המלצת העורכים
בנושא
בכרם
חדשות
 
פצעים / אוסנתי
בביכורים מאז כ"ג אדר ב´ ה´תשס"ח

היא נעמדה מול המראה ונטלה את שפופרת משחת השיניים. דינה הזהירה אותה שזה ממש שורף, אבל היא ידעה שזה ממש מקרה חירום, מחר הם מתראים סופסוף, הוא רוצה אותה יפה והפצעים החדשים ממש לא עוזרים לה להיות כזאת.

היא לקחה באצבע טיפה מהמשחה הלבנה ושמה על ארבעה פצעים באיזור הסנטר. ריבה אמרה לה פעם שזה הכל תוצאה של לחץ. שאם היא תצליח להסתכל על הפצעים במראה ולא להשתגע מהם, דווקא אז הם יחלפו. שבוע שלם היא החזיקה מעמד, עומדת מול המראה, מתאמצת לחייך מולם. אחרי שבוע היא לא שרדה יותר, ושוב קבעה תור לרופא עור. היא ידעה שזה לא מוסרי ובכל זאת בכתה לפקידה שזה ממש ממש ממש דחוף התור הזה, כמעט עניין של חיים ומוות. והיא חייבת, חייבת תור למחר בבוקר.

אחרי חמש דקות היא לא הצליחה לשאת יותר את הכאב של המשחה, הלכה לכיור ושטפה אותה במרץ. מחר אני אקום והכל יהיה חלק, היא הבטיחה לעצמה. היא ידעה שמחר הכל רק ילך ויסתבך יותר, שאם היא באמת הייתה רוצה שהכל יהיה חלק, לא הייתה מורחת שום משחה בשבילו. רק נעמדת מולו, ככה אני ואם לא טוב לך אתה יכול ללכת. היא ידעה שהוא יילך אם תעז לדבר אליו ככה. וידעה שאם יילך זה יהיה הדבר הכי נכון בשבילה. אבל בין הידיעה הזאת ובין הרצון הייתה פעורה לה תהום ענקית. תהום כזאת שרק המילים שלו הצליחו למלא. רק המבט הזה, בסוף הערב, כמה את יפה וכמה אני אוהב אותך וכמה אני מאושר שאת שלי.

היא ידעה שהוא משקר, ומצחיק ככל שזה ישמע, הידיעה הזאת ניחמה אותה. ניחם אותה לדעת שלא זאת אהבה. שאם זאת אהבה, המילה שהוא לא פסק מלהשתמש בה, היא מעדיפה שלא לאהוב לעולם.

השעה הייתה עשר ולמרות זאת החליטה ללכת לישון. היא ידעה שאם תלך לישון עכשיו לא תהיה עייפה מחר, משהו במחשבה הזאת שימח אותה והפחיד אותה בו זמנית. היה משהו מנחם בעייפות, משהו לצפות לו, משהו שבטוח יגיע מתישהוא. לא משנה מה יקרה או לא יקרה, מה הוא יאמר או לא יאמר.

היא החליפה לטישרט שחורה גזורה, מהימים ההם. עדיין שמעה אותה נוזפת בה, יותר אני לא אקנה לך חולצות. את מבינה? אני לא קונה לך בגדים כדי שתהרסי אותם. היא תהתה לעצמה מה הייתה אומרת לו ראתה אותה עכשיו, עם החולצה שמתאימה בדיוק לחצאית שמתאימה בדיוק לגרב שמתאימה בדיוק לגומיה--- מעניין אם הייתה גאה בה או שאפילו עכשיו היה לה מה לומר.

 

היא נשכבה על המיטה והתכסתה בשמיכה דקיקה ונעימה. ידעה שאולי יהיה קר הלילה, אך לא היה לה כוח לחפש שמיכה נוספת, ובכלל, עניין העייפות היה תקף גם בעניין הקור. גם בו הייתה ציפיה מסויימת, כאב מתרץ, אולי אפילו נחמה.

 

היא אחרה לעבודה. למיטה היא נכנסה אמנם בעשר אבל להרדם לקח לה עוד המון המון זמן. גם הודעה הוא שלח לה פתאום, אני מצטער שרק עכשיו אני מודיע אבל אולי אני לא אוכל לראותך מחר. משהו בה כאילו נפל עם ההודעה הזאת, החלק הנואש הזה שבה, הזה שמוכן לעשות בשבילו הכל. היא כמעט חיייגה את המספר שלו, הכינה את הקול המסכן שלה לשיחה הזאת, את הקול המתחנן שיבטיח לו הכל. ורגע אחר כך התעשתה, את לא מתקשרת אליו, היא ציוותה על עצמה, כמעט בכעס, את לא תתקשרי ואת אפילו לא תעני להודעה הזאת. היא עצמה את העיניים בכוח, שלושה דברים היא צריכה עכשיו, לא לענות לו, להרדם ולא לבכות. היא התחננה אל עצמה להצליח לא לבכות. העיניים המכווצות לא עזרו לה והיא נרעדה בבכי, כרגיל. היא שנאה להרדם כשהיא בוכה, היה בזה משהו כל כך אומלל שלא יכלה לסבול אותו, אך הוא עדיין קרה לפעמים, גם הלילה הזה הוא קרה לה, אחרי כמה שעות טובות של בכי, שתי סיגריות רצופות, כניסה לצא'ט באינטרנט, היא המשיכה לבכות ונרדמה ככה, רטובה ומיואשת. לפחות הודעה לא החזרת לו, היא חיזקה את עצמה בבוקר, וידעה שלא החזירה לו כי ידעה שדווקא אז הוא יבוא.

והוא באמת בא. דפק לה על דלת המשרד, עם פרח לבן ביד, שלום מתוקה שלי, התגעגעתי אלייך. והיא לא סיפרה לו כמה התגעגעה אליו חזרה.

הוא פתח לה את הדלת של הרכב, בגבריות שלו, באצילות הממיסה הזאת, היא התיישבה, עדיין שותקת, רוצה לרוץ מהרכב הזה, ללכת להיפגש עם הבחור שנטלי הציעה לה, אבל לא מסוגלת ללכת, לא מסוגלת, לעולם.

כמעט שעה הם היו ביחד, דיברו קצת, חייכו קצת, שיקרו הרבה. אחר כך הוא אמר שהוא חייב ללכת. היא שוב מצאה עצמה מתחננת, שוב אוהבת, שוב נשרפת מולו רק שלא יילך ממנה, לא עכשיו. והוא הלך בסוף, כרגיל.

 

כבר למחרת היא קבעה עם הפסיכולוגית, בנסיון להבין מה מצאה בו שכל כך חסר לה. את הרי אישה כל כך מוצלחת, חברותית, נהדרת, אחת כזאת שכל גבר ירצה, היא אמרה לה, למרות שפסיכולוגיות לא אמורות להגיד דברים כאלו. מה גורם לך להרשות לו להתנהג ככה?

היא לא ידעה מה לענות לה. ידעה שכאן הגבול בין התהומות עליהם היא מסוגלת לדבר לבין התהומות ששיכים רק לה, או אפילו לה הם לא היו שייכים.

היית רוצה להנשא לו? היא יורה פתאום את השאלה לאוויר.

זאת הייתה טעות, השאלה הזאת שלה, הכניסה לה רעיונות לראש, לפני כן בכלל לא חשבה על זה כאפשרות ופתאום עכשיו זה היה נדמה לה כגן עדן ממש. שלי ורק שלי, היא חולמת לעצמה. בלי מלחמות, בלי תחנונים. רק שלי ולא תהיה לו ברירה.

והיא הייתה ברורה עכשיו המטרה שלה. לא שיחת טלפון, לא פגישה חפוזה, להתחתן איתו. זה מה שהיא מבקשת.

הפסיכולוגית ניסתה לסחוט ממנה מה עובר לה בראש, מה גורם לה לחייך ככה, אבל היא רק הודתה לה בחום ומיהרה ללכת.

הפלאפון שלו היה סגור, עשר פעמים שהיא ניסתה להשיג אותו, שוב הלילה יורד, שוב משחת שיניים על הפצעים, שוב היא מול המראה, כמעט כמו פעם, לפני שנהיה לה החלום הזה, לפני שהיא הבינה שזה מה שהם צריכים, כן, גם הוא. הוא הרי תמיד מבקש סליחה בסוף, מתוודה על חוסר היציבות שמאפיין אותו תדיר, על זה שהיה רוצה להיות מחוייב וקשור אליה יותר. בטח גם הוא לא חשב על זה, אפילו היא לא חשבה.

היא שוב ניסתה להתקשר, ושוב הפלאפון הסגור שלו, ושוב הייאוש הזה... לא, הפעם לא. היא תשיג את המספר שלו עכשיו, את המספר בדירה שלו, עם שלושה שותפים הוא גר שם ולא פירט, מעולם לא פירט על עצמו, כמעט דבר לא ידעה עליו, מלבד קולו המתוק, מלבד עיניו העמוקות.

היא חייגה אחד ארבע ארבע, את המספר של אלון לוי היא ביקשה ואין לי כתובת מדוייקת. בהתחלה הם אמרו שזה לא אפשרי, אבל הקול שלה שוב עשה את שלו והם נתנו לה, טלפון ואף כתובת מדוייקת.

היא תהתה מה ואיך תאמר, היא הרי לא יכולה להציע לו ממש. יהיה בסדר, היא הרגיעה את עצמה, רק לשמוע אותו, רק להרגיש אותו חושב.

השעה הייתה שתים עשרה ובכל זאת הרשתה לעצמה להתקשר. בדירת רווקים מי הולך לישון בשעה כזאת? היא התקשרה והתקשרה, אף אחד לא ענה לה, ובפעם האחרונה נטרקה השפופרת בפניה בזעף.

היא תיכננה ללכת לישון. ללבוש את הטישרט השחורה, להזכר באמאל'ה שלה ולבכות, אך לא היה בה כוח לעוד לילה שכזה. באומץ, במשהו שקרוב היה לשמחה היא החליטה לסוע לכתובת הזאת. יפה ומתוקה מאי פעם, להגות בפניו מילים על ילדים וגינה, ואיזה איש לא ירצה לעצמו דבר שכזה.

היא לבשה שמלה ירוקה, כזאת שמבליטה את העיניים. נעליים שחורות, ארוכות, עדינות. את השיער היא פיזרה על הכתפיים, ועל שפתיה משחה גוון ורדרד בדיוק כמו שהוא אוהב.

היא נכנסה אל הרכב שלה, בעליצות כזאת, כאילו הוא זה שהציע לה נישואין והיא הסכימה, כאילו הוא ענה לה, כאילו, כאילו וכאילו.

זה לא אמור היה להיות רחוק. צמררה אותה המחשבה על כמה קרוב אליה הוא גר, ואיך מעולם לא ידעה זאת. רצתה להיות שם כבר, לראות את המיטה שלו, את החדר המבולגן ובטח המטבח כל כך מסריח, ככה זה בדירות של בנים.

הא מצאה את הבניין, מפואר כזה, חדש, מבריק. היא טיפסה במדרגות אל הקומה השניה, תוהה לעצמה איך יגיב, אם בכלל. ואולי הוא לא נמצא עכשיו ואולי בכלל לא יפתח לה.

''משפחת לוי'' היה רשום על הדלת. משפחת? היא המהמה לעצמה, לא מוכנה להבין, לפול, לצרוח, למוטט הכל. השעה אחת בלילה, היא דופקת על הדלת, אישה עטופה כותנת לילה דקיקה פותחת לה, מסלקת אותה, אז את זאת שמציקה לבעלי? היא מרעימה בקולה, לא מתביישת להתעסק עם גברים נשואים?

והיא ממלמלת לה, מתחננת, בוהה, והאישה טורקת לה את הדלת.

והיא חוזרת אל הדירה שלה, מתנודדת, מבועתת, עטופת חלומות עייפים. והיא מביטה אל המראה והפצעים מבצבצים מול העיניים והם כל כך צורבים כשנוזלים עליהם דמעות, כמעט כמו משחת השיניים, והיא נשבעת לעצמה למחוק אותו, כבר עכשיו, למחוק אותו, לעזאזאל. ושוב הפלאפון שלה ביד, והיא כותבת לו, אני רוצה אותך.



אהבה אמון בגידה תלות תמימות

© כל הזכויות ליצירה שמורות לאוסנתי
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ"ג אדר ב´ ה´תשס"ח  
את מקסימה. זה אשכרה לשלוח יד ולגעת.

חיבוק גדול.
כ"ג אדר ב´ ה´תשס"ח  
ונוגע,כפי שאמרה אלומה.
כ"ג אדר ב´ ה´תשס"ח  
פשוט וואו... / אורח/ת בביכורים
כ"ג אדר ב´ ה´תשס"ח  
אוי. פשוט ואוו אחד גדול וכואב.
מאוד כואב.
תודה לך!
כ"ג אדר ב´ ה´תשס"ח  
אי, אי, אי.
כ"ג אדר ב´ ה´תשס"ח  
הכי מקסימה שיש. / אורח/ת בביכורים
ילדה.---
כ"ד אדר ב´ ה´תשס"ח  
אני גם לא יודע אם אוכל למצות את תחושתיי בקריאה הראשונה במילים שנכתבו ואולי אף הן קצת חיוורות [ופחות משלי, לא כאן המקום להאריך :D]

מוזר לשים אחרי סיפור כזה סמיילי של צחוק, ומפתיע אותי שבמוצהר אני לא מכניס למועדפים, ואם הוא שם אוריד.

זה באמת קצת כבד בשבילי בשביל שיופיע שם באותה מידה שאני יכול להגיד בלשון שוורצה שזה סיפור הכי אוסנתי שיש ובהוספה של אמרתי לה שהסגנון רק הולך ומשתבח.

יעקב.
כ"ד אדר ב´ ה´תשס"ח  
חזק חזק חזק וכואב כל כך...
זה מצויין.
ושום מילה שבעולם (לפחות לא מאלה שאני מכירה)
תוכל למצות את מה שהסיפור הזה עושה בקריאה אחת.
את מדהימה.

כ"ד אדר ב´ ה´תשס"ח  
כ"ד אדר ב´ ה´תשס"ח  
יש סיפור דומה של מירה מגן (רק עתה התוודעתי לז'אנר הזה) ב"כפתורים רכוסים היטב" הסיפור האחרון.."אל תקני לי זר של שושנים" או משהו כזה..גם שם הסיפור שאת מספרת דומה.
כ"ד אדר ב´ ה´תשס"ח  
לעזאזל, הכשרון הזה לחטט בנפש של הגיבור ולדלות ממש, והאין - אונים הזה, וההכרח לחזור ולכתוב לו "אני רוצה אותך"...

רק השבירה של הסיום, המשפט האחרון ממש, שווה את כל הסיפור הזה. וזה לא שהסיפור לא טוב.

נפלא. טיפה נמשך מדי ומפורט מדי, אבל נפלא.
כ"ד אדר ב´ ה´תשס"ח  
בס"ד
אבל כתיבה מעולה!
כ"ד אדר ב´ ה´תשס"ח  
אפשר למצות את הסיפור הזה במילים של שיר, אבל הן יהיו קרות ומדויקות ואני יכול למצוא וכנראה שלא אעז לפרסם משהו שהוא רחוק ממני כל כך, משהו שאני לא יודע אם אוכל בכלל להתמודד איתו אחרי זה.

אבל אפשר למצות.

[עולה לי השוואה אבל היא מזעזעת יתק על המידה אז אוותר עליה.]
כ"ד אדר ב´ ה´תשס"ח  
בדיוק באתי לכתוב על החיטוט המטלטל הזה בנפש הגיבור, ואז ראיתי שניק גנב[!] לי את התגובה

:)

את, את שפית מקצועית, וזה נפלא לראות שזה לא גורם לסיפורים שלך להראות מהוקצעים מדי. ההרגשה הזו לא דועכת בפרוזה שלך, של לגרד את הבפנוכו של העלילה בשפכטל ולהגיש אותה ככה, נוזלית, עצובה, מלוכלכת. מטורפת אפילו, טירוף שקט כזה, וזה מה שאני אוהבת בו.

יש חלקים שלא חיוניים לסיפור אבל אני חושבת שהם לרוב כן מוסיפים לדמות, במיוחד בקריאה שנייה.

התגלית שלה לגביו היתה לי די צפויה, מצד אחד זה קצת גורע מההפתעה, מצד שני זה מתאים לדמות ולמהלך הסיפור. כי זה מדגיש את עצימת העיניים שלה, איך היא לא ראתה את זה בא ואפילו אנחנו כן.

הסוף. אאוץ'. כל כך טפשי מצידה ואנושי...
כתבת אותו מעולה.
כ"ד אדר ב´ ה´תשס"ח  
אוסנתי. את מדהימה. פשוט מדהימה...
איך את עושה את זה כל פעם מחדש? איך?!

איזה סיפור מעולה. כ"כ מציאותי, בעיקר הסוף שלו.
הידיעה הזאת שהוא לא בשבילה. כאילו שגם אם היתה יורדת כתובת אש משמיים ואומרת לה את זה עדיין היא היתה רוצה אותו.
למרות הכל. למרות.
[ובסיפור הזה שהמילה "הכל" מכילה המון]

כתוב נפלא כהרגלך, את ההמשך יותר אהבתי מאשר את ההתחלה.
וכמה שהסוף לכאורה צפוי באיזושהיא צורה, עדיין הוא מגיע ומכאיב בכל העוצמה ומטלטל ושובר.
וזה נפלא איך שאת עושה את זה.

*קצת היה חסר לי שלא היה איזה שהוא קשר בסוף לפצעים בהתחלה, כי בכל זאת זה כמעט שלוש פסקאות ואז כל העניין הזה נעלם בסיפור, אבל לא נורא, זה מעולה גם ככה.

הסיפור קצר יחסית ואת נותנת לקוראים הרבה לפתח אותו אצלם בדימיון. במיוחד בפסקאות כמו ההיא על החולצה.
וזה אכן עושה את העבודה.


בבקשה אל תפסיקי לכתוב אף פעם.
תודה לך, על הכל.

כ"ד אדר ב´ ה´תשס"ח  
|אין מילים|
כ"ד אדר ב´ ה´תשס"ח  
באמת תודה על התגובות.
נראה לי שזה אחד הסיפורים הכי מהירים שכתבתי, שהגשתי אותם ככה, כמו שיצא בדיוק.
עם העלילה המאוד בנאלית, הסוף הצפוי, שאני תמיד משתדלת שלא לעשות, הפעם נתתי לעצמי. אני שמחה שנגעתי למרות זאת.
כ"ד אדר ב´ ה´תשס"ח  
ללא נושא / אורח/ת בביכורים
אווץ'- כואב. הסוף היה צפוי אבל מה שמיוחד בך זה הכתיבה הנפשית הזו- סגנון שאני מאוד אוהבת. הדמות הראשית אצלך תמיד(טוב, בסיפור הזה ובקודם שקראתי:) עמוקה וקל להזדהות איתה.
יש רק בעיות קלות ב"הוא" "היא" "זה" "לי" וכאלה, שלפעמים לא מיוחסים נכון או מעורבבים.
נהדרת.
שירה שמר. (:
כ"ו אדר ב´ ה´תשס"ח  
אז מה כבר אפשר להגיד?
|5|
כ"ז אדר ב´ ה´תשס"ח  
אחרי כמה חודשים שלא נכנסתי לאתר הזה, וזה הדבר הראשון שקראתי- אני נפעמת.
הרבה מהתחושות שתיארת מזכירות לי כל כך הרבה, מקרבות אותי ומרחיקות באותה מידה.

כואב בהחלט, מכל הבחינות.

אגב, התגעגעתי.
כ"ז אדר ב´ ה´תשס"ח  
כמה טוב לראות אותך.
אני חושבת עלייך.
י"ז ניסן ה´תשס"ח  
איזה סיפור! ריתקת אותי! לא עלינו..
כ"ב אלול ה´תש"ע  
(והכתיבה נפלאה)
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד