא ראה איך כל איבר בגופו של מיכאל מתקשח. איך עיניו ננעצו לפתע כמו מסמרים, מביטות בו כפי שלא הביטו בו עדיין מעולם. "מה אמרת?"   

"זהות. מה יש," אמסטרדם השתדל להיות במרחק ביטחון, שלא יאפשר לראות את הדמעות. "למה, מה קרה?"

הוא מספר לכולם שיש לו משבר זהות, מייק.     

"כלום," לחש מיכאל ותהה לפתע אם באמת יראה את הכובע שלו שוב. "היה לי דה ז'ה וו."


                            *                 *               *


התיק היה מוכן על כל תכולתו, וממילא המועד לא יכל להתארך יותר. הוא התפרץ הביתה, מתנדנד, ועשה את דרכו כשברקע הטלוויזיה דלוקה על ווליום גבוה. כנראה הפעם האחרונה שישמע טלוויזיה, אם לא להחשיב את הפיצוציות שיעבור בדרך. הוא הגיע אל החדר. היה שם עוד זימון מהצבא, הזועק ככל הנראה על העובדה שכבר לפני שבוע היה תצריך להתייצב בבקו"ם. הוא לא פתח אותו.

האור בסלון היה מכובה, והקירות נצבעו בצבעי הקרינה המשתנים של המסך. רק כשנכנס לשם, כדי להיפרד, שמע את המילים החדשות, שהתקשו בתחילה להיכנס לתודעתו.

"...המג"ד רועי קליין זינק על הרימון בעודו חי, והציל את כל חבריו. זה, באמת, בלתי נתפס. תחשוב שיש לך, כמה? ארבע וחצי שניות להחליט מה אתה עושה, והוא זינק. ויתר על האישה, על הילדים, על החיים. עכשיו הוא פשוט מת."

אמסטרדם מצמץ פעמיים. הסם עוד טשטש אותו קצת, למרות שחלף מספיק זמן. הוא היה אמור לצאת כבר, אבל משהו, כוח בלתי מוסבר, השאיר אותו מול המסך.

"רועי קליין לא איתנו יותר, אבל הוא יזכר לעולם כגיבור. יש כאן ערך מוסף שקשה להתעלם ממנו, עם כל הכאב שיש בדבר, רועי בחר איך למות. הוא בחר דרך שאף אחד לא ישכח לעולם. וכיון שכך, הוא חי עכשיו הרבה יותר מאנשים רבים שעוד נושמים."

המשפט הזה לכד אותו. התיק צנח אל הרצפה. בדקות שלאחר מכן בהה בהדמיה שהוקרנה שוב ושוב, שהראתה איך קפץ רועי על הרימון, איך מנע את ההדף. הוא שמע מה אמרו החיילים, איך הם חבים לו את חייו.

הוא לא הרגיש שהוא כבר נוגע בטלוויזיה.

"דבר אחד בטוח," אמר מישהו עם זקן. "אם למות - אז ככה."

"ככה," הוא לחש והרגיש הרפיה עצומה באיבריו. עיניו נעצמו, והוא הרגיש את מה שכל טיפולי הכימותרפיה לא השכילו להעניק לו: הקלה.

לבחור איך למות.

הוא לא היה בסלון יותר. הוא פרק את תיקו על המיטה, שפך אץ כל התוכן. אחר כך העמיס לתוכה תוכן חדש, שברר בלי יותר מדי חשיבה; כמה ציוד שיצטרך לשבוע שבועיים, אולי גם לשהייה בכלא. הוא התלבש כמיטב בגדיו, ואז בחן את עצמו מול המראה. הוא נראה זוועה, הודה בינו לבין עצמו, לא כמו אדם שמצא מטרה חדשה בחיים, והוא יצטרך להיראות במיטבו כשיעמוד למשפט.

הרבה זמן הוא עמד שם, בוחן את בבואתו ונפרד מהחיים כמו שהכיר אותם. אחרי שרכס את הז'קט האהוב עליו הוא חזר אל התיק והכניס לשם את הפריט האחרון, את צו הגיוס. זה, וגם מכונת תספורת אחת, ככה, ליתר ביטחון.



התמודדות מוות צבא רועי קליין

© כל הזכויות ליצירה שמורות לזליג שפיץ
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
י"א כסליו ה´תשס"ט  
עכשיו אני מבינה למה בד"כ אני לא קוראת את הסיפורים שלך
מחריד, כואב, עצוב, ואולי עוד כמה מילים בסגנון.
וכתוב היטב!
עֹז
י"א כסליו ה´תשס"ט  
אוי. פשוט במילה אחת.
כל כך בודד.
הכאב הצורח הזה.
כתיבה נהדרת. מסחררת. שואבת פנימה.
מטלטלת.

תודה.
י"ב כסליו ה´תשס"ט  
אבל לא סיימת את הסיפור, או שסיימת והסוף לא משהו...

אבל, כהרגלך, אתה כותב נהדר.
(תבוא לבקר, בחייך.)
י"ב כסליו ה´תשס"ט  
כואב, נוגע ללב, דו-שיח אמין, בניית סיפור טובה, הכל ברמה גבוהה!
נראה לי שעוד ילמדו סיפורים שלך בבית הספר.
י"ב כסליו ה´תשס"ט  
בנתיים- שתיקה.
י"ג כסליו ה´תשס"ט  
בא לי לבכות.

הסוף, הסוף.
זה מטורף.
י"ד כסליו ה´תשס"ט  
בזמן האחרון יוצא לי לקרוא דברים שאין לי מושג אח"כ איך להגיב.

הסיפור הזה בהחלט נכנס לקטגוריה.

אהבתי אותו, בכללי, את הרעיון, והכתיבה טובה מאוד, אבל היה לי גם קצת מבולגן וגם כמה דברים שהפריעו.

אה, כן.
ובפעם הראשונה שנכנסתי לא שמתי לב של מי הסיפור, וכשעברתי בריפרוף ראיתי אמסטרדם ומיד גלגלתי למעלה, כי בכל זאת, השם כבר מוכר.
היה נחמד:)
י"ט כסליו ה´תשס"ט  
סיפור גדול מהחיים... במלוא מובן המילה...
יש בו סופסוף ניחוח מהסיפורים הפעם-יים שלך וכשמיכאל בסיפור הבין מי עומד מולו אני התמלאתי צמרמורת...
קצת חסרה לי בסוף איזו סגירת מעגל ביניהם אבל חוץ מזה מעולה. פשוט מעולה.

ותוציא כבר את החוק הרביעי של ניוטון! יאללה...!
כ"ג כסליו ה´תשס"ט  
גדלת.
כ"ה כסליו ה´תשס"ט  
הסיפורים האחרונים שלך מזכירים לי שוב ושוב כמה החיילים שלנו הם גברים,
וכמה הם ילדים קטנים שצריכים חיבוק.
וכל הגיבורים שלך מתנדנדים על נדנדות החיים למעלה-למטה והמילים שלך גורמות לנו לעקוב במבט אחריהם, ארץ-שמיים-עננים ולהרגיש אותם קרוב קרוב.
---
אל תהפוך לגבר מהר מדי, אל תשכח את הילד בך.
כ"ה כסליו ה´תשס"ט  
סיפור מרגש, מרתק.
אשריך שאתה מצליח לכתוב גם בצבא, כי אני לא כ"כ...

תודה רבה!
כ"ו כסליו ה´תשס"ט  
הרבה כותבים על המוות.

שפה פשוטה.

והנחמד - המשפטים, ההגיגים החותכים כדוגמת "...הוא חי עכשיו הרבה יותר מאנשים שעוד נושמים.."
יפה!
ד´ טבת ה´תשס"ט  
ד´ טבת ה´תשס"ט  
אני ..כבר הרבה זמן לא שמעתי ממך.
בתקווה שלא תכנס לעזה (אני לא מאמינה שאני אומרת את זה..) אבל אם כן..ד"ש לבית..הסיפור שלך באמת עשה לי טוב! אני לא יודעת כמה הדעה שלי חשובה פה אבל אני ממש מתפעלת מהרעיונות שלך! באמת סיפור יפה! תבוא לבקר..ו..תתרכז במה שקורה ולא באיך לכתוב את זה אחרי זה. (במיוחד במלחמה..זה יכול להרוג אותך=])
כ"א שבט ה´תשס"ט  
סיפור ממש יפה,
אתה מוכשר נורא!!!!!

זה הסיפור הכי יפה שקארתי כאן...
אה גם אהבתי את ילדים מעופרת יצוקה..
כ"א שבט ה´תשס"ט  
השפה פשוטה וזורמת (צריך כמה הגהות של טעויות הקלדה שקוטעות את הרצף ומציקות בעין. תעבור על הסיפור שוב)

יש כמה אי-דיוקים מבחינת עובדות-
המטולוג או אונקולוג בד"כ מטפלים בסרטן, לאורולוגיה אין קשר למחלה, ובנוסף לא יתכן שנער בן פחות מ18 יעבור טיפולים רפואיים ללא ידיעת מי מההורים או אפוטרופוס.

בכל מקרה, הרעיון והמבנה של הסיפור פשוט מעולים!
בהתחלה קצת נרתעתי מהאורך, אבל נשאבתי לתוך הסיפור.

ת'כלס, אהבתי! :)
כ"ט אלול ה´תש"ע  
כ"ה טבת ה´תשע"א  
וזו לא מטאפורה.

אני כ"כ מזהה את עצמי עם אמסטרדם כך שזה היה...פשוט...
כתוב היטב, חזק ושנון
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד