בנושא
בכרם
חדשות
 
אופק באקפנהיים - קטע לדוגמא / דרול
בביכורים מאז כ"ד תשרי ה´תשס"ח

חנית העולמות הביאה אותי אל קאלאנדוריה תוך שבוע. לקח לי כמעט יומיים עד שהצלחתי לאתר את אותו חצי אי עליו שכנה העיר תוהונטאש. בעולמות הסמוכים הזהירו אותי שטיסה מעל האוקיינוס הצהוב שמקיף את חצי האי ההוא, מסוכנת כמעט כמו השחייה בו, לכן החלטתי להתקרב אל העיר דרך היבשה.

למדתי באקדמיה שאסור לחדור לעיר זרה דרך האוויר. במהלך השנים  ניתן משקל כבד לפיתוח כלי נשק נגד מעופפים, וערים מיושבות נטו להיות חשדניות ולאייש את חומותיהן במגוון רחב של מעוטים וקשתות מכושפות. מי שהיה רוצה לחסל אותי כשאני מעופפת, היה יכול לעמוד על החומות האלו עם פלצור ומשקולת, כי הייתי מאוד רגישה לנפילות כשהשתמשתי בחנית העולמות בגובה נמוך.

העיר תוהונטאש גבלה בים משלושה כיוונים. החלק היבשתי שמצפון לעיר היה כולו זרוע בביצות שנראו מלמעלה כהות, עמוקות ולא סימפטיות למראה. בין הביצות לעיר השתרע ג'ונגל צפוף שבו הבחנתי במספר משעולים צהבהבים שהתפתלו לכיוון החומות. הברירה היחידה שנותרה לי הייתה לנחות בתוך הג'ונגל ולגשת אל העיר דרך אחד מהמשעולים. לכן גרמתי לחנית העולמות להנחית אותי על אחד השבילים במרחק שני קילומטרים מהעיר, בתקווה שאני אוכל להגיע אל השער בחומה תוך כמה דקות.ברגע שהמגפיים שלי נגעו בקרקע, השריון הקסום החל לילל.

"מה קורה לך?" שאלתי בעצבים כששני טיגריסים שחורים בעלי שמונה רגליים כל אחד זינקו אלי מבין העצים.

שלפתי את החרב והפעלתי דקירה מרחוק. אחד מהטיגריסים חטף אותה במרכז המצח, אבל עדיין היה במצב רוח התקפי. הטיגריס השני הקיף אותי מסביב ולי לא היה הרבה מה לעשות חוץ מלקפוץ אל מעבר לטיגריס הראשון שכנראה עדיין היה המום מהדקירה. הטיגריס השני זינק אחריי ונתקע בראשון, מה שגרם לטיגריס הראשון לשאוג בחרון רב מאוד. התכופפתי אל מתחת לטיגריס הראשון ופתחתי לו את הבטן באבחה מהירה. זה הרגיע אותו סופית והוא התמוטט. כשיצאתי מתחת לגוף הפרוותי והמטונף בדם הטיגריס השני זינק לי ישר על הראש. הוא ניסה לנגוס את הזרוע שלי אבל לא הצליח.כנראה שיש סיבה למחיר המחריד של השריונות של גונוויר. שוב ושוב ננעצו הניבים בקוולאר השחור ולא הצליחו לחדור. כל זה היה מאוד נחמד, אלא שהזרוע שלי יחד עם פס האופל נותרו מתחת לפגר של הטיגריס הראשון, בעוד טיגריס שני במשקל רבע טון רובץ על יתר הגוף שלי ומחפש נקודות תורפה בשריון.

"עם חמישה מנועי כשף אתה בטח מסוגל לחשמל את עצמך או משהו." צווחתי על השריון.

הצעקות שלי בהחלט עזרו. ברקים כחלחלים כיסו את השריון והטיגריס התוקף קפץ אחורה בנהמה מתוסכלת. ניסיתי לשלוף את זרועי הימנית מתחת לטיגריס ההרוג וגיליתי שאני מזיזה את כל הפגר.

"לאבדון!" נהמתי כשגיליתי שהשריון לא חישמל את עצמו אלא פשוט הוריד את טמפרטורת החוץ שלו לאפס המוחלט מה שגרם לכל מיצי הקיבה של הטיגריס המת לקפוא ולהידבק אל היד שלי.

הטיגריס השני פער פה מלא שיניים ארוכות בצבע בורדו וילל בזעם. למרות שהתנסה עכשיו בקור שלא חווה מימיו נראה שהוא מתכנן שוב לתקוף. הקדמתי תרופה למכה ובעטתי בו בדיוק במרכז הפרצוף.

הטיגריס ילל במשטמה ונמלט אל הסבך כשהוא משפריץ דם מראשו.

בחנתי את עקב המגף שלי וראיתי עין קפואה דבוקה אליו.

"בסדר." לחשתי לשריון "אין כמוך בעולם ועכשיו אתה יכול להפסיק."

הברקים הכחלחלים נעלמו ואני הצלחתי לקום ולשלוף את החרב שלי מתוך הגוויה. כל הזרוע הימנית שלי הייתה מטונפת מדם מעורב בשיער מפרווה שחורה.

"איזו קבלת פנים חמה." מלמלתי ביאוש. "ברוכים הבאים לקאלאנדוריה."

לקח לי חמש דקות לנקות את עצמי ולסדר את השיער ואז בצעד אמיץ ובחרב שלופה התחלתי להתקדם אל העיר.

כשהתקרבתי לשער הבנתי שיש לי עוד בעיה לפתור. עצי הג'ונגל הגיעו ממש עד לחומה וטיפסו עליה ואילו מול השער הייתה בסך הכל רחבה קטנה של עשרים מטר מרובע שהייתה עמוסה מאוד בכל מיני יצורים שניסו להיכנס פנימה. החומה של תוהונטאש הייתה בגובה פחות משמונה מטר וכולה הייתה עשויה מלבנים קטנות, כתומות ומלוכלכות. השער עצמו היה ברוחב של פחות משני מטרים, המשקוף המשולש שלו היה מצופה בטיח מתפורר ויכולתי לראות חריצים וחורים בכל ההיקף שלו. אלו היו כנראה עקבות של ניסיונות פריצה שאף אחד לא טרח לתקן. חשבתי לנסות לקפוץ באמצעות השריון אל מעבר לחומה אבל לא ידעתי מה מצפה לי בצד השני וחששתי משדה כוח שיכול לעבור בדיוק בראש החומה בדיוק במטרה לצלות קפצנים.

בעוד אני מהרהרת, לא יכולתי שלא לשים לב להתגוששות כללית בצמוד לפתח.

חבורה של מינוטאורים שחורי עור ומעוקלי קרניים ניסו לדחוף לתוך השער עגלת עץ צרה וגבוהה שהייתה מלאה בחלקי גופות, כנראה אנושיים. מול המינוטאורים ניצבה שורה ארוכה של אורקים כהים ושעירים שנשאו על גבם כדי חרס כבדים במנשאי חבלים. שתי הקבוצות התווכחו על הזכות לעבור ראשונים בשער. המינוטאורים היו גבוהים פי שתיים מאורק ממוצע אבל הם היו רק שמונה לעומת יותר משלושים אורקים. חברי שתי הקבוצות צרחו זה על זה, כל אחד בשפה פחות מובנת ונראה שהם היו קרובים מאוד לתגרה רבתית. עוד יצורים התקרבו מצידי החומה וגם מהשביל שמאחורי. בין היצורים זיהיתי שלושה טרולאנים ארוכי שיער, גנול לבוש בשריון עור וחמוש בפטיש כבד וכמה טיפוסים בגלימות שחורות מכוסות באבק שהייתי מוכנה להמר שהם זומבים.

לרגע הצטערתי על שטרחתי להתנקות. עם השריון הפלסטי השחור ועם השיער הארוך והנפוח נראיתי עכשיו כמו בובת צעצוע מגודלת. תהיתי מי מהמפלצות תהיה הראשונה להניח לויכוח בשער ולנסות להטפל אלי. לפתע מבין חרכי היריה שבראש החומה ראיתי שולי גלימה שחורה בעלת בטנה ירוקה מבריקה.

החלטתי לפעול.

"גנב!" צרחתי כשאני גורמת לפס האופל להידלק בלהבה ארגמנית ויורקת ניצוצות "תחזיר לי את זה תכף ומיד!"

העומדים מסביבי נעצו בי מבטים מופתעים ואני ניצלתי את המומנטום ופרצתי בריצה פראית לכיוון השער.

"תתפסו אותו!" המשכתי לצעוק בעוד אני מנופפת בחרב הבוערת "פרס של אלף מטבעות למי שיביא לי את הראש שלו רצוי במצב צלוי!"

דילגתי מעל המינוטאור הראשון וטיפסתי תוך שתי שניות על ראש העגלה נוטפת הדם.

ראיתי את עיניהם מוצפות הדם של המינוטאורים בזמן כשבהו בי ניצבת על ראש העגלה שלהם. לא המתנתי לתשואות אלא זינקתי מראש העגלה ישר אל מתחת למשקוף השער.

כאן המצב היה גרוע בהרבה. השער נפתח לתוך סמטא צרה בין החומה לבין גוש בניינים מלבנים שחורות. הסמטא הייתה דחוסה באלפי יצורים שניסו לעבור בה לשני הכוונים ואני פשוט מצאתי את עצמי דחוקה בתוך האספסוף כשאני נדחפת ממקום למקום בלי שאני אוכל להזיז את הידיים. פרצופים משונים נדחקו מול עיני, סוסים דרכו על המגף השמאלי שלי וכל מיני עוברים ושבים הסתבכו לי בשיער כשהם מנסים לתלוש חתיכות ממנו.

הריח היה יותר גרוע ממשרפות הביוב של נארקופאג. פתאום הרגשתי משיכות מוזרות מכיוון המותניים וכשהשפלתי את מבטי ראיתי שני יצורים דמויי עכברוש בגובה מטר כשהם מנסים להוריד ממני את חגורת החרב. מיהרתי לתפוס בניצב וגרמתי לפס האופל לקצר את הלהב שלה לאורך של חמישה עשר סנטימטרים. את החרב הקצרצרה לא הייתה לי בעיה לשלוף ולחתוך לאחד מהננסים הגנבים את הגרון.

החבר שלו השמיע צווחה חדה ואילו הדקור קרס על הקרקע כשהוא מתיז סילוני דם לכל כיוון. ההולכים מסביבי נרתעו לצדדים כדי לא להתלכלך ויצרו מסביבי מעגל פנוי בקוטר כמעט מטר.

זאת הייתה הזדמנות פז. כופפתי את ברכי כמעט עד שמגפי נגעו בישבן שלי ובאמצעות השריון ניתרתי מעלה לגובה עשרה מטרים כשאני נוחתת בחינניות חבוטה על שביל הפטרולים של החומה.

מתחתי כבר הספיק השטח הפנוי להעלם כשעוד ועוד יצורים מכל הסוגים נדחקו ונדחפו בתוך הסמטא. העוברים והשבים התעלמו לחלוטין מהרצח שהתרחש שם לפני שניה והמשיכו בענייניהם שכללו בעיקר להפריע ליצורים אחרים לנוע. הצצתי מסביבי בעצבנות כשאני מחפשת משהו בסגנון המשמר העירוני. לא התחשק לי להסתבך עם החוק בדקה הראשונה לשהותי בעיר הבירה של קאלאנדוריה.

שומרים לא ראיתי על ראש החומה בשום כיוון אבל בעל הגלימה בהחלט עמד שם. הוא היה בן אופל צר פנים ומבוגר למראה שהחזיק מטה עץ ארוך ומגולף. ליד רגליו הנעולות במגפי עור חום התפתלו שני נחשי אפעה שחורים וירוקי עיניים שלחששו אלי בעצבנות. גלימתו הירוקה של העלפל הייתה מכוסה בדוגמאות עדינות של עלים וגבעולים שתאמו לעלעלים הכסופים שקועקעו על פניו ועל צווארו.

דרואיד. כמה נחמד.

באותו רגע עופפו מעלינו מכיוון הג'ונגל, שלושה עפנפים אפורים שנשאו על גבם ארגזי עץ ארוכים, הם נבלעו בתוך ים הבתים והמגדלים של העיר בלי להותיר סימן.

"הייתי צריכה להגיע לכאן במעוף." רטנתי בקאסטאנשית רהוטה.

"אל תעבדי עלי." גיחך הדרואיד, שעל פי תווי פניו היה קאסטאנשי להלל "את נארקופאגית וכנראה קצינת אופל מאומנת וגם בת אצולה. השריון והנשק שלך מאיכות מעולה מכדי שתהיי שכירת חרב."

"אתה מוכן לעזור לי?" שאלתי אותו בשפת אמו וניסיתי לחייך.

בעולם התת קרקעי, הדרואידים היו הסכנה הכי חמורה שנסיכת אופל הייתה יכולה לפגוש. הם היו בעיקר זכרים חסרי תועלת ומרדניים שלא הצליחו למצוא לעצמם נקבה שתשלוט עליהם והם היו אורבים לנקבות בודדות ואונסים אותן. את המעשים המתועבים האלו הם תירצו בכך שהגזע העלפלי הוא אלים מדי וצריך לשבח אותו באמצעות הפריה מזרע מהונדס במיוחד למניעת אלימות. איש לא האמין לתירוצים האלו, מלבד היותר טיפשים מבין הדרואידים. אין פלא שהמדיניות הרישמית של ממשלות החושך הייתה להשמיד את הדרואידים בכל מקום בו נמצאו. מזלי היה שהייתי צעירה מכדי לבייץ ולכן הדרואידים לא סיכנו אותי כלל.

"איך אוכל לעזור לך?" הדרואיד תמה בנארקופאגית מצלצלת, "או שאת רוצה להצטרף לאחווה, או שאת צעירה מכדי לקבל ממני סיוע."

"אני היידי מבאקפנהיים." קדתי לו בנימוס והשבתי את פס האופל לנדנה. "איני שייכת לממלכות החושך, אלא לשלטון הכישופי ואני הגעתי לעיר הזאת כדי לחפש משהו. הבעיה שלי שהעיר כל כך צפופה ומטונפת שאני מתארת לעצמי שאני אמחץ למוות תוך כמה דקות של שוטטות."

"אני קסאיוס מהמעגל השלישי." הדרואיד חייך ושלח אלי יד איתנה ללחיצה.

כנראה שאחרי הכל כדאי להראות כמו בובה באזורים האלו.

לחצתי את ידו בהיסוס וניסיתי לנעוץ בו מבט נבוך ושובב.

"את נמצאת ליד שער היערות." הדרואיד הסביר בזמן שהרפה מידי "כאן יש דוחק וצפיפות במשך כל שעות היממה. כל המשלוחים והסחורות שמגיעים מערבות טילשאפ או מהיערות הרעילים מגיעים מכאן ויש הרבה כאלו שמחכים להם כדי לקנות אותם או כדי לנסות לגנוב אותם. מהצד השני של גוש הבניינים השחור הזה מתחיל שוק הקילומטרים המפורסם בו את יכולה לקנות כמעט כל דבר שעולה על דעתך."

"תודה רבה," אמרתי לו. "אבל אני לא בטוחה שאת הדבר שאני מחפשת אני אוכל למצוא בשוק."

"אולי כדאי לך לנסות," הוא הציע. "יתר חלקי העיר פחות צפופים, אם כי לא בהכרח פחות מסוכנים. אבל השער הזה הוא אולי הכניסה הכי פחות נוחה לתוהונטאש. יכולת להגיע דרך נמל הסייפניות שקרוב יותר לחומת הים וישנם כמה רציפים מזרחה מכאן שנכנסים אל עומק הביצות ואליהם גם ניתן להגיע בתעופה או באמצעות דוברות. השערים אל הביצה עמוסים הרבה פחות."

הדרואיד הזה בהחלט נשמע נחמד וסבלני והוא הראה בקיאות עניינית במבנה העיר הזו. באמת שלא ידעתי אם אני אמצא עוד אנשים כמוהו בין החומות, לכן החלטתי לחשוף בפניו את מטרת בואי, כי ממילא היא לא נגעה לדרואידים או למדינות החושך.

"בסדר, אני אתוודה בפניך," נאנחתי. "מה שאני צריכה הוא לדבר עם אחד מבני האוייב. הבנתי שנותרו כמה כאלו בקאלאנדוריה."

"האוייב?!" הוא פרץ בצחקוק אליו הצטרפו שני הנחשים, "קודם כל האוייב היה אויבם של בני האדם ומעודו לא תקף את בני האופל. חוץ מזה, בכל קאלאנדוריה אין יותר מחמישה או שישה בני אויב. הם מכונים כאן אדוני התוהו. אחד מהם נמצא בהרים השחורים, שניים כנראה ממש בתוך האוקיינוס ואומרים שעוד אחד היה בזמנו ביערות הרעל. אני גר שם כמה שנים ולא מצאתי לו זכר."

"מה לגבי תוהונטאש?" התעניינתי.

"זה בדיוק העניין." חיוך צר נמתח על פניו המקועקעות של הדרואיד "יש כאן אחד וזה ראש העיר. העניין הוא שקשה מאוד לפגוש אותו. הוא גר במגדל העיריה והוא לא מקבל הרבה ביקורים. מעבר לזה אני לא יודע כי אני ממש לא מקומי."

"הבנתי." ברור שנותרה לי עוד עבודת בילוש.

"איפה אתה לן?" שאלתי אותו כשאני מעפעפת נואשות בריסי הלבנים והצפופים.

"אני עוזב תוך שעה שעתיים את תוהונטאש," אמר קסאיוס "אבל אני אספר לך איפה כדאי לך לישון או לאכול בעיר הזאת. ישנו רובע ששמו הרובע הכחול והוא נמצא לא רחוק מכאן. שם נמצאים כמה פונדקים מאוד חביבים, בינהם גם אחד בשם "החרגול העגול" שם התאכסנתי בהנאה רבה. העניין הוא בכך שהרובע הזה מוקף בחומה ללא פתחים ואי אפשר להגיע אליו סתם בהליכה מכיוון שוק הקילומטרים. ניתן כמובן להגיע אליו דרך האוויר, אבל אני חושש שיש לו הגנה מאוד אינטנסיבית של שדות כוח ושל מעוטים. ישנן כמה כניסות תת קרקעיות אליו והכי קרובה לכאן היא הכניסה דרך הביוב העירוני שממוקמת במזרקת השדים המדלגים בתוך שוק הקילומטרים."

"אני חושבת שאני רוצה לשמוע יותר הסברים," אמרתי בחשדנות. "מדובר כאן במעברים תת קרקעיים, במערכת ביוב עירונית וברובע מגודר. כל האלמנטים האלו מעוררים חשד במיוחד כששומעים עליהם מדרואיד."

"אוי, אני אשמח להסביר לך," הדרואיד פרץ בצחוק "לפני בערך שמונים שנה, ראש העיר החליט שתוהונטאש מאוכלסת יותר מדי ולכן הוא יצר גזע של מפלצות שתפקידן היה לחסל את כל מי שחי בעיר כולל את האל-מתים. תושבי העיר ניסו בהתחלה להתנגד באלימות אבל עד מהרה מצאו את עצמם נסים מרחוב לרחוב כדי להמלט מהמפלצות האלו. בעוד השתוללות המפלצות נמשכת, התארגנו מספר תושבים לשגר שליח אל היערות ולהזעיק את הדרואידים לעזרה. חברי המסדרים הסכימו לסייע ומייד נשלחו מומחים צבאיים של האחווה לתוך העיר ונחלו ניצחון גדול. המפלצות חוסלו והעיר נכבשה כולה על ידי הדרואידים ובני בריתם. ראש העיר זימן אליו בדחיפות את מנהיג הדרואידים של אותה תקופה, והבהיר לו שלא ייתכן שתוהונטאש תהפוך לעיר דרואידית. ראש העיר גם לא הסכים שבתוהונטאש תהיה נציגות רשמית של האחוות הדרואידיות. מה שבסוף סוכם שלדרואידים יינתן רובע עירוני אחד בו הם יוכלו להקים אקדמיה. דרואידים יוכלו לשבת ברובע הזה בתנאי שהם יהיו מורים באקדמיה, או בתנאי שהשהות שלהם זמנית ונועדה לצורכי מחקר או מסחר."

"כל כך אופייני לאחוות הדרואידיות!" קראתי בשמחה. "לסייע לצד אחד כדי להשתלט על כל הצדדים. מה שראש העיר המסכן לא ידע הוא שעל כל דרואיד ירוק גלימה ישנם עוד חמישה חברי אחווה שאינם דרואידים, כמו חרשי אופל, לוחמים, מפלצות ואפילו מכשפים. ככה הקמתם לכם את העורף האסטרטגי שיתמוך בדרואידים הפעילים שמן הסתם ממילא מעדיפים לחיות ביער."

"בדיוק." חייך הדרואיד "אני רואה שאת למדת כבר על האחוות הדרואידיות, אם כי ממקורות לא אובייקטיביים במיוחד. בנוסף לזה, הקים ראש העיר משטרה עירונית בשם 'מסדר הגורגון' שעיקר תפקידה היה לנהל מעקב אחרי הדרואידים הפעילים בתוהונטאש ולמנוע מהם לשהות בעיר שלא כחוק."

"שזה כמובן לא מפריע להם בכלל," הנהנתי במרץ "מכיוון שדרואידים כל הזמן מסתובבים ואילו האישור שלהם לפתוח אקדמיה נתן להם אפשרות לבנות מסביב לאקדמיה רובע, בו כל התושבים יהיו חברים במעגלים הדרואידיים או באחוות הדרואידיות או בכל יתר הצורות בהם הדרואידים אוהבים להתארגן כדי לנסות לתפוס את השלטון!"

"נניח," קסאיוס משך בכתפיו. "אז מה את אומרת לגבי הפונדק?"

"אני אשמח!" חייכתי. "בפונדק דרואידי לא ישדדו אותי, לא ירצחו אותי ואפילו לא ינסו להטפל אלי בגלל שאני צעירה."

"את באמת חושבת שאת עד כדי כך לא מושכת?" שאל הקאסטאנאשי שאלה שלא היה מעז לשאול בממלכות החושך.

"לא, אני יודעת שאני נסיכת אופל יפיפייה," חייכתי. "אלא שאני מכירה דרואידים. אתם לא תתחילו עם בחורה רק בגלל שהיא חמודה או יפה. אתם חולי נפש ותאווי כוח. כל מה שמעניין אתכם הם העקרונות הדתיים המעוותים שלכם ולכן אתם פשוט לא מסכנים אותי כרגע."

"אם כך הכל בסדר," נד לי קסאיוס בראשו. "כמו שציינתי, את צריכה למצוא את מזרקת השדים המדלגים בשוק הקילומטרים. המזרקה בנויה בצורת מדרגות יורדות. במפלס התחתון שלה ישנו פתח שמוליך אל המנהרות. אחרי שתגיעי לשם תמצאי שילוט."

"תודה רבה לך," קדתי לו בשובבות "אני מודה לך לחלוטין. אם אי פעם תגיע לדוכסות ויינהוד בקמצרות של באקפנהיים, תשאל על הארכידוכסית ואני מבטיחה לך אירוח שלא תמצא כמוהו בשום פונדק דרואידי."

"קשה לי להאמין שאני אצליח להגיע לשם, הוד רוממותך," הדרואיד הביט בי משועשע ופניו הנוקשות נחרצו בחיוך, "אבל אם אי פעם תתקלי שם בדרואיד, נסי לנהוג בו במידת הרחמים."

"כן אעשה," הודעתי. "ועכשיו לשוק הקילומטרים."
"בדיוק." הדרואיד הסב את מבטו אל צמרות הג'ונגלים שמצפון. "להתראות."

"דרך צלחה!" קראתי לעברו כשניתרתי באמצעות השריון מעבר לגוש הבניינים ונחתתי בתוך משהו שנראה כמו הקרקס הגדול ביותר בתבל.

אין מילים לתאר את שוק הקילומטרים.

זאת ציוויליזציה שלמה שנראית ממבט על כמו נחיל של נמלים ססגוניות פושט על גינת ירק אקזוטית במיוחד.

הרחוב הראשי של השוק מגיע לרוחב של שמונה מאות מטר, מה שאומר שהוא קצת פחות דחוס מהסמטה ליד שער היער. למעשה הצלחתי לנוע בו במהירות של שלושה קילומטרים לשעה, אבל כל זה תודות לעובדה שלמרות השריון שלי הייתי בחורה רזה וגמישה למדי.

הדבר הבולט ביותר בשוק הזה היה צפיפותם המדהימה של היצורים שעופפו מעליו, החל מפיות זעירות בגובה עשרה סנטימטר שטסו באמצעות כנפי שפיריות שקופות וצבעוניות וכלה בעפנפים אפורים באורך עשרים וכמה מטרים שנשאו על גבם מטענים כבדים.

מזחים מעופפים היו תלויים באוויר לצורך פריקת סחורה ונוסעים וחלק מהדוכנים היו מצוידים בארובות כניסה גבוהות שהקלו על הטסים את הגישה.

אחרי עשר דקות של שיטוט בדוחק האיום הצלחתי לספור עשרה גזעים של יצורים שלא ידעתי בכלל על קיומם, אבל זה היה מספר זניח לעומת מגוון הסחורות המסתוריות והבלתי מתקבלות על הדעת שהיו מוצגות בכל פינה. המזון והמשקאות היו לא מוכרים ואפילו אביזרי הלבוש הפשוטים בלבלו אותי. מי לעזאזל היה צריך גרביים עם שלושה עקבים?

ביקור בשוק היה יכול להוות טיול בן שבועיים שלושה, כי לא היו לו גבולות ברורים וכנראה גם לא הייתה לו שום מטרה להיגמר.

לי דווקא הייתה מטרה ברורה במסעי לתוהונטאש. לא ידעתי מה קורה במלחמת המכשפים, אבל אויסקולוט נראה נואש למדי כששלח אותי. העדפתי למהר ולקדם את המשימה שלי כדי שאוכל לשוב אל מועצת המלחמה של באקפנהיים.

כשהמשכתי לשוטט הבחנתי גם בשומרי הסדר המקומיים. הם היו שלושה מינוטאורים לבושים בשריון לוחות כחול ועבה ונשאו אלות בעלות הבהק קסום, שיכול היה להעיד על היותן חניתות חשמליות בתחפושת. כל מינוטאור נשא על זרועו האדירה מגן היפרבולי ענקי שבמרכזו תבליט של ראש גורגון הנושא בפיו אבן ירוקה מהבהבת שכנראה הייתה רחרחן דרואידים.

הכרתי כבר גלאי דרואידים דומים בממלכות החושך, וידעתי שהיעילות שלהם מאוד מוגבלת. הם היו יכולים לאתר דרואיד מטיל לחשים, אבל כל מחליף צורה או חרש אופל בשרות הדרואידים היה משאיר אותם אדישים.

כאב הראש שלי הזכיר לי את אחד מהרעיונות הדרואידים לשינוי גנטי שחיבבתי בכל לבי. הם רצו לגרום לעלפלים להרגיש טוב גם מעל פני האדמה באור השמש. זה היה שינוי שמאוד התאים לי כרגע, כי למרות ההגנה שהשריון סיפק לי ולמרות הזריקות שלקחתי בטרם יצאתי מהמולדת, הרגשתי מסוחררת ופגיעה באור הצהוב והמחניק של השמש הקאלאנדורית.

הייתי בטוחה שברובע הדרואידי של קרוץ דיטניה פתרו את הבעיה כך או אחרת, ברור שרוב התושבים הזכרים שגרו בו היו שדוני אופל.

חשבתי לגשת אל אחד השומרים ולשאול אותו איך להגיע לכיכר השדים המרקדים אבל התחרטתי. אם צופי הצל יצליחו לעקוב אחרי, סביר שתהיה להם סיבה טובה לתשאל את השומרים בשוק הקילומטרים. לא חשבתי שהם יזכו לאותה הצלחה אצל הדרואידים.

בשריון המכושף שנתן לי גונוויר הייתה מערכת של גילוי אויבים. יכולתי להציץ בכף הכפפה השמאלית שלי כדי לגלות אם יש מישהו מסוכן בסביבתי ואיפה הוא נמצא ביחס אלי. המערכת הזאת לא הייתה כל כך שימושית ללוחמים שהשתתפו בקרב מסודר, אבל היא הייתה יעילה ביותר למתנקשים או למרגלים.

מהרגע שדרכתי בתוך שוק הקילומטרים הפכה המערכת לעסוקה מאוד. היא התריעה על כך שמאחורי היו כמה טרולאנים חמושים, או שבעל דוכן המשקאות הסמוך היה איש זאב, או שהחבורה של הננסים שהלכו לפני היו בעצם ערפדים לחלוטין. מוקדי הסכנה בשוק הקילומטרים היו רבים מספור והחיישנים שעל גבי השריון עבדו במרץ כדי להבהיר לי שאני באמצע מאורת מפלצות שלא נראתה כמוה.

זה לא היה נורא בהתחשב בעובדה שאילו למישהו לידי הייתה מערכת דומה הוא היה מגלה שאני בת אופל חמושה ששפכה דם שלוש פעמים בחצי השעה האחרונה.

הצצתי מסביבי כדי למצוא קורבן הולם למזימה שחרשתי וראיתי איש תן צעיר שעל פי דיווחי השריון עקב אחרי כמעט שלוש דקות.

"תגיד," פניתי אליו "אתה רוצה להרוויח כסף טוב?"

"מה את רוצה?" הוא ענה לי בגסות.

הוא לבש את דמותו האנושית ונראה כמו אדם גבוה וגמלוני, בעל רעמה זהובה ומטונפת וזקן מקורזל קצר. לא היה לו נשק נראה לעין וחולצת העור שלבש הייתה רחוקה מלספק לו איזושהי הגנה, אבל ידעתי שאנשי התן היו מפלצות מסוכנות שיכלו לשנות צורה ליצורי פרא בעלי מלתעות וטפרים ושגם היו להם מגוון של הגנות קסומות.

"אני צריכה לחכות כאן לאחותי התאומה," הסברתי לו. "היא נראית בדיוק כמוני רק השריון שלה כחול ולא שחור. היא נמצאת ליד מזרקת השדים המרקדים."

שלפתי מכפפתי מטבע קטן ונוצץ והצעתי אותו ליצור שקיבל אותו בנחרה חלושה.

"לך לשם," אמרתי לו אחרי שאסף את המטבע, "ותגיד לה שאני מחכה לה פה כי מצאתי את איש הקשר שלנו. כשתביא אותה אתך, אני אתן לך עוד מטבע."

היצור סקר אותי בעיון ואז הנהן בראשו באיטיות. מעגל הנמשים מסביב לעיניו התכהה לשבריר שניה.

רוב האנשים לא היו מבחינים בשינוי הזעיר הזה, אבל אני הייתי מתנקשת מאולפת ולמדתי להיות ערנית למחוות האלו. היצור חשב על ארוחה.

"כשאני אחזור," הוא ריסס מבין שיניו המצוחצחות להפתיע "תתני שתי מטבעות."

פטרתי אותו בניע ראש ועברתי להציץ בחלון ראווה של חנות סמוכה.

אחרי שהיצור התרחק, התחלתי לעקוב אחריו ממרחק בטוח. הוא מיהר אל שולי השוק ונכנס לסמטא צרה וקצרה שהכילה בעיקר אורוות וערמות מספוא. אחרי שעבר עשרים מטר בסמטא הוא נדחק אל דלת עץ צרה ומפורזלת ושהה שם פחות משתי דקות, כנראה כדי לקבל הוראות. מעבר לדלת, כך הודיע לי השריון, שכנו חמישה טורפי אדם גדולים, כנראה מהסוג שכונה אנשי עטלף.

אחרי שאיש התן יצא משם בחיוך מכוער, הוא יצא מהסמטא וצעד במהירות בחזרה אל הרחבה הפתוחה של השוק. הלכתי בעקבותיו כשאני נדהמת שוב מהממדים הבלתי נתפסים של המקום.

הלכתי אחרי איש התן כמעט רבע שעה עד שהוא הגיע לבריכה עמוקה בקוטר עשרים מטר שבתוכה הוצבו חמישה פסלים של יצורי ענק מרושעים למראה בעלי קרני אבן באורך מטר וחצי.

החלפתי את צבע השריון שלי לכחול ופסעתי אל הבריכה. מתחת לפסלים ראיתי מערכת מסועפת של מגלשות ומפלים בהם זרמו מי מים ירקרקים וצוננים.

"הי את!" פנה אלי איש התן בשעה שישבתי על שולי הבריכה ובחנתי את

השתקפותי המתערבלת במים, "יש לי הודעה בשבילך מאחותך התאומה."

"אה, היא הגיעה לעיר?" נעצתי בו מבט רווי שעמום, "לקח לה זמן."

"זה לא חשוב עכשיו!" היצור נהם בחוסר סבלנות כשריר מקציף מותז מפיו, "היא אמרה שהיא מצאה את איש הקשר שלכן והיא מחכה לך."

"איזו ליצנית." פיהקתי בחוסר עניין. "אנחנו כבר לא צריכות את איש הקשר הזה. הסתדרתי בלעדיו. תלך אליה ותביא אותה לפה וקח את זה בתמורה למאמץ."

השלכתי אליו עוד מטבע, ופניתי להמשיך להתבונן במים הקוצפים.

"גברת!" הוא התחיל להגיד בנימת קול מבולבלת.

"אתה עוד כאן?" שאלתי אותו והרמתי גבה זועפת, "לך כבר, אין לי את כל היום."

"כן גברת , תודה." הוא נעלם בהמון האנשים שהקיפו את הכיכר. עכשיו תיארתי לעצמי שהוא חוזר אל חבריו כדי לתכנן מחדש את המארב. חיכיתי חמש דקות ואז הקשתי קוד גיאומטרי על הניצב של פס האופל. החרב זמזמה לאישור ועל פי מה שידעתי היא שלחה איתות כשוף שהורה לשני המטבעות שנתתי לאיש התן לשנות את הקוטביות המולקולרית שלהם. שינוי קוטביות מהסוג הזה , היה אמור להפוך את כל מי שנמצא ברדיוס חמישה מטרים מהמטבעות האלו לאבק פורח.

אחרי שתי שניות שמעתי פיצוץ עמום שנבלע כמעט לגמרי בשאון וההמולה של השוק והודיתי לעצמי על שעכשיו פטרתי את תוהונטאש מכמה חלאות מרושעות במיוחד.

בשלב הזה של היום כבר הייתי עייפה, רעבה ומעוצבנת.

יכולתי כמובן לקנות אוכל בסביבה, אבל לא הייתי בטוחה שהבטן שלי תסתדר טוב עם תפוחים ממולאים במעי נחש או בעיני קופים מטוגנות. הדרואידים, גרועים ככל שיהיו, בוודאי הכינו לעצמם מזון ראוי לשמו. באמת שהגיע הזמן שאני אפגש עם הציוויליזציה העלפלית הקרובה.

משכתי בכתפי וזינקתי אל תוך הבריכה. זאת מצידה הייתה בנויה ממדרגות מדרגות בגובה מטר שהתעקלו למטה. התחלתי לרדת בקפיצות זהירות כדי לא להחליק ומהר מאוד הרגשתי השתפרה.

השמש נעלמה אי שם למעלה והאור הקלוש המלווה בקרירות המים עודד אותי. אחרי עשרים מדרגות מצאתי את עצמי עומדת על קרקעית הבריכה כשמיים זורמים בגובה עשרים סנטימטר מעל עקבי.המים זרמו לתוך פתח קטן מקומר משמאלי ומימיני הייתה מדרגת שיש גבוהה שמעליה נפער פתח בגובה שלושה מטרים שהוביל למנהרה חשוכה.

"אל המנהרות!" קראתי בשמחה. חשתי בנוסטלגיה מרעננת כשהתחלתי לצעוד לתוך האפלה. הרגשתי כמעט בבית.



מד"ב ופנטזיה

© כל הזכויות ליצירה שמורות לדרול
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ט"ז חשון ה´תשס"ח  
ד´ אדר א´ ה´תשס"ח  
ממש ממש אהבתי, פווול דמיון יש לך, אה?!
אבל-איפה הסוף?!
י"א אדר ב´ ה´תשס"ח  
יפה! / אורח/ת בביכורים
כבר לא יכול לחכות ל"אופק באקפנהיים"
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד