בנושא
בכרם
חדשות
 
שתי דקות של אלול / אוסנתי
בביכורים מאז י"ב אלול ה´תשס"ז

ואם היו לי שתי דקות לדבר איתך. לדבר איתך ממש, שתי דקות, שתי דקות לא יותר.

אני צורחת לעצמי מה היית אומרת לך, מה היית אומרת או לוחשת או מתמוטטת, מה, מה היית, מה.

 

כל כך רציתי לכתוב משהו על אלול.
שעות ישבתי, מחפשת את הכינרת בזמנים שהיא הכי נותנת השראה, מחפשת את הזמן הכי חשוך בלילה, את הדקות הכי זורחות של השמש, תכתבי, נו, תכתבי על אלול, את אמרת שזה החודש שלך, כאילו נברא במיוחד בשבילך. את אמרת שאת כל כך קשורה אליו, ושאף אחד לא יבין, ושהוא הכל, הכל, למרות שלא רואים את זה עלייך, אז תכתבי עליו, תכתבי על התפילות, תכתבי על אהבה חסרת מעצורים, תכתבי על הכנעת הלב, והרצון מולו, איזה מחשבות מטופשות יש לך, כמו תמיד, מאיפה זה בא לך, מה את חושבת על שתי דקות מולו, מה זאת המחשבה הזאת, על שתי דקות, או שניות אפילו. זה אולי כפירה את יודעת, אולי זה אסור לחשוב את זה בכלל, אבל לך לא אכפת מה מותר מה אסור, את חופש, את כולך חופש, לא שמה על אף אחד, כמובן, רק עליו כך את טוענת, רק עליו.

מה היית צורחת לו בשתי דקות האלו.

אולי היית אומרת לו תודה ושאת יודעת שהיית יכולה להיות מאושפזת עכשיו איפשהוא, שהיית יכולה להתגלגל עכשיו ברחוב, ברצפה, באדמה, בקבר, שהיית יכולה להיות--- או לא להיות, או לנסות לא להיות בכל דרך שרק אפשר.

היית אומרת לו תודה ה' תודה, רק בגללך הגעתי לכאן, אני יודעת, רק כי היית שם ואהבת אותי בניגוד לכולם, רק כי הצלחת לחבק גם ילדה רעה כמוני, והיית צועקת לו ומנסה לחייך, באמת מנסה, להרגיש את התודה הזאת, כי היא כל כך מוצדקת, כי את חייבת להגיד אותה, ילדה כמוך פשוט חייבת, ילדה כמוך, בעייתית, מתוסבכת, מוזרה, הזויה, ילדה כמוך שאחרי הכל חיה חיים נורמאליים, היא חייבת, היא חייבת.

אנשים מתפלאים, כן, כל כך, באמת, איך הצלחת, איך היית, אפילו פסיכולוגית פערה פה ושאלה איך יצאת משם, איך חמקת מן הבוץ.

מן הבוץ הזה, את תגידי, איך יצאתי ממנו, רק בזכות האור שהוא נסך בי, רק כי הוא איפשר לי להבין כמה להכל יש משמעות, ומהות ואהבה. ורק לעצמך תדעי, תשרפי בתוך הידיעה, כמה הבוץ עדיין דבוק בך, דבוק בך, מרוח, פירורים קטנים שלא ירדו מימך לעולם. והם יגידו שזה מניעות דקדושא, מניעות, מניעות, כך היא הדרך אל הקודש.

קודש, את שומעת, קודש, אז מה את עושה עם עצמך לעזאזל, תראי איך את לבושה, ומה את עושה שם בלילה, זה לא בשבילך, את אמרת שלא תלכי לשם שוב, את הבטחת לו את זה ואמרת לו שאם היה מותר היית חורטת את השבועה הזאת על הבשר שלך, אני שלך, אבא, אני שלך ורק שלך, רצונך רצוני, זהו, אין מעבר לזה, הבטחת להימחק לכיוון חיובי, כך הסברת לו, מחוקה חיובית, מולו, או תחתיו. ואלול עכשיו, את זוכרת, ואת נסעת רחוק מן הבית, לעבוד, להיות עם חברות, כן, מילים יפות והגדרות והסברים לכל העולם שתמיד יתפעל ויחייך, ויגיד שאת זאת שתמיד מעיזה ואיך זה שאת תמיד עושה את הדברים האלו, ורק את, ואת תהנהני ותגידי שטוב שם וזה רחוק מכולם לתקופה סבירה, ואת צריכה קצת התנתקות מהעולם הזה, אתם יודעים, צריך לפעמים, אפילו שמרגישים טוב גם בשיגרה, כמובן. כן, הם יבינו, בטח, וכמה יפה החצאית שלך, וסגרת קצת את הפתח ואיך את עוצמת עניים יפה כשאת מתפללת--- ואת תברחי לשם, רחוק, רחוק, ואפילו את הפלאפון תכבי ותגידי לכולם שהוא מקולקל, ושאין דרך להשיג אותך בכלל אז שלא ינסו, ותקומי בחמש ולא תזוזי מהעבודה, רק לים לפעמים, בלילה. וכולם יאכלו ארוחת בוקר ברבע שעה הפסקה ואת רק תלכי לצד ותגידי מהר שמע ישראל מילה במילה בדיקנות לא נתפסת, ותפילת עמידה, כי מה אכפת לך לא לאכול שאת צריכה להתפלל, כי את אוהבת אותו כל כך ובאת עד כאן כדי אולי למצוא אותו, בתוך הרעש או בתוך השקט, או בתוך הרים של מנגו סוג א' או סוג ב' או אפילו כאלו שנזרקים לתוך ארגז חלאס שהולך היישר לעזה, כך הסבירו הבוסים, לשם נכנסים כל הפירות הכי רקובים, שאין להם עוד סיכוי בכלל, כל הפירות האלו שאפילו להסתכל עליהם זה בלתי אפשרי. בעולם הזה. לפחות. ותיתהי לעצמך ברגע אחד איום, איפה הוא שם אותך שנולדת, לתוך איזה ארגז נחרץ גורלך, והתשובה תכאיב לך אז תחייכי לחילונית שלידך שתשאל אותך אם את דתיה כמו שאת נראית והיא כל כך שמחה שייצא לה לדבר עם דתיה, כי זה ממש מעניין אותה, תמיד זה עניין אותה אפילו שאף אחד לא יודע. ותדברו ותדברו והיא תתלהב מימך כל כך ומשיחה על כיסוי ראש תדברו על החבר שלה, הלא מוצלח, ועל החיים וההורים, ווואו, את כל כך יודעת להקשיב, ואיך את מבינה כל דבר, וכל כאב. והיא כל כך רוצה לשמור איתך על קשר, כן, בטח, תשמרי איתה, תעני לה רק בזמנים נכונים, רק כשתסיימי את הבכי הלילה, רק כשתצליחי להנצל מהחנק שבא עלייך מרוב געגוע אליו, ואולי את תהיי שוב איתם, או איתו, ואולי תלבשי אפילו מכנסיים, אבל את זה אל תגידי, עכשיו את רחוקה, מנותקת, לא שם, באת עד כאן כדי למצוא אותו.

 

נו. תכתבי על אלול, תכתבי על רחמים או סליחות, או על תשובה שמצאת לך לשוב בה לפחות עכשיו, תכתבי לו איזה שיר כזה, נו, כמו שרק את יודעת, בלי חרוזים, בלי דימויים, רק מילות של כמיהה של עריגה אליו, אליו, אל ה' ואחר כך תלחשי לו למה, למה אתה רחוק, למה אתה רחוק ממני, מה עשיתי לך ה' שאתה כבר לא מתייחס, מה עשיתי לך ואני מצטערת, אני מצטערת על הכל, ומעכשיו, מעכשיו, תאמין לי, תאמין לי ה', יהיה שונה, אני נשבעת, יהיה אחר, כבר לא יהיה אכפת לי מאף אחד, וממה חושבים, ומה אני עושה עם עצמי מחר, רק אתה תהיה שם ה', תאמין לי, כי רק אותך אני באמת רוצה, ואני יודעת שרק אתה תרפא לי אותה באמת, את הנפש, והעצבות, העצבות, זה לא הילדות ולא טראומות ולא חוסר הגשמה, זה רק כי אתה לא, זה רק כי הנפש לא פוסקת לזעוק אליך ואני לא מואילה לעצור ולהתייחס. כשדברתי איתה היא אמרה לי, אף אחד לא יבין אותך, אז אל תנסי, אל תנסי כי זה רק מתסכל אותך, זה רק מכניס אותך עמוק יותר ויותר אל הרצון הלא נכון הזה, הרצון החזק שלך, שהורס אותך להיות כמו כולם. את צריכה להפסיק לנסות להיות כמו כולם, את צריכה להפסיק לנסות להיות.

את צריכה להפסיק לנסות.

את צריכה להפסיק.

את שומעת, להפסיק.

 

ויש אנשים שהם כמו רכבת, ויש אנשים שהם כמו טרקטורון, אמר הרב בפעולת ערב שבת, וכל אחד צריך לדעת מהו ולקבל את עצמו, לקבל את עצמו, ואת, רק דימיינת את ההרים והסלעים והנחלים והבורות שהטרקטורון שלך מצליח לעבור בלי להתעייף לרגע, בלי לעצור לחנות, בלי למלא דלק, בלי כלום, הטרקטורון הכי שווה בשוק, כדאי לכם לקנות, אני אומרת לכם, אפילו שהוא לא ממש נראה חדש וטוב, כן, לילה אחד הוא בוכה ובוכה עד שהעניים שלו מתקטמות, והראש דופק כבר והוא שוכב ככה על המיטה, ומרגיש שכואב לו, שממש ממש כואב לו, כבר פיזית, שם בלב, או בכליות, או בכבד, או ברחם, או בחלקת הגעגועים והשתיקות, ואין לו עוד כוח, ואין לו עוד סיבה, ואני מצטער אבל כבר אין לי לאן ללכת, ולאן ליפול, ואיפה לקבור את עצמי.

ולילה, לילה אחד אחר כך הוא ישכב במיטה ויגיד, אני אוהב אותך ה', ואני כל כך מאושר ושמח, מאושר ושמח, וטוב לי בעולם הזה, טוב לי לגמרי ואיך אני אצליח להודות, ואיך אני מסופק, ואיך יש לי מלא אהבה ומלא חברים ומלא, ומלא ומלא, ולילה אחר לילה, כל פעם מצב אחר, כל פעם מהירות אחרת, כל פעם יעד אחר, או נהג אחר, או בכלל טרקטורטון אחר, ויום אחד הוא יילך לשיעור ואז ישקע בשיחת נפש יפה על אלוקות ומהות ונצח, ויילך לחנות ויבקש מהמוכרת חולצה יותר סגורה וחצאית יותר ארוכה ופחות צועקת ומוזרה, ויום אחר כך הוא ירצה לזרוק את הבגדים האלו מהארון ויילך להופעה בים המלח, ויחזור בבוקר וגם אחר כך הוא ילחש לו, אני אוהב אותך, אני אוהב אותך ה', אפילו שאתה בטח מתבייש בי עכשיו, אפילו שאתה בטח אומר, למה, למה התאמצתי כל כך להוציא אותה משם, תראו מה יצא ממנה, תראו איפה היא נמצאת, מה היא עושה עם אילו אנשים היא מסתובבת.

ואולי, ואולי בכלל, והמחשבה הזאת תעשה לך צמרמורת ופחד, אוי, פחד נורא, שהוא עוצם את העניים עכשיו, בכלל לא מסתכל, בכלל לא רוצה אותך יותר, בכלל לא אכפת לו, שאולי הוא, אוי, כמה מחשבות כפירה יש לך, אבל מה לעשות שהן באות, שאולי אפילו הוא, כמו כולם, התייאש.

 

תכתבי על אלול, כמה חיכית לחודש הזה, כמה חיכית ללכת מדי לילה, לצעוק לעצמך, בן אדם, מה לך נרדם, מה לך מתייאש, מה לך מת, או מבקש למות, תעינו כצאן ואבדנו, תספרי לו בקול נשבר, ועדיין, אוי עדיין, לא שבנו מתעיינתו, מהתעיה הזאת שאין לה סוף, לא בעולם הזה לפחות, ואת כבר לא יודעת איך מסתדרים שם בעולם התעיות והתהיות, ולאן הולכים ועם מי עדיין לו דיברת, לא ניסית להסביר, לשפוך את הכאב הזה עליו, עלייך.

תעשי וידויי של האר''י, עם פירוט של כל העוונות וכולם יציצו עלייך איך את בוכה ככה, כאילו מישהו מת לך, ולא צריך להגזים, הם יחשבו בלב ואיזה ילדה צדיקה היא, ממש צדיקה, ותדפקי חזק חזק, כל עוון חזק יותר ויותר, עד שזה יכאב כבר, יכאב ממש מרוב דפיקות חזקות, ושום כאב לו יזיק לך, רק תרצי לדפוק לו שם בשמיים, לדפוק לו, ה', אני לא יכולה בלעדיך, אני לא יכולה אם אתה לא איתי, רק בגללך אני עוד כאן, אתה יודע ה'.

אל מלך יושב על כיסא רחמים ומתנהג בחסידות, מתנהג בחסידות, ברחמים, על כיסא הכבוד, מלך רחום וחנון, תתכופפי כמה שיותר נמוך והדמעות ינטפו על רצפת בית הכנסת, ולא תרצי להרים את הראש, אדון הסליחות, בוחן לבבות, גולה עמוקות, דובר צדקות. חטאנו. לפניך. חטאנו. לפניך. חטאנו, חטאנו, חטאנו. רחם עלינו, רחם עלינו בבקשה, לא כי מגיע עלינו, לא כי נשתנה מעכשיו, לא כי אנחנו סך הכל בני אדם, בהמיים וטיפשים. רחם עלינו כי אתה אוהב אותנו, כי אתה מתגעגע אלינו, כי כשאתה רחוק אי אפשר להמשיך, אי אפשר, אז רחם עלינו, לפחות הלילה, לפחות ה'.

ותשבי עם המחברת השחורה הגדולה, לנסות לכתוב על אלול, עם כל המילים המקושקשות, עם כל השירים האלו, של כל הדברים האלו, של הסודות האמיתיים, לא אלו של הסודות היפים שהעזת לספר מדי פעם, של הסודות האלו, את יודעת מהסוג השני, של התיבת פנדורה, הסודות של החטאים האלו ששום וידוי לא מדבר עליהם בכלל, שום וידוי או פיוט או תפילה. עוונות כאלו שהם בכלל לא מכירים, שהם בכלל לא בקטגוריה, שאותם אף אחד לא העז עדיין לכתוב בסידור. ויגידו שהצלחת להיפתח קצת בשנים האחרונות וגם את תהנהני ותסכימי, פעם היית סגורה ומסתורית, היום את פתוחה, צוחקת, זורמת, שופכת את הכאב לאיזה חבר חכם ואהוב, והם לא ידעו ואולי אפילו את לא, כמה הסודות הם רק המכסה של מה שיש לך בפנים, מכסה של מה שעשית, או שלא עשית, או ש---

ותסתובבי אל נעמה ותשאלי אותה, אם היו לך שתי דקות תגידי לה, שתי דקות לעמוד מולו, לא להסתכל לשמיים ולנסות להרגיש, לא להתרפק על אבני הכותל, לעמוד מולו, ממש, ממש, בוודאות גמורה ומוחלטת, מה היית עושה, או אומרת, או צורחת או מתמוטטת, אוי את והשאלות ההזויות שלך, היא תצחק, איך את תמיד חושבת על הדברים האלו, היא תלטף לך את הכתף, את כזאת ילדה מצחיקה, ואת לא תרפי, מה היית עושה נעמה, תעני לי, והיא תצחק שוב, השאלות שלך מסובכות מדי, קצת פשטות, את צריכה יותר פשטות, את יודעת, לא הכל כל כך מסובך. פשטות, את שומעת, אפילו היא אמרה, אפילו היא שהחיים שלה לא ממש פשוטים, אז למה את לא מצליחה, למה הכל חייב להיות קשור להכל ומפיל את הכל ונמוך וגבוה מהכל, למה רק אצלך, ילדה, למה. ואת רק תרצי לצרוח את השאלה הזאת בכל העולם כולו, להרעיד בתי מדרש וישיבות מדרשות, היי, אתם שם, טהורים ויפים ותמימים, לא ביקשתי תפילה, לא ביקשתי מאמר, לא ביקשתי שתכתבו ספר, מי היה מוצא מה לעשות בשתי דקות כאלו, מי היה צורח יותר חזק.

ומה את היית עושה שם, רק השאלה הזאת עושה בך לבכות, ודי כבר לבכות, כמה את יכולה, בטח זה מה שהיית עושה שם מולו, בוכה ובוכה עד שהיה נגמר הזמן והוא היה נעלם לך שוב ואת לא הייתי מפסיקה לבכות ולשנוא את עצמך, שהוא היה שם ואת רק בכית ובכית בלי לחדול. זה היה בכי של אמת תאמרי לעצמך, בכי של אמת, וזה לא ישכנע אותך, ולא אף אחד אחר.

 

אולי היית עומדת מולו, לבושה בבגדים הכי צנועים בעולם, עטופת טהרה ומצוות, ותפילות מרוממות עד אינקץ, ואומרת לו ככה ה', ככה אני רוצה להיות רק תן לי ה', תן לי, כי אני כל כך רוצה, אני כל כך מבקשת אז למה לא, ולבד אני לא מצליחה. לא מצליחה, כלל וכלל.

והוא בטח היה שמח כל כך וגאה בך, והיית כל כך מחכה שיחבק אותך, פעם ראשונה בעולם הזה, חיבוק של אמת, חיבוק כזה שלא צריכים שום חיבוק אחריו, שלא צריכים כלום אחריו כי הוא שווה הכל וממלא הכל ומכיל ומרפא את הכל. חבק אותי, רק חבק אותי, תבכי אליו אל תוך החושך, חבק אותי בבקשה, פעם אחת.

כמו שהיית קטנה, את זוכרת שהיית מבקשת ממנו, בוא לכאן, רגע אחד, בוא לכאן רגע ואני לא אספר, לא אגלה לאף אחד שבאת, אני מבטיחה לך שלא אגלה לעולם. וכל לילה היית מצפה לו, מצפה לו גם בדרך לגן ולגן השעשועים, בטוחה שעכשיו, שהיום, הוא חייב להקשיב לך, ה', הוא לא יכול להמשיך לסרב יום אחר יום, אין סיכוי.

 

אולי תקראי לו איזה שיר או ניגון או מילים טובות וממוססות, לא תסמכי על עצמך שתגידי דברים נכונים באותו רגע, אז תכיני לך מראש, תעשי סטופר על שתי דקות ותכיני הכל במדויק, שלא תפספסי אף רגע, שלא יילך פתאום וישארו בך כל כך הרבה מילים שלא הצלחת להגיד בכלל, והוא בכלל לא הבין מה רצית ואולי אפילו את לא הבנת, ומה תעשי, ושוב תצטרכי רק לבקש סליחה וסליחה ואני לא רגילה לדבר איתך ככה ה', שאתה מולי, אני רגילה לנסות לדלות אותך ממעמקים, רגילה להתגעגע, רגילה לחפש ולחפש ולבכות שעוד לא מצאתי, רגילה להכיל ריקנות, להכיל בלבולים, להכיל שאלות וספקות, לחזור בשאלה ובעוד שאלה ובעוד שאלה אל תוך תשובה שלא מצאתי מעולם, אז לא ידעתי איך מתנהגים כשאתה שם פתאום, לא ידעתי ה', לא ידעתי ומה אני עושה עם עצמי עכשיו. מה אני עושה.

תתרכזי, בזה, תתרכזי, מה את שואלת את כולם לפני שאת יודעת בעצמך, ואולי זה מה שגם היית עושה מולו, שואלת ושואלת ושואלת, בלי לתת לו בכלל לענות לך, תמיד תשארי ילדה שרק שואלת, או שאינה יודעת לשאול, או שאינה יודעת לדעת, אם הוא היה בא לכאן עכשיו, בהפתעה, מה היית עושה איתו, או מולו, או תחתיו.

תדמייני, תדמייני כמו שאת יודעת כל כך טוב, כוח חיובי ושלילי הוא הדמיון, כך אמר הרב, אז הנה הזדמנות לעשות אותו חיובי, את רואה, הוא אמר שיהיו הזדמנויות כאלו, הרבה, הרבה, מעניין מה הוא היה עושה בשתי דקות האלו, הרב הזה שעדיין לא עשית, שכולם אמרו לך, תעשי, תעשי, זה מה שיציל אותך, והם לא יבינו שאין אף רב שנמצא נמוך כל כך, שהידיים שלו ארוכות עד לתחתית של התחתית של התחתית. שאין אף רב שיהיה בקצב של הטרקטרון המשוכלל והדפוק שלך, שיבין איך אפשר להתלבש ככה, ולחשוב ככה, ולרצות ככה, ולכתוב ככה, לעזאזאל.

אז מה היית עושה, תתעמקי עכשיו, תתעמקי, תהיי אמיתית לרגע אחד, תהיי כנה, אל תשקרי רק עכשיו, את חייבת לדעת, את לא יכולה להשאיר את זה בלתי פתור, על שאלה כזאת חייבים לענות, את חייבת.

 

אולי היית רק שותקת, אולי היית צורחת וצורחת וצורחת עד שלא היה נשאר בך קול או כול, אולי היית פותחת ליקוטי תפילות, אולי היית רק מספרת לו כמה קשה לך, כמה קשה לי ה', אוי ה'.

ואולי,

היית פשוט ניצבת מולו, עם הבגדים הכי לא ראויים, עם השיער הכי פרוע, עם העניים הכי עמוקות ועצובות. והיית מטילה את הסידור לצד ולא מנשקת את המזוזה בכניסה, עומדת, או שוכבת, כרועה, קרועה, חוטאת, מדממת.

וצורחת לו שלא יילך, שיראה איך את נראית באמת, שיראה כמה עמוק הבור, כמה רחוקים השמיים, תחזיקי אותו, תחזיקי אותו עד כאב, עד כלות, עד ועד ועד, ה' ה', תראה אותי, אין לי כבר כוח, למה אתה תמיד הולך, למה אתה רחוק, למה אתה לא מוכן להיות איתי כבר, למה ה' למה, תראה אותי, תראה אותי ה', וזה עוד כלום. וזה הכל כי אתה לא מקשיב, כי אני כל כך רוצה אותך כמו פעם, כמו אז, ואתה לא ה', אז תראה מה קרה. בשתי דקות היית עושה את כל העוונות שרק תצליחי להכיל, מלאת ייאוש מתפילות, מהתבודדות, מגעגועים, משיעורים, מרבנים, מסליחות.

מלאת תובנה איטית, ומפחידה ומסורבלת, שאולי רק זה יעזור, שאולי רק אם תעשי, את הכל, הוא לא יוכל להתעלם ממך יותר, שאולי רק אם תראי לו, כמה, ה', תראה, כמה.

 

כמה.

 

 



אלול מחאה רצון תפילה

© כל הזכויות ליצירה שמורות לאוסנתי
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
י"ב אלול ה´תשס"ז  
קראתי קצת חסרת נשימה.
מכווץ את הלב.
חזק. ממש.
י"ב אלול ה´תשס"ז  
כמעט שלוש לפנות בוקר, והעייפות שלי חלפה לחלוטין כשהתחלתי לקרוא אותך.


אין ספק שהיו קטעים שעשו לי פיצוצי כאב בלב, אבל רוב הזמן, מפאת התקופה, כנראה, נותרתי מנותקת. קוראת חיצונית.

נראה לי שאני לא בנויה עכשיו לעומקי ורזי נפשות, לא בתקופה הזו.


תהייה שעולה בי [גם בתור אחת שפרסמה לא מעט כתבים אישיים עד מאוד ברשת]-
הכתיבה הזו יומנית. מאוד מאוד מאוד אינטימית. פרטית. נשמתית.

אני מאמינה שיש בה המון אמת ותום וטוהר ובושה ועצבות וכאב וגעגועים ועוצמה.

מה המקום של החשיפה הזו?
מאיפה בא הרצון לחשוף ולשתף בזה?

מאי יכולת להכיל הכל לבד?
מהרצון שמישהו יתרגש מזה וידבק בכמיהה?
משהו אחר?
סתם נקודה שאני מהרהרת בה.


בכל אופן,
זה מרגש.

שיהיה לך אלול של שיבה למציאות עמוקה של שמחה.

אלול של געגועים מרווים ולא מכאיבים. כי תמיד מתגעגעים.


מחול.

י"ב אלול ה´תשס"ז  
קטע מאוד מאוד חודר.

הרגשתי חיבור חזק להרבה ממה שקורה לך שם בפנים.
הרגשתי בך המון יאוש וחושך ואכזבה מעצמך.

אני חושבת שאת חיבת לדעת שברגע שאת מתחרטת חרטה פנימית כזו על דברים שעשית ומקבלת על עצמך לנסות ולא לחזור עליהם זו תשובה והבורא שלנו מקבל אותך אליו באהבה וסולח.
וזה שאת חוזרת על חטא זה לא מוחק שום תשובה שעשית. את יודעת, מותר ליפול.
חז"ל כבר אמרו שכל הגדול מחבירו - יצרו גדול ממנו.
אנשים גדולים נופלים. אבל ה' נתן לנו אפשרות לתקן, והתשובה שלך כ"כ חזקה וכ"כ אמיתית. זה זועק מכל מילה שלך.

ה' אוהב אותך. ואסור לך להיכנע ליאוש ליצר הרע הזה שבא ומכניס בך מחשבות של חושך שאת לא חזקה כי את נופלת.

ה' שולח נסיונות קשים רק לאנשים שהוא יודע שיש בם את הכוחות לעמוד בנסיונות האלה.

בתוך כל מעטה החושך הזה שאת נמצאת בו יש בך אור גדול, את חיבת להבין את זה ולאהוב את עצמך
להאמין בעצמך.

יש ספר שכדאי שתקראי "תשוב תחייני"
לי הוא מאוד עזר.

אני רואה בך בעלת תשובה. ובמקום שבעלי תשובה עומדים - צדיקים גמורים אינם עומדים.

שבוע טוב באמת שיהיה...

י"ב אלול ה´תשס"ז  
בס"ד
ומה שקראתי השאיר אותי נטולמילים כמו תמיד, אחזור לכאן איכשהוא ומתישהוא אם
אי פעם אצליח לעכל פסקה אחת כמו שצריך

תודה לך.
י"ב אלול ה´תשס"ז  
ללא נושא / אורח/ת בביכורים
אני בדרך כלל מתקשה לקרוא קטעים ארוכים מידי, וברצינות- לא יכולתי להזיז ממך את העיניים.
כל כך כל כך ריגשת אותי.
והתחברתי מאוד!
תודה, אלול שלי משמעותי יותר בזכותך.

|לב|
חודש טוב.
י"ב אלול ה´תשס"ז  
כתבת בכותרת שתי דקות של אלול, ואצלך זה נצח. עמוק כמו נצח, כואב כמו נצח.

אני רוצה לומר לך משהו אישי שנובע מחוויות שלי.
כאן זה אמנם אתר של יצירה, של אמנות, וזה אומר שקופצים ישר לעומק, ושיר שריגש אותך נגע לך ישר בפנים וכתובים פה יכולים לגרום לך לבכות בהרף עין.
אבל זה לא העולם. ויצירה, עמוקה ככל שתהיה, היא לא תמצית העולם. קשה לי, אישית, להאמין למה שאני כותבת כי הלוואי ולפי המילים היה מתיישב הכל, אבל זה לא כך.
אני כותבת את זה כי כל כך הרבה כאב ושיפוטיות יוצאים מבין השורות שלך וגם מהמילים עצמן, כמה פעמים כתבת שאת רוצה לצרוח? את כואבת כי את לא מרגישה עד הסוף. וזה מתסכל מאד, וזה באמת לא תמיד מצב שנעים להיות בו, אלא אם כן את אומרת לעצמך, וואלה. אני לא מרגישה את עצמי עד הסוף עכשיו.
העולם הוא גלגל, ספירלה, ובסיבוב אחד כמעט עפים ובסיבוב השני אפילו לא מתכופפים הצידה. ורק עומק אי-ההרגשה יכול ללמד אותנו כמה טוב כשזה קורה- כשמרגישים.

אי אפשר להרגיש תמיד, והכל, אנחנו לא בנויים להכיל את זה, לחיות בהתפוצצויות, בזיקוקין. לפעמים השמיים חשוכים, ויש קצת שקט. ועם כל הייחול שלך לצרחה אחת גדולה אני רואה כאן המון המון בקשה לשקט, תחינה ותפילה לשקט.

חבקי את עצמך, את מייחלת לחיבוק ושוכחת שהידיים הכי קרובות הן שלך. חבקי את עצמך, תאהבי בך את מה שאת אוהבת. בלי מאמץ, בלי מאבק. רק את מה שאת אוהבת. תשירי לעצמך בשקט. תכתבי לעצמך שלושה דברים ביום שעליהם את מודה (ועזבי עכשיו את אלוהים, את מודה עכשיו לעצמך).
כתבי לעצמך כמה מילים שמהותיות לך, שהיית רוצה באלול הזה, שהיית רוצה בעצמך. תפילה, קירבה, שמחה, חידוש. ראיתי כאן הרבה מאד מילים כאלה, מהותיות, מזוקקות.
המילים האלה הן רגש שלם בפני עצמן, הן לא זקוקות לכאב שינחה אותן, אני לא חושבת שהכאב שלך הוא לא לגיטימי, חס ושלום. רגשות רעים צריכים להיכתב ומצוין שכתבת את כל מה שכתבת, הכל הכל, כי עכשיו את יכולה לסגור את הדף הזה ולומר לעצמך- הכאב כאן. אבל הלב שלי כבר נוטה למקום אחר. כי לקבל את אלול מתוך התפלשות בכאב הזה, לפי מה שאני קראתי, זה הדבר האחרון שאת רוצה. וברגע שהנחת את הכאב בצד הלב שלך נקי יותר, שקט יותר, פנוי הרבה יותר לשמוח במילים הפשוטות שתכתבי לעצמך.

זו גישה שאני אישית לא הייתי ממליצה לך לאמץ, ההרגשה שרק אם זה כואב- זה שם.
הלב שלנו שמח בהרבה פחות מכאב, ולפעמים לא חייבים להרגיש את עצמך עד הסוף, לפעמים ימי אלול זורמים ואנחנו בתוכם, לפעמים אפאטים ולפעמים עולים על גדותינו, אבל בתנועה. ושוב אני מספרת לך- כשאנחנו בקיצוניות אחת, אנחנו יודעים שקיימת גם אחרת. קו האמצע לא יכול להיות קיצוני, אבל אדם שחי ונושם ומרגיש יודע יפה שבכל יום אפשר להגיע לשני הצדדים. בתנאי שהוא מאפשר לעצמו את שניהם.

אני מאחלת לך, מעומק הלב, שבפעם הבאה שתרגישי את עצמך עד הסוף, עד קצות הנימים הדקים ביותר, תהיה מתוך שמחה.
תודה שכתבת, וששיתפת. ושיהיה לך אלול טוב, ומבורך. שתזכי לראות את הברכה שבו.

י"ב אלול ה´תשס"ז  
לפעמים אני מפחדת שלעולם לא נוכל לומר את המילים האלה. שאין בנו מספיק כנות, או אמת, או עזות - לעמוד מול ה' ולומר לו הכל.

אני קוראת אותך ופשוט לא יכולה להפסיק לבכות - שמצאת את המילים וכתבת אותן ככה. זאת אפילו לא התרגשות, זה לקרוא ולומר לעצמי שאין מישהי בעולם שיכלה לבטא את הצעקות הפנימיות האלה, יותר טוב ממך. וזה מגיע ממקום כל כך שלך, שאני כמעט מתביישת לומר שכתבת גם אותי בדיוק מפחיד.
כמה, כמה אמת -
את מורידה לי דמעות בלי סוף.


אסנת, תודה על מי שאת.
אני אוהבת אותך כל כך.
י"ב אלול ה´תשס"ז  
את כל כך אמיתית עם עצמך. איך אפשר?!
קראתי את מה שכולם כתבו, והדמעות שוב חזרו. מחול תהתה למה כתבת את זה. למה? כי אולי הפקרת חלק ממשהו אישי שלך, אבל עזרת לי ולכל מי שקרא להיכנס לזה כל כך עמוק, יותר טוב מכל שיחה או לימוד. אז תודה. את לא מבינה עד כמה. ושתדעי- אני לא יכולה לדעת מה ה' שם למעלה רוצה, אבל אני בטוחה שכזה עיסוק מדהים בפנימיות, גורם לו איזושהי נחת רוח. ואפילו רק על זה...
וגם- בשביל האנשים הקטנים כאן למטה. בשבילנו. תודה שכתבת את מה שאני מרגישה.
י"ב אלול ה´תשס"ז  
ללא נושא / אורח/ת בביכורים
"האדם הישר
צריך להאמין בחייו.
כלומר
שיאמין בחיי עצמו
והרגשותיו
ההולכות בדרך ישרה מיסוד נפשו
שהם טובים
וישרים
ושהם מוליכים בדרך ישרה.

התורה צריכה להיות
נר לרגלו
שעל ידה יראה
את המקום בו הטעות עלולה
שלפעמים תתע הנפש
בתוהו לא דרך.

אבל
המעמד התמידי
צריך להיות הבטחון הנפשי.
האיש הישראלי מחויב להאמין
שנשמה אלוקית שרויה בקרבו"
(אורות התורה, י"א, ב')

ואמר לי פעם אדם חכם, שהאדם הישר, הוא מי שמאמין בחייו.
י"ב אלול ה´תשס"ז  
בס"ד
הראיתי לחברשלי שיר אחד של אלון בר, שיר כזה שמשאיר הרבה חשיבה, יותר מכל ספר מחשבה.

והמונולוג הזה עולה עליו בהרבה.

בלנ"ד מודפס ונשאר ככה בתוך השפת אמת
[סמלי עד כמה שיכולהיות]

יעקב
עדיין נטולמילים
י"ב אלול ה´תשס"ז  
י"ב אלול ה´תשס"ז  
קודם כל, תודה כמובן, למי שהרגיש משהו, ועל כל המילים והתגובות המדהימות בעומק שלהן, לא להכל אני אצליח להגיב כאן ועכשיו, אבל אני אנסה לפחות לחלק.
מחול, מה שאת שואלת זאת שאלה שאני מרבה לשאול את עצמי, תאמיני לי עד עכשיו אני תוהה לעצמי אם לא למחוק את המונולוג הזה, כי מבחינתי הוא באמת עבר את הגבולות של החשיפה שאי פעם העזתי לעשות כאן, ובכלל בעולם כמובן.
הפעם ספציפית אני יכולה להגיד לך שזה בא לי בתור משהו כמו צעקה, ממש ככה, אולי להרגיש קצת נורמאלית בתוך כל ההרגשות האלו, כי בעולם הרגיל אני לעולם לא ארגיש עם זה נורמאלית ופה, בתוך קבוצה של אנשים במקום פנימי יותר, זה יותר קל לי. אבל כל זה בגדר נראה לי. זאת שאלה טובה מה ששאלת.

אלומה- תודה, באמת. זה כל כך עמוק ויפה מה שכתבת לי, ואני עוד אקרא את זה בעז''ה. זה אמיתי ונכון. והלוואי.

ודס- באמת שמחתי לקרוא, זה היה חשוב.
לי מה שכתבת.

ויער- דווקא לך בטוח יש מילים.

וחנה- כמו שכבר אמרתי לך, הכל בהשראה אחת ויחידה שזכיתי להכיר, ואני אוהבת אותך באמת כל כך.

ושוש ותוהה לעצמי ואורחים- איזה מילים יפות יש לכם.

כבר כתבתי את זה פעם ביצירה אחרת שלי ונראה לי שזה קורה שוב, שהתגובות הרבה יותר יפות מהיצירה, ותודה, ואלול טוב.

י"ג אלול ה´תשס"ז  
אני הכי בעולם לא אוהבת להגיד לאנשים על רגשות פנימיים ואישיים, עד כמה אני מרגישה כמוהם, ועד כמה אני מבינה. כי לדעתי זה כמו לקחת את הרגש הפנימי הזה ולהפוך אותו למשהו כל כך כללי.
ואני רוצה להגיב, ואני רוצה להגיד לך, ואני רוצה לנסות להמיר את הדמעות למילים, ואני רוצה..
ואני לא יודעת איך..

אז אני פשוט אשתוק...
תודה
י"ג אלול ה´תשס"ז  
אני מנסה למצוא תגובה ולא מוצאת...
את, את משהו את. נשמה גדולה בעולם.
כשאמצא מילים אשוב.
י"ג אלול ה´תשס"ז  
את לא צריכה להודות לה' בכוח על דברים שאת לא מרגישה.
תודי לה' רק על זה:
שאת מצליחה לבכות.
שאת מצליחה לכתוב.

והלוואי שה' ישמע לנו.
ט"ו אלול ה´תשס"ז  
מאוד חזק. / אורח/ת בביכורים
אבל למה סיימת בייאוש???

בכל אופן- יש כאן הרבה קטעים חזקים. אני פשוט לא התחברתי לסוף.. אני מעדיפה תמיד לסיים באמונה.
תודה.
ט"ו אלול ה´תשס"ז  
זאת אמונה.
ותודה.
ט"ו אלול ה´תשס"ז  
בע"ה


אני בוכה. כול כך, כול כך
כ"א אלול ה´תשס"ז  
המילים שלי סתם חיוורות לאור המונולוג הזה, עדיף שיישארו בצל.

לציין שהמונולוג מתנוסס בשולחני [כרגע בתא משום מה...]?

וכבר הערתי אי שם שלוואי שהשירה שלי תהיה כמו הפרוזה שלך ועתה אני אומר שלפחות תהיה כחצי מאחת מהן

|פרח|

כ"א אלול ה´תשס"ז  
לעולם לא חיורות, בטח שלא לעומת המילים שלי.

ותודה על כל התגובות האמיתיות שלך, הן נוגעות לי עמוק.
כ"ב אלול ה´תשס"ז  
בס"ד
אני מנסה למזג משהו בין כביסה עדינה של יסמין ושתי דקות של אלול ממך. אבל אף אחת מהיצירות לא ניתנת לעיכול עדיין.

זה פשוט אמיתי כלכך.

אבל משהו מנחם?, איכשהוא בצורה אירונית דווקא הן מעודדות אותי שתי היצירות האלו.
איכשהוא.

איכשהוא למרות שאני יודע שאף שאיני מוצא מוצא, הרי שהקטע הזה איכשהוא נותן את התשובה, גם אם קשה לי לעכל אותה ברוב הזמן, גם אם אני בנתיים כלכך לא רוהצ לעכל אותה.

ואחרי אמת נוקבת כלכך, איך מילים לא יחווירו ויעמדו דום?

איך?
כ"ב אלול ה´תשס"ז  
הקטע שלי לא נותן תשובה, אולי רק מגדיל את השאלות.לא הוא, ובטח שלא הנקודה בה סיימתי אותו.

בבקשה לא. לא כדאי לך, יער.

(ואין לי מושג לגבי כביסה עדינה והקשר לכאן, ב''נ אקרא בהזדמנות.)
כ"ב אלול ה´תשס"ז  
בס"ד
שתהיתי האם זו באמת אינה תשובה,
האם זו אינה תשובה,
עם דמעות כמובן
מלוחות

למה זו לא תשובה?
|הדיון כבר גולש למסרישי, רק אם תרצי כמובן|
כ"ו אלול ה´תשס"ז  
אמנם עוד מעט נגמר אלול ואנו כבר ממש שקרובים לראש השנה (אך רק עכשיו יצא לי לקרוא). בהרבה מקומות היזדהתי איתך, ולכן אני מרשה לעצמי לומר, שבטוח את רק עולה מעלה מעלה כי רק מי שבאמת אמיתי עם עצמו, זועק, ומחפש, מרגיש קרבת אלוקים. ולא, אני לא דואגת מהסוף, כי אני יודעת שגם אם מרגישים כך לפעמים מרוב המתנה שהקב"ה יאיר פניו אלינו ויענה לקול תפילתינו , אנחנו פשוט כל כך אוהבים אותו ומחוברים אליו שאנו פשוט מתעשתים אוספים את עצמנוועושים דברים שאנו יודעים שעושים לו נחת רוח, כי רק כך אנו מרגישים קרבת אלוקים באמת. מאחלת לכולם שנת הארת פנים וגאולה שלימה
ו´ תשרי ה´תשס"ח  
אוסנת.
כבר המון זמן שאני מחפשת את המילים להגיב ליצירה הזאת ולא מוצאת...
זו אחת היצירות החזקות ביותר שקראתי עד היום, מטלטלת - זו המילה המתאימה.

העלת כאן שאלה, שהיא אולי, שאלת השאלות.
גרמת לי לחשוב מה אני היתי עושה אם..
ואין תשובה.

אני קוראת את המונולוג הזה, ומזדהה, אני חושבת שאין מישהו שיכול להגיד שהוא לא מזדהה עם המונולוג הזה, או לפחות עם חלקו.
אנחנו לא מלאכים וכולנו חוטאים, כולנו טועים, והיכולת הזאת שלך לבוא ולכתוב, לכתוב מונולוג ועוד בכזה אורך, שהוא כ"כ אמיתי, ששומעים את האותיות כאילו שקמו לתחייה והן זועקות "טעטאאא"
והדמעות שיורדות.
את מדהימה.

אני מקנאה בך, על היכולת הזאת שלך להיות כ"כ אמיתית, לחשוב בצורה כ"כ אמיתית כלפי עצמך ועוד להיות מסוגלת לכתוב את זה.

לא הצלחתי בכלל להבין את מחול ששאלה למה לפרסם את זה... למה?!
כי זה עשה לי אלול.
כי זה הרבה יותר חזק מכל שיחה או דבר אחר.
כי זה כ"כ אמיתי שכל הדיבורים על איך ולמה צריך לחזור בתשובה הם כלום אחרי שקוראים כזה מונולוג שחודר את המעטפת הכי קשה של הלב.
לפרסם את זה, כי יש הרבה מאד אנשים, כמוני, שהיו רוצים להצליח להתבטא ככה, אבל הם לא יכולים, ואם את יכולה וניחנת בכזה כשרון עצום, אז אשרייך ואם בזכותך אלול שלי ניהיה אפילו טיפה טיפה שונה, אם בזכותך הרהרתי בדברים שלא חשבתי עליהם עד עכשיו אז זה כבר היה שווה את הכל.
ואני חייבת לך תודה.


---
ותדעי, שהיכולת הזאת להתבונן פנימה, זה השלב הראשון לתשובה, שהרבה מאיתנו לא מצליחים בכלל לעשות אותו.
היכולת הזאת להיות כנה עם עצמך, זה הדבר הראשון שצריך לעשות בשביל לעשות תשובה, ואם הצלחת לעשות את זה, אז משם הדרך אמנם לא קלה, אבל אני בטוחה שתצליחי.

תודה ענקית לך על קטע כ"כ חזק ומדהים.
ריגשת אותי,
וכתיבה מדהימה.

*שייך בכלל להגיד שדרגתי?!*
ו´ תשרי ה´תשס"ח  
עכשיו אני מבינה למה זה לקח כל כך הרבה זמן...

באמת באמת תודה.
ל´ שבט ה´תשס"ח  
ואני נסחף איזה זמן כבר בין יצירות מטלטלות ברמה זו או אחרת באתר המכיל אנשים מדהימים כלכך. וחזרתי לכאן ישר לתגובות, למה לקרוא כשאפשר לשחזר ולמה לשחזר כיש את היצירה.

קראתי את התגובה של לי ואני חושב שבכל המילים היפות שלי אם יש כאלה לא הצלחתי לבטא את זה יותר טוב.

[זאת את שפתחת אי אז בפורום דיון לגבי יצירות כואבות, נכון?, אל תשכחי את התשובות שקראו להמשיך ליצור.]

זכות שאני כאן ביצירה בפרט ובאתר באופן כללי, ממש.

{ואם יום הכיפורים הוא כיום הפורים אולי יש לי תקווה?}
ז´ סיון ה´תשס"ח  
שורף

אומנם עכשיו לא אלול אבל..
הלב בוער למלך
ניענע לי את הלב.
תודה לך!
כ"ו ניסן ה´תשס"ט  
|נשיפה|

[אחרי קריאה רצופה של קטע ארוך וכ"כ--- מטלטל, זורק, מזעזע--- אני מרגיש קצת מעוך, פתאום שקט, פתאום ריקנות.]


עצוב לומר את זה, אבל נראה לי שמה שאני הייתי עושה בשתי דקות האלו זה להירדם. כי אילו החיים שלנו, מסכת של החמצות, רחצתי את רגליי איככה אטנפם.


תודה, תודה לך.
ח´ אלול ה´תשס"ט  
במיוחד הקטע האחרון
נגע בי מאוד

ודווקא מזווית אחרת, מתבוננת
ממקום אחר (חילוני מאוד) שלא נמצא שם כלל.

אמילי
ח´ אלול ה´תשס"ט  
במיוחד הקטע האחרון
נגע בי מאוד.

ודווקא מזווית שלי אחרת, מתבוננת
ממקום אחר (חילוני מאוד) שלא נמצא שם כלל.

אמילי
י"א אלול ה´תשס"ט  
תודה.

אם רק היית יודעת כמה את נהדרת.
י"ד אלול ה´תשס"ט  
את הכל כמעט כבר כתבו לפני.
מבחינתי, זה היה הרבה יותר חזק מכל השיעורים והספרים על אלול. עד כמה הקב"ה גאה בבת כזאת, אני בטוח.
משהו טכני על הכתיבה: השתמשת כאן בקטע שלפעמים מעצבן, לעשות משפטים ארוכים מאוד מאוד ומלאים פסיקים. (למשל, זה אחד המשפטים הכי ארוכים שראיתי מעולם:
" ולילה, לילה אחד אחר כך הוא ישכב במיטה ויגיד, אני אוהב אותך ה', ואני כל כך מאושר ושמח, מאושר ושמח, וטוב לי בעולם הזה, טוב לי לגמרי ואיך אני אצליח להודות, ואיך אני מסופק, ואיך יש לי מלא אהבה ומלא חברים ומלא, ומלא ומלא, ולילה אחר לילה, כל פעם מצב אחר, כל פעם מהירות אחרת, כל פעם יעד אחר, או נהג אחר, או בכלל טרקטורטון אחר, ויום אחד הוא יילך לשיעור ואז ישקע בשיחת נפש יפה על אלוקות ומהות ונצח, ויילך לחנות ויבקש מהמוכרת חולצה יותר סגורה וחצאית יותר ארוכה ופחות צועקת ומוזרה, ויום אחר כך הוא ירצה לזרוק את הבגדים האלו מהארון ויילך להופעה בים המלח, ויחזור בבוקר וגם אחר כך הוא ילחש לו, אני אוהב אותך, אני אוהב אותך ה', אפילו שאתה בטח מתבייש בי עכשיו, אפילו שאתה בטח אומר, למה, למה התאמצתי כל כך להוציא אותה משם, תראו מה יצא ממנה, תראו איפה היא נמצאת, מה היא עושה עם אילו אנשים היא מסתובבת."]
אבל דווקא בקטע הזה זה היה כל כך מתאים ונכון, שזה משהו.

זהו בינתיים,
שלמה .
י´ אלול ה´תשע"א  
רק רציתי להגיד לך תודה על הקטע.

כל שנה אני חוזר לפה באלול לקרוא ולבחון ולתהות ביחד איתך על תפילה אמיתית ולב קרוע .

כל שנה בתהליך הרצוא והשוב של חיינו אני קורא ממקום אחר,
ועדיין אין לי תשובה מה לעשות בשתי דקות של אלול ,
כבר 3 שנים לפחות קראתי ועדיין אני תוהה.

אולי בעצם כמו שאנחנו מגלים שאלוקים מתגלה אלינו בכל כך הרבה פנים לפעמים אב זקן לפעמים מלך ודיין. אולי זה אלול, כל פעם ע"פ אותה שנה שחווינו לקבל את ה' מול המראה של אותה שנה באלול.

חגי
ד´ תשרי ה´תשע"ב  
זה שופך כזה. לא יודעת מה לומר בשתי דקות.
אני צריכה לחשוב, וקטעים מעוררי מחשבה זה הכי טוב.
נדמה לי שהייתי רק צועקת, אפילו בלי מילים.
ל´ אב ה´תשע"ב  
הייתי פה גם באלולים קודמים.
ואני רוצה לומר לך שאת מטלטלת בנקודות הכואבות ביותר.
תודה לך.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד