לרב ישראל בן-שלום

וְהָאוֹר שֶׁנִשְׁתָּבֶּר אֵצֶל
הֲמוֹן מַרְאוֹת עַנְנֵי הַמָּרוֹם
הָיָה כָּל-כָּךְ מְסַנְוֵר מִנְּשׂוֹא,
אָז, בְּתִּקְתּוּק פַּרְסוֹתָיו הַסוֹעֲרוֹת,
שִׁקְשׁוּק הַמַטְבֵּעוֹת הַמוּשְׁחָלוֹת בַּקֻפָּה,
פִּרְכּוּס הָעֲרָבוֹת בְּאִוְשָׁת-נַחַל רַכָּה.

בְּלִי הַגְזָמָה: בְּזוֹ הַדְּמוּת נִגְלָה.
אֶת זוּג רֶמַכָיו הַלְלֹא-רְבָב צְחוֹרִים
וְאַרְבַּעַת חִשּׁוּרֵי גַּלְגַּלָיו הַמְחוּשָׁקִים,
הֶחֱלִיפָה רוּחַ חֲדָשָׁה, טְהוֹרָה.
כְּמֶרְכָּבָה לַשְּׁכִינָה נִדְמָה לִי,
כְּמֶרְכָּבָה לַשְּׁכִינָה נִדְמָה.