המלצת העורכים
בנושא
בכרם
חדשות
 
זמירות מכנף הארץ / אז מה
בביכורים מאז ט´ אדר ב´ ה´תשס"ח

 

בס"ד


"חושד אני את המלאכים הממונים על היכל השירה שמֲיִראַתם שאשיר בהקיץ מה ששרתי בחלום השכיחוני ביום מה ששרתי בלילה, שאם אחי בני עמי שומעים לא היו יכולים לעמוד בצערם מחמת אותה הטובה שאבדה לה. כדי לפייס אותי על שנטלו ממני לשיר בפה נתנו לי לעשות שירים בכתב"
(ש"י עגנון)



בתחילה ישנם רעיונות.
כמו מבראשית, כך עד אין קץ, קודמים הרעיונות את כל שיקרה.

הרעיונות הם יצורים עדינים ושבריריים. נחים הם באחורי ראשי בשקט, ניזונים מפירורי תחושות שמצליחים הם לחטוף; טיפת צבע, תנודת צליל, רושם של צורה ונימים של תחושות. בגניבה, בעדינות, קוטפים הם ממחשבתי כל שאפשר לקטוף, בוררים כל שניתן לברור. מלבישים הם את עצמם בכל שלקחו, ומשליכים לכל עבר את הפסולת. ייתכן שרעיונות אחרים ייקחו את הפסולת ויעטרו את עצמם בה, ייתכן שהיא תישאר על רצפת ראשי כמו רסיסי זכוכית צבעוניים.
כך, בעמל רב, כמו חלזונות ימיים מרהיבים, עוטפים הרעיונות את עצמם בקליפה דקה, נוקשה ומבריקה, בקליפה הצבעונית של חיי.
בשלב זה, טרם נזרקה בהם נשמה. נעים הם מצד אל צד, מהמהמים צליל רגוע לעצמם ומחכים. כלום שמעתם אי פעם את הקולות הללו? מעולם? אם כן, יקשה עלי מאד לתאר אותם לכם. על פני השטח, רגועים הם כמו שיר ערש ראשון של אם לבנה, אך עמוק מתחת, נשמע ים לבה רוחש תמיד.
מתכנסים הרעיונות בקליפתם כמו זחל בגולם. תחילה מפרכסים בתוכה ומכים על פניה גלים זעירים של חוסר שביעות רצון. אחר כך, לאט לאט, מתעברים הם בתוך קליפתם ונרגעים, נחים רפות וממתינים כל זמן הריונם את עצמם. אז שותקים אחורי ראשי, ונחים כמו גבעות טרם יום, והרעיונות נחים ביניהן כמו ביצים בתבנית בהירה.

ביום בו מבשילה ביצה כזו, מתחילה היא לפרכס, לנוע קדימה ואחורה. חורגת היא מהשורה,  מתבלטת משאר חברותיה. אזי, בדרדור החלטי, מתגלגלת היא אל עבר פי, משתוקקת לצאת למרחב.
אני כבר זהיר, מכיר את התחושה, וסוגר שפתי בחוזקה, שלא לתת לה ליפול ממני ולהתרסק אל קרקע המציאות. רגע או שנים עומדת היא על קצה לשוני, מאוזנת על פי התהום, ואז אני אוסף אותה בעדינות ומניח אותה לצד מיטתי.

ליד מיטתי, נחות הביצים בתוך מצע של רוגע רך ובהיר. בשלב זה של הרעיונות, כך למדתי, אין לדחוק בהם. אפילו דרך הקליפה הם מבחינים שמציאות חדשה סביבם. הם נחים בתוך קליפתם ומסתגלים לחידושים שמבעבעים דרכה. אין טעם להאיץ בהם. צריך להיזהר מלסדוק את קליפתם בדיבורים מיותרים, ולחכות בסבלנות. אך כדאי בהחלט ליטול אותם מדי פעם, להפוך ולהתבונן היטב בקליפתם. היא הדבר היחיד שחשוף מהם, ויש בה כדי לרמז עליהם עצמם.
וכך באמת, ערב ערב, עובר אני על הביצים המונחות בחדרי, ומתבונן בם זהיר. באצבעות עדינות אני מסובב אותם ובוחן איך האור משתקף ומשתבר בקליפתם.

כלום התבוננתם פעם איך בוקע אפרוח את ביצתו? נקישות זהירות זהירות שהולכות ומתחזקות, עד שפרץ קטן נפער על ידי קצה מקור. ואז, אחר עוד כמה ניסיונות, מציץ ראש צהוב עירני ומופתע.
רעיונות אינם בוקעים כך, על כל פנים- לא תמיד. ישנם כאלו שמרוב מאמצים לבקוע מתגלגלים משולחני ומתנפצים על רצפת החדר. ישנם אחרים הבוקעים את קליפתם בכוח כה רב, עד שפוגעים הם בביצים אחרות. אמנם, רעיונות מבריקים הם, אך משהו מן הראוותני יישאר תמיד בהליכותיהם. פעמים מעטות ישנם גם רעיונות שבוקעים עדינוֹת, כמו אפרוח. לעיתים אני חושב שהם הטובים ביותר.
   
הרעיונות בוקעים עירומים, עיוורים וחסרי אונים. תחילת יציאתם מן החושך החמים אל האור המסנוור היא בעיוורון גמור. אני הוא זה שדואג להם, באין בהם יכולת לדאוג לעצמם. רחמן כאם אני נושא אותם בחיקי, ועוזר להם לקיים עצמם בימי המציאות הראשונים.
וכך, כשפותחים הם את עיניהם פעם הראשונה, מוצאים הם כי שתלתי אותם באדמה. ערוכים ערוגות ערוגות, בגדלים שונים וצורות משונות, מקיפים אותם בני מינם.
כל רעיון בתורו מביט אל שורשיו ותמה לעצמו על כי מחובר הוא לעפר. כלום לא היה הוא מחשבה, ארוגה רוח ואד, נעלית מהרגבים הכהים?
אך עד מהרה הוא מגלה כי אין כאדמה לחה לצמיחה ופיתוח. רואה הוא את בני מינו משגשגים על המים והאור, מוציאים ציצים ופרחים. רוכן גם הוא ושותה לרוויה משורשיו, ורק תחושה עמומה של אי נוחות נותרת בלבו. אם ישוחח עם הרעיונות סביבו- ואין זה מנהג נפוץ בערוגות שלי- יגלה כי כך מרגישים כולם. אולי זהו טיבם של רעיונות שכמותו, יסיק; מתגעגעים אל השמים מהם באו, ויונקים מן הקרקע אליה ילכו.

בוקר בוקר עובר אני בין הערוגות ובוחן את הרעיונות. ממש ככל יצור חי אחר, יש בהם מינים וזנים רבים ושונים. יש המיתמרים לגובה רב, מצלים על כל סביבותיהם, יש עדינים ונחבאים מן העין, ויש משתרעים על הקרקע, שולחים קנוקנות לכל עבר. יש וצומחים בערוגתי רעיונות טפיליים- ששואבים את חיותם מרעיונות אחרים ולא מהקרקע. לעיתים ישנם רעיונות חולים ונגועים, ובצער רב עוקר אני אותם לפני שידביקו את שכניהם.
תופעות רבות כל כך תפגשו אם תעסקו שנים רבות בגידול רעיונות. ילאה הפה לספר ותלאה האוזן משמוע. כלום ראית כיצד מתאחדים שני רעיונות לכדי שיח אחד, מעורב מחוסנם וחולשותיהם גם יחד? כלום פגשתם רעיון המצמיח לפתע אשכולות רבים, אדומים מפריחה, כמדמם למוות? אני ראיתי את כל אלו, ואף יותר מכך. כל רעיון טומן בחובו פלא חדש.

נאמן לעבודתי אני עובר תמיד ובודק מה חייו של כל רעיון. ישנם המתפתחים היטב- גזעם הולך ועבה, ענפיהם חטובים ומבריקים. ישנם הזקוקים למשען, ליד תומכת ומכוונת. כמעט כולם זקוקים לגיזום ודילול, קירסום וקירוד. נדירים הרעיונות שצמיחתם שלימה כל כך עד שאין להם צורך בי. מאותם נדירים מתיירא אני, שכן גדולים הם ממני. דומה- לא אני ילדתי אותם, אלא ילדו הם אותי.
אך דעו לכם, כי ישנם גם רעיונות שנולדו חלושים ויישארו חלושים לעד. את אלה אני עוקר לבסוף ונוטע בערוגה מיוחדת. לא יוכלו הם לצאת למרחב, אך עלי האחריות עליהם. הלא רעיונותי הם. ממני הם, הרעיונות כולם, וחביבים עלי כבני. אף שמות אני מעניק להם, כאשר מגיע הזמן.

הזמן מגיע, כאשר רעיון מגיע למלוא בגרותו, והוא עוקר עצמו משורשיו ומתנתק מהערוגה. כעת- כל רעיון חי הוא, חי של ממש. מתנער הוא מן העפר ומתחיל לשוטט בביתי.
טרם יספיק להפוך מהפכות, אוחז אני בו ומוליך אותו אל מכלאה מיוחדת. שם שוהה הוא מעט, ואני סוקר אותו בטרם אשחררו לחופשי. שכן, כל רעיון כזה- סיפור הוא, וככל סיפור יש לתת לו שם משלו. על כן אני בוחן אותו בחינה מדוקדקת- מראשו עד זנבו.
נתינת השמות, חכמה היא, ואינה מלאכה. שהרי, אינו דומה שם של סיפור אדיר ומפיל אימה לסיפור זריז ופעלתן. לא קרב זה אל זה. ולבד מזה- אין נתינת השם כעבודת הטיפוח, אשר מקומה בערוגה, שם יש מקום לטעויות ותיקונים. נתינת שם, חדה וחותכת היא כחותם. יש לעשות ולהצליח בפעם אחת, ויהי מה. והיה וטעית- יישא הסיפור את שמו כחטוטרת כל חייו. על כן זהיר אני בשלב זה.

כיון שקיבל הסיפור את שמו, אין מונע ממנו עוד להישאר בביתי. עצמאי הוא, ועצמאי יהיה לעד. אמנם אני גידלתיו, אך מכאן והלאה- ישות נפרדת הוא, הבוררת את דרכה לבדה. כך, פותח אני את דלת המכלאה וקורא דרור לסיפור. המרחב קורא לו, לסיפורי, והוא נענה לקריאה.
כאשר יוצאים סיפורי למרחב, אין עוד שמם רעיונות. הלא סיפורים הם זה מכבר, ושמם- הלא הוא השם שנטלו ממני- הולך עמם בגאון. פושטים סיפורי על פני כפרי וסביבתי, ושכני מביטים בהם ומשתאים. בעבור סיפור חדש בשעטה יתמהו האנשים ויבואו לשאלני: "מנין הסיפורים הללו, אדם? וכיצד ומדוע שעטתם חדה, וקולם כמיהה? כיצד מספר אתה תמיד סיפורים שאין כמותם לרכות וצער?"
אני איני עונה, ובעיני- לו אך ראו- שוקטים אותם רכות וצער שבסיפורי. יודע אני, כי אוהבים שכני את סיפורי. יודע אני, כי מעריכים הם אותי, ותמהים על שתיקתי.

אך יודע אני כי יבוא היום וידי תחלשנה מזוקן. יבוא יום ויפלו ביצי רעיונותיי בלי שאוכל לעצור אותם מלהתנפץ. שכן הזקנה תבוא עלי, ככל אדם.
יודע אני שיבוא היום בו אגווע וישתקו סיפורי לתמיד. לא עוד יצאו מפתח ביתי סיפורים חדשים. אז יכנסו שכני לביתי חרש, ויגלו כי גם קיצי ככל האדם. הם יישאוני בשתיקה ויטמנוני בעפר ממנו הצמחתי את סיפורי.
או אז- יודע אני- תתנפץ גם הערכתם כלפי, כאותן ביצים אחרונות. משום שכאשר ילקחו חפצי מביתי, יתגלה סודי האיום, אותו הייתי לוקח אלי קבר, אילו רק יכולתי.
הם יפתחו את התיבה שתחת מיטתי תמיד, ויגלו בה ערמות ערימות של כנפיים. כנפיים רבות, דקיקות ופריכות כמו זיכרונות ישנים. הם ייחרדו למצוא את כנפיהם של כל רעיונותי.

שכן הרעיון, כאשר בוקע מביצתו- מכונף הוא. הרי הולדתו אד ורוח, וייעודו- להינשא שחקים.
אך אני, מעולם לא הסכנתי לגדל רוחות, ולא להעלות אדים. הרי איש אדמה אני, וכל ניסיונותי לגדל רעיונות מכונפים כשלו להם. כל רעיונותי הראשונים, המכונפים, נפטרו בידי בעודם באיבם. ואני, מה אעשה עוד להם? הלא רעיונותי הם, ועל צווארי מוטלים חייהם. הלכתי ושתלתי אותם באדמה, אף שראיתי במו עיני איך נושרות כנפיהם מעול האדמה.
האם אכזריות היא זו? אמרו לי, אתם הנרתעים כעת לאחור. האם אכזריות היא זו או רחמנות? חיים אחרים לא יכולתי לתת, שכן מעולם לא ידעתים. כל חיי, חַיֵי אדמה הם. נתתי לרעיונותיי את החיים אותם אני מכיר, ויחיו, ולו במחיר כנפיהם שלהם וייסורי שלי.
כך שותל אני את סיפורי בעודם עיוורים, ובטרם יפקחו עיניהם, מסלק מהאדמה תחתם את כנפיהם האבודות. נוטל אני את כל אותם חופשים אבודים, ושומר אותם בתיבה, לזיכרון ולדיראון עולם.
והרעיונות? פוקחים הם עיניהם ואינם יודעים מה אבד מהם, אינם יודעים כי רגבי עפרם, לחים הם מדמעותיי.
כך הולכים וצומחים הם- אף בלי זיכרון להתגעגע אליו. לעוף, לא יוכלו לעולם, ולכן תשוקתם לריצה אינה יודעת שבעה. את השחקים לא יכירו, ועל כן קולם מלא ערגה. כעת הנכם מבינים?

מבינים אתם- אך נרתעים, הלא כן? גם שכני יירתעו כאשר ימצאו את סודי. הערכתם תהפוך לרתיעה כאשר יגלו את התיבה, והרתיעה תהפוך לזעם כאשר יישאו את הכנפיים לקבורה. אך הזעם יהפוך לרחמים כאשר יגלו בתחתית התיבה את כנפי שלי, גדולות אך מעט מאלו של רעיונותיי.
מבעד לרחמים, תסתנן לבסוף התמיהה: כלום כרת לעצמו את כנפיו? כלום חלה, כלום פצע אותו מי בזדון? כיצד ומדוע נשרו כנפיו שלו?
כך יתמהו, ולא יידעו כי גם בפי אין תשובה. אף אני איני יודע מה היה לכנפי.
שכן גם אני נולדתי בחשיכה, וכשפקחתי את עיני, הייתי שתול בעפר מלוח מדמעות. שכן גם למרגלותיי נחו כנפי, כמו שאריות חלום מנופץ לפנות בוקר.

(לכל שירי, שאינם)




 



ארספואטיקה

© כל הזכויות ליצירה שמורות לאז מה
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
י´ אדר ב´ ה´תשס"ח  
איזה תיאור מפליא ומדוייק.
עוד אשוב לפרט.
י´ אדר ב´ ה´תשס"ח  
אתה מדהים!
מי גידל אותך???

<ואני רק יכולה לומר בתור אחת מאותה ערוגה- שמה שראית היו הכנפיים *שלי*. שלך עודן מחוברות לגבך- אתה אולי לא רואה אותן, אבל מי שמסתכל עליך לא יכול לפספס את המעוף...>
י´ אדר ב´ ה´תשס"ח  
איזה יופי. עושר של מילים עדינות ורכות שיחד יוצרות סיפור מופלא ויפיפה.
תודה לך!
י´ אדר ב´ ה´תשס"ח  
בעהי"ת
יפיפה ונוגה כ"כ. אמיתי משהו....
י´ אדר ב´ ה´תשס"ח  
אפשר לקרוא לזה ארספואטיקה (:

הכתיבה נפלאה, בהחלט ניכרת ההשפעה מעגנון אותו שמת כציטוט בהתחלה.
ואיזו עין רגישה יש לך לנפש האדם- היה פשוט תענוג לטייל כך ברעיונות הרגישים האלו. הערה אחת היא שהרגשתי שהאמצע היה מרוח מעט- התיאור התארך וגרם ללאות מסויימת ברצף הסיפור-תיאור הזה. לדעתי היה מקום לקצר או לצמצם.
יש כאן פוטנציאל עצום לסופר נפלא- אל תפסיק לכתוב, ויש לי הרגשה שעוד נשמע עליך.
תודה! (:
י"א אדר ב´ ה´תשס"ח  
יפיפה,מקסים / אורח/ת בביכורים
שלום יקירי!
סיפורך יפיפה,מקסים ,אף מרגש.אוהבת!
הוא גם מעורר להרבה מחשבה,משלב אהבות מהעבר,ונותן המון תקווה ומעוף לעתיד!
י"א אדר ב´ ה´תשס"ח  
זה מזכיר לי מאד את הקטעים הנהדרים ב"תולדות האהבה" שבה מוזכרות התקופות- עידן הדממה וכו'.
(וזו מחמאה גדולה.)

זה כתוב נפלא. הזדהיתי מאד, אני חושבת שכל כותב יכול להזדהות כאן.

י"ב אדר ב´ ה´תשס"ח  
י"ב אדר ב´ ה´תשס"ח  
אין עליך!
אתה תמיד מצליח לגרום לי להרגיש את כל הרגשות ביחד, למרות שאני בטוחה שאפילו לא הצלחתי להגיע לקרסולי הכוונות שלך...
מחכה לרגע שמישו יצליח להבין אותך באמת...
וזה היה כ"כ טוב עדי כדי כך שהתדרדרתי לכתוב תגובה בביכורים! (ה' ישמואל הקטן)
אז אם עוד לא ניחשת- שלך תמיד
ווינקי/ שמולצ/ הפרחה מלוד
*לכל מכורי ביכורים החביבים- סליחה אם התגובה היתה אישית מדי ולא העשירה בגרוש את אוצר הרגשות וההגיגים שלכם...אני בטוחה שיש מספיק אנשימ שימלאו את החסר. חיים מאושרים!הרבה סידן במלט!
א´ ניסן ה´תשס"ח  
אני עייף מכדי לנסח מילות התפעלות, הערות הערכה או השוואות לסיפורים אחרים על יצירה (אותות חיים?). רק שתדע שזו הפעם הראשונה שהתרגשתי עד דמעות מסיפור בביכורים (אם לא סופרים את דמעות הזעם בעקבות "החוב"). אה, ווינקי, אם את כבר באיזור - יש לך ד"ש מחביסל.
כ"ד ניסן ה´תשס"ח  
ידיד יקר!
סיפורך נגע עמוק בליבי.
בצורה רגישה וכנה עד מאד הצגת את כאבך ואת ייסורך.
יחד איתך חששתי מגילויה של האמת הכואבת, וכבשר אחד כאבתי את התנפצות ההערכה כלפיך.
יחד עם זאת, מאוד מאוד חשוב לי שתדע...
שתדע, כי אין אני נרתע לאחור, וסולד ממעשיך.
להיפך, מעריץ אני אותך עד מאד!

ושמא תתמה: מדוע? האיש אכזר אני, שאינו חומל על כנפיהם של רעיונות חפים מפשע?
אומר לך, לא ולא. הערכתי הגדולה כלפיך, מתוך עין טובה היא.
'טוב, נו' תאמר אז, 'מילא הזדהות ואמפתיה – אבל להערצה מה זו עושה?'

אולי בתחילה אענה, כי מעריך אני את כנותך, את מסירות נפשך אל גידולם של הרעיונות,
ומעל לכל את זה, שדמעות ממשיכות לנשור מעיניך כשנוטע אתה רעיון באדמה, בכל פעם ופעם ומחדש.

אך אם לא תסתפק בכל אלה, ותפציר בי כי אין זה סיבה מספקת,
הן על אף כל זאת, נושא אתה באחריות לנשירת כנפי רעיונותיך,
וכי אוכל לקבל, וקל וחומר להעריץ, איש אשר כמוך?

אם כך תאמר – אזי הטה אזנך לשמוע סוד עמוק.
רז כמוס, אשר לא יבינהו כל בעל כנף.
ואף לא אנשי אדמה ישיגוהו, רק יחידי סגולה מהם, המכירים את הכנפיים אשר להם בלבם.

דע, כי לא תבוא גאולה לעולם כי אם ע"י רעיונות נטולי כנפיים, רעיונות אשר ניטעו עמוק באדמה, ומשם צמיחתן .
כי הנה, מי מאנשי האדמה יוכל לחיות את חייו על פי רעיון עם כנפיים?
הן אותו רעיון ימריא הוא אל עבר שחקים, מתעופתו יראה הוא שמים טהורים, יצייר הוא את ההויה בכל יפעת הדרה הנשקפת מהם, ישיר הוא את שירתה, וכל כולו תהיה שאיפה אל האופק, אל מרחבי האינסוף אשר טמונים בו.
ואיש מאנשי האדמה אשר יפגוש רעיון כזה, או תקלוט אזנו את הדי שירתו – אחת משתיים יארע לו.
האחת היא, כי יישבה הוא בקסמיה של אותה השירה, הכנפיים אשר לו בליבו יחושו כיצד יונקים הם עוז חיים ממניגיתה העליונה, אשר כולה אומרת נצח והוד. יעלה הוא על כנפי הרעיון, וידאה איתם למרחקים. אולי אף יצמיח כנפיים וישכח מכך שהוא, בעצם, איש אדמה. כי ברגע אשר ייזכר בכך – עלול הוא להתרסק.
אך אם ערלה אזנו מלשמוע אל רחשיה העמוקים של אותה השירה, באשר חש הוא כי מנותקים הם ממנו ומחייו – אזי תארע השניה:
יתבונן הוא באותו הרעיון, יבחן אותו מכף רגל עד כנף, בשבע עיניים, יחכך בראשו, ישפשף את עיניו ויאמר בליבו: איזה מין רעיון הוא זה? רעיון משונה הוא, רעיון מעופף, רעיון מרחף – אין הוא מבין את האדמה ואת חוקיה. אין הוא יכול לחוש באמת לא עצב נוגה, לא כאב המדמם עד מוות, לא תשוקה עזה ולא געגוע. לא טעם מימיו את צער הפרידה, לא חוה את נשירת עלי השלכת בסתיו, ועל כן לא יוכל הוא לעולם לקום לתחיה באביב (וכבר נאה נגעת בנקודה זו, בסיפורך 'קרה', ועל כן אין צריך אני להאריך.) כל שיוכל רעיון שכזה לחוש, הוא את אותה שירה נשגבת אשר מעל למציאות, ייסוריה, כאביה וארציותה. כלום טעם אותו רעיון את טעם האדמה?
על כן, יתנכרו אותם האנשים אל הרעיון, ואולי אף תימלא ליבם שנאה אליו, באשר איננו מתנהל על פי חוקיהם, ובכך, בלא שום כוונת זדון, שומט הוא את הקרקע אשר מתחת לרגליהם.

ואם כן, שואל אתה בודאי, כיצד ייגאל העולם? הלא אנשי האדמה, שקועים לעד יישארו באדמה אשר ממנה לוקחו, ובצדק יעמדו כנגד כל רעיון, אשר איננו חי את עולמם, ואיננו דובר את שפתם, שפת האדמה!
הסכת נא ידידי, כי רז נוסף לי לגלות את אזנך. ודע, כי עת רצון הוא זה, כי לא בכל יום מוצא אני יחידי סגולה כמותך, אשר יבינו לליבי.
דע, כי אף בלב האדמה ישנם כנפיים. אותם הכנפיים, אשר בלב האדמה, את שפת האדמה ידברו. יחושו הם אהבה ושנאה, קנאה וחיבור, כאב, כעס וגעגוע. אך בסתר ליבם, יתגעגעו הם אל האינסופי אשר באותם התחושות, האינסופי אשר בהם. אם יקשיבו אנשי האדמה היטב, יוכלו הן לשמוע את קולו של אותו געגוע, הנמצא אף בהם. קול דק וצלול הוא, ומלא המיה. אך לך ודאי איני צריך לתאר אותו, הן מכיר אתה אותו טוב ממני.

עוד דבר רוצה אני שתדע. והוא, כי גאולת האדמה, לא ביום אחד היא באה, כאותם כנפיים הממריאים בין רגע אלי שחק. אותה הגאולה, פנימית היא. הן האדמה ואנשיה, אינם מבטלים עצמם בכי הוא זה, אל העוצמות אשר בנצח, ואינן נשאבות כבקסם אל ההוד שבשמי מרום, כדרכן של המכונפים.

משתוקק אני ליום בו ייגשו רעיונות אל אנשי האדמה, וידברו אליהם בשפתו של ליבם. לא במילים גבוהות, לא בנאומים חוצבי אש, לא בשיחת מוסר מרוממת, גם לא בשירה אומרת שגב. שיחתם של אותן רעיונות, סחור סחור תהיה, דיבור מעגלי. לא כחץ הקולע אל עין המטרה, אלא כרחש לב ההולך ומתחזק לאיטו, עד שממלא הוא את כולך.

ומיהם אותן הרעיונות אשר בשפת האדמה ידברו? – רק אותם רעיונות אשר ניטעו באדמה בעמל, וגדלו והיו לסיפורים. כן! רק אותם הרעיונות אשר כנפיהם נשרו בטרם נפקחו עיניהם!
הלא אותם הסיפורים – שפה אחת להם ולאדמה – שפה המדברת על אהבה וחושך, על התמודדות ועל ייסורים, על התחבטות, על זהות, ועל חיי השיגרה האפורים.

יודע אתה בוודאי, כי הרבה סיפורים מסתובבים הם בעולם. אף אתה פגשת רבים מהם לאין ערוך ממני. דומני שרובם, על אף כי מדברים הם אל לב האדם, ופותחים הם אותו – יתעכלו הם בתוכו, אך לא יחוללו תמורה בו. הן מתובלים הם בטעמה של האדמה, ואין בהם זולת זה. תקוותם תקוות אנוש, ועל כן זרוע בהם אף דיכאון, ייאוש ומוות. ואמת, מה יש לצפות מאותם סיפורים? הלא נולדו הם לאדם אשר שכח כבר כי היו לו כנפיים, ועל כן אף להם לא היה. על כן אין מתגעגעים הם אל המֵעֵבר, אינם רצים ולבם מלא המיה.
על כן, כה שמח הייתי לשמוע את סיפורך! מבשר גאולה הוא! כי רק אותם הרעיונות, אשר הורתם ולידתם בכנפיים, וגידולם מן הארץ – רק הם יוכלו לדבר אל ליבות בני האדם. רק הם יוכלו לעורר בדמות אנוש את אותה הכמיהה של כנפיו שלו, השוכן בעומק ליבו. רק הם יוכלו לזרוע שם זרעים של אמונה, תקווה וגעגוע אל גובהו של האינסוף.

אמנם, לא ביום אחד יתחולל כל זה. הן הלב, לב בשר הוא, לב אדמה. אותם הזרעים צריכים להיקלט בו יפה, לחדור לעומקו, ובאותו הזמן, יסיחו אנשי האדמה דעתן מהם, ואותן זרעים אף יוכלו להירקב. בינתיים, מטר עז של רגשות ותחושות ודשן של חוויות והרהורים, ישקו ויזינו את אותה החלקה, ואז יחלו, לאט לאט, נבטים ראשונים לצוץ להם.
מה יצמח משם, שואל אתה? תצמח משם אמת.
אותה אמת - מארץ היא תצמח, מרגבי עפרה של הלב. תשוח היא בשפתן של בני האדמה. לא תתכחש היא לתחושותיהן, למאוויהן, לא תשיר היא שירה שמימית המתנשאת מעל פני האדמה, ומתנכרת לה.
אותה האמת תדבר על חפץ ורצון, על תהליכים. תבין היא אותה האמת את יצורי האנוש, ואט אט יבינו אף הם אותה ותחלחל לתוך ליבם. שונה תהיה בתכלית מאותה האמת הנצחית, המשקיפה משמים. כניפיה – יהיו בליבה, ולא בגופה. לא תאמר היא אמירות מוחלטות, המכופפות אליהן כל אוזן השומעתן. רק תדבר היא אל כל חי, אל המקום אשר הם שרויים שם, תהיה היא אוזן קשבת, ותחוננם בעצה טובה. תעניק היא להם השראה להתרומם בכוח עצמם – בכוח אשר טבוע בהם.
המבין אתה את שיחתי? אקווה שכן, כי אם לא – אז מי יבינני?
תקווה גדולה יש לי בך, הן יודע אתה את סודם של המילים החיות (כפי שהודעת לנו בספורך המשובח 'אותות חיים') הן סודם - לא סודם של מילים לבד הוא. סיפורם הוא סיפור החיים כולם. הן חיינו – יבשים ומעשיים נהיו. שכחנו הקשבה מהי, לא נדע להבחין בעומק ובייחוד הטבוע בכל בריה, בכל צליל, בכל רגש. תבניתיים נהיינו, מגדירים כל דבר בשכל, מבחוץ. מחפשים את הגדר של כל דבר, של כל דין – אם הוא בחפצא או בגברא, ובעולם המחשבה - אם הוא שייך לבחינה א' או ב'. מקטלגים כל אדם, לפי הזרם והחוג, ושופטים אותו, על פי מראהו, מעשיו ודעותיו. וכך – נכיר כל דבר מבחוץ, מכל צדדיו ובחינותיו, בהתנהגותו במצבים רבים – אך לעולם לא נפגש איתו. לעולם לא נשמע את המיית ליבו, את זעקתו ואת צהלתו, גם לא את אותו אושר פנימי של הרמוניה ופיוס, הקיים בכל בריה, שקולו העדין והשליו נמשך מסוף העולם ועד סופו.
אכן, את כל אלה נוכל לשמוע רק אם לא נבוא להשקיף ולהגדיר – רק להיפגש. נביא נא את ליבנו אנו אל המפגש. נאזין, נחוש, ניגע באותו הדבר, וניתן גם לו לגעת בנו. נשאל אותו מי הוא באמת, ונשהה את עצמינו – לא נלחץ עליו ולא נחקור אותו – רק נרפה, נרפה – ואם נכוון היטב אוזנינו – שמוע נשמע.

הרבה אוכל להאריך בתיאור יכולת מופלאה זו להקשיב, להיפגש ולדעת – לדעת בכל נימיה של הנפש – אך נזכר אני כעת (באיחור מועט...) כי לא סופר אני – רק מטקבק פשוט, וכבר הארכתי יתר על המידה. ואף אתה אדם נבון, ואינך זקוק שאאריך. (מלבד זאת, נדמה לי כי בנקודה השורשית כאן נגעת בסיפורך הנ"ל, וכן נגע בדרכו בעמח"ס 'הנסיך הקטן', ע"ש, ודו"ק). רק אומר כי ע"י יכולת מופלאה זו - אט אט, יקום לו העולם לתחיה.

חלום גדול הוא זה, חברי הטוב. חלום של תחיית המתים! מקווה אני כי שותף אתה לחלומי, אף כי אינך יודע מי אני. ארמוז לך רק, כי מכרים ותיקים אנו, וכי איני זקן ממך כי אם בחודש ויום ובשני שיעורים, שנקפצו כשעוד היו כיתות...

המבין אתה כעת מדוע מעריך אני אותך, ואוהב אני אותך עד מאוד?

המשך נא ידידי, המשך נא בכתיבתך המחייה ומענגת אותי כאחד! המשך נא לגדל ולטפח את רעיונותיך, המשך נא לשתול אותם בחיק האדמה החמימה (ולא חלילה במצע מנותק...), ובהגיע זמנם תן להם דרור! ירוצו להם מלאי געגוע בכל העולם – ויגעו הם בנפשותינו שלנו, בני האדמה. יפגישו הם אותנו עם הכנפיים אשר בלבבות האדמה אשר לנו, עם עומקי האינסוף אשר באדם ובאדמה. ירוממו הם אותנו מהבוץ האדמתי שאנו שוקעים בו, ומהשטחיות שבחרישה של שלושה טפחים עליונים (בה עסוקים כה רבים מאיתנו). נרומם נא את האדמה, נגלה נא את העומקים אשר בה – נקשיב נא לרחשו של כל רגש, לקול הדק שמייחד כל מילה ומבדיל אותה מחברתה.

אולי אז, יום אחד, נוכל לשמוע את קולו של האלוקים המדבר אלינו, בוקע מכל סלע, נושב בכל רוח, וממתין לו בנחת שליבנו ייפתח אליו...

דיברתי כבר אני הרבה, הרבה מדי, ומצפה אני מאד לשמוע אותך בקרוב. מקווה אני כי במת הבנתי אותך, למה כוונתך בדיבורך אודות כנפיים ואדמה – ואף אם לא – מקווה אני כי הבנת למה התכוונתי אני.

היה שלום חברי הטוב!
חג שמח ומלא חירות!

מאיתי, המכונה 'משהו רציני'.
י"ב אייר ה´תשס"ח  
יפה מאוד מאוד, ומרגיש מוכר.
ואיזה שם נתת לסיפור הזה...
תודה.

:)
כ"ה ניסן ה´תשע"ג  
זה רגיש ומדויק מאין כמוהו.

(אתה לא מספיק שולט במשלב, יקירי, ומתערבבים בו משלבים אחרים. אבל זה אתה של לפני חמש שנים)
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד