בנושא
בכרם
חדשות
 
לאווארה / זליג שפיץ
בביכורים מאז כ"ח תשרי ה´תשס"ט

 

הכי אני אוהב את העיניים של הילדים הקטנים. הן מלאות סקרנות ובדרך מעוותת כלשהי גם כבוד רב, והן תמיד נעוצות ישר בך. עד גילאי שש-שבע, הם מסוגלים לנעוץ מבטים בלי סוף, בלי למצמץ, ואתה תוהה אם זה אומץ, טיפשות, או תמימות. הם מתקרבים אליך כמו גחלילית, כמו מתוך ידיעה שככל שיקטינו את המרחק, ככל שיחתרו למגע, כך הם עשויים יותר לזכות בסוכריית טופי מתקתקה.

והם יודעים שבמקרה שלהם, זה יותר לזכות בירי ברקה.

"מחסום חווארה," מתדרך יניר הקצין בשעה ארבע לפנות בוקר, כשאנחנו עוד מפהקים ומשחזרים את שאריות החלום על החברה שנשארה בבית. "לא דומה לשום דבר שראיתם עד היום. הלחץ, האחריות, והטרור מופיעים שם ביחס שווה. והכל על הכתפיים שלנו."

אני מסתכל על החבר'ה, על שמונה זוגות הכתפיים שלהם. אצל חלקם יש רעל בעיניים, רעב לאקשן ומוכנות לספוג הכל. האחרים אדישים. אני תוהה איפה בסולם הזה אני מקוטלג בעיניהם. הרוב טוענים שאני רגשן מדי, ושהמונולוג קורע הלב בו פתחתי את סיפורי מוכיח זאת. יכול להיות שגם יניר חושב כך, והוא ישבץ אותי במסלול הבדיקה ההומניטרי. ואולי הם צודקים. אבל כשהייתי בן שש, אמא שלי נרצחה כשהאוטובוס בה נסעה עלה על מטען צינור שהוברח מתוך שכם. אז אולי אני יכול להיות רגשן כמו שייקספיר ביום האם, אבל אותי אף מחבל לא יעבור עם גרם של מתכת עליו.

"כמו שאתם מכירים, אנחנו עובדים בצמדי ברזל שלא נפרדים," יניר אומר ואד עבה מתפזר מפיו. "אני אחלק אתכם לזוגות לפי כמה שיקולים, וכך תישארו כל השבוע. מיכאל, אמסטרדם- אתם יחד בבידוק מכוניות."

אמסטרדם מסמן "יששש!" חרישי, מיכאל מוריד את הראש ומניד אותו. אני מחייך יחד עם כמה אחרים; למרות שסיימנו את האימונים בשטחים הפתוחים וחרף תפילותיו של מיכאל, מסתבר שהמאגיסטים שלנו עדיין בלתי פרידים.

"נמרוד, חזירי, אתם עולים לנץ ולבז. עמרי ונעם, בידוק גופני, תשאירו אותם בתחתונים אם צריך." נמרוד וחזירי פולטים קללות חרישיות, עמרי ונעם מרוצים.

מי שהיה מכיר אותי לפני הצבא לא היה מעז לכנות אותי רגשן. למעשה, האמת ההזויה היא שהצבא הוא שייצב אותי נפשית אם כי חבריי הטובים לא יודעים את זה. לאורך כל שנותיי כמתבגר במשפחה חד הורית, סבלתי מקשיי התאקלמות שבאו לידי ביטוי, כך לפחות טען הפסיכולוג שלי, בהתקפי זעם. לדעתי פשוט לא הייתה לי מסגרת יציבה מספיק, וזה המענה היחיד, כידוע, שהצבא נותן בצורה מושלמת. ממרום הפז"ם הדל שלי איני זוכר מתי לאחרונה הסתבכתי לקטטה, והפעמים שבהן איבדתי שליטה על עצמי מורגשות אצלי כחלום רחוק ובלתי מוסבר. ובכל זאת, אי אפשר לומר שאני עדין. יוני, למשל, עדין.

"יוני וחנוך," סתם יניר את הגולל, "אתם להומניטרי."


אני בקושי שם לב לכתמים לבנים מוזרים על השער האפור שחורק בצורמנות רבע שעה אחר כך. כעשרה אנשים ששייכים למיעוט מסויים כבר מחכים לנו וניעורים לחיים כשיוני אומר, "וואחד וואחד."

מאחורינו, מיכאל ואמסטרדם כבר העבירו רכב אחד. לאמסטרדם, כך זה נשמע מכאן, כבר יש ביקורת. "הגישה שלך לא נכונה," הוא אומר מול ידיים משולבות בחוסר סבלנות. "אתה בודק תעודות, ואז מה? וידאת שברכב שלו אין מטען חבלה?"

מיכאל כבר לא מתאמץ להסתיר את הסלידה שלו. "ואני בטוח שלך יש את הפתרון."

"ברור. צריך לתחקר אותם טוב, להרגיש את מצב הרוח שלהם. תראה-" הוא דחף את מיכאל אחורה כשהופיעה סובארו בצבע ירוק מזעזע. הנהג הראה תעודה, אבל אמסטרדם בקושי הציץ בה. "לאן?"

"נאבלוס," אמר הנהג.

"מה יש שם?"

"יש שם..." הנהג התקשה לפשפש באוצר המילים שלו, "משפחה, משפחה."

"משפחה," אמסטרדם חזר בחשדנות גלויה. "בטח, בטח. איך קוראים להם? תן את כל השמות לפי סדר הגילאים."

מיכאל תפס את הראש ומלמל משהו על העברה לחיל שיריון.

אצלנו כבר נוצר טור שכלל, כצפוי, בחורים שניסו לנצל את השעה המוקדמת כדי לעבור במעבר המהיר. את הראשון, ערס רחב עם קוצים בשיער, יוני עצר מיד.

"בן כמה אתה?"

"שבע עשרה," אמר, למרות שיכל להיות סמל של יניר. אם לחשוב על זה, גם השקר היה לא יעיל בעליל.

"יש לך אישור לעבור בהומניטרי?"

"מה?"

"אישור, אישור," יוני החזיר לו את התעודה ולא חיכה לתשובה. "מסביב."

"ואללה... אבל..."

"מסביב."

הערכתי את הפרנציפ המחנך הזה כשהבחור סינן קללות והתרחק. בין לבין, גם זרקתי מבט צדדי על יוני וסימנתי לעצמי את השינוי בדפוס ההתנהגות אותו הוא מאמץ תמיד במחסום. באדיבות ובכבוד, אבל גם בלי שמץ של ויתור. אתה מרגיש שזה אותו אדם, אבל לעולם לא תשמע אותו מתעקש מולך בכל ויכוח שהוא מחוץ לתחומי חווארה. הוא יודע מה התפקיד שלו כאן, והוא יודע גם שזה האויב. צעיר נוסף מגיע עם ארגז ענק ומסביר בתנועות ידיים שדרך הקרוסלה של המסלול הרגיל, הסחורה לא תצליח לעבור. "תעבור," אומר יוני. "היא תעבור טוב מאוד. לך מסביב."

"ואם זה לא יעבור?" כועס איש מבוגר, השולט בשפה העברית.

"אם זה לא יעבור," יוני אפילו לא מסתכל עליו, "זה ישאר כאן."


מחסום חווארה הוא תערובת של ריחות, רגשות, ובני אדם. בתחילת היום הם תמיד יחייכו, כי הם רוצים לעבור. "כולהו אכיל," הם ישבעו וינפנפו בשקיות מלאות הפירות, ירקות ומאכלים ארוזים. במסלול ההומניטרי, כשאין התרעות לפיגוע, אפשר וצריך לבדוק בצורה שטחית למדי. החשודים מעוכבים, תיקים גדולים עוברים לשיקוף. הלחץ העיקרי מופעל על נעם ועמרי. כבר בשעת הבוקר המוקדמת יש עומס, תור ארוך של פרצופים וגופים המחכים לתורם לעבור. מי שמסתכל מהצד, מי שמנותק מהמציאות היום יומית, יחשוב שיש כאן דיכוי יעיל ושיטתי, הוא יראה את ההתנהגות המופתית יחסית של ערביי השטחים ויתהה לאן נעלם הכבוד העצמי שלהם. אני מעביר אנשים, מתשאל אותם רק למען התשאול עצמו, וכשהם עונים לי בסבלנות, אין לי צל של ספק: הם לא מצייתים כי הם פוחדים או כי הם רוצים לעבור מהר ולסיים עם זה. זה גם נכון. אבל הם מצייתים כי בפנים, מתחת לגופיות המזיעות והבגדים המסורתיים, הם יודעים שזה מגיע להם.

מחסום חווארה זה נשות WATCH. אם אני קרוב לאבד שליטה פה ושם, זה רק בגללן. המשמרות שלהן לא מתקיימות מסביב לשעון, כמונו. בשביל האידיאלים אותם הן משרתות לא קמים בארבע בבוקר. בשעות הלחץ הן מופיעות, כמו זבובים טורדניים, ומוציאות אותך מאיפוס. צועקות, מטרידות, מסייעות לאויב. שמעתי על מחבל שתקף חייל, וכשהחייל רצה להגיב, היא התנפלה והגנה על הערבי המסכן. הוא לוחם למען חירות עמו, היא הסבירה. כמו משה רבנו, דמות תנ"כית כשרה למהדרין. הן מתמקמות עכשיו ומתחילות להציק למיכאל ואמסטרדם בבידוק הרכבים. זה מעניין מאוד, אני מסנן ביני ובין עצמי, אבל לי הערבים מזכירים יותר את רחב הזונה.

ברקע יניר עובר בין כל העמדות ומוודא שהמחסום מתקתק כמו שצריך, וככל שהשעות עוברות אני נכנס למחזוריות קבועה של מילים וביטויים. "תעל." "וואקף." "שוקרן." "כולהו אכיל, כולהו." "שו הדא?" הסבר כלשהו שאני לא מבין ולא מעניין אותי. רק שידעו שבודקים כאן, שמישהו מתעניין מה יש להם בשקיות. כואבת לי חוליה בצוואר התחתון, בגב העליון. "אימשי. יאללה, הבא בתור, תעל."

כשאני מרים את הראש, כנראה עברו שעות, כי מחסום חווארה שונה לגמרי. מאות אנשים נדחסים מתחת לסככה, עמרי ונעם שקועים בויכוחים רמי קולות. הערבים, בכל המסלולים, נמצאים הרבה אחרי הקו המותר להם, ואני מסתכל על יוני ומחליט לעצור את הבידוק. "לאווארה," אני צועק ומתקדם במקביל אליהם. "לאווארה! עופו אחורה כבר!"

יש תמיד תנועה קלה לכיוון דרום, רצון מסויים לשדר לי שהם שמעו, אבל לא יותר מזה. זה מעצבן, בעיקר כי אני יודע שרובם לא מסוגלים לזוז, ובשביל זה אני צריך לדרוש מהאחרונים להתרחק גם הם. העניין הוא שבאיזשהו שלב אני מתחיל להרגיש לא נוח. כל כך הרבה זוגות עיניים נעוצות בי כשאני צועק, וכולם שקטים, רובם מחכים שאני אפסיק. אני לא רגיל להיות בעמדת כוח כזו, שאחריות כזו על כתפיי. לכן דרך כלל, בין אם הם התרחקו או לא, אני מסנן משהו מבין שפתיי וחוזר לבידוק.

מיכאל מרכין את ראשו לתוך חלון של מכונית. גם אצלם יש לחץ. "עזוב אותו!" דורשת אשת ווטש. "יש לו אישה לדאוג לה!" מיכאל מתעלם ממנה ואפילו מאט קצת בבידוק, ליתר ביטחון. "כן," הוא לוחש לעצמו, "גם לי."

"לאווארה!" שואג עמרי, וממנו הם פוחדים. הם גבוהים, הערבים, והוא היחיד שמסתכל עליהם מגבוה. הם מתרחקים לאחור, רומסים אחד את השני. אני לא רואה את זה, כי אני עסוק בשיחה עם בחור בן ארבעים ואחת.

"אתה יודע שהמסלול הזה הוא מגיל ארבעים וחמש ומתחת חמש עשרה," אני אומר לו. הוא יודע. מחייך ומצטדק. אני מסתכל על יוני, הוא לא מתערב. כל תכולת התיק של האיש פזורה על השולחן בינינו; רק אחרי שכבר סיימנו את הבדיקה ראיתי את גילו הצעיר יחסית. "יאללה, תעבור," אני אומר, וזאת נראית לי החלטה הגיונית. תכל'ס כבר בדקנו אותו, פעם הבאה אציץ קודם בגיל.

הלחץ נמשך, ובינתיים ווטש מגיעות אל הגדר במטרה להציק לנו. אני מתמרן בין התעלמות מהן, תהייה איפה יניר שיעיף אותן לתחום המותר, לבין הבידוק של קבוצת הילדים שמגיעה עם ההורים שלהם.

"הם רק ילדים! אתה פושע! אתה מנוול!"

קול מבפנים קורא לי לעשות דוקא. "תוציאו את מה שיש לכם בכיסים." הילדים מוציאים קלפים של פוקימון, כדורים קטנים, צעצועים מפלסטיק. את הארנק של האבא אני פותח ומפרק על השולחן, והצרחות מאחורה רק מתגברות. באופן מעניין, ההרגשה שלי לא הולכת ונהיית יותר רעה.

"חנוך!" יניר צועק. "תתחיל להריץ את זה!" אני מסתכל, ומופתע לראות תור מטורף בהומניטרי, כולם מנסים להבין איזה עניין מצאתי בארנק. "יאללה," אני דוחה כלאחר יד, "אמשי, אמשי."

בשתים עשרה בצהריים מתקרבת המשמרת אל סופה, ואני מנסה להדביק את הפער שפתחתי. באופן לא מפתיע, הווטש לא רואות בעין יפה גם את ההאצה בהם להתקדם, את הדחיקה בהם להזדרז. היא צועקת לי כשאני מריץ רצף של נשים למורת רוחו של יוני שמתערב בפעם הראשונה.

"אל תעשה את זה. בדוק אותן יותר."

"אבל ההוראות אומרות-"

"אני יודע מה הן אומרות," הוא אומר בכובד ראש. "אבל אתה יודע מה זה, נכון?"

אני משפיל את מבטי. הוא מדבר על הכתמים הלבנים שנמצאים על השער שלנו.

"אלה שאריות של חומצה."

אני מפנים את הדברים באיטיות, מעכב כך את התור בשניות ארוכות. הכתמים הלבנים האלה, שלפתע נראים רחבים יותר ממה שהם, לא עתידים לצאת לי מהראש בזמן הקרוב. למעשה, הם הדבר הראשון שאני שם לב אליו במשמרת הבאה שאנחנו מקבלים, המשמרת של יום שבת. שבת, מטבעו כתחילת השבוע הערבי, הוא היום העמוס ביותר, וכבר בהגיענו האנשים נדחפים זה על זה. אני משדר קור רוח. "לווארה," אני נכנס ואומר. אין לי סבלנות היום.

תוך חצי שעה או פחות, הלחץ מגיע לרמות של שיא יום האתמול. עמרי ונועם שטופי זיעה, ואני כמעט מרחם עליהם שם בעמדת הבידוק החמה. אצלי לפחות יש בריזה, ומגוון מעניין של אנשים.

יוני ואני מתחלפים בינינו בדיוק כשחולפים כמה ילדים ליד נשות הווטש. הן מלטפות אותן, מדברות אליהם ומצביעות עלינו. אני נושך את שפתי. ילד קטן, אולי בן חמש, מתחיל לעשות לי פרצופים. אני מושך את נשקי, מאמץ אותו אל חזי. הילד מפסיק.

יוני קר רוח, אבל התור מפוצץ. מישהו מגיע, ונותן לי תעודת זהות. גילו ארבעים ושלוש. "זה התור ההומניטרי, לעזאזל," אני אומר לו. "אתה עוד לא בגיל!"

הוא לא אומר כלום, והווטש לא היו נותנות לי לשמוע ממילא. אני מסתכל על התור מאחוריו. לך תחזיר אותו עכשיו חזרה. "פעם אחרונה," אני יורה. "מחר אתה עובר שם. ברור?"

ברור.

יניר צועק לעמרי, "תעיפו אותם אחורה!"

"לאווארה!" אני שומע מרחוק. יש תנועה לאחור בכל המסלולים, חוץ מבהומניטרי. זה מרגיז, הם חורגים בחמישה מטרים ויוצרים עליי לחץ. אני עוצר את יוני שסורק מספר זהות של מישהו. "לאווארה," אני מתקדם לעברם. אף אחד לא זז. אפילו לא אחד.

משהו פועם ברקתי.

"לאווארה!" אני מכוון את הנשק ודורך אותו. הם עפים אחורה בגוש אחד, מתערבבים זה בזה באיברים מסתבכים. נשים וילדים נמחצים לאחור, זקנים נלחמים כדי להתרחק ממני.


אני מחייך.


"תפסת פיקוד חזק היום," אומר לי יוני במוצאי שבת, כששנינו יושבים על חטיפים מהחבילה שלו.

"כן," אני מרגיש טוב. "אם לא תראה להם מי הבוס-"

"רק תזהר," הוא אומר.

"להיזהר? ממה?"

"שלא תאבד את זה. שלא תשתנה באמת לרעה."

"אל תדאג."

"זה קשה, אני יודע," הוא מסתכל לי בעיניים. "אבל חווארה נגמרת מתישהו, והחיים ממשיכים. שלא תפגע בסוף במישהו מהצד הנכון."  

אני יודע שהוא צודק, אבל אני מושך בכתפיי. מתחשק לי כבר לחזור לחווארה.

זה קורה רק שש שעות אחר כך. אני כבר רגיל לדחיפות ולריחות, ואני בא מוכן. "לאווארה," אני עומד בפיסוק. "עד שלא יזוזו כולם, אני לא פותח את השער."

הם מבינים, ולוקח להם דקות ארוכות לבצע. לי יש זמן. תחושת הכבוד והשררה הם חידוש מרענן שזורם בעורקיי כמו סם, ואני נותן לעצמי להשתכר ממנו. האנשים האלה נותנים לי כבוד. הם חייבים. כשאני פותח את השער הראשון כמעט אסיר תודה, ואני בודק אותו בתשומת לב. אני רוצה לשחק קצת.

"אתה מורה?" אני מעיין בתעודות שלו.

"אייווה, מורה."

"מורה למה?"

"מורה להיסטוריה."

"היסטוריה זה טוב," אני לא מסיר את המבט מעיניו. "אתה מלמד את הילדים שלך על מאורעות 1929?"

הוא מתבלבל. עיניו, מתוחמות במסגרות שחורות, ממצמצות כמה פעמים. "מלחמת העולם השנייה?"

"עשרים ותשע," אני מדגיש בקול, כל התור שומע. "מתי שאנשים כמוכם התעללו באנשים כמונו. אבל לא, את הפרק הזה לא מלמדים בבתי ספר שלכם, נכון?"

הוא לא אומר כלום. מחכה שאסיים.

אני תוקע לו את התעודה בחיקו. "עוף החוצה, עוף."

"מה יש," מישהו מתוך התור צועק, ואז ממשיך בערבית זריזה. הוא רועש מדי, מתסיס את הקרובים אליו. אני נוטש את העמדה ומתקרב. "מה קרה," אני אומר בלי לתחום בסימן שאלה.  

"אתה מעכב את התור!" צורחת ווטש. "אתה מעכב אותם."

יוצא לו מלל צעקות מעורבב ולא ברור. "שעה... עומדים... באמת!"

"תרגע," אני אומר בפנים קפואות. הוא ממשיך, וגם אני בשלי. "תרגע."

הוא נרגע. אין לו ברירה. אני חוזר לתור, ושם ממתין לי ארגז עץ גדול.

"איפתח," אני אומר לאיש שהביא אותו, ואחרי כמה שניות של חוסר חשק, הוא עושה כדבריי.

לרגע יש שקט במחסום. בתוך הארגז שוכב תינוק מת.

"שיט," אני פולט.

"בן שלי," אומר האיש. העיניים שלו צהובות ואדומות.

קשה לי להתאפס בשניות הבאות, אבל אני קר. אני כופה את עצמי להיות. יוני אומר בשקט, "אנחנו צריכים לדווח על זה."

"אין לנו על מה לדווח," אני שומע את עצמי אומר. "אם יש לו תינוק מת, זה עניין שלו." העיניים שלני נעוצות בעיני התינוק הפתוחות. בכתם השחור שמסביב לראשו...

"החוצה," אני פוסק. "שיעיף את זה מכאן."

אני מצליח לשכוח מהמראה הזה כשאחר כך אני מוצא את עצמי במצב קצת מוכר. לפי תעודת הזהות שלו הוא בן ארבעים וארבע, ושוב נופל לי האסימון כשכל תכולת השקיות שלו כבר פתוחה. "אתה לא בן ארבעים וחמש," אני אומר.

הוא לא מבין. או שהוא עושה עצמו כלא מבין. התור ארוך עכשיו, אינסופי. יש לי מסר שאני רוצה להעביר.

"מסביב," אני אומר. "מחדש."

"מה?" הוא נבהל.

"מסביב."

הוא לא זז. יוני לא זז. האיש מסתכל סביבו, מבקש עזרה מהווטש, אבל היא לא יכולה להושיע. "מסביב," אני אומר שוב, וזה מתחיל להימאס. הוא לא הולך.

"עכשיו!"

יש שקט בתור, והאיש נחפש לאסוף את הפירות שלו מהשולחן, מהרצפה. הלב שלי פועם בעמה, בהתרגשות. אני לא שומע, לא רואה. האנשים נדחפים, ואני שונא אותם יותר מרגע לרגע. "לאווארה," אני צועק עליהם, והם מכירים אותי. לא מתעסקים איתי יותר.

גם את אמסטרדם הם מכירים. "איך קוראים לך?" הוא שואל נהג ברכב לבן, אפילו שתעודת הזהות שלו נמצאת כבר בידו.

"עמאר," אומר האיש, ונדמה שאמסטרדם מתאכזב, כאילו ציפה לאי תאימות. "עמאר, בן כמה אתה?"

"תעיף אותו כבר," מיכאל דוחק בו. "תפסיק לבלבל לו במוח."

אני מעביר נשים באיטיות, ביעילות. לא פוסח על אף תיק, לא מוותר לאף אחד. אני כועס, אני מרוגז, אני רוצה שהם יעופו לי מהעיניים.

נער בן שמונה עשרה לא עובר כבר פעם שלישית בגלאי המתכות. "הכל, הכל תוציא!" דוחק בו נעם, והוא מוציא שקית שחורה ומניח אותה על השולחן. עמרי מקלל ופותח את השקית. בחוסר סבלנות הוא תוחב את ידו, ומוציא משם-

"זה לא...?" לוחש נעם.

שקט.

כמו בסרט, כאילו בהילוך איטי, יניר עושה סיבוב עם הנשק, מכוון אותו לתוך המצח השחום. "מטען במחסום!"

"מה לעזאזל," אני לוחש.

חמישה, שישה, קני נשקים נדרכים בבת אחת, הערבים נבהלים והמחבל הצעיר מרים ידיים.

אמסטרדם ומיכאל שומעים הכל, הם מסיטים את הראש מחלון הרכב אל עמדת הבידוק. כנראה לרגע הזה חיכה הנהג. מתוך חגורתו הוא שולף סכין ארוכה, והוא נועץ אותו בחזה של אמסטרדם. הלהב לא חוזר את השכפ"ץ הקרמי, אבל אמסטרדם המבוהל עף לאחור.

מיכאל מזנק. "אמסטרדם!" הוא רץ ופותח את דלת הרכב. האיש סחט את הגז, אבל הוא נתלש החוצה והרכב ממשיך ופוגע בבטונדה. אני ממלמל ליוני "תשאר כאן," ורץ לעזור לו. נעם ויניר אוזקים את המחבל בעמדת הבידוק, והערבים נדחפים קדימה, שואגים וצועקים בהתרגשות. אני מטורף מזעם, בהלה והתרגשות. אני קופץ על האיש שמיכאל תופס בדש חולצתו ודוחף אותו, והוא דוחף אותי חזרה. יוני משתמש בנשקו כדי לבלום את הקהל שמנסה לצאת, לברוח החוצה לפני שננעל את המחסום.

אני לא חושב הרבה. דורך את הנשק ומכוון אותו אל המצח של האיש בזמן שמיכאל אוזק אותו. אשת ווטש משתוללת מאחור, ואני מת לירות. הוא דחף אותי, מותר לי. לא יעשו לי כלום.

"תוריד את הנשק! הוא אזרח!" היא צווחת.

גם המחבל השני אזוק. "נוהל הקפאת מחסום," נשמע בכריזה. הערבים מוחים, ושארית הכוח רץ לעזור לנו. "תשחרר אותו!" צועקת הווטש למיכאל. ואז היא פונה אליי, נצמדת לי עמוק לאוזן.

"אנחנו מתביישות באמא שלך שהביאה ילד כמוך לעולם!"

האישונים שלי מתרחבים לפתע. אני שוכח מהמחבל. הוא בעצמו, יחד עם מיכאל ואמסטרדם, נדהם לראות אותו מכוון בתנועה חדה את הקנה שלי אל האישה הישראלית.

היא מתבלבלת. סותמת את הפה. מימינה אישה אחרת מתחילה לתעד האשמה כלשהי אל הרשמקול שלה. אני מוקף ערבים שפרצו את המחסום למרות שלפי הנוהל הם צריכים לעוף אחורה.

"חנוך, לא!" יניר זועק ורץ אליי. אני לא נושם. אני רוצה לירות. אני אשב קצת בכלא ואז אשתחרר. לא יקרה כלום. פעם בכמה זמן מישהו צריך להקריב את עצמו ככה, כדי שהם ילמדו. להקריב את עצמו. את עצמו.

יניר עדיין צועק, אבל הוא לא קופץ עליי, כדי שלא אפלוט כדור. הוא עומד לידי, ודורש שאניח את הנשק. טיפה שמטפטפת על צווארי מתבררת כזיעה. הנקודה האדומה על מצחה, והאישה לא זזה. גם היא מחכה.

יניר נרגע כשאני מוריד את הנשק באיטיות. "לך תנוח, זה בסדר," הוא אומר, למרות שהוא כל כך ישטוף אותי יותר מאוחר. "תרגע. תרגע, חנוך." כשהנשק מונח לצד גופי, רפוי ומאוכזב, הוא מסתובב. הוא הולך כמה מטרים ורק אז שומע את החבטה. כשהוא מסתוב שוב, נבהל, אשת הווטש כבר שוכבת על הרצפה, פניה מפורקים מזעם קנה הנשק שלי. יניר כבר לא יצעק. הוא תופס את הראש, אין מה לעשות. אני לא מרגיש ככה, לעומת זאת.

"לאווארה!" אני שואג, והערבים מתפזרים כמו נמלים ששפכו עליהם מים רותחים. "לאווארה!"


הכי אני אוהב את העיניים של הילדים הקטנים. הן מלאי אימה, פחד טהור, שמזין את עורקיך ונוסך בך כוח. אני שיכור ממנו, שואב אותו, וצורך אותו בלי סוף. הם בורחים ממני, והמראות לא יעזבו אותם ככל הנראה כל ימי חייהם. ולמרות זאת, כאילו מתוך עינוי עצמי, הם נועצים מבט ולא מסיטים אותו. את מפחדים. בטח שהם מפחדים.

לאווארה, אני צועק ויורה שתי יריות באוויר. איך הם בורחים. לאווארה, אחורה, אני חוזר וצועק, שומע רק את עצמי, רואה רק אותם. אחורה, אני שואג ויורה, יורה ושואג, ובלי משים עושה לכיוון הזה צעד או שניים גם בעצמי.



צבא רוע

© כל הזכויות ליצירה שמורות לזליג שפיץ
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ"ט תשרי ה´תשס"ט  
"וירעו אותנו המצרים".


אין ספק שאתה יודע לכתוב.
כ"ט תשרי ה´תשס"ט  
נותרתי כמעט בלי מילים.
וזה כל כך חשוב מה שניסית (או איך שהבנתי את זה) להעביר פה.
כי זה פשוט נכון. והגבול כל כך דק ואשריך שאתה מבין את זה ומעביר הלאה כי זה כ"כ לא פשוט...

אני פשוט חייבת להגיד לך תודה על סיפור, זה בא לי כ"כ בזמן...

ו-הכתיבה שלך כרגיל, מעולה..
לא. בעצם, לא כרגיל.. היא מעולה מעל הכרגיל.

תודה.
(אה. חימשתי, כמובן.)
כ"ט תשרי ה´תשס"ט  
סיפו קשה. עשה לי רע לקרוא אותו.
אתה אכן כותב היטב וברגישות מדהימה על נושא כאוב ומוכר ואמיתי עד אימה.
איש לפניך עוד לא הפליא לכתוב ככה על הנושא הזה.
כ"ט תשרי ה´תשס"ט  
אחד הסיפורים הטובים ויותר מעוררי המחשבה שלך.
אתה מתאר את המצב והדילמה מצויין.

האמת היא שבהתחלה חשבתי שאתה מתכוון לכתוב על הפיגוע שסיכלתם במחסום אחרי המיפ האחרון, ודווקא מתוך הציפייה הראשונית הזו כשגמרתי לקרוא את הסיפור אני מעריך אותך מאוד מאוד שהשכלת לכתוב מציאות כואבת וקשה, מסובכת וקשה לשיפוט, במקום לכתוב סיפורי גבורה.
הרגישות שלך לצד השני היא מופת גדול יותר מכל פיגוע שתסכל או מחבל שתחסל.

ישר כח,
וסיפור מצויין.
כ"ט תשרי ה´תשס"ט  
סיפור קשה, אין לי מושג מה לחשוב

אני לא אצליח עכשיו להירדם בגללך )=
ל´ תשרי ה´תשס"ט  
שהסיפור הוא פחות סיפור של אמפתיה לצד השני ויותר סיפור על מה קורה לבני אדם כשהם מקבלים פתאום כל כך הרבה כח לידיים.
ל´ תשרי ה´תשס"ט  
וואו...
שלא נדע מהדברים האלה.

ל´ תשרי ה´תשס"ט  
יצא לי הרבה לדבר על הדברים האלה. כי הכיבוש באמת משחית - וצריך להיזהר מזה.

בגלל הסכנה הזו, למשל, התורה מצווה לא להשחית עצים במלחמה. = כדי לעשות את המקסימום לשמור על העדינות של האדם שבחייל, גם אם הוא נאלץ להיות קשה

תיארת מצוין את התהליך של ההשתכרות מהכח.
ל´ תשרי ה´תשס"ט  
אחד התיאורים הקולעים והטובים ביותר שקראתי על המקום המסוייט הזה. החלק המעניין הוא שמאז שאני הייתי שם לפני קצת יותר משנתיים לא השתנה הרבה. גם אז היו שם החייל הרגיש והחייל הקשוח וחבורה של חיילים שהצליחו איכשהו למצוא את הגבול...
זו לא חוויה קלה, אבל לדעתי מבגרת מאוד למי שמצליח להכיל קצת מה עובר לצד השני בראש (וכן, אפילו לנשות וואטש שכמעט נהרג לי חבר בגללן).

היטבת כל כך לתאר את הסיטואציה והמאבק הפנימי שלי ושל הרבה חיילים ולוחמים, באופן שלא נכתב עוד אף פעם (חלק מהאופי הפוסטמודרני משהו של רוב רובם של יצירותיך) ועל זה מגיע לך כל הכבוד.

יצירה נהדרת.
ל´ תשרי ה´תשס"ט  
וואו.

וואו.

התעלית על עצמך.

חזק, נורא, מפחיד, מלא אמת שבא לצעוק.
ל´ תשרי ה´תשס"ט  
כמוך כמוני, עמדתי במחסומים ארבעה חודשים.
המחסום בו עמדתי הוא המחסום האחרון לפני נתניה. מחסום גדר קראו לו. והיה עוד מחסום, שער חקלאי בגדר קראו לו. ושם הכרת את כל בעלי האישורים, וכל יום את אלה שמנסים להסתנן, וכל אלה שבוכים ומבריחים סחורה. ואת האמפטיה המבויימת שלהם כשהאירו אותך כפולה, 16 שעות ארורות של בידוק מכוניות, תושבים ושב"חים שמנסים לחזור הביתה.

משמרות מייאשות, שני חיילים באמצע שום מקום. והבית בו גדלתי שש עשרה שנה, נמצא קילומטר משם. לפעמים היינו עוברים עם הסיור ביישוב. היינו קופצים להגיד שלום לאמא. והייתי פוגש את הערבים המוכרים במחסום: את נידל שבנה את מגרש הכדורסל, את יוסוף שאבא עזר לו פעם לתקן פנצ'ר, ואת עבד, שהפסיק לעבוד אצלנו רק אחרי שאיימו על חייו.

התחלתי לכתוב סיפור על זה, קראתי לו "השער לגן עדן". הפסקתי בהתחלה. כל העלילה נמצאת אצלי בראש, לפרטי פרטים. אבל אני לא מסוגל. אתה מרגיש נורא עם האכזריות שזה מוציא ממך, עם זה שלא הלכת להחליף את הש.ג. לארוחת צהרים, ואתה יודע בוודאות שזה בגלל שמשהו נשחק אצלך בנפש. שמרוב שערבים משקרים לך וממציאים סיפורים, אתה כבר לא מאמין לחברים שלך.

ואחר כך יצאנו למעצרים. וראית את העיניים של הילד הבוכה, שלקחו לו את אבא באמצע הלילה. וראית את העיניים של המחבל, וידעת שהוא רצה שהרבה ילדים יהודים יבכו כמו שהבן שלו מיילל עכשיו.

ושנאת אותם, שנאת כמו שלא שנאת מעודך. ולא יכולת לעשות מאום, ואתה מוצא את עצמך מפנה את הכעס אל חברים, ואת השנאה אל עצמך.
זהו השער לגן עדן, שהעומדים בו חוזרים לגהינום.

עוזיה.

נ.ב.
אגב, ווטש שיגעו גם אותי. למרות שפעם הם רשמו אותי פעמיים לצל"ש באותה משמרת...
ל´ תשרי ה´תשס"ט  
יש לי גוש בגרון....
אחד החזקים. אין לי מילים...
א´ חשון ה´תשס"ט  
מאוד איני אין ספק ,שלח לתחרות סיפורים קצרים הראשונה שתמצא, אבל ממש נמאס כבר מהסיפורי מחסומים-שבויים-מלחמות האלה. תהיה בן אדם, בלי קשר לאם אתה חייל במחסום שמציל חיים של ילדות, בוס במשרד או תופס לחתול בזנב בגיל 5.
עייפתי.
ב´ חשון ה´תשס"ט  
גועל נפש.
לקחת סיטואציה טעונה, רבת פנים, שבה יש שחור ולבן חדים וחריפים. אבל מה, הטרנד הוא להיות רגיש לאויב. להיות ביקורתי כלפי הצד שלך, כלומר להפנות את החיצים כלפי עצמך.
כדי שזה לא ייתפש מעוות לגמרי מתארים את המורכבות, את הדילמות, את הארועים המתחלפים והחוויות השונות.
יש לתאור הזה ערך, כשלעצמו. הוא פותח צוהר דיווחי למציאות שאיננה מוכרת מקרוב למי שלא נמצא שם.
אבל אצלך כל התאור החי הזה נועד לשרת את השפיץ המעוות, את לב הסיפור שרק עושה שימוש ברקע הטעון הזה: את הסיפור על הכוח המשחית, על היסחפותו ההתנהגותית והערכית של אדם במצב לחץ, על איך אדם מאופק מאבד את שליטתו העצמית.
זה נושא נסבל - אם כי הוא שחוק עד דק על ידי כל שמאלני הביבים המכתיבים את הקו התרבותי השליט; אך לרתום לכך את מציאות המחסומים ההזויה, המעוותת, שלידתה בחטא המירדף אחי ההומאניטריות ההתאבדותית וסופה דם יהודי שפוך - זה בלתי נסלח ונורא, גם אם זה החומר הספרותי הזמין לך בתוקף נסיבותיך האישיות בעת הזו.
י"א חשון ה´תשס"ט  
בס"ד

ממש אהבתי,
תיאורים יפים.
וכתיבה כרגיל..
להת'
י"ט חשון ה´תשס"ט  
י"ט חשון ה´תשס"ט  
י"ט חשון ה´תשס"ט  
זה לא אני. זאת תגובה של אח שלי שקצת התחמםם מלקרוא את הסיפור הזה.
הוא התעצבן וביקש למסור "שגם אבא שלך יתפ]וצץ י'שמאלן" סוף ציטוט. (הלוואי שיחזירו את התגובות לאורחים וזה יחסוך את האי נעימויות האלה)
חשבתי שהוא ייהנה....
בתור חייל...
נו. מילא. סליחה על חוסר ההבנה.
אתה מוזמן למחוק את התגובה הזאת.

כ´ שבט ה´תשס"ט  
דוקא היו לך מניות אצלי.
לא ידעתי שאתה שמאלני...
יום אחד והערבים האלה ינצלו את רגישותך וטוב ליבך ואת זה שאתה מפחד "ללכלך את הנפש" היפה שלך. ויתפוצצו באיזה פיגוע שיכול להרוג גם חברים שלך וקרובי משפחה.
גם אני עמדתי במחסומים. ואם אתה לא יודע להפריד בין הפן האישי שבהחלט יכול להפגע, לבין השליחות הלאומית שבזכותה אתה נמצא שם, עדיף שלא תעמוד שם!!
אמא של חבר קרוב שלי נהרגה בפיגוע שבחקירה אח"כ התברר שהמחבל לא עבר בכלל בידוק ביטחוני במעבר. שם זה היה בגלל התרשלות של חייל, אצלך זה יהיה בגלל...
הלואי שכתבת את הסיפור הזה רק כדי ליצור פרובוקציות, ושאתה לא באמת חושב כמו שפירשו אותך בתגובות!
כ"ח ניסן ה´תשע"א  
כ"א אייר ה´תשע"א  
אין עליך, הדר.
ה´ ניסן ה´תשע"ב  
זה כל כך משכנע, שזה מפחיד.


בתור הסיפור כשלעצמו, הוא טוב וחשוב בעיני. מזדהה עם התגובה של אוליב.

בתור חלק מגל עכור שמתמקד רק בצד הזה, אני מזדהה עם שבריר. שבענו חד צדדיות.

משהו בכנות שלו גורם לי לשייך אותו לאפשרות הראשונה.
ב´ אייר ה´תשע"ב  
אני בחברון כרגע ומרגיש ממש את אותם תחושות. האמת היא שאם היו כל החיילים חושבים ומשכילים, המצב היה טוב. רוב החיילים מקבלים את שיכרון הכוח הזה בלי שהם מודעים אליו בכלל.

מעניין אותי האם המגיבים שתקפו כך שירתו פעם במקום כזה, אין מה להשוות בין קריאה מרחוק לבין פעילות בשטח.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד