בנושא
בכרם
חדשות
 
מסירות / חנה .נ.
בביכורים מאז י"ז חשון ה´תשס"ח

 

בס"ד



מְסִירוּת



"אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם"
(יחזקאל לג, כד)

כל הרוצה לכנס בעבודת השם באמת,
אי אפשר לו לכנס כי אם על ידי שיחשב
 שאין בעולם כי אם הוא לבדו יחידי בעולם,
ולא יסתכל על שום אדם המונעו
מן דרך האמת.
(ר' נחמן)


העיניים שלו נעצמו, מתגלגלות למעלה במבט שמנמיך לי את הלב. אותה תנועה של אושר שהעיניים לא יכולות להישיר אליו את מבטן, של יופי שלא מכילים. אותה נשימה רווית סיפוק שמכריחה אותך להיעצם, כמו כשהריח את הורדים ואימץ אל תוכו את השיכרון שחיפשנו גם בטבע. שלא נאהב לבד. שתחיה איתנו הבריאה כולה.

האיש בדלפק מביט עלינו דרך מסך הטלוויזיה הקטן שלו. שקוע. שנינו יושבים במלון, עוד לובי של מלון בירושלים, כזה שעליו אהבו חברותי לצחוק בשיחות הבנות שערכנו.
"את בטוחה שאת רוצה בחור חרדי?" שאלה, מצחה מתקמט בפליאה. ואני שתקתי וחשבתי לעצמי שאני לא רוצה בחור חרדי וגם לא דתי ולא לאומי וגם לא מתנחל או מרכזניק הסדרניק חרדלניק חבדניק שבבניק מסורתי או ברסלבר או נחמן או... מה המציאו עוד? חבקוקניק או ליטאי או חסידי או... לא רוצה.
"את יודעת, הם נפגשים בבתי מלון!!" היא הסתכלה עלי במבט משועשע מעצם המחשבה. "נגיד, אם תשבי מולו ככה..." סקרה אותי, את הברך הצמודה לפנים, את הרגל המקופלת, את החצאית שמעל לחצאית שמעל לחצאית. "אם תשבי מולו ככה, הוא יברח לך, חנה..."

"האיש בדלפק מסתכל עלינו" לחשתי לו, נבוכה. קרובה מדי, קרובה מדי. אוח. קרובה מדי. הוא פקח את העיניים, מחויך. "חנהל'ה" עצם אותן שוב. שוב חופן את פניו בברך הצמודה לפנים, אל אותה הרגל המקופלת. כאילו לא לבש חליפה שחורה, מחוייטת. כאילו לא היתה מונחת המגבעת על ראשו, כאילו לא נאסר עליו החופש, כאילו לא הוגדר באלפי גדרות של מחשבות מעוותות, כאילו לא רצה עכשיו לעוף להמחק להתפורר להיות. ואני קוראת אותו בשקט. במילים נעלמות אל תוך הציפייה הגדולה הזאת.
"את יודעת למה הוא מסתכל עלינו ככה?" הוא מרים את הראש, מסדר את המגבעת, עיניו צוחקות. "הוא בהלם, את מבינה. הוא בהלם. תראי אותנו" צוחק "חרדי ומזרוחניקית. ועוד עם איזה דוס נתקעת..." מהדק את העניבה "דוס רציני!"

היא קורעת את העטיפה בעדינות ומסתכלת עלי בציפייה.
"זה שתי מתנות" אני מסבירה "אחת - כי נולדת עוד יומיים. והשנייה כי את תכף מתחילה את השירות, אז... טוב, גילית לי פעם..."
היא מוציאה את המתנות ומחבקת. חיבוק, אני חושבת. חיבוק. מתאפקת לא להראות כאילו הייתי זקוקה לו כל-כך. "איך זכרת שרציתי?" אומרת "ובכלל... טוב, מה עם שירות, חנה? מדרשה? כן, לא היתה איזו מדרשה שהקמת?"
אני שותקת בעצב.
"בסוף תתגייסי לצה"ל!" היא קורצת לי "ועכשיו ברצינות. אז תגידי, מה את עושה השנה?"
השאלה הזאת. כמו תבנית היא נשאלת. כמו השגרע הזו הישנה הנמאסת - יסודי חטיבה ותיכון וחו"ל וצבא אוניברסיטה עבודה דירה חברה חברה חברה ובדידות חתונה.
"מתחתנת, כנראה" מלמלתי, נותנת לעצמי ליפול לאחור על המיטה. להתנתק. מיטה, אני חושבת. איזו תחושה נהדרת. כל-כך הרבה זמן לא שכבתי על מיטה. הידיים שלי נפרשות - לגעת, לחבק. לקפוץ. על מזרון ברצפה אי אפשר לקפוץ. אני עוצמת עיניים. מיכל מדברת ושואלת עם מי. ואני פוקחת עיניים ורואה שעל התקרה בחדר של מיכל מודבקים כוכבים. פתאום הם הכוכבים בחדר שלי. על התקרה שלי. כל-כך הרבה זמן...
"עם מי, נו חנה? עם מי? עם מי? מי המאושר? מי זכה? את יצאת איתו? יצאת ולא סיפרת לי?!"
פאף. כרית קלה מדי נוחתת לי על הפנים. ושוב. ושוב. כרית קלה, אני חושבת. והפעם תופסת, מהדקת אותה אל הפנים שלי, שבהפסקת נשימה מגלות את החיוך היפה של מיכל, מנסה לשכנע אותי שאספר את הכל.
"מי ייקח אותי, מיכְלוּש?" אני מתחמקת "אין בית. אין הורים. אין עבודה. אין עברית. קשה, קשה..." בורחת אל המבטא הרוסי שתמיד משכיח את כל הנושאים הרציניים מדי. 
ומיכלוש צוחקת "הטוב ביותר ייקח אותך, חנה. הטוב ביותר".

"הטוב ביותר!"
אבל הוא לא מאמין לי. נבוך. מבוייש. מהורהר. כל הבטחון העצמי, כל החוזק הזה שלו. האצילות. כל עזות הקודש שקורנת באומץ מכל תנועה, מכל מבט - הכל מתאבן לפעמים, מתכווץ מתכנס מופנם - אל יופי שדרכוּ. יין. כן, לפעמים הוא יין. ענבים מתוקים אדומים מלאים מפיקים מזן אל זן נערמים ונמחצים תחת כפות רגליים של יהודים כשרים, שומרי תורה ומצוות. ונדרכים ונרמסים ומתיינים- לשם שמיים. והוא כל כך דרוּך לפעמים, שכבר שכח שמותר לקדש עליו.
"לא תאמין לי?" אני תוהה. אנחנו כל-כך דומים. אותן תנועות נפש, אותן תחושות. מחשבות. עבודה. אותו עולם, אותם חיים. אותה עזוּת. אפילו המבוכה מגיעה באותה נקודה, והנשימה הארוכה והמבט והעיניים ו- וארץ ישראל והתורה. והבית שלו שלי שלנו של הקדוש ברוך הוא. והדמעות, והתפילה. התפילה.
האהבה.
לא מסוגלים להכיל לקבל להבין. 

אנחנו אצים ברחובות שכונה חרדית בעיר של קודש. חמישה לשתים עשרה, תכף יעבור האוטובוס האחרון. כל-כך התעופפנו לנו, שכחנו את עצמנו לגמרי.
"נו" הוא מעיף בי מבט חטוף "אמרנו שכשנצא החוצה תכניסי את הורדים אל תוך השקית..." הוא רציני - וצוחק. מה הוא צוחק. כל הזמן צוחק. "תראי, תראי איך מסתכלים עלינו, נו חנה. אם היית יודעת מה זה ללכת עם בחורה בשתים עשרה בלילה! אוהו!" מתפעל מאתנו "השם ירחם... ואת כולך מחוייכת הולכת ככה עם הפרחים גאה בעצמך" הוא מנסה למשוך לי אותם מהיד "עוד מעט יסקלו אותנו חנהל'ה, חיתולים יתרסקו, נידויים, חרמות..." הוא מפליג בנבואות החורבן. ובצדק. עיני הכל ננעצות בנו, בוחנות.

"אוף. תעשה משהו. הם מסתכלים עלינו..." אני מסננת בלחש. למה כולם מסתכלים. כבר הכנסתי את הורדים. וגם הלכתי מאחוריו ולא לצדו. וניסיתי לא להראות מאושרת. אבל - אני מרגישה כל-כך חשופה. "בוא נלך מכאן, בבקשה. נמצא תחנה אחרת" אני לוחשת לו, מגביהה עצמי אליו בקרבה מכוונת. שיסתכלו. שיסתכלו ויבהו ויחשבו איזה מן דבר זה.
"את לא צריכה להפגע מזה" הוא אומר, אנחנו כמעט מאבדים נשימה בנסיון להשיג את התחנה הבאה, בתפילה שתהיה ריקה מאדם "בסך הכל, הטענה היא כלפי. לא כלפייך. תארי לך - מה חברות שלך יחשבו עלי. אה?" הוא עוצר, מתבונן בעצמו. אני שותקת. "כאן זה הסביבה שלי, אז אני אשם. אני זה שבחרתי אותך. המוגבלות היא אצלי" הוא קורץ "אצלך - את תהי אשמה. כמו שכאן כולם מסתכלים עלי 'מה אתה עושה איתה. מה מצאת בה. מה זה הסנדלים האלה והגרביים, ואיך היא חופשית לידך. ואיפה הגבולות ולמה החצאית עד הרצפה', ליד החברות שלך השאלה תהיה 'מה את עושה איתו. מה את מחפשת איתו. תמצאי לך בחור משוחרר, עובד, חושב... מרגיש. מה זה המגבעת הזאת, הזקן הזה, הגלותיות הזאת... הוא בכלל מתקלח?" צוחק "...'ומי בימינו עונב עניבה??'" הוא משחרר קצת את העניבה, כאילו כדי לאשר את הטענות כנגדו "את יודעת, אנחנו נצטרך להתרגל למבטים האלה, חנהל'ה. זה פְּשט" מחייך "אף אחד לא מסוגל לראות את האור שלנו ולהשאר אדיש".

האור שלנו. אני רוצה לומר לזעוק לבקש למחות. אז איך ש... בא לי לצעוק - אז איך זה, אה?! אז תאמר לי איך... ולפני שאני מספיקה לבכות הוא מספר על יסורים של אהבה שהם כל-כך עלייה ותכלית וכמה חשוב לשאת עיניים לשמיים ולהקדיש את כל הכמיהה להשם יתברך מקור השפע מקור הברכה מעולמות עליונים תחתונים אצילים מלכותיים נצחיים אין סופיים ותתפללי אהובתי אנחנו עוד צריכים לבכות ולהאיר לעולם אבל קודם נאיר לתוכנו חנהל'ה מה את חושבת אנשים שכחו לאהוב שכחו להרגיש להאמין להביט להתבונן לאהוב שכחו אנשים את הארץ את האדמה את האוויר את הלב את רואה חולצה מכופתרת מכנסיים שחורים כיפה סרוגה חצאית ארוכה זה נהיה אדם שכחת חנה שכחת שהאמת מושלכת ארצה שהאמת בוכה וצדיקים מתפללים עליה אלי-י'ה שיענה שיעלה שלא נאבד ולא נכלם אבל הנה אנחנו כאן, אנחנו...

עוצרים. והוא חופן את פניו בידיו ונאנח כל-כך מהעומק ונדמה לי פתאום שאנחה משברת גופו רוחו ונשמתו של אדם. ונדמה לי שוב שאנחנו לבד בעולם, לבד וביחד. ושה' מטייל אתנו ואוהב איתנו. ופתאום כל הגעגועים לכנסת ישראל פועמים בך בעצמה כל-כך חזקה, עד שבכל צרתו לך צר ואתה בוכה את הגעגוע של ה'.

"קרה משהו?" אורלי שואלת. מנסה לתמרן בין החלבי לבשרי לפרווה לקינוחים לארוחת הצהריים של עכשיו.
"טוב, זאת שאלה קצת..." אני מביטה על אורלי בחיוך ומעבירה לה את הסכין הבשרית.
"לא מעבירים סכין מיד ליד" היא מחכה שאניח אותה על השיש "זה גורם למחלוקת" ואני מניחה לסכין וצוחקת במרירות של כאב שנשחק "טוב שיש את מי להאשים, נכון אורלי?"
אורלי פחות צינית. זריזה. שקולה. חושבת.
"לא ענית לי מה קרה" מתעלמת בקרירות "למה הדלקת נרות?"
אני מסדרת את הנרות, העיניים בוערות אל תוך השעווה שמתקערת. "לרבי עקיבא ורחל" עונה. כמו זה היה מובן מאליו.
אורלי שוטפת ידיים וניגשת ללוח השנה, מתבוננת. "מתוקה, התבלבלת. רבי עקיבא ורחל לא נפטרו היום. לעומת זאת... המממ..." היא מכווצת עיניים "היום זה פטירת רבי יעקב... שול... שולטמ... מה? אני לא מבינה מה כתוב פה" היא פוטרת מידיה את לוח השנה וניגשת בחזרה לסירים. הכל כבר רותח.
רותח. מבעבע. חם. בוער. עולה על גדותיו. כמעט גולש. כמעט. והכל נשפך.
"את בוכה?" היא שואלת. את המחבת, כנראה. "את בוכה!" היא מישירה מבט אלי. והדמעות רותחות חמות בוערות עולות על גדותיהן... כמעט גולשות ונשפכות, ונשפכות.
"לא, חנה..." היא מנסה "זה רק רבי יעקב שולטמ-משהו...".
ואני צוחקת בתוך כל הבכי, ונותנת לאחותי הגדולה להיות הבית שלי והאמא והאבא וכל מי ששכח.

"תלכי אחרי" אומר, ונעלם אל סוף הרחוב, היכן שנגמרים הבתים ומתחיל הטבע. אני מכווצת מבט ומאיצה הליכה, מנסה לא להֵראות משתרכת. מכורה. מאוהבת.
הוא עוצר ליד האבנים, וילדה מקסיקנית יוצאת מהקראוון ומתבוננת בנו בתמימות. רחוק מהישוב, כבר מותר לנו לעמוד האחד לצד השניה, לטייל ביחד. כאן, מלבד ילדים קטנים - אין אדם. כאן מותר להיות. לאהוב. לנשום את הכל כמו שקיים. בלי לפחד בלי להתקלף בלי להתחפש ולהתנצל על מה שבחרנו.
"כשמתחילים לאהוב את ארץ ישראל" הוא יורד אל תוך ההר "נכנסים לזרימה מתעצמת והולכת של אהבה. לא ציטוט מדוייק, אמנם, אבל הרב קוק כתב את זה עליה. וזה כל-כך נכון, אה? כל-כך נכון..." נאנח, מצביע על הישוב ממול "תראי, שם זה פסגות. ממש נושקת לרמאללה".
הוא מביט על הפנים המופתעות שלי. על המחשבות שלי הוא מביט. על התחושות. ואני מתבוננת על ההרים שפרושים מולנו, על נחלה יקרה, פורחת. מיושבת. "באמת - כל-כך קרובים..." ממלמלת לעצמי, בפחד-מה. בהשתאות.
לו לא אכפת. "הייתי רוצה להקים לידם איזה מאחז ככה... בנקודה הזאת..." הוא מרים את היד וממקם אותה בדיוק בפער הקטנטן שעוד נשאר בינן. ואולי אני צוחקת ופונה להמשיך ללכת, אבל הוא עוד נטוע היטב - - -
"בלי אהבה, חנה, אין מסירות נפש. פשוט ככה" מפטיר "אין מסירות נפש בלי אהבה, חנהל'ה. תדעי".

"אתם לא תתחתנו בחיים, את שומעת אותי? תשכחי מזה. תש-כ-חי-!"
אני קמה מהסלון ופונה לחדר. נוחלת כשלון אחר כשלון במסע ההסברה הארוך מייגע משפיל מדכא נורא הזה. עוד כמה דקות בוודאי תתקשר חברה נוספת לאחל מזל טוב וכמה טוב ויופי, ואיך ה' מסדר את הכל לטובה. ואני אהנהן ואחייך ואשמח ואאמין באמת שאולי יום אחד גם הם ישמחו איתי, ויבינו וירצו וידעו להכיל את מי שאני, את מי שהייתי תמיד.
"אולי יש דרך נוספת? ניסיתם לגשר? לעשות שלום? מה עם כיבוד הורים חנה?" מאחורי הטלפון כולם מנסים לעזור. "אני אדבר עם אמא, בסדר? ועם אבא? למה לא חנה? יש לי רב מצוין, הוא פשוט מצוין... הוא משכנע משהו" מאחורי הטלפון כולם מנסים לעזור. "בסך הכל היא אוהבת אותך, דואגת. אכפת לה ממך. היא רוצה בטובתך את מבינה".
וכמה טוב שאתם אינכם מבינים. שלא תבינו לעולם. כאילו לא הייתי רוצה בית. כאילו לא אהבתי אותה. כאילו לא ריחמתי. כאילו לא דיממתי. כאילו לא דמעתי. כאילו לא צעקתי. כאילו לא התפללתי. כאילו לא ניסינו הכל. כאילו איני עדינה אין לי לב אין לי רגש אין בי סבלנות. כאילו לא הבאנו את כולם - והיא בשלה. במרירות. בעקשנות. בטירוף. באהבה העצמית שקוברת אותנו.
אני לא אקבר.
שוב אני יוצאת מהחדר. נרות הנשמה במגירה במטבח.
"ונוח מצא חן בעיני ה'... ונוח מצא חן בעיני ה'... ונוח מצא חן בעיני ה'... ונוח מצא חן בעיני ה'..." לוחשת. מקווה להשפיע על עצמי מעט חן, מעט חסד. יציאה אל גוב האריות כרוכה תדיר בתפילה, בתחנון. פנימי, רועש, גלוי, חבוי. קיים. אך הפעם הזאת אלוקים, אך הפעם.
להבה מוצתת בראש הגפרור. אשרי הגפרור שהצית לבבות, אני חושבת, מיטיבה את המטפחת על ראשי, עוצמת עיניים. "לכבוד רבי עקיבא ורחל..." אני נושכת את השפתיים. שהדמעות לא יכבו את האש. מים רבים לא יוכלו לה, נהרות לא ישטפוה, לא יטביעוה, לא יהרגוה, לא -
"בזכות רבי עקיבא ורחל" את אהבתם אני מזכירה, מאמצת אלינו. "בבקשה השם. כבר אין לי מילים, כבר אין לי, אבא. כבר אין לי דבר..." וכבר לא משנים היושבים בסלון, רק היושב במרומים. ואני נותנת לעצמי לדלוק עם השלהבת - אחרי הקדוש ברוך הוא.


"אנחנו לא כורעים ברך" הוא מחייך, נושף אל תוך טבעת הפלסטיק שמפריחה בועות סבון שקופות. "זה מנהג של גויים, את מבינה... אז תקומי, בבקשה. ותשבי כמו בן אדם. עכשיו מה יגידו - ככה בטח כל החרדים מתנהגים לנשים שלהם! הוא יושב בנוח על הכסא, והיא מתלחלחת בחול..."
אני מחייכת "עכשיו מה יגידו, עכשיו מה יגידו..." מעקמת את הפנים בתנועת חיקוי "תגיד, אם כל-כך אכפת לך מה יגידו, איך אתה מעז לשבת כאן, אה? מה יגידו?"
"אה... חושך..." הוא מנסה "יחשבו שאני קאובוי"
"קאובוי שמפריח בועות סבון?" אני לא יכולה לעצור את הצחוק "זה בטח יותר נורא מחרדי בחוף הים!"
הוא מוציא את טבעת הפלסטיק הורודה ומרים את היד גבוה, נותן לרוח לנשוף אל תוכה, וזו מקשטת את האוויר כולו במראות עגולות.
"את מאמינה שעבר חודש?" הוא שואל פתאום.
חודש. חודש. אלוקים, עבר רק חודש? לא שנה? לא דורות? אפילו... אפילו לחצי שנה עוד הייתי מאמינה איך שהוא. אבל חודש?
"אני לעולם לא אבין איך יעקב אבינו הרגיש רק ימים אחדים באהבתו..."
"אני לעולם לא אבין איך יעקב אבינו" אומר. "את יודעת, אברהם הוא חסד, יצחק הוא גבורה, ויעקב הוא מידת האמת. ואנחנו עכשיו ממש יעקב אבינו. שבע שנים, בכמה ימים. איש תם יושב אוהלים, ואח לרמאות. רודף שלום, ואיש מלחמה. עקב לעשיו, ושורר עליו. חסד, וגבורה. זאת האמת הכי פנימית. זאת האמת שצריך לגלות כי אפילו השקר שבה הוא אמיתי."
אני שותקת. אמת שאפילו השקר שבה. המילים האלה מבעירות בי געגוע לגעת לטעום לפעול להאיר לרומם לנשא להדר אותה. לברך אותה. לתת לה יד ולעזור לה לקום.

הוא עוצם את עיניו, והן מתגלגלות למעלה במבט שמנמיך לי את הלב. אותה תנועה של אושר שהעיניים לא יכולות להישיר אליו את מבטן, של יופי שלא מכילים. אותה נשימה רווית סיפוק שמכריחה אותך להיעצם. וגם אני נעצמת איתו, החודש האחרון מתבדר בתוך המחשבות התחושות המילים התפילות השקט הגדול. כל המלחמה. והאמת הכי פנימית צועקת, משליכה אותך אל תוך כבשן של חסד וגבורה - - -



בלי אהבה אין מסירות נפש, אני חושבת לעצמי.



אהבה

© כל הזכויות ליצירה שמורות לחנה .נ.
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
י"ז חשון ה´תשס"ח  
אז קודם כל מזל טוב.
ויפה שאת נותנת פיסות מחייך,
לטעום קצת מכל הגילגולים
ואיך שאת מתארת את זה נהדר,פשוט מקסים.
נראה שלא קל להיות חנה בעולם,
כי תמיד לאורות הגדולים מלווה הכאב וההיתמודדות עם העולם הבוחן, שתזכי באמת להיות "אחד היה אברהם" ולא לחשוב על מה יגידו, אבל לעשות את זה באהבה עד שהיא תשפיע גם לקרובים לך ביותר, שם המתח הכי גבוה ושם ההיתמודדות בשיאה.
י"ז חשון ה´תשס"ח  
ה´ יתברך / אורח/ת בביכורים
אוהב אתכם, יקרים.
מזל טוב.
באמת.
י"ח חשון ה´תשס"ח  
מרתק, מחבר, אפשר כ"כ להכנס פנימה ולהרגיש. קשה וכואב, ומעל הכל - אוהב.
ואני מאמין בשאמת אין מסירות בלי אהבה, אוי כמה שזה קשה.
מלא מזל-טוב! שתהיו כמו אברהם, שהוא מעבר אחד ולא מפחד משיפוט ומדעות של אחרים, וכמו שכותב הרמ"א בתחילת השו"ע "ואל יבוש מפני המלעיגים עליו".

התיאורים נהדרים, יש כמה מקומות שחסר פיסוק.
חוצמיזה, יש כמה וכמה מקומות שאת כותבת ברצף מילים נרדפות וכד', זה ממש נהדר!! רק כדאי עקביות בנושא הניקוד של זה, או לא לנקד כלל, או פסיקים, אבל שזה יהיה שווה בכל המקומות.
י"ח חשון ה´תשס"ח  
כוונתי, כמובן, לפסק ולא לנקד.
י"ח חשון ה´תשס"ח  
ועוד איזה סיפור.
תגידי, את מסוגלת למשהו פחות ממושלם?
איך את יודעת לקחת את הקורא שלך ישר למקום הכי עמוק שממנו את כותבת, להישיר מבט פנימה ועם זאת להשאר בעמדתך שלך, לא חשופה עד כדי פתטיות.
אני מתייחס אך ורק לכתיבה, והיא מרנינה כרגיל ואף יותר מזה. לגבי התוכן אני לא חושב שיש לנו הקוראים זכות לומר דבר. אפילו את המזלטובים כדאי לשמור לפורום, כי כאן רצית להציג לנו יצירה ספרותית שלמה, ולא קרע מתוך היומן שלך.
י"ח חשון ה´תשס"ח  
מהממת שלי, / אורח/ת בביכורים
לקרוא אותך זאת חוויה מאין כמוה.

אני כל כך אוהבת אותך.באמת באמת.
ומגיע לשניכם המון המון טוב בעזרת השי"ת.

אני עוד שניה נכנסת לשם משתמש שלי בכדי לחמש לך ולהעדיף:)

אוהבת מאוד
ילדה.---
י"ח חשון ה´תשס"ח  
מה כבר אפשר להגיד? זה פשוט לשבת ולבהות במסך, ולחשוב איזה מזל יש לך שלמרות כל הקושי זכית במתנה כזאת נפלאה - כתיבה מדהימה כ"כ.

קודם כל בקשר לתוכן, הכל לטובה והכל יהיה טוב. חייבים להאמין בזה, ונדמה לי שאת קרובה לטוב יותר מתמיד.
לגבי המשפטים שחזרו בסיפור לגבי המה יגידו - "מה היא מצאה בו"..
שמעתי פעם משהו יפה על המשפט הזה:
*היא* מצאה בו, דגש על המילה "היא", בגלל שהיא מצאה בו ואף אחת אחרת לא צריכה למצוא בו שום דבר, העיקר שאת מצאת בו. וזה מה שחשוב. ורק זה מה שחשוב.

---
כתיבה נפלאה, מרתקת, מעניינת, הכל ביחד.
זורם וקריא.

המון המון מזל טוב.
י"ח חשון ה´תשס"ח  
שיהיה במזל טוב...
י"ח חשון ה´תשס"ח  
כתבת מדהים. מ-ד-ה-י-ם. כתבת עם כישרון, אך מעבר לכך - כתבת מהלב.

אשרייך שאת מסוגלת לשתף ככה. אשרייך.


תהיי חזקה.

הסוף תמיד טוב. אם לא טוב - סימן שלא הגענו לסוף.
י"ח חשון ה´תשס"ח  
י"ח חשון ה´תשס"ח  
במסר.
טוב, אם אני כבר פה, אז למה שוב כמה שאת מדהימה.
י"ט חשון ה´תשס"ח  
כל כך, כל כך, כל כך---

שלא תיגמרי לעולם.
כ´ חשון ה´תשס"ח  
רק רציתי להגיד לך שהייתי פה. ולא, עוד לא קראתי. אבל הייתי פה.

כ"א חשון ה´תשס"ח  
ד´ טבת ה´תשס"ח  
תודה.
משהו בהרגשה שיש כל כך הרבה אמת במילים האלו נכנס לי עמוק לתוך הלב. כל כך רחוק לי מהמציאות ובכל זאת מאוד מאוד קרוב אלי.

תודה.
כ"ד שבט ה´תשס"ח  
תודה / אורח/ת בביכורים
פשוט תודה רבה.
אשריך על המסירות (-:
ט´ אייר ה´תשס"ח  
אך בוודאי לא האחרונה

שההרגשה הזו תמשיך לכם עד 120!!!
ט"ז אייר ה´תשס"ח  
כ"ז אייר ה´תשע"ג  
טוב למצוא בגנזכים כאלה אוצרות.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד