בנושא
בכרם
חדשות
 
אדרת / דרול
בביכורים מאז א´ אייר ה´תשס"ח

 

"תגיד," פנה אלי שפיצר באמצע הקרקר, "אתה מלווה היום את אדרת?"

ישבתי בדיוק בסיום אחד מהמפגשים התמוהים האלו של חבריה ג' בחצר המטופחת של משפחת שטיינמן, בהם ניסו כל מיני הסדרניקים לשעבר, אומללים ובראשם יוני שטיינמן בעצמו, להעביר שיעורים על פרשת השבוע בתור דבר תורה בסעודה שלישית כמעט מאולתרת. הכיבוד היה צנוע אבל בהחלט ראוי להערכה, השיעורים היו משעממים כמו החברה ואילו החברה הייתה בדיוק אותם האנשים איתם הלכתי לגן ועוד כמה משכבות יותר נמוכות.

"כן," ניסיתי לפלוט אנחה מעומק הלב.

ללוות את אדרת היה מה שעשיתי מאז גיל ארבע עשרה וזו הייתה רק ההתחלה של חיי הלילה המסעירים שצפן לי מוצאי שבת. אחרי אדרת הבטחתי לעצמי לפתור לפחות ארבעה מבחנים בפיזיקה מודרנית כולל אותם תרגילים במשוואות דיפרנציאליות מהם נמנעתי במשך כל הסמסטר, ואחר כך, בשתים אחר חצות תיכננתי להשתרע מול סרט ערפדים מודרני בערוץ המד"ב שבלווין.

"אל תיילל." שפיצר, צנום ואתלטי בעל שיער חלק וצפוף להכעיס ואותה כיפה מחודדת מהחטיבה, סנט בי. "כבר סיכמנו שהיא דומה למייגן פוקס וכולם יודעים שאימא שלך כבר סיכמה איתה איזה דברים שלך היא זורקת לפח אחרי שתתחתנו."

זו כבר הייתה פרובוקציה. לא התפלאתי שאנשים ריכלו על אדרת ועלי אחרי שליוויתי אותה הביתה כמעט כל מוצאי שבת במשך שתים עשרה שנה, אבל שפיצר היה חבר קרוב והוא היה אמור לדעת שאני בהחלט מעדיף את אן התאווי מ"יומני הנסיכה" ו"להיות ג'יין" על פני מייגן פוקס גיבורת הרובוטריקים. מה שהוא עוד היה אמור לדעת זה שבמשך השנים הרבות בהן פסעתי לצד אדרת בגשם ובחמסין, לא החלפנו מילה למעט משפטים בנוסח "בטח מחר יהיה נורא חם."

זאת כנראה הייתה הסיבה שליוויתי את אדרת כל השנים האלו. חיכיתי לסיבה שתרחיק אותה סוף כל סוף ממני, שתהרג, שתתכער, שתתחתן או שתתנצר ותעבור לגור עם יתר המורמונים בסולט לייק סיטי ותפתור אותי סוף כל סוף מהרגשת ההחמצה האיומה הזאת כל מוצאי שבת.

"מייגן פוקס היא הזיה שבלונית של תיכוניסטים ובגלל זה ליהקו אותה לסרט כמו הרבוטריקים," השבתי לו, "אתה יכול לדמיין אותה ב'נערה עם עגיל פנינה' או אפילו ב'בלייד ראנר'? ברור שלא! אין לה את הקלאסה. ואדרת היא סתם דוסית שגרה שנים בתים ממני ובגלל זה אני מלווה אותה הביתה גם היום."

"יופי." לשפיצר הייתה שמיעה סלקטיבית מספיק כדי לשמוע רק את זנב המשפט האחרון שלי, "תבקש ממנה את הטלפון של בת הדודה שלה ציפי."

"ציפי?!" הרמתי גבה, "היא בת שלושים ועדיין מחוצ'קנת חוץ מזה חשבתי שאתה דלוק על ההיא מרחובות."

"ציפי הייתה מהגרעין של רוני," השמיעה הסלקטיבית של שפיצר שוב הצילה אותו, "ושמענו שהיא צילמה הרבה במחנות קיץ ורציתי לברר אם יש לה תמונות לאלבום שאנחנו מכינים לקראת יום השנה."

אה, רוני מקרוני.

נזכרתי שכבר באמת חלפה כמעט שנה מאז אחיו הבכור של שפיצר סיים את חייו כשהתדרדר לנקיק במסע ג'יפים בדרום רמת הגולן. החבר'ה תיכננו לדהור מסביב לגמלה, לדוג דגים בבריכת הקצינים ולצלות אותם ליד חוף האון. הם בקושי הצליחו להתרחק מטבריה כשהתרחשה הטרגדיה, והלשונות הרעות ציינו תמיד בסיפוק שהדגים לפחות, יצאו בשלום מהסיפור.

הבטחתי לשפיצר שאני אזכור לשאול את אדרת כשיוני שטיינמן הצליח למצוא שלושה כוכבים בשמיים ולשאוג "והוא רחום" קולני שהניס את הבנות אל החניה המקורה ואותנו קיבץ לתפילת ערבית תזזיתית.

אני חושב שצריך לשקול מחדש את ההפרדה בין גברים לנשים בתפילה.

יש רבים שיסכימו איתי, ומי שלא יסכים מוזמן למדוד את רמת הנידנודים של מתפללים שיודעים שעשרה מטר מהם עומדת חבורה של בחורות. הקידות והכריעות, הנידות והמחוות יכולות להוות מקור אנרגיה חילופי לתקופה שאחרי תום מלאי הנפט העולמי.

אדרת המתינה לי בתום התפילה במקום הרגיל. מאקסי, קוקו, סנדלים וחולצת שלושת רבעי. היא החליפה את הבושם שלה משאנל חמש למשהו יותר מלוח ורטוב אבל כמובן שלא העזתי לשאול אותה למה.

"שפיצר ביקש את הטלפון של ציפי." אמרתי אחרי שחלפנו על פני כמעט חמישה רחובות, "הוא שמע שיש לה צילומים של רוני."

"בטח," אמרה לי אדרת כמעט בעליצות, "אני ארשום לך אותו כשאגיע הביתה. אני לא זוכרת אותו בעל פה."

"תודה," השבתי כשאני מרגיש שפני כמעט עולים באש מרוב בושה.

"זה סיפור מאוד עצוב," המשיכה אדרת במפתיע, "שפיצר וההורים שלו ממש מסכנים."

"לפחות הדגים ניצלו," גיחכתי ברוע ושלחתי באדרת מבט אלכסוני כדי לנסות לסחוט ממנה בדל של חיוך. כמובן שקיבלתי בתשובה רק מסכה לבנה קפואה ואטומה כי אדרת הייתה דוסית אמיתית, לא מאלו שרצות להפגנות או הולכות לישון עם "אורות התשובה". היא הייתה נשמה טהורה וישרה, כזו שלעולם לא תלעג למישהו או תצחק מבדיחה גסה או שפלה.

"אני אידיוט," אמרתי אחרי עשר שניות של דקה עוד יותר מתוחה, "בטח שיכול להיות שההודים צודקים ושכל הנשמות מתגלגלות ויכול להיות שרוני שפיצר ניצל מגורל איום או חיים אומללים, אבל לנו אסור להגיד 'הכל לטובה' אלא אנחנו צריכים לחשוב על המשפחה שאותה אנו מכירים שנים ועל האבל הנורא שלהם ועל הסבל העצום שהם עוברים."

"כן," אדרת הנהנה.

הגענו אל עץ הפיקוס שסימן את המקום בו אני בדרך כלל מברך את אדרת ב"שבוע טוב" ומסתלק לענייני.

"אני כבר אביא לך את מספר הטלפון של ציפי," היא אמרה לי בעודה מתקדמת אל שביל האבנים המשתלבות שהוליך אל פתח הבית שלה, "אתה אולי רוצה לעלות להבדלה?"

באותו הרגע חטפתי את כאב הבטן הגרוע ביותר האפשרי. ברור לי שההיסטוריה הרפואית עדיין לא הצליחה לתעד מכלול כל כך זוועתי של סבל ויסורים כמו שעברו איברי הפנימיים באותה השניה. כמובן שלא עמדתי בזה והתמוטטתי על השביל כשאני מתפתל מכאבים.

"מה קרה?" שאלה אדרת בבהלה ונעצה בי מבט מודאג ומקסים מזוג עיניים תכולות שקופות בעלות ריסים ארוכים להפליא.

"אני חושש שאין מנוס," קירקרתי, "את ואני חייבים לדבר על מה שקורה בינינו."

"אה!" אדרת אמרה בהפתעה מעורבת בשמץ קל בדיחות, "אה, זה."

"כן!" נאנקתי "זה!"

"מה שתרצה!" הודיעה אדרת ונעמדה כשידיה על מותניה בדיוק במרחק שיוציא את החלל הפנימי של החצאית שלה משדה הראיה שלי.

"מה זאת אומרת מה שתרצה?" הצלחתי להתרומם על חצי מרפק ולנעוץ בה מבט משתאה, "מה את, סחורה למסירה?"

"אני לא סחורה!" היא הצהירה, "אבל אני לא רשעית ואני לא חזירה ואתה גם לא מנוול ואני יודעת שלא תנצל אותי. מאז שהייתי בת שש עשרה, אחותי הגדולה שואלת אותי אם אני רוצה להכיר הסדרניק רציני ואני כבר בת עשרים וארבע ואני לא רוצה."

היא נעצה בי מבט שאמר משהו בסגנון "דיברתי כבר יותר מדי ואם לא הבנת אותי עד עכשיו אתה באמת מקרה אבוד."

"אה," נרגעתי למדי, "אז רק שתדעי שגם אני לא רוצה להכיר הסדרניקית רצינית, גם אם היה כזה דבר וגם אם היו מציעים לי, מה שלא הציעו."

"טוב," היא הושיטה אלי זרוע ארוכה ומבהיקה כדי לעזור לי לקום, "אתה רוצה לבוא להבדלה?"

"קודם כל חשבתי שאת דוסית מכדי להושיט יד לבנים," הודעתי לה, "וחוץ מזה כולם יודעים שאצלכם ההבדלה כבר נגמרה מזמן ואמא שלך ואבא שלך מחששים על המרפסת מאחורה הוא עם המלבורו האדום והיא עם הפרלמנט הארוך."

"אתה מוזמן בכל מקרה," היא ענתה והניפה אותי על רגלי במשיכה מהירה "וכנראה שאני לא עד כדי כך דוסית."




אהבה

© כל הזכויות ליצירה שמורות לדרול
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
א´ אייר ה´תשס"ח  
ואהבתי ת'משפט האחרון...
ב´ אייר ה´תשס"ח  
ו´ אייר ה´תשס"ח  
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד