המלצת העורכים
בנושא
בכרם
חדשות
 
קרה / אז מה
בביכורים מאז י"ג אדר א´ ה´תשס"ח


וכשהגיע החורף הסתגרה שוב בתוך עצמה.

הייתה הראשונה שהריחה את אחרון העלים, זהוב ופריך, נושר אל המדרכה. אותה מדרכה שהפכה, ליום אחד בלבד, לשטיח לרגלי החורף - אדום זהוב מלכותי. הייתה הראשונה שהבחינה באופק הרחק בעננה קטנה כידהּ, מבשרת על בוא כל ענני החורף, כסייר בודד המבשר על בוא צבא עצום. עצמותיה התריעו ראשונות על החום ההולך ופג, זועקות חמס הרבה לפני שנפלו הטיפות הראשונות, כבדות ועמומות כמו כל שנה.

החורף מצא אותה מוכנה אליו, כמו חייל ותיק העומד שוב ושוב על נפשו. חבילות אוכל וניירות כתיבה מונחים לאורך קיר אחד. מיטה ושמיכת פוך צמודות לקיר אחר, שני תנורי סליל ישנים ודלת, שכמעט ולא תפתח.
בנשימותיו האחרונות של הסתיו עוד היה אפשר לראות אותה חומקת לרחוב כמו משב קיצי מאוחר. פונה למכולת, קונה עוד קופסת שימורים, מתעלמת מהמוכר שתמה: "גברתי, כמה אוכל את צריכה? יש לך בטח כבר מאה קופסאות כאלו בבית!" מושכת בכתפיה וקונה עוד קופסה. שיהיה.
וכמשב קיצי מאוחר נמוגה אל דירת המרתף. סידרה שוב ושוב את ערימות האוכל, והצליחה רק בקושי לסדר גם את גיליונות הנייר הפזורים. ביצעה שיחות טלפון אחרונות וניסתה לשווא לשכנע את הפחד, הכאב והבדידות להסכים להיכנס מקופלים תחת השמיכה. כשהתייאשה מניסיונותיה, התיישבה על הכורסה הישנה באנחה ומשכה אליה דף, משרבטת בו מילים ואיורים בכל חלקה לבנה חשופה.
חיכתה.

כשנפלה טיפה ראשונה של חורף, לא נעה במהירות. בעצבות, באיטיות, כמעט בזקנה, קמה מכורסתה, מתנשפת עמוקות בכל צעד אל עבר הדלת. במחצית הדרך כבר הזדקפה קומתה, כמו סוס אצילי וישיש, מתנער כמה פסיעות אחר תחילת המרוץ. בגיו זקוף חצתה את שארית המרחק, ובזריזות, כמעט בחדווה, סובבה את המפתח פעם ועוד פעם.
דומה היה שצליל הנעילה הפיח בה כוחות נעורים. רגליה פיזזו כשסגרה את כל ווילונות הדירה. חגה על פני החדר, וכמו בריקוד עם תנועות ידועות מראש, ניתקה את קו הטלפון ודחפה את המכשיר לארון המטבח. אחר שבה אל הדלת והסיטה את כל מחסומי הגוף והנפש, סגרה בה בריח אחר בריח. פחדה השתלב עם שנאותיה, אהבתה עם תקוותיה, ויחד עם עץ ומתכת חברו למנוע מהדלת להיפתח. למנוע מהחורף הכובש לחדור פנימה.
באקורד סיום של מנצחת בקרב נפלה שוב אל כורסתה, נחה ואוגרת כוחות לשאר המערכה.

הדירה, מוגפת ווילונותיה, נחה בצללים כהים חורפיים. בתוכם יקדו פניה כמו ניצוץ חיים מתברק בתוך אישון. זמן מה לא נעה, ישבה באופל ונשמה לאט, מנסה להסדיר נשימה. לבסוף קמה, והדליקה את שני תנורי הסליל, להילחם ולהניס את הקור. קור, שהיה עדיין זיכרון משנה שעברה, או נבואת לב מהעתיד הקרוב. קירבה את כורסתה אל התנורים, וחזרה לשרבט ולכתוב. אך הפעם שרבטה דפים של חורף.
"הם אינם מבינים", כתבה, והתכוונה ב"הם", לכל אלו שנתנו לחורף לפלוש אליהם. "מזהירים אותי שאם אמשיך להסתגר בחורף בלי טלפון, פעם אחת אקפא וימצאו אותי רק באביב" שרבטה דמות שרועה על כורסה עם מבט מת וארשת פנים של ניצחון. "לא מבינים שאת כולם החורף כבר ניצח. שהם כבר קפואים מזמן, רק שאיש לא יודע לראות" הביטה באיור, והוא לא מצא חן בעיניה. לו יכלה, הייתה שורפת אותו, אך לא הייתה לה ארובה שתשאב את העשן. השליכה את הדף הצידה וחזרה לבהות בתנורים.

בלילה הראשון קרבה אל המיטה את התנורים והתחפרה עמוק בשמיכה. שם מתחת חיכו לה כבר כל ידידיה משכבר, וחיממו אותה היטב. היא נרדמה בארשת פנים שלוה וישנה עד הבוקר. כשקמה, סדרה את זיכרונותיה היטב והניחה אותם מקופלים מתחת לכרית.
חזרה אל הכורסה ואל הדפים הלבנים: "איש אינו יודע את החורף כמוני" כתבה, והדגישה שוב ושוב את ה"יודע" "איש אינו מכיר את פרצופו האמיתי. את רצונותיו, את חלומותיו. כולם נכנעים לפיתוייו כל כך מהר, מתמסרים כבר בניסיון הראשון, עד שאינם מכירים את העצומים שבפיתוייו. אלו המופנים רק אל העקשנים"
מחקה את ה"ם" וכתבה מעליה "ת". אחר נמלכה ומחקה את כל המילה וכתבה במקומה "העקשנית" והוסיפה "כלומר אני. עקשנית ועקשנית ועקשנית" ולפתע נתקפה חמת זעם רגעית וקרעה את הדף שוב ושוב, משליכה קרעים לכל עבר, מחוללת סופת נייר סביב הכורסה.

החורף אכן ניסה את כל פיתוייו לשדל אותה ואת ליבה.
ראשונות היו טיפות הגשם, צוהלות בעליזות על חלונותיה, כאילו מעולם לא נטשה אותן השמחה שהייתה בהן בילדותה. כאילו לא עברו מאז השנים והכאבים שהיו, וחשפו בפניה את פניו האמיתיות של החורף. היא התכרבלה יותר בכורסתה, מהדקת שמיכה בלויה ומציירת ילדה מבוססת בשלוליות ומתיזה מים בהנאה. רק התבוננות דרוכה הייתה מראה איך הפנים העליזים והילדותיים מכורכמות בכאב, ואיך השלוליות פוערות את פיהן לבלוע את התמימות המדלגת בינותם.
היא שקעה יותר ויותר בציורה, מתעלמת מעליזות הטיפות ושואבת בכוח את הצליל העמום הנשזר בָּעליזות - את צלילו של פחד. כמו בתרפיה הפוכה היא ציירה שוב ושוב, עד שנקרע מסווה העליזות מעל הטיפות והן התגלו בכל אכזריותן ועוצמתן. רחשן לוחש כאבים ואיומים, הן התדפקו בכוח על החלונות, וניסו לשווא לפרוץ פנימה.

אחר הטיפות, כמו בטקס קבוע, באו ברקים ורעמים. תחילה רשף מאיר את הווילונות הכהים, ואז- מפץ מזעזע את זגוגיות ישותה. והם נשנים שוב ושוב, כמו מופע אור קולי עצום שקורא לה אליו.
"בואי אל העוצמה", קראו אליה הרעמים. "הינשאי אל האור", הבזיקו הברקים. "בואי אלינו", קראו במקהלה משותפת. "צאי מחושך, מהמרתף, מהאין! היי גדולה מעליזות האביב, חזקה מצהלת הקיץ!"
היא התכווצה במיטתה, משרבטת בקדחתנות "אתם קטנים. אתם קטנים. אתם קטנים אתם קטנים אתם קטנים קטנים קטנים", כך, שעות על גבי שעות, הפוכה על צידה, כותבת על הקיר. אחר קורסת שוב אל השמיכה. "אם זו גדוּלה, אני רוצה להישאר קטנה לעד", כותבת ומוחקת. לרגע משרבטת "ואולי כן?" קטן ורועד ומיד נתקפת חמת זעם, הפעם קרה. קורעת את המילים הכתובות, ובאין דרך לשרוף אותן, לועסת את הדף עד אשר הן נשחתות. בתנועה זעופה בולעת את עיסת הנייר, אך יודעת שהספק עוד חי וקיים. מרגישה היטב כיצד הוא מתרוצץ כעת בקרבה ולא רק מחוצה לה.

בעוד הפיתויים באו מבחוץ, הגיח הפחד מבפנים. תנוריה הדלים לא החזיקו מעמד במלחמה; הלילות הלכו והתקררו, והיא החלה לחוש יותר ויותר את מגע הכפור של החורף. החייל החמקן ביותר של החורף, שיודע לחדור גם קירות פלדה, נלחם בה כל לילה.
כעת היו לילותיה טרופים. היא התהפכה מתחת לשמיכה, נצמדת יותר ויותר לתנורים, אך ללא הועיל; הקור פשט בכולה, ושידר בכל נים מנימיה את תרועת הקרב והניצחון של החורף.
שעות, ופעמים אף לילות שלמים, התהלכה כארי בסוגר כדי לחמם את עצמה, מפזמת בשקט או נושכת שפתיים כואבות. חשה איך במגע הקור הולך עולמה ומתכווץ, שואף אל נקודה אחת במרכז ישותה. ישבה מכודררת סביב לתנור, אחר חזרה שוב להסתובב באי נוחות.
קירות המבצר שלה הפכו להיות חומות של כלא מרצון. בבדידות של חצות התקפלו עליה חומותיה כאוריגאמי זדוני וטורף או ציור מסויט של דאלי.

כל בוקר, התיישבה באנחת רווחה בכורסתה, חוגגת את ניצחונה על לילה נוסף. "מצחיק כמה שכאבים הם תובעניים מאד בזמן שהם באים", כתבה בוקר אחד. "אבל גם נשכחים מהר מאד כשהם מסתיימים".
ובלילה אחר, כשקראה שוב את אותו הדף, כדי להיזכר, קמטה את מצחה ולחשה לעצמה, "אבל רק כאבים גופניים".
הפכה את הדף וראתה מצידו ציור שציירה לפני שני חורפים: דיוקן עצמי שלה, מסורטט בקווים גסים, ומתאר אותה יושבת על הכורסה ואוכלת תירס מקופסת שימורים. איש ממבקריה הקיציים לא התפעל ממנו, חוץ מאחת ששאלה אותה אם ניסתה לצייר מלכה, ואחר שטען שזהו חייל בהפוגה בין קרבות. ושניהם לא ידעו עד כמה צדקו, ועד כמה טעו.

אך למרות שהחזיקה מעמד במלחמה, הספק המשיך להתרוצץ בה ולתפוח. לא בגלל הקור, או הברקים והרעמים, אלא בגלל האחרון מבין פיתויי החורף: הדממה.
שקט דק דק ונוקב השתרע מעל, מתחת ובתוך כל רעשי החורף. היא חשה אותו מציץ מכל סדק, מתערבל בנוחות כמו הבל פיה באוויר הקר. השקט היה הפיתוי הגדול ביותר של החורף, והיא ידעה עד כמה קרוב הוא לכבוש את נפשה.
לכן היא חגה בימים סביב עצמה, מזמרת בטירוף, מקישה מקצבים מאולתרים על מיטתה הישנה, או על שיש המטבח. לכן התעטפה בעצמה בלילות הקרים וזמזמה תווים ארוכים ורכים. היא אפפה את עצמה ברעש, וידעה שאפילו כך, הדממה לא תיעלם לגמרי, ושרק חוט השערה של דו ולה מחזיק אותה כל חורף מליפול אל השקט הזה.

וביום ששמעה נקישה על הדלת, רטט חוט השערה, מהדהד את הנקישה בערגה, בכמיהה. היא הצטלצלה עם ההד, רוטטת אף היא כולה, כמו גביש קרח נקי וחד במערה ענקית וקפואה. בצעדים מהוסים נגשה אל הדלת והציצה בעינית.
מול הדלת עמד אדם קשיש, עטוי מעיל חורפי כבד. עיניו נצצו בהירות כשהישיר מבט אליה. דומה היה כאילו ידע שהיא מביטה בו.
היא התנשמה רגע אחד, רגע ארוך מדי - ולפתע, לשנייה אחת, הוסרו כל בריחיה. כלאה את נשימתה ופתחה את הדלת.
האיש קד לה בנימוס, בגינונים שכמו נלקחו מפעם. הביט הישר אל עיניה המושפלות, וחצה את המפתן. ובכניסתו, לא נשבה איתו רוח קרה ולא הוטחו אל החדר טיפות גשם. בחוץ השתרע, מתנשם בחדווה, יום בהיר וצלול של חורף.
היא עקבה אחריו כשהניח את מעילו על שרפרף ליד הדלת, והודה לה ברכות. הוא גרר כסא עץ מהמטבח והתיישב מול הכורסה, כמו חיכה לה שתשב. הכסא חרק בטרוניה כשהכביד עליו משקלו: מעולם לא ישב עליו איש בחורף.

התיישבה בהססנות מולו, מופתעת מעצם העזתה. במבט קרוב הבחינה שאין הוא מבוגר כמו שחשבה לכתחילה. בעצם היה כמעט בגילה, גם אם זקנו ארוך ומעט מאפיר. הוא הביט בה ארוכות והיא, מוצפת געגועים, השפילה שוב את מבטה.
"עדיין את מסתגרת?" שאל ברכות. "עדיין את מבוצרת בתוך עולמך, סופיה?"
לשמע שמה, היא הרמה ראשה חזרה במבט מתריס.
"אתה לא מבין כלום. מעולם לא הבנת. אני מסתגרת? כן. אני מבוצרת? וודאי. אבל זה מחיר שאני מוכנה לשלם כדי להמשיך לחיות. אני לא רוצה לקפוא כמו כולם בחוץ. לא רוצה למות בלי לדעת את זה. לא רוצה להיות מתה מבפנים ומצופה חיים מבחוץ"
האיש שתק עוד רגע ארוך. הוא, מכל האנשים בעולם, לא היה זקוק להסברים. הוא הבין את דבריה בלי ביאורים נוספים, באותו סוג הבנה שמבין רק יריב ותיק מאד.
זקנו, חשבה בחרדה, הוא כמו שחור של חשרת עננים יורדת. כמו אפור של רוח סערה, כמו כסף של פתיתי כפור.
"את חיה", אישר את דבריה לאחר השתיקה, והיא הבינה אותו בדיוק כמו שהבין אותה, "חיה כמו שאיש לא מת מעולם. את הינך עלה שמסרב לנשור, את זרע שממאן להרקיב"
עצמה עיניים וחנקה אנחה. המילים הדהדו בה כמו הד של הד של הד, מצטרפות אל הדי הכיסופים. תמיד ידעה עד מה ערמומי יריבה; כעת גילתה עד כמה הוא חכם.
הייתה עוד שתיקה, ארוכה וכואבת.

מחפשת מקלט מפני עצמה, ניסתה להיאחז בחיים אחרים, בגינוני המארחת של הקיץ שבה.
"וודאי תרצה תה?" שאלה בנימוס.
הוא הנהן בחיוך. "כמו תמיד".
קמה להרתיח מים, ולא ראתה איך נסגרת הדלת כשהפנתה את גבה אליו. לא ראתה את החיוך הדק מן הדק שחייך כפרידה. רק הדי צעדים גילו לה שהוא יצא מן הבית עוד לפני שרתחו המים.

הערב מצא אותה יושבת מהורהרת בכורסתה. כשהיתה האפילה שלמה קמה פתאום בהחלטה נחושה. לקחה מפינת המטבח דלי ויצאה אל הקור, פעם ראשונה מזה שנים. כשחזרה, הניחה אותו במרכז החדר, מלא במי גשמים.
בתנועה אחת אלימה, הניפה תנור והטיחה אותו בחוזקה באחת המרצפות. סילקה בלהיטות את השברים הלבנים, עד אשר נגלה לעיניה ריבוע של עפר. חפרה באצבעותיה, וגילתה לאכזבתה ששכבת העפר הדקה מסתירה משטח בטון.
בלב פועם ספק, אך בשפתיים הדוקות, חיטטה בארונות המטבח, עד אשר מצאה מברג ופטיש חלודים. התיישבה ליד משטח הבטון החשוף והחלה להלום בו בקצב סדיר, שואפת על העפר שמתחת.

המשטרה שהגיעה בבוקר מצאה אותה שוכבת קפואה, ועל שפתיה חיוך ניצחון. מתוך שכבת הבטון שנפרצה לבסוף התגלתה חלקת אדמה, רטובה ממי הגשם. בתוך העפר הכבד והלח, החלו להרקיב הזרעים שטמנה, מצפים לבוא האביב.



חורף

© כל הזכויות ליצירה שמורות לאז מה
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ט"ז אדר א´ ה´תשס"ח  
מעניין לקרוא את הסיפור הזה כשהדיון לגבי "החוב" של זליג יושב לי בראש.
כמה אמירה יש פה.

גרם לי להזכר באו הנרי, למרות שהסגנון שלך יותר כבד משלו.

שבת שלום.
י"ז אדר א´ ה´תשס"ח  
אפשר לקדוח שניה?
סיפורים כאלה, כבדים מהכתיבה המשובחת, ומכבידים מהעלילה-הפחות-עלילתית, אוטומטית זוכים לפחות תגובות וקריאות. וזה לא כי הם פחות טובים- ממש לא. זה כי ציבור הקוראים פה, שברובו צעיר ופחות מנוסה, מתקשה להעריך יצירה כמו זאת. (ברוך-השם, תראה, העורכים ידעו להעריך והמליצו.)
בכל אופן, מאוד אהבתי והתחברתי. הכתיבה שלך באמת מקסימה, ונושב ממנה ריח של גשם בודד.
י"ח אדר א´ ה´תשס"ח  
מקסים! מקסים! מקסים!
הכתיבה שלך כל כך מיוחדת, ממש נסחפתי לתוך הסיפור...
תודה!
י"ח אדר א´ ה´תשס"ח  
י"ח אדר א´ ה´תשס"ח  
י"ח אדר א´ ה´תשס"ח  
התחלתי להזדעק בזעקות "הו, לא!" לְמִקְרָא הסיפור היפה.
רק אלוקים וההומלסים יודעים מה היא מפסידה. רק מי שבילה חורף שלם תחת טיפות הגשם יבין כמה היא אינה חיה.

לא. היא אינה חיה.
היא מסתתרת בביתה כמו שטבעוני מטורף נועל את עצמו בבונקר מאחורי פלדלת, אוכל רק גזר אורגני ומים מזוקקים, ועוד חושב שהוא השפוי היחיד.
בערך כמו המליארדר המשוגע הרוואד יוז.

רציתי לצעוק עליה.
כי להריח את האביב, חייבים לעבור את החורף. אחרת לא יודעים להעריך אותו.
וכל מי שקופא בחוץ ונכנע לחורף, הוא הוא המניח לחייו לחיות.


אני חושב שלא הבנתי לחלוטין מה אתה רצית להעביר בסיפור. אני חושב וגם בטוח שאני הבנתי את אשר רציתי להבין, ואני קצת כועס עליה, ועל הזקן המוליך אותה שולל.

מה שלא יהיה - אתה כותב נפלא, תיאורים מדהימים. עולם קסום וחורפי במיוחד.

שומרון.



אגב, מי שלא הסתער על הר שלא נגמר עם עשרים קילו על הגב בגשם שוטף, מי שלא הרגיש איך קולות המקלעים הרועמים משתלבים בסופת ברקים מחרישת אוזניים - מה הוא מבין בכלל מה זה חורף...
י"ח אדר א´ ה´תשס"ח  
וואו, איזה סיפור עמוק ומרגש. נהדר. נפלא. כתיבה איכותית ביותר של סופר אמיתי. רגישות מיוחדת במינה.

תודה. בדיוק הסגנון שלי. אהבתי מאוד.


(:
י"ט אדר א´ ה´תשס"ח  
לדעתי הבנת לא רע בכלל.
למרות שיש גם את הצד שלה,ולא הכרעתי ביניהם. וכך רציתי שהסיפור יראה, ולאור תגובתך דומה שקצת הצלחתי.
כ"ג אדר א´ ה´תשס"ח  
איזה כיף שהשנויץ האהוב עלי מפרסם ציורים פה! רק בזכותו התענגתי על הסיפור המצוין הזה (כבר התחיל להיות חסר לי משהו ולא הבנתי מה). כמה הערות לסדר היום:
א) המשפט שהכי אהבתי היה "אני לא רוצה לקפוא כמו כולם בחוץ. לא רוצה למות בלי לדעת את זה. לא רוצה להיות מתה מבפנים ומצופה חיים מבחוץ". יש נטייה כזאת בעולם - שמרוב עוצמות של חיים גדולים אך חיצוניים שאופפות את האדם (איתני טבע וכוחות רוחניים הם דוגמה טובה, כמו גם עיר, צבא, חברה והלכי תרבות), הוא לא מבחין בכך שהוא עצמו כבר לא חי, או לחילופין שהוא חי אבל כבר לא את עצמו, וחבל. מצד שני, לצערי, כנראה שהדרך היחידה לגדול היא לתת לדבר גדול יותר להרוג אותך. בעסה.
ב) לעומת זאת את התשובה של הזקן (גנרל חורף?) יכולתי לצפות ולדקלם כבר בפיסקה השנייה. כמובן שהטענה נכונה ובמקום, אבל משהו בסגנון שלף אותי בכוח מהאווירה החורפית ההזויה/מטפורית/פילוסופית והשליך אותי לתוך כיתה ממוזגת ומשעממת ומרובעת להפליא. קח בחשבון שיכול להיות שזו אסוציאציה אישית שלי.
ג)גם בקריאה השבע-עשרה אני עדיין מתפעל מהגאונות שבבניית דמות הזקנה, החכמה. היא מציאותית, מעוררת תחושה כאילו אני מכיר אותה מאיפהשהוא. בדיוק כמו הדעת היא קופצנית תזזיתית ומבריקה, דקת אבחנה ורגישה, דקדקנית החלטית ונחושה, חיה על ניירות (תרתי משמע), אמיצה דיה כדי לפתוח לספק פתח כניסה, ואמיתית דיה כדי להודות בצדקתו ובטעותה, כשצריך. כל-כך שונה מדמות החכמה הנפוצה - רצינית ומרובעת, שקולה וקרה...
ד)אם כבר הגענו לכאן, האם יש קשר בין הכפור לכפירה? מה כל-כך נורא בהוד הקרח? ומה יקרה באפס המוחלט? דוגמאות מעולות לשאלות טובות שאסור בשום פנים ואופן לשאול אם רוצים לא להחליק על מדרון חלקלק וקפוא. ממש כדור שלג.
ה)זה כבר דיון אחר לגמרי ואהוב עלי לאחרונה: שמת לב שאקט הסיום ההירואי קצת טפשי? זאת אומרת, שום דבר בריא לא יצמח בתוך מרתף סגור וחנוק, בלי השמש האביבית שבחוץ, לא? אם רק הייתה מעיזה לצאת החוצה...

כבר מתחיל להיות מאוחר ואני הולך להרקב לי להנאתי במיטה החורפית שלי. לפחות יהיה לי על מה לחשוב.
כ"ה אדר א´ ה´תשס"ח  
לו רק יכולתי לחמש תגובות...
ז´ חשון ה´תש"ע  
הסיפור הכי טוב שקראתי בביכורים.
אתה מתכנן לפרסם רומן? נובלה? משהו?
ז´ חשון ה´תש"ע  
הייתי מסכם את הסיפור במשפט:
"חיה כמו שאיש לא מת מעולם"

חיים ריקים שמשולים למוות...

הסיפור כבד מאוד ומשופע למכביר בדימויים
מקסימים, רק בשבילם היה מגיע ציון 10.

בכל מקרה, אתה כותב נפלא!
(אבל קצת כבד )

ט"ו חשון ה´תש"ע  
אהבתי את הסיפור, השפה הציורית, את סופיה ואת רוחה העיקשת... פשוט נהדר ומעורר השראה.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד