המלצת העורכים
בנושא
בכרם
חדשות
 
רמדיה/טרגדיה (חלק ב´) / מתן25
בביכורים מאז י"ח אב ה´תשס"ד

...

הימים חולפים, שנה עוברת, אבל המנגינה- מנגינת הלב- לעולם נשארת...

ביום בהיר אחד, יושב נועם,כהרגלו, במשרדו המרובע והאפרורי ומצפה לישועה- משה ישועה, אחד ממטופליו הוותיקים. תשומות ליבו הרחב מתחלקות בין מוכי הגורל הרבים המשחרים לפתחו, והוא חש במוחש כיצד עוד רגע קט לא נותרת בתוכו אף לא לחלוחית מועטה של רגש חמלה אנושי לרפואה. לפתע, ללא כל הודעה מוקדמת, הוא מוצא עצמו שוב במרכזה של זירת האגרוף. שוב הריב הזה בין שני הסוררים? לא נמאס להם? סינן לעצמו במרירות נוקשה תוך שהוא, בלית ברירה אחרת, מפנה את מבטו למסך הטלויזיה שבתוכו וצופה במתרחש. הנה הוא שוב, בפינה הימנית של  הזירה, הלב חם המזג. בפינה השמאלית נמצא, כרגיל...     רגע,  מה קורה בפינה השמאלית? הוא אינו מאמין למראה עיניו! הייתכן שאין שם אף אחד? שוד ושבר! היכן הוא השכל? לאן הוא נעלם? מה, הוא התחלק על השכל?

נראה שלקרב הזה ביניהם העדיף מר רציו הנכבד, משום מה, כלל לא להתייצב.

השופט מחכה זמן מה, ולאחר שנוכח לדעת שהמח איננו ואין בדעתו להגיע, מכריז על נצחונו ה"טכני" של הלב.

מנגינתו הענוגה של ספוג האמוציות שובה את ליבו של נועם מחדש. משרד הפנים מאותת על ריקנות אנושה, על מיכל שהגיע לתחתית וזקוק בדחיפות מירבית להטענה מחדש. הספוג תפוח הנוזלים מתכווץ מעצמו, מפכה מזון מים חיים אל כלי, לנימים ועורקים צחיחים.

המח  נעלם, עבר שטיפת מוח. מוכרז כנעדר. כל היודע על מקום הימצאו נא ייגש בדחיפות לתחנת ההיגיון הקרובה.

הוא נוקש קלות, בהססנות חרדתית על דפנות הלב, מנסה ברופסה להגניב מבט קצר פנימה ולשלוח כמה קווי היגיון דקים, אך מדורת הליבה כבר גדולה ועצומה להבותיה עולות השמימה, נושקות לרקיעים תכולי תקווה.

הלב פוקד על נועם, והוא מבצע. שהרי זאת ידוע לכל, שלפקודה אסור לסרב!

ושוב, מחייג, מדבר...    נקשר, נקשר בחזקה

חש שוב את התחושה הכה נעימה. את המזון הרב, נופת צופים החודר עמוק פנימה וממתיק נימים מאוררים.

הוא יושב לידה בחדרה הקטן, האינטימי, אשר בעליית הגג. מלטף את כרית המילוי בשתיקה לוחשת. רגש עלום שם עוטף את אבריו כולם. אחוז תזזית שלא חש מאז ומעולם, דוחף אותו צורך עמוק, בלתי נשלט, להגיד לה משפט בן שלוש מילים. משפט שלעולם לא אמר לאף אחד אחר, אף לא לבני משפחתו הקרובים לו ביותר. הוא מנסה להוציא את המילים מתוכו אך מתקשה. זה כל כך קשה! זרה לא תבין את זאת! בסופו של מאמץ מייסר מאין כמוהו, הוא מצליח, אך בקושי רב, לפלוט את המשפט המדובר (= בר"ת: א"א"א"). התחושה המלווה את יציאת העיצורים

מפיו היא עילאית, שמימית וכל גופו, המצומרר, אומר שירה, שירת גילו ברעדה.

 

הזמן עובר ביעף והנה, שוב זה קורה.

המזון המתוק הופך חמצמץ, מרירות טבולה בו. נראה שחסר בו איזה ויטמין חיוני, קשה להגדיר איזה בדיוק, הלוואי והיה יודע מה. ניכר שהפורמולה אינה מותאמת דיה.

המח מתעורר לחיים. גלגליו ,החלודים מחוסר שימוש, נעים בכבדות ומפיקים

תוצר נחוש ושמו- פרידה.

אני                והיא   -נפרדים, שוב

 

המאבק נמשך זה דבר יום ביומו. יש שיתארו זאת כלוחמה בעצימות נמוכה , אך בשביל נועם זו מלחמת קיום לכל דבר, רבת תעצומות ועקובה מדם. בכל יום מחדש מתייצבים הצדדים בזירת ההתגוששות ומתעמתים ללא הרף. כל אחד  מנסה לשפר זויות, להתקדם עוד קצת מעבר לקו האמצע, לחלק ליריבו עוד  מכה אחת קטנה שתשפיל ולו במעט את יציבותו ותרומם קמעא את מצב רוחו שלו.

 

הלב מחייג- סנד והמח- אנד, ברגע האחרון, מאית השניה לפני שזה מצלצל.

אופסס.. זה מצלצל!!!  נועם לוחץ אנד בבהלה. שוב מחייג, וסוגר. ושוב, ושוב...

מביט על עצמו לרגע קט מן הצד, ובוהה בתדהמה בילד מגודל שמשחק במכשיר פלאפון בשובביות שובת לב. מתקשר לאנשים ומנתק, מתקשר ומנתק. .  .לכאורה הוא אמור להרגיש כפי שמרגיש אותו הינוקא, מדושן העונג וההנאה. למרבה התמיהה אין זה כך כלל ועיקר. היפוכו של דבר. חרושת קמטים הולכת ומעמיקה, מציפה את פניו המיוסרות. מסכן הילד הזה, אני מרחם עליו, אומר נועם לעצמו. אוי לי, כמה כואב שהילד הזה הוא אני.

מעגל המזון הסגור חוזר על עצמו שוב ושוב בריטואליות חסרת תקווה, מוקף חבלים עבותים, אימתני וחונק. יציאה מכליאתו הענוגה והמייסרת יחדיו אינה נראית בזריחת האופק.

והנה, ביום נהיר אחד, בשעה ודקה מסויימת, לכאורה חסרת כל משמעות מיוחדת, מכתת נועם רגליו במרחבי המרכול  המקומי, בחפשו מנת שובע אינסטנט לרעבון פתאומי שקפץ עליו. לפתע הוא מבחין בקופסה מוכרת, מוכרת מאוד. מהיכן אני מכיר כה טוב את קופסת הפלסטיק הגלילית הזו ? הוא תוהה בקול. הבזק של תובנה מפתיעה עולה בראשו. הרי זהו המזון המתוק (והמריר), הכה ענוג (ומייסר), שספגתי  עד כה במהלך חיי. זה......   רמדיה צמחית???!

מוצף רעלים, שבע מרורים, מצוץ לשד חיות נעורים, החלטה נחושה נתפסת במוחו זאת הפעם ושבועת שפתיים בצידה (בנ"ד). עלי לפרוץ את מקסם החנק הלזה, הנלזה. מחויב אני לשבור את מעגל הדמים הקיים ולצאת לדרך חדשה. אולי כדאי לפתוח במעגל חדש, או שמא עדיף, לשם השינוי, ללכת בקו ישר?

מעתה ואילך הוא רוצה את המזון הטבעי, האמיתי. זה שאיתו הוא היה, הווה ויהיה בריא, לתמיד. את זה שיניקתו תחבר אותו לה, לו, לשניהם- כאחד.

נועם מסנן לעצמו בשפתיים קפוצות ונשוכות: אשאר ריק, בודד,גלמוד, ערירי עד שאמצא את המזון הטבעי לי. זה שמתאים לי באמת

"אתה תמיד נזכר בו רק כשאתה זקוק לו", מהרהר נועם במשפט שחברו מצליף תכופות לכיוונו. אכן משפט צדק הוא זה ואני מורשע בו, הוא מודה בעובדות וגם באשמה. אך עדיין, קול פנימי עמוק מרים את עיניו אל אביו- אל בשמיים ובארץ, גיבור ונערץ,  ומפיו הרועד זולגת תחינה חרישית:

בקשה אחת לי אליך אל גדול ונורא עלילה:

 

תן לי להרגיש...  גם את מוחי

 

ולחשוב.... גם בליבי

 

THE END

 

או אולי... זה (שוב) סנד???

 





© כל הזכויות ליצירה שמורות למתן25
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
 
מקסים / שירי"ה
מזדהה עד כאב עם התיאור הזה של המאבק המתמיד בין מח ללב, ולכן כ"כ אהבתי את
הסיום- תפילה הזה. החיים היו הרבה יותר קלים אם היינו מרגישים גם את המח, וחושבים גם בלב.
 
האם זה באמת / מקיץ אל חלום
כל כך קשה לקבל את ההחלטות?
 
וואו / נפלאית
(מיותר לציין שעל החלק השני מסתכלים אחרת..) זה פשוט קורע לב- המאבק הזה. אתה מעביר את זה בתחושה עצומה ועצובה שגורמת הזדהות יתר.. זה כתוב מצויין, זה עצוב כמו שרק אהבה יכולה להיות, אבל איכשהו תמיד יש תקווה באופק.
 
בס"ד, לי הסבר קצר על תהליך כתיבת 2 החלקים. לפי הרגשת ליבי עבר זמן ניכר בין כתיבת חלק א´ לכתיבת המשכו, הלא כן? הסגנון מעט שונה. בחלק השני יותר קופצני, מעיר. לסיכום כתיבתך נפלאה. אהבתי יותר את חלק א´. סה"כ משתף בהרגשה שכולנו מכירים לצערי.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד