המלצת העורכים
בנושא
בכרם
חדשות
 
לכסות / אוסנתי
בביכורים מאז ו´ אייר ה´תשס"ח


הוא כבר לא היה יפה כמו פעם.

היא נגעה בו בנגיעות קשות, מאוכזבות. מנסה לסדר אותו לתלתלים הגדולים שלה, אך מיואשת נוכח הגוש החום והבהיר כזה, גוש כזה של שערות, מעורבבות האחת בתוך השניה.

היא בכלל לא רצתה לעשות את זה, נוח יותר היה לה להישאר עם המטפחות הצבעוניות שלה, האלו שכל כך קשה היה לה לשים אך לפני שנה, אבל הרב התעקש שתוריד, רק ככה היא תוכל להתחיל פרק חדש בחיים, פרק ב', כך קוראים לזה, פרק ב' בחיים.

את צעירה, הוא אמר לה, סך הכל בת 25, אין שום סיבה שתמשיכי לכסות את הראש. ואת תהליך הגירושין, הוא הפציר בה אנא, סיימי כבר. תשדרי לעולם שאת פתוחה, שאת משוחררת, שמה שהיה נסגר לו ועכשיו מתחיל משהו חדש.


הרב ידע שזה לא נכון. ידע שמה שהיה לא נסגר לו, ממש לא. שזה הכל עדיין פתוח, חשוף, כואב, כל כך כואב שאין לזה מילים, ובכל זאת אמר את הדברים האלו. על יד הפעולות נמשכים הלבבות, כך הסביר לה, כך הסביר לעצמו.

היא ידעה שכולם יביטו בה שתלך כך, ינעצו את העיניים ויהנהנו בראשם, מסכנה, מסכנה, איך נפלה בפח, איך דווקא היא, ותראו איך השיער שלה נראה עכשיו, ואיזה יפה הוא היה. הרב גמגם שאולי אפשר ללכת לספר או משהו, הוא אמנם לא ממש מבין בענייני שיער, אבל בטח אפשר לעשות משהו, לא? והיא רק בכתה לו בתשובה, דרך הטלפון שהרימה אליו מבוהלת, אי אפשר לעשות כלום הרב, כלום. אפילו קרם לא הייתי שמה עליו, אפילו בשמפו כאב לי הלב להשתמש, היא ניסתה להסביר, הוא ניסה להבין ולא הצליח, רק חזר על אותם המילים שוב ושוב, חזר ואמר לה- את צריכה להביט קדימה.


היא תביט קדימה. כך החליטה בתוקף לפני היציאה למכולת, היציאה הראשונה שלה כך, גלוית ראש. היא תביט קדימה ולא תשפיל את העיניים, בפני אף אחד היא לא תשפיל אותן כי אין לה למה, כי אין לה במה להתבייש, היא בכלל לא אשמה, לא הייתה לה שום דרך לדעת.

ברחוב לא היה כמעט אף אחד, שמש חמה שרפה את העולם ושילחה את כולם להצמד אל המזגן, ריחם עלי, בורא עולם, היא חשבה לעצמה, לא הבינה למה הראש כל כך שורף פתאום ואז נזכרה כמה זמן לא הלכה כך, נותנת לשמש לבעור לה על השיער.

קוטג' חמש אחוז, שנים עשר ביצים, אבוקדו, רך כזה, אין לה סבלנות לחכות שיתבשל. היא צעדה אל הקופה ונתקלה בגברת ברונשטיין, לא זיהיתי אותך היא מביטה בה ואומרת, וכולם מסתכלים בה, כן כולם שם- המוכר, ומסדר הסחורה, וילד קטן אחד, כולם מביטים בה והמוצרים נופלים לה מהידיים והיא רצה אל הבית. רצה מהר, אולי לאט היא כבר לא זוכרת. זוכרת רק את הייאוש הזה, את ההשפלה, את הטלפון לרב, את הבכי, את הידיעה שהיא לא מסוגלת, לא מסוגלת לעולם.


גם אז היא חשבה שהיא לא מסוגלת.

היא ידעה שאסור לו לעשות לה דברים כאלו ושאסור לה לוותר לו, אבל לא הרגישה יכולת לעשות נגדו משהו. נגד החיוך העצוב שלו, נגד ספר הלימוד הענק שכיסה את פניו, נגד ההסברים האלו, שטופי הפסוקים והתורה הקדושה שחיפתה על הכל.

היא צרחה עליו שלעולם לא תאמין לו שוב, לעולם. היא צרחה ובכתה, והוא עמד ובהה מולה. כאילו כלל לא שומע, כאילו לא רואה בעצמו את הבוץ שעשו צעדיו לאורך הבית השטוף, הבוהק, הזה שהיא צחצחה מהבוקר בכדי שבערב יוכלו לחגוג רגעים קטנים של פיוס מיום האתמול. היא פרסה סמרטוט עוד בכניסה, וביקשה בחיוך: נקה את רגליך וחכה עד שתתייבש הרצפה.

מה?? הוא שאג, לחכות? את חושבת שמותר לך לדרוש ממני לחטוא בביטול תורה? ואז צחק בקול גדול והתחיל ללכת, הלוך ושוב, בצעדים חומים, דביקים, רטובים כאלו. מה אתה עושה? היא לחשה בפחד, תגיד לי, מה אתה עושה? אבל הוא לא ענה לה, רק המשיך ללכת סביב עצמו, מחפש פינה אותה לא הפסיק להכתים ברגליו.

אחר כך הגיע השקט שלו. השקט הנורא הזה, המתסכל. כזה כמו של קירות שאין טעם לנסות ולדבר אליהם בכלל. ועם השקט שלו הגיעו הצעקות שלה, תמיד זה היה ככה, כאילו לא יכול היה הבית להכיל את הצעקות של שניהם יחד.


שנינו יחד. היא כתבה לו, בשבוע שלפני החתונה בו לא דיברו, אני כל כך רוצה כבר שפשוט נהיה רק שנינו יחד. שתעבור החתונה, השבת חתן וכל הרעש שמסביב, ואז ישאר לנו רק את עצמנו, רק שנינו, אבל יחד.

היא כל כך רצתה להכיר אותו כבר, להכיר אותו באמת, לא כמו עכשיו, הרב אמר שזה בסדר ושזה מספיק, שאם יש את הרצון להכיר, זה דבר גדול בפני עצמו, גם אם תצאו עכשיו שנתיים לא תכירי איתו הוא הסביר לה, בקול החם הזה שלו, בעיניים הכחולות שכמעט והצליחו לחבק אותה.

שבועיים הם יצאו. דייטים מדוייקים. כיפה גדולה, חצאית ארוכה, עבודת ה' ולימוד תורה ולימוד תורה ולימוד תורה. הוא לא פסק מלשנן באוזניה, והיא לא פסקה מלחייך מולו. לשם מה עמלה כל חייה? לשם מה אם לא הרגע הזה בו ה' הראה לה שהיא ראויה, שהיא אכן במקום מספיק גבוה כדי לזכות לחיות לצידו של תלמיד חכם אמיתי.

הרב אמר לה ממהתחלה להתכונן, להצטנע, לא לעשות הצגות אבל להשתדל קצת יותר, לנסות להבליט קצת יותר את הרוחניות שבה. בחור מצויין, מיוחד מאוד, הוא הסביר לה, זכות גדולה לך להפגש איתו. והיא רצתה שיבין שאין צורך שיסביר לה זאת, ושהיא מצידה נפגשת עם הבחור פעם אחת וזהו, שהיא סומכת עליו, סומכת עליו ברמה כזאת בלתי מתוארת, כזאת שנוצרה רק אחרי שנים רבות של המסירות שלו אליה, של הקשר המיוחד שלהם, של רב ותלמידתו שהם ממש כמו אב ובת, כן, ממש כך.


מתי היא התחילה להבין שמשהו לא בסדר? נדמה לה שזה היה בערב השני של השבע ברכות, שנערך בבית ההורים שלה. שבע ברכות הכי יפה אנחנו נעשה לך, הם הבטיחו לה, כלה מתוקה שלנו.

הכל באמת היה נורא יפה, הכל חוץ ממנו.

צלחות סגולות, מפיות לבנות מעוטרות פרחים סגלגלים, סכום חציו לבן, חציו איך לא, סגול. שני כסאות באמצע השולחן, גבוהים יותר, מקושטים בטוב טעם. לחתן ולכלה היקרים, אמרו ההורים, כן, אחרי הכל הם קראו להם ביחד יקרים. על אף שלא מצא חן בעינם התלמיד חכם הזה שראשו לא זז מן הספר. הרב שלה התקשר והסביר, התקשר והפציר עד כמה מיוחד, עד כמה חשוב שיקבלו את החלטתה. גם ככה היא חסרת בטחון בסיסי בעצמה, אם תפסלו אותו, תהרסו אותה לגמרי.

הם לא פסלו אותו. החליטו להקשיב לעצות שנתן להם הרב, לרמיזות הקלות והכואבות- אין הרבה סכוי שתמצא בחור כזה. בכל זאת, מושלמת היא לא, וגם לא קרובה לזה.


כמה פעמים היא ניסתה לשכנע אותו לעזוב את הספר ולבוא לשולחן? פעם ועוד פעם ועוד אחת. מדי פעם הם קראו לה שוב, בתחילה בעדינות, אחר כך בכעס. אחר כך הגיע אביה ומשך אותו, כן, משך ממש לשולחן, ולא הקשיב לתחנוניה שיפסיק, שהנה עוד רגע והוא קם.

שאול נגרר אחרי אביה בצעדים כבדים, לא מרפה מהספר שבידו, לא מביט בה, אפילו לא כועס. והיא שוחקת מולו, מול התורה הקדושה שממנה לא הרפה לרגע. או אולי כן הרפה, היא חשבה לעצמה, נדמה היה לה שכשדיברה איתו הוא לא הביט בכלום.


בהתחלה היא לא סיפרה לרב דבר. היא ידעה שיקשיב לה, ידעה שלעולם לא יכעס אך העדיפה שלא לדבר, להפסיק ולהיות אותה בחורה בעייתית. שיהיה גאה בה קצת, שיראה אותה ככה, נשואה לבן תורה, רעננה, מאושרת. תמיד הודתה על כך שהפצעים הכחולים לא נראים כלפי חוץ, צנועה היא תמיד הייתה, כך שחוץ מפניה וכפות ידיה לא נראה ממנה דבר, ואת פניה היא תמיד נהגה להסתיר כשהיכה אותה. הוא לא עשה זאת הרבה, רק כשממש חצתה את הגבולות. רק כשזה ביטל ממנו זמן יקר ללימוד, והיא אפילו לא ביקשה סליחה. היא השתדלה, היא כל כך השתדלה.

תביני, הוא היה עונה לה כשהייתה שואלת איך הייתה הארוחה, תביני שזה לא משנה לי מה טעם האוכל. אני אוכל, שותה, ישן רק למען מטרה אחת, אין בילתה. ולרגע היא קיוותה שיגיד שהיא המטרה הזאת אך הוא רק הביט אל הספרים שלו ולא הוסיף דבר. 



בפעם אחת הגיעו השכנים אל הבית, הגיעו שנגמר הכל, ברגעי הבהיה שלו, שתמיד הגיעו אחרי המכות, הם מצאו אותה שכובה על הספה, בוכה בלחש, מתנגדת לדבר ומבקשת שילכו.

הם הלכו. מה להם ולהתערב בענינים שבין איש לאשתו, אחרי הכל, זוג צעיר, חושבים שלהתחתן זה גן עדן, לא מבינים שחיי נישואים זאת עבודה קשה, יומיומית.

כך גם אמר לה הרב, בפעם הראשונה בה אמרה לו שלא הכל טוב כל כך, שהוא צועק לפעמים, שהוא פוגע, בעלה.

אוי נאוולה', נאוול'ה, מה חשבת, הוא אומר לה בחיבה, מה חשבת שלהתחתן זה פשוט?

היא לא חשבה כך, מעולם. היא ניסתה להסביר לו שעוד במדרשה הסבירו להן היטב שאין הדברים כך, שחיי זוגיות הם עבודה מפרכת, גם עם בני תורה. הם הסבירו להן, הדברים לא תמיד קלים. הם רגילים לוכוחים, רגילים להוכיח מי צודק רש''י או רמב''ן, רגילים להרים קולם ברעש של תורה,  לא רגילים לעדינות שאתן זקוקות לה. וזה התפקיד שלכן, רכנה אותן, תהיינה נעימות, מתוקות, טובות.

היא הייתה כזאת, באמת שהייתה אך דבר לא ריכך אותו, תמיד אותן פנים קשות, אטומות, מכונסות בתוך הספר.


היה זה דווקא הרב שהציע את רעיון הפסיכאטר, אחרי שלושה ערבים בהם היא התקשרה אליו, ממוטטת.

אף אחד לא צריך לדעת מזה, הוא הסביר לה, לפעמים כדור אחד קטן יכול לשנות הכל.

היא הכינה לו את האוכל שהוא הכי אוהב, התאפרה. היא תהיה יפה הערב ותציע לו, תהיה מתוקה, אשת חיל מי ימצא.

היא גמגמה בהתחלה, והוא לא הבין מה היא מנסה לומר, כשהבין את המילה 'כדור' קירב את פניו אל פניה, סטירה אחת הוא נתן לה. אחת כזאת, שורפת, כואבת יותר מכל המכות שנתן לה אי פעם. ואת האוכל הזה, הוא אמר לה, את יכולה לזרוק לזבל. היא לא התייאשה, כל כך הרבה התכוננה לערב הזה, שסטירה אחת, צורבת ככל שתהיה, לא תגמור אותו כך. אף אחד לא ידע, היא הסבירה לו, אף אחד לא ידע, זה רק משהו קטן במערכת שצריך לרפא. היא השתמשה במילים של הרב.

התורה הקדושה, הוא צחק בקול צרוד, טומנת בחובה את כל רפואת הנפש, מי שעוסק בתורה לא זקוק לשום רפואה של החילוניים, את מבינה?

היא לא הבינה.

הייתה זאת הפעם הראשונה בחייה בה לא הבינה כלום, לפחות עד ההריון הזה. ההריון שנגמר אחרי המכות שלו. מבית החולים היא כבר הבינה, שאל האיש הזה היא לא חוזרת.

אצל הפסיכאטר היא ביקרה בעצמה, כך הרב המליץ לה, אחרי חודש שלם בו נטמנה במיטה בבית הוריה.

כדורים הוא רשם לה, כדורים כאלו שניפחו אותה, ניפחו כל כך עד שכולם שאלו אותה- מתי היא צריכה ללדת.


ערב ערב היא הייתה מתקשרת אל הרב, איך קרו הדברים כך, היא שאלה אותו, זאת תורה וזו שכרה? והוא אמר לה שנסתרות דרכיו של קודשא בריך הוא, ואולי זה ישמע לה מוזר, אבל שתנסה להסתכל על חצי הכוס המלאה, תעשי רשימה, של כל הדברים הטובים. הרב הורה לה, תעשי רשימה כזאת עוד הערב.

על הדף הגדול והריק נרשמה לה רק מילה אחת, הרב. רק הוא, היה האור היחיד שהאיר בה, הנחמה, המקום בו אפשר היה למות מעייפות ועדיין לפקוח עיניים. היא אמרה לו את זה, למחרת היום. והוא מלמל שאין הדברים כך, היא לא הסכימה איתו, רק אמרה לו תודה, שוב ושוב, כשתגיע לשמיים, בבוא היום, היא אמרה לו, כשתעמוד לדין, רק מה שעשית למעני, רק זה ואתה בגן עדן, במקום הכי מכובד שם.


הוא נאנח כשסגר את השפופרת. שאול ישב מאחוריו והוא אמר לו שכדאי לו למהר את תהליך הגירושין איתה, יש לו מישהי בראש בשבילו, אישה כזאת, טובה, עושה רצון בעלה.



משפחה

© כל הזכויות ליצירה שמורות לאוסנתי
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ז´ אייר ה´תשס"ח  
אוי, כמה שזה כואב.

סיפור מרגש במיוחד, כתוב בצורה משובחת ובמילים מוקפדות.

הסוף הכי תפס אותי, כמה אירוניה במשפט אחד.

כל הכבוד, הצלחת ממש לגעת בי, תודה לך
ז´ אייר ה´תשס"ח  
אאוצ'.
ז´ אייר ה´תשס"ח  
תמיד את משתמשת בטכניקה הזו, שמותירה את הקורא ללא מילים.
ואולי השתיקה היא התגובה ההולמת מכולן.
דניאל.
ז´ אייר ה´תשס"ח  
מטורף. לא יכולתי להפסיק לשנייה.

אני כ"כ מקווה שסיפורים כאלה לא קורים באמת ושאין בשום מקום רב שכזה.
ז´ אייר ה´תשס"ח  
ללא נושא / אורח/ת בביכורים
אההההההה!!! זה היה כואב!!!
עוד אחזור להגיב תגובה מפורטת יותר, אבל בינתיים אני רק אגיד שמזמן לא זועזעתי ככה מסיפור. את כותבת מעולה.
~ניצן~
ז´ אייר ה´תשס"ח  
הכתיבה שלך נהדרת!
אני כל כך מקווה שהסיפורים האלו לא מציאותיים, שאין אנשים שקוראים לעצמם רבנים כשהם לא.

ועצם זה שאני חושבת על הסיפור שלך במושגים של מציאות קיימת, רק מוכיחה עד כמה הכתיבה שלך טובה, כמה נגעת לליבי, איך הצלחת לגרום לי להקשר אל הדמויות. תודה לך.

כמה הערות קטנות:
* "סך הכל את בת 25" - למה לא לכתוב עשרים וחמש?
* "מחפש פינה אותה לא הפסיק להכתים ברגליו." - אני חושבת שהתכוונת לכתוב- לא הספיק.
* "בפעם אחת הגיעו השכנים אל הבית, הגיעו שנגמר הכל, ברגעי הבהיה שלו, - נראה לי שבשמפט הזה צריך לכתוב, הגיעו כשנגמר הכל, אבל אולי פשוט לא הבנתי למה התכוונת.

בכל מקרה, הסיפור מופלא. הייתי אומרת 'מקסים', אבל זה לא שהסיפור עצמו מקסים, אלא שהכתיבה שלך מלאת קסם סוחף כזה, מדהיר בעוצמתו.
תודה.
ז´ אייר ה´תשס"ח  
ממש על סף המפחיד.
בהצלחה בהמשך
ז´ אייר ה´תשס"ח  
כואב מאוד. סיפור מצויין.
נורא הזכרת לי כאן את "בת יפתח" של נעמי רגן...
ציירת כאן דמויות קצת קיצוניות אבל עמוקות ומלאות מאוד.

כהרגלך, מיצית את כל היכולות הגלומות בכותרת טובה. מדוייק לחלוטין ה"לכסות" הזה...
אם להיות כנה, הסיפור הזה יפהפה אבל האמת שיש לך סיפורים הרבה יותר טובים...
"את מסוגלת ליותר"- אמרה המורה שושנה... :)
ז´ אייר ה´תשס"ח  
ולא סתם כתבתי את התגובה הזו לאחרונה אצל כותבת מוכשרת נוספת באתר.

כל השולחנות מחכים ליושבים ראויים.

[ולא תמיד צריך להבין
רק להרגיש]

יעקב.
ז´ אייר ה´תשס"ח  
ז´ אייר ה´תשס"ח  
את הדחיפה לכתיבת הסיפור הזה, קיבלתי מהאתגר שמתקיים עכשיו בסדנת כתיבה. אחר כך הבנתי שבכלל לא עשיתי מה שצריך, אז החלטתי לפרסם אותו כאן.

התלבאתי מאוד אם לציין את זה, אבל רוב התיאורים בסיפור הזה, מבוססים על סיפורים ששמעתי באופן אישי מחברות יקרות שלי. הדמות של הרב היא בדויה, אבל משום מה נראה לי שיש כאלו גם במציאות. הרגשתי צורך לכתוב את הכאב הזה, שלהן, ולו רק בשביל לא להמשיך הלאה, ובשביל שיקראו את זה, ו... טוב, לא צריך להיות חשדניים ונאביים יותר מדי, אבל אנשים כאלו קיימים, כן כאלו ממש, ויש להם כיפה גדולה וציצית יפה ומהודרת.

תודה רבה על התגובות, ההארות, אני אתקן בקרוב בעזרת ה' ותודה גם לכל מי שקרא, הפעם זה באמת חשוב לי.
ז´ אייר ה´תשס"ח  
ז´ אייר ה´תשס"ח  
כתיבה טובה מאד.

אני תוהה עד כמה זה מציאותי - רוצה להאמין שאין רבנים כאלה. אלה שאני מכיר הם ודאי לא כאלה.

מזעזע
ז´ אייר ה´תשס"ח  
לאמירת ה "אאוץ'"!!!

כואב....
ז´ אייר ה´תשס"ח  
הסיפור הזה מזכיר לי מאוד את דמותה של איטה, מהסדרה המצויינת "מרחק נגיעה", ששודרה לא מזמן בערוץ 2.
דניאל.
ז´ אייר ה´תשס"ח  






(כי זה מה שיש לי לומר)
ז´ אייר ה´תשס"ח  
את פשוט מעולה. בדרך בה את סוחפת את הקוראים לתוך העלילה, בבנית הדמויות ובאמינותן, בחזרה על מוטיב הרב שחוסם אותה, ובכלל - לא נראה לי שיש הרבה מה להגיד מעבר לזה שהסיפור הזה כואב ומכאיב ומלא אמת.
ז´ אייר ה´תשס"ח  
ז´ אייר ה´תשס"ח  
כתוב מצוין כהרגלך, בבניית הדמויות, בסחיפת הקורא.
ולא רק שהוא אמין להכאיב, הוא גם מציאותי באותה המידה.
ז´ אייר ה´תשס"ח  
בטח שהרב לא יסכים איתה... אופפפף
סיפור מעולה, כתיבה נהדרת.
יש איזה משהו מאוד מיוחד בסיפורים שלך, מאוד אמיתי.
הייתי רוצה לכתוב חד משמעית שאין דברים כאלה וזה רק בסיפורים (כמה שזה נראה שדוקא בסיפורים זה הפוך...) אבל ה' ישמור...
שלא נדע.
ז´ אייר ה´תשס"ח  
מצמרר / אורח/ת בביכורים
הסיפור שלך מרתק, אבל מצמרר ומעורר פלצות. איך אפשר להבחין בהבדל לפני החתונה? מהם הסימנים המוקדמים?
ז´ אייר ה´תשס"ח  
על הכתיבה הנהדרת, ועל האמירה החשובה והלוואי שבע"ה נפקח עיניים ולא נתקל במקרים כאלה.
ז´ אייר ה´תשס"ח  
ונהנתי מהכתיבה הסוחפת שלך.
דמות הרב מוזרה לי נורא, לא הצלחתי להבין אותה, בסוף הצטיירה לו תמונה של האיש הרע בסרט אימה, שמגלים שהוא טמן ת'פח לכולם, אבל בהסתכלות מציאותית, לא ממש ירדתי לעומק דמותו, ולא נראה לי שיש לו כזו, מה האינטרסים שלו? בשם מי הוא עושה את מה שהוא עושה? למה?
כן התחברתי לדמות האישה, התלויה עד מכאוב באדם שלא מבין בנפש האדם כלום, ובחברה שמטפחת התאפקות ומסירות נפש מיותרת על כלום.
על הבעל אנחנו לא יודעים כמעט דבר חוץ מזה שהוא נורא נורא חלש, ממש מפחד לחיות וזה מובן, אולי הוא הדמות הכי מובנת, להגיע למצב שאתה מרביץ ושותק כסדר יום נראה לי נורא, הוא חייב להחליף רב...
אחלה סיפור.
ז´ אייר ה´תשס"ח  
אז ככה. די בכוונה חיכיתי, עד שהדמויות אולי יתבהרו יותר דרך התגובות, כי בעצם אני לא תפסתי את הרב כמו שהשאר תפסו אותו, להפך.
אמנם בהתחלה אמרתי לעצמי: "אוי, עוד אחד מז'אנר ה"הבה נוציא את הרב זבל""
אבל כשיצאתי מהסיפור היתה לי תמונה אחרת בראש. של רב, שכמו כולנו, הוא אנושי, וכמוה, וכמו כולם, גם הוא הלך שולל אחרי ה"תלמידות-חכם" של הבעל המכה.
הוא (אם הייתי יודעת להדגיש אז המילה הבאה היתה מודגשת) באמת חשב שהיא לא בסדר.שהיא צריכה טיפולים. וזה מה שכל כך אהבתי בסיפור הזה, העדינות שבה טלטלת אותי אל טראגדיה שאי אפשר למצוא בה אשם אמיתי. (חוץ מהבעל, כמובן, שנכנס בטבעיות כזו למשבצת "האיש הרע" עד שאין לחפש לו לימוד זכות)
עכשיו, כשאני חושבת על זה, הדמות של הרב הרבה יותר מדי בולטת בסיפור מכדי שלא ייתפס כאשם, אבל אני עדיין מעדיפה את הפרשנות שלי, ברשותך.
ח´ אייר ה´תשס"ח  
אוסנת, אין כמוך.

הלוואי שהמקרים האלו היו בדויים.
ח´ אייר ה´תשס"ח  
פשוט כך.
שני מישורים פה - האחד הוא הנושא הבעייתי של זוגיות לא בשלה, המוקפת בחומות של שתיקה. והעלית אותו בצורה מצוינת.

השני הוא הזרימה של הסיפור, שגם היא מצוינת.
חימשתי.
ח´ אייר ה´תשס"ח  
את מכאיבה..ממש מכאיבה.
ח´ אייר ה´תשס"ח  
תכננתי לכתוב תגובה, ואז ראיתי את הכותרת.

אז נתחיל בכותרת.

מצוינת.

כמו הכתיבה, כמו כל הסיפור.
את הדמות של הרב אהבתי במיוחד. הצלחת ליצור דמות מעוררת מבחינה רגשית ושכלית. פשוט מעולה.
ט´ אייר ה´תשס"ח  
השארת אותי עם פה פעור בסוף ועם הרבה כאב...
נסחפתי אחרי הדמויות והכתיבה המשובחת.
הלוואי ויהיה בעז"ה רק טוב.
תודה!
ט´ אייר ה´תשס"ח  
שובר שתיקה / אורח/ת בביכורים
ארוכה מאד.
אני מתנצל מראש אם הדברים יהיו קשים, אני חושב שסיפור כזה קשה לא יכול להימלט מתגובות כאלה.

אז מה היה לנו כאן?
1. בעל, שהוא ללא ספק חולה נפש (אני לא באמת חושב שהטיעון הזה מצריך הוכחה). חולי נפש יש בכל מקום.
2. רב, שאחת מהשתיים: או שגם הוא מולך שולל על ידי ה"צדיקות" של תלמיד, (ולכן לא מאמין לאישה) או שהוא יודע שיש לו עניין עם חולה נפש, ועדיין רוצה לשדך אותו שוב, במקום לשלוח אותו לטיפול. במילים פשוטות- או שהרב טיפש גמור, או שגם הוא חולה נפש.
עכשיו, מהיכרותי הדלה עם "עולם הישיבות", (ולא למדתי בהכי נאורות...) על בעיות פסיכיאטריות הרבה יותר קלות, שגם הם מוסוות כ"צדיקות", רבנים שולחים את תלמידיהם לטיפול. אם זה לא קורה, זה בדרך כלל, בשל חוסר היכרות עם התלמיד (המכונה "חוסר קשר אישי") מה שלא נראית המציאות כאן.
ובכלל, כל אדם שראשו על כתפיו יכול להבין שהתנהגות כמו שתוארה כאן, היא מראש בעייתית וזקוקה לטיפול. לכן לא אמין בעיני שהרב לא קולט מה קורה.
אלא מה, הוא יודע ובכל זאת מתנהג כך? זו, כמו שכבר ציינתי, גם התנהגות של חולה נפש.
לכן דמות הרב כלל לא אמינה בעיני. ואני לא מתפלא שדווקא היא לא מבוססת על סיפור אמיתי.
אני יודע שכאן יתנפלו עלי כל שוחרי הצדק והמוסר ויגידו לי- מה זאת אומרת? אתה חושב שרב לא יכול להיות חולה נפש? נאיבי! תמים!
בהקשר הזה אני רוצה לומר שכל מי שלמד בישיבה מספיק ברצינות יודע בבירור עד כמה מודגש שלימוד תורה בלי עבודה על עצמך הוא דבר מעוות. אני חושב שכל מי שהיה ברצינות בישיבה יודע עד כמה היא מקום בו אנשים מתנהגים (יחסית) בצורה עדינה. אי אפשר לעבוד על אף אחד יותר מדי זמן בישיבה רצינית, צר לי. בטח שלא להפוך לרב.
לדעתי הדלה, היחס החשדני הזה לממסד הדתי (ואני מדגיש במיוחד- לממסד), ההרגשה שהוא סופן בתוכו מחלות נפש, יש להם שורשים עמוקים מאד ביחס של המהפכה החילונית באירופה אל הממסד הנוצרי, ואם כי אין כאן מקום הדיון הזה, ההשוואה הזו מקוממת נורא כל מי שמכיר קצת מבפנים.

נ.ב.
המטרה המוצהרת של הסיפור הוא לחנך בנות לחשוב ולא להיות נאיביות. עקרונית זה מסר ראוי.
אבל בדרך נטענה עוד טענה מעניינת- שחלק מהבעיה הם דייטים בהם לא מכירים מספיק.
האם בחברה החילונית אחוז הנשים המוכות פחוּת בשל כך? תמהני.

נ.ב.נ.
לגבי קשר לא בריא נפשית שיכול להיווצר בין רבנים לבנות צעירות אני דווקא מסכים, עקרונית.

נ.ב.ד.נ.
נסו לקרוא את הסיפור תחת ההבנה שגם הרב לא הבין מהו התלמיד שלו, ונפל לו האסימון רק מתי שנפל לה. הוא בכלל כבר לא מאמין לשאול.
יופי, עכשיו תקראו את הפיסקה האחרונה שוב. מה יצא?
אני יודע שלא זו היתה כוונת הסופרת, אבל זה סתם מעניין...

(והיה לי עוד הרבה מה לכתוב, אבל ספק אם זו הבמה)
ט´ אייר ה´תשס"ח  
סליחה, / אורח/ת בביכורים
התגובה הקודמת שלי.

ארגמון.
ט´ אייר ה´תשס"ח  
מצד אחד, יש כאן יופי של כתיבה. חוץ מהפסקה הלפני אחרונה, זו שמעלה את הרב בעיני האשה לדרגת קדוש, שהיא לדעתי מיותרת ונובעת בהכרח מכל הסיפור. חבל גם שלא גררת את השיער כמוטיב חוזר לארוך כל הסיפור.
מצד שני, ממתי אני מתייחס לצורת ההגשה ולא לאוכל עצמו?

אני חושב שארגמון, בתגובתו הארוכה לעיל, הביע צד אחד שבער בי זמן רב. רבנים הם לא כאלה, תסלחי לי. קשה לי להלביש את הדמות המתוארת לעיל על כל אחד מהרבנים שאני מכיר. ואני, כבן ישיבה, כתלמיד לשעבר בישיבה תיכונית נחשבת, כבן של רב, מכיר עשרות רבנים אם לא מאות. הדמות של הרב שדרה לי אמינות עד לפסקת הסיום, שאז התמוטט בי הכל ויצאתי רק עם מסקנה כמו של ניצן. או, כמו שכרמלו ניסח את זה: "אבל בהסתכלות מציאותית, לא ממש ירדתי לעומק דמותו, ולא נראה לי שיש לו כזו, מה האינטרסים שלו? בשם מי הוא עושה את מה שהוא עושה? למה?"

אני מסכים שיש להזהר מאנשים כאלה, כמו הבעל, לפני החתונה. לשים לב לסימנים מוקדמים, לא ללכת שולל אחרי ידע רב והבעה של תלמיד חכם. אבל מכאן ועד להטיל את האשמה על הרב, הענין רחוק.

את כל השאר (וגם את זה) כבר אמרו, אבל הייתי חייב להגיב. חוץ מזה, הכתיבה שלך נפלאה.

ניק.
ט´ אייר ה´תשס"ח  
אין לי הרבה זמן להגיב להכל עכשיו. אני אתחיל בזה שהרבה מהמסקנות שלכם לגבי העמדות שלי, הן ממש מוטעות. אני יודעת שאני לא חינוכית, שאין לי מסר, שאני ככה וככה, אני יודעת ואני מצטערת למי שזה לא נוח לו.

דמות הרב, תתפלאו, בדויה אבל לא לגמרי, לא רוצה לכתוב כאן סיפורים ודברים, לא זה המקום ואני גם לא מרגישה צורך לאמת את הסיפור, מה שכן, יש רבנים שמסתירים דברים כאלו, זה אני כבר יודעת, לא ממציאה.

אין לי שום ''יחס'' לחברה הדתית. אני גאה בה ומשתייכת לה בכל מאודי, לא הבנתי מה כל כך קומם אותך.

לא אמין? אולי.
גם לא אמין שהיא יכלה להוריד את הכיסוי, זה עניין יותר מסובך, אז מה? בגלל זה זה סיפור, לא כתבה בעיתון.

''המטרה המוצהרת של הסיפור הוא לחנך בנות לחשוב ולא להיות נאיביות. עקרונית זה מסר ראוי.
אבל בדרך נטענה עוד טענה מעניינת- שחלק מהבעיה הם דייטים בהם לא מכירים מספיק.
האם בחברה החילונית אחוז הנשים המוכות פחוּת בשל כך? תמהני.''

כל כך לא. כל כך לא. לא טענתי שום טענה כזאת.זה שאני כותבת שהם נפגשו שבועיים ממש לא מבטא את דעתי בנידון, ממש לא, זה פשוט חלק מהסיפור.

לא יודעת. בדרך כלל אני מאוד מקבלת ביקורת, אבל הפעם... זה הרגיש לי שופט מדי ונחרץ וגם לא ממש נכון. וטוב, זה מזכיר לי את הדיון בפורום, ההוא... שאז הבנתי כמה נקודת הפתיחה של הכתיבה שלי שונה משל הרוב כאן.

[חבל שאין לי יותר זמן, יש לי כל כך הרבה לומר.]
ט´ אייר ה´תשס"ח  
וואו, זה מאוד כואב. אני מקווה שאין סיפורים כאלו קשים במציאות- בעיקר מכיוון הרב, כי נשים מוכות ובעלים חולי נפש כמובן שיש לצערנו.
הייתי מציעה לך להמשיך את המוטיב של השיער מהפיסקה הראשונה- שהרי אם לא המשכת אותה הפיסקה הראשונה עומדת קצת תלושה מהמשך הסיפור(למרות שהיא מקדמת עלילה).
חוץ מזה הייתי רוצה שיותר תעמיקי את דמותו של הרב. אולי להראות את הסיפור גם מנקודת מבטו. כי כרגע נתת את נקודת המבט של האישה, אך חסרים לנו עומק לשאר הדמויות, גם כדי שנוכל להבין יותר את העולם של האישה וממה הכל נבע.
אהבתי את הסיפור על המכולת ועל הבית המוכתם מהעקבות של הבעל- הייתי רוצה לראות עוד מקרים כאלו שמובילים לסוף הסיפור.

יפה מאוד, קראתי את הסיפור בשטף, וזה מראה על יכולת טובה של סופר.
ט´ אייר ה´תשס"ח  
אני דווקא חושבת שהסיפור אמין.
ט´ אייר ה´תשס"ח  
סיפור עצוב... / אורח/ת בביכורים
הסיפור מאוד עצוב ומדכא, במיוחד העובדה, שהוא יכל לקרות גם במציאות. נורא יפה לראות את האמונה התמימה ברבנים לארוך כל התגובות, אבל כמו שיכול להיות אדם שהוא לא רב שמה לעשות, הוא לא אדם שמתנהג ביושר והגינות, ככה גם רב לצערנו יכול להיות כזה. אנחנו יודעים על סיפורים על הרבה רבנים שלא היו כליל הלשמות בדבר זה או אחר, שלפעים היו מאוד חמורים, ולכן, גם אם אנחנו מעדיפים להאמין שלא יכול להיות שרב יעשה כזה דבר, לצערנו, המציאות היא לא כזאת. ובטוח (לצערי) שהיו דברים מעולם.
אבל זה טוב להאמין באנשים. רק כבדהו וחשדהו. זה נכון על כל אדם, כולל רבנים.
ט´ אייר ה´תשס"ח  
דיוקים: / אורח/ת בביכורים
לא אמרתי ש"לא יכול היות להיות רב כזה". לצערי, כיום, יש הרבה דרכים להקרא רב. (וזה חילול ה' גדול- אבל זה נושא אחר)
תיארתי משהו מאד בסיסי: איך שישיבה היא מנגנון מאד עדין שכחלק מהליך ה"ברירה הטבעית" שלו, הוא דוחה סטיות כאלו.
אני לא יודע על אלו מקרים את מדברת, אבל הצורה בה אני מכיר את עולם התורה פשוט לא עובדת כך. וזה פשוט לכל מי שגדל שם בצורה בריאה.

לא אמרתי שיש בסיפור משהו נגד ה"חברה הדתית" דייקתי בדברי ודברתי על "ממסד דתי". ההבדל גדול.

ובנוגע לשתי ההערות האחרות, יש לי בטן ממש מלאה, אבל אומר דבר מאד בסיסי: גם אם סיפור לא ב א לחנך (ולא כך משמע מהתגובות במקרה כאן, אבל לא משנה) הוא בהחלט עושה את זה ב פ ו ע ל.
יצירה היא אחריות, וכל הטלה של היוצר את האחריות על המסר אל הקורא היא בריחה מהאחריות הזו.
לא כתבתי כאן כלל ביקורת על עצם נושא הסיפור- אם כבר נתייחס לאותו שירשור ישן- למרות שיש לי את דעותי בנושא. כתבתי על עיוות העולה מהסיפור, שבהחלט יכול לגרום לקוראים לחשוב אחרת ממה שהם חשבו קודם, וממש לא בצדק.

ועוד הערה בסוף- אני בדרך כלל שותק בתגובות על יצירות כאלו, כך שאם אני כבר אומר משהו, כנראה שלטעמי הוא מאד נצרך, ומשתדל מאד להיות מדויק.

ארגמון.
ט´ אייר ה´תשס"ח  
זה עצוב ויפה / אורח/ת בביכורים
וואו!
זה סיפור ממש עצוב,
אבל גם מאוד יפה.
התרגשתי.
רחלי.
י´ אייר ה´תשס"ח  
ראשית אני מתנצלת אם התגובה הקודמת שלי לא הייתנה נעימה, אני מודה, היה לי מאוד קשה לקרוא את מה שכתבת, הדברים מאוד מציקים לי.

יש דיונים שצר מדי לדבר עליהם על גבי דף תגובות לסיפור, כמו הדיון על לחנך וכו'. אני יודעת שיש לי אחריות, אולי זה לא נראה ככה, וצר לי, אבל אני עם יד על הלב שלא לעבור את הגבול.
לחנך אני לא באה. אני לא יכולה. גם אם מאוד ארצה. אני לא כותבת מערך פעילות לבני עקיבא. יש לי את הגבולות ההלכתיים שלי, כמו צניעות וכו' זה מה שאני לא מרשה לעצמי, מעבר לכך, אני לא רואה מקום למחסומים שאני צריכה להציב.

רוב הרבנים לא ככה? מצויין. אני כתבתי על רב אחד, ספציפי, זה הסיפור שלי, יש עוד המוני סיפורים.
נכון, מי שעבר את עולם הישיבה בצורה בריאה הוא לא כזה. לא עליהם כתבתי, כתבתי על מישהו עם בעיה נפשית. יש כאלו, נכון? אולי לא הרבה אבל יש.
אתה יודע, אולי את הסיפור הזה לא הייתי מפרסמת במקום לא דתי. אולי הייתי חושבת קצת יותר, אבל דוקא כאן, וידעתי שתהיה ביקורת, הרשיתי לעצמי. כי כולם מסכימים איתך, אני כתבתי את הסיפור מנקודת מבט אחרת, גם אותה חשוב לדעת. אף אחד לא יחשוב עכשיו שכל בן תורה הוא חולה נפש.
מה העיוות שדיברת עליו? כתבתי סיפור. אחד. ספציפי. שהוא אפילו לא ממש דמיוני לשם שינוי.

ואפילו שזה לא היה פשוט וגם לא עכשיו, תודה שאמרת. סליחה אם לא הגבתי מספיק בכבוד.
י´ אייר ה´תשס"ח  
אוסנתי. כבר כמה ימים אני מחפשת מילים להגיב לסיפור הזה ואין.
את כותבת מדהים, את--
רואים את הכשרון מבין המילים, איך שאת בונה את הדמויות ומעצבת אותם, דברים קטנים שעושים את הסיפור לכ"כ טוב (סתם דוגמא קטנה: שהשם שלו "שאול" מופיע רק באמצע הסיפור), הפרטים הקטנים שיוצריםאת המתח והסוף, אך הסוף.

סיפור מרגש מאד ועצוב וכואב.
ונכון לא כולם כאלה, אבל יש גם כאלה והסיפור הזה יכול להיות אמיתי מאד גם כשהוא לא משקף את הרוב.

**בעיניי (ואין לי שמץ של מושג למה) היה הרבה יותר מתאים אם היית בוחרת בדמות של רבנית ולא של רב.
הרגשתי לאורך כל הסיפור שזה קצת מפריע לי, אולי מוריד קצת מהאמינות לא יודעת ואולי זו רק אני.

תודה לך על הסיפור הזה (ובכלל)
תמשיכי לכתוב ולפרסם.
י"א אייר ה´תשס"ח  
זה סכין מלוטש וחד מאוד, הסיפור הזה.
י"ג אייר ה´תשס"ח  
זו לא הערה ספציפית ליצירה זו-אני קוראת אותך ונפעמת כל פעם מחדש.
כתיבתך כל כך נוגעת בי,שאני מסיימת את הקריאה מהורהרת ומלאת מחשבות,
ובמקום להגיב,כמו שאני רוצה,אני לוקחת את הסיפור,מאמצת אותו אל חיקי ומחכה לנפלא הבא שיבוא.


את מקסימה!
תודה לך.על הכל.
|לבלבלב|
כ´ אייר ה´תשס"ח  
קראתי את הסיפור שלך לפני שבועיים, ואת לא מבינה מה זה עשה לי, כ"כ צימרור, כאב חד..והרבה האמת מחשבות..מצאתי את עצמי מדברת עם איזה מישהו, רווק וישר בסיטואציה עלה לי הסיפור הזה. מזעזע.
הכתיבה שלך מדהימה, עצובה-עצובה..
שבע"ה תזכי לכתוב קצת אופטימי..קצת, נקודות של אור במנהרות החשוכות של הכתיבה שלך..
[מישהו אמר שחושך זה לא דבר יפה?!
אבל, חושך זה דבר רע..]
אגב,
הסיפור שלך מופיע בדף הבית של כיפה..יפה לך..

בתקווה שהסיפורים האלה לא מהעולם האישי שלך..אוהבת.
כ´ אייר ה´תשס"ח  
מדהים / אורח/ת בביכורים
אני לא חוויתי מכות, אך הרגשתי כאילו הסיפור נכתב עלי. יש כאלה סיפורים בעולם, ולא תמיד מי שחווה מוצא את הכח והיכולת המילולית להעביר אותם הלאה בצורה כל כך טובה.
כ´ אייר ה´תשס"ח  
שאת הסיפור הזה שלך דווקא לא כל כך אהבתי.
לפעמים זה לא פייר להשתמש בכלי כל כך יפה, במיוחד אצלך - בכשרון הכתיבה.
כ´ אייר ה´תשס"ח  
אני לא יודעת אם- / אורח/ת בביכורים
זה מובסס על סיפור אמיתי,
אבל אני מכירה סיפור כזה, בקשר לרב ולשידוכים ה'מוצלחים' שלו..
חבל שככה זה הולך.
סיפור מדהים!!
כ´ אייר ה´תשס"ח  
לצערי הרב, מכירה סיפור כזה מקרוב, יותר מידי קרוב. משהי ממשפחתי.
אוסנתי, צרב לי הלב לקרוא. כ"כ כואב, היטבת לספר חלקים מסוימים.

הלואי וסיפורים כאלה לא היו אמיתיים...
כ´ אייר ה´תשס"ח  






(זה מה שיש לי לומר)

אני אתעשת ואחזור להגיב.
|פרפר|
כ´ אייר ה´תשס"ח  
איך זה נהיה בדף הראשי של כיפה?
איזה קטע.

ותודה רבה על התגובות.

וחנהל'ה שלי, אני מרשה לך, אבל אני לא מצליחה להבין למה.
כ´ אייר ה´תשס"ח  
סיפור יפיפה / אורח/ת בביכורים
תודה לך. זהו הסיפור הראשון שאני קוראת מפרי עטך, כאבתי ונהניתי מאוד.
לילי
כ´ אייר ה´תשס"ח  
בא לי לבכות.
עולם אכזר,חסר רגש,חסר היגיון.
כ´ אייר ה´תשס"ח  
ו...נראה לי שיש כמה כיוונים שאולי יעניינו אותך.
אניוואי, במידה ואת קוראת את ההודעה ויש לך ראש:
avinoam811@gmail.com
כ´ אייר ה´תשס"ח  
אני אחזור,
זה לא הולך ברגל.
כ´ אייר ה´תשס"ח  
אוסנת, אם יוצא מההצעה פה ^ איזה קולולולולו, עדי ואני נשמח לקבל שליש.


כ´ אייר ה´תשס"ח  
מסתפקת במועט.

[אני אוהבת אותך, את לא נורמאלית.]
כ´ אייר ה´תשס"ח  
כן, אני בחורה צנועה.


|3/4|
כ´ אייר ה´תשס"ח  
כ´ אייר ה´תשס"ח  
כ´ אייר ה´תשס"ח  
זה יותר מדי עצוב.. אני בוכה.. למה להכאיב כ"כ???
כ´ אייר ה´תשס"ח  
פשוט מועלה...
כ"א אייר ה´תשס"ח  
להתנצל בפני כל מי שהסיפור הזה עבר את גבולות הכאב שלו.

אני לא מתנצלת על כתיבת הסיפור, זאת אחת מהחובות שלי ככותבת, אבל אני מתנצלת על הכאב. אם היתה לי דרך להזהיר, הייתי עושה את זה, ברצינות.
כ"א אייר ה´תשס"ח  
ללא נושא / אורח/ת בביכורים
כ"א אייר ה´תשס"ח  
הסיפור בנוי היטב, קולח.

לא אהבתי את הדמוניזציה של הרב- זה גורם לסיפור להראות עוד אחד מאותם סרטים שאני כל כך לא אוהבת, סרטים/תוכניות שעושים על דתיים והכל שם נראה מושחת ואפל-
ואין לי בעיה עם הביקורת, רק שביקורת מהסוג הזה נראה לי פוגמת בתחושת הריאליזם של הסיפור והופכת אותו לקצת פחות אמין. כאילו יש את הרב, הdemon הזה שיושב מאחור, מושך בחוטים ברשעות ובאין מפרע.

עד כאן,
ישר כח על העלאת הנושא החשוב חשוב,
מירי.
כ"א אייר ה´תשס"ח  
והכותרת בול.
אני... בוכה.
כ"ג אייר ה´תשס"ח  
וואו! / אורח/ת בביכורים
אוסנתי, וואי את ענקית...כשסיפרת לי על הסיפור הזה, לא דמיינתי שזה מה שאקרא.
זה היה יכול להיות סיפור מושלם אלמלא הוא עצוב כ"כ. את פשוט גדולה,מתה עלייך,יפעת.
כ"ד אייר ה´תשס"ח  
יפיפה / אורח/ת בביכורים
וזהו. עצוב ונכון וחשוב. תודה!
כ"ו אייר ה´תשס"ח  
היצירה מעלה שני נושאים כבדי משקל, ובכותרות:
1- לא זכה: נעשית לו סם המוות. (התורה)
2- השתעבדות רוחנית למנהיג רוחני.
שני העניינים אמת, ואך לאחרונה פרצו כמה פרשות קשות כידוע.
אבל לדעתי מציאות כזאת לא היא שזקוקה להתייחסות ספרותית. תופעות פסיכוטיות אלו מחוץ למגרש שבו יש בכלל טעם לשחק.
לכן חוץ מלהדהים את הקורא אין כאן עומק אמיתי (אני לא מתייחס לסגנון, למבנה וכו' כי אין לי כלים לזה והשבחים כבר נאמרו).
ה'חכמה' היא לעסוק בדקויות, במורכבות ובאותה חמקמקות קיומית של הממד האמוני הטוטאלי בחיי האדם בעידן הפוסטמודרני (סתם משפט מפגר לא לקחת ברצינות...)
עד כאן דברי לערב זה, כל טוב ושבוע טוב מירושלים.
כ"ו אייר ה´תשס"ח  
אבל למרות שממש התאמצתי לא הצלחתי להבין את התגובה שלך.

אני אשמח להבין אותה, היא נראית לי חכמה.
כ"ז סיון ה´תשס"ח  
איום ונורא. מודה, אין לי כוח לקרוא את כל התגובות, מקווה שתגובתי תוסיף משהו.
חבל לי שבסיפור שאול מכה את אשתו. ולמה חבל? כי זו הקצנה שאין בה צורך. לא שאין נשים מוכות, לא עלינו ולא עליכן, אלא שאני מרגיש שיותר חשוב לומר שגם אלימות רגשית היא אלימות וגם אלימות מילולית היא כזו. אותי החריד שאול מההתחלה, כבר מרגע שהוא מתעלם מכך שאישתו שטפה את הבית וממלא אותו בבוץ. אם היית ממצה את הרגעים האלה- בעיני זה היה יותר עוצמתי.
כל אדם יודע שזה כואב לקבל מכות.
לא כל בחור צעיר יודע שחוסר רגישות יכול להיות מכאיב ומצמית לא פחות.

אולי זה בגלל שהייתי כותב את הסיפור אחרת, אולי הסיפור שאני רוצה לספר הוא אחר. אני פשוט חושב שהוא נצרך הרבה יותר.
(אז הלוואי שתכתבי את הסיפור הזה)
גדי.
(יש לי מזל גדול שמישהו לימד אותי את מה שאני יודע על רגישות. לא כל אדם זוכה לחבר כזה).
כ"ז סיון ה´תשס"ח  
אני מסכימה איתך מאד, מאד.
וזה חלק מהמסר שניסיתי ליצור, ואתה צודק, כי כאב פיזי לכאורה מקהה כאב נפשי וזה לא כך במציאות.

הלואי שאצליח לכתוב על זה, אני מסכימה איתך כמה זה חשוב, והרבה יותר מצוי, בנוסף.

תודה.
כ"ז סיון ה´תשס"ח  
ומגלה טפחיים. נפל לי האסימון. הבנתי את הכותרת...

סיפור עוצמתי, מכה בבטן. כמו שאול, כדי שלא יראו סימנים.
ד"א, דמותו של שאול לא אמינה בעיני. קשה לי לדמיין מציאות של ת"ח שמכה את אשתו כי היא גורמת לו לבטל תורה. זה ממש עיוות בלתי אפשרי.

חסר לי יותר צבע בתיאורים. את כותבת רזה.
י"ג תמוז ה´תשס"ח  
את יודעת מה קורה לי תמיד. באופן כמעט קבוע.
אני קוראת הרבה מאוד יצירות שלך.
ואני פשוט נשארת פעורת פה אחריהן כך שאני אומרת לעצמי
"אילה, תקראי שוב ואז תגיבי" כדי להביא תגובה ראוייה ליוצרת דגולה כמוך.

את כשרונית להפליא. ואני עוקבת אחריך. כי אי אפשר שלא. אני נפעמת יקרה.
תמשיכי!!!
ובכל הכוח.
כל הישועות:)
ברכה והצלחה



והיצירה הזו מופלאה!
כ´ אב ה´תשס"ח  
מאוד הזדהיתי עם הסיפור, זה בואב מאוד. באמת לא תמיד אפשר לדעת עם מי מתחתנים, צריך לבדוק טוב...סיפור מעולה וחשוב.
כ"ד אב ה´תשס"ח  
את הסיפור, ואת הדיון.
אנשים טובים אנו, תמימים. לא מאמינים.
חברים, יש אנשים כאלו. יש רבנים כאלו - שאינם ראויים לתואר שהם נושאים. ישנם בעלים כאלו, וישנן נשים כאלו.
ואין זה משנה אם הסיפור מבוסס על עובדה אם לאו. מפאת לשון הרע איני יכולה לפרסם, ולו יכולתי, יכולתי לתת לכם שמות, ולא של זוג אחד, שמתאימים כמו כפפה לסיפור הזה.

גם אני הייתי רוצה להישאר אי שם בגיל עשר, עם התמימות.
אבל אף אחד לא שאל אותי.
והכאב הזה, לא תמיד הוא בוחר אנשים בגיל הנכון להיכתב דרכם.
ט´ אלול ה´תשס"ח  
nHvEGKIzzqEvVClE / אורח/ת בביכורים
י´ אלול ה´תשס"ח  
מה הפואנטה? / אורח/ת בביכורים
יש בסיפור הזה איזושהי תובנה או פ-שוט סיפור פואנטה להשתעשע בו??
כ"ז חשון ה´תשס"ט  
הגעתי הנה שוב, בעקבות הדיון בפורום.
נשמתי נשימה עמוקה לפני שהתחלתי, כל כך קיוויתי שהפעם אוכל לכתוב תגובה הגיונית יותר, לכתוב לך כמה את נהדרת, כמה את מדוייקת, כמה את מיוחדת -
ושוב סיימתי בדמעות שאינן פוסקות, מחנק בגרון, צמרמורת ולב מכווץ.
דניאל.
כ"ט אב ה´תשס"ט  
אמא, אמא, אמא....

סוחף, אירוני, מרגש, כואב...

וואוו...... מקסים!
כ"ב אלול ה´תש"ע  
זה כ"כ כואב, אוסנת, ואני מאוד מקווה שסיפורים כאלו כמה שפחות קיימים. מהרסי העולם.
י"ד אב ה´תשע"א  
כפי שכתבה מסת"ה, וכואב, וכתוב היטב.
י"ד אב ה´תשע"א  
זה הזכיר לי שדיברנו על הנושא הזה בלימוד במפגש האחרון. אולי אעלה סיכום, בלי קשר.
י"ד אב ה´תשע"א  
כמה פעמים ואין לי מושג למה חזרתי שוב, כי זה כואב כל פעם מחדש.
אין ספק שאחת מהתגובות הכי נכונות כאן הייתה של שורצה. אין, אין מילים.

(חוץ מזה, הזכיר לי את "החוב"- כשמתחילים לקרוא רואים את האורך של הסיפור ומתייאשים, אבל שני שליש זה התגובות...)
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד