בנושא
בכרם
חדשות
 
נחמה / אז מה
בביכורים מאז ו´ אב ה´תשס"ז

 

 

"מעולם לא ראתה חמה פגימתה של לבנה"
(ראש השנה, דף כ"ג עמוד ב')

"אלמלא קול המונה של רומי נשמע קול גלגל חמה"
(יומא, דף כ' עמוד ב')



 



נחמה


- "המולד יהיה ביום שני, שבע שעות ושלושים ושניים חלקים"

***


תמיד אהבתי שבתות מברכים. אהבתי אותן, וגם פחדתי מהן, כי מולד הוא דבר מפחיד כל כך.
רק מי שבאמת אוהב את הירח יבין את האהבה הזו. רק מי שמחכה כל לילה לידיד הלבן המשתנה תדיר, רק מי שקשר את גורלו בגורל המתנודד בין א' לט"ו, יבין את הפחד הזה.
אולי יבינו את האהבה והפחד האלו גם נשים הרות, המחכות לבוא חיים חדשים. אלא שהן אינן מוכרחות לשלם כל פעם במטבע המוות כדי לזכות בחיים. אני לבדי באהֲבָפַחד הזה.

אינני יודע מתי קשרתי את גורלי עם הירח, אני לא זוכר באיזה שלב בחיי התחלתי לשאת עיני אל השמיים כל לילה. אולי באותו יום בו גיליתי שבכל שמחה משמחותיי זורח עלי ירח מלא, ובכל פעם שהוא איננו, יורדת עלי אימת הדין. אולי עוד הרבה לפני, בפעם הראשונה בה יצאתי מן העיר אל החושך, וראיתי את קסם אורו של הירח על הארץ. ואולי היה זה כבר בצאתי מרחם אמי, בשעת לילה מאוחרת, כמעט בוקר, כשירח צעיר וחרד היה תלוי בשמים.
אבל את אלו אני יודע: אני יודע את השמחה הגואה בכל פעם שהירח גדל ומתמלא. אני יודע את התקווה המרפרפת באור המלא של אמצע החודש; אותה תקווה שמתפללת- אולי הפעם. אני יודע את האכזבה המרה של הדעיכה, כשהאור הולך ומסתלק, הולך ונמוג.
אני יודע את הכאב העצום של החושך המלא, בו אין אור, ולו כקליפת השום. אני יודע את הפחד המשתק ואומר: אולי הפעם כבר לא? כל כך הרבה רצית, כל כך הרבה קיווית, ושוב לא קרה דבר. מי ייתן בך עוד אמון? מי יהיה ערב בעדך?
ועמוק יותר מכל אלו, אני יודע את השמחה הפתאומית של הניצחון, כשהירח נולד שוב, מעבר לכל פחד, מקֵדֶם לכל תקווה.
אז אני אוהב את המולד כל פעם מחדש, פוחד ואוהב ומאמין.
אבל לא הפעם.


***


- "ראש חודש מנחם אב" הכריז החזן, בניגון רגיל של כל חודש, "יהיה ביום..."
את ההמשך כבר לא שמעתי. ברגע שהוא הכריז "מנחם אב" החלה מקהלת קולות בראשי, והחרישה את כל הסובב.
ראשונה צצה מחשבה מדוקלמת, אוטומטית: "מהרה ייהפך לנו לששון ושמחה". והדים סביב לה; -"ייהפך לנו" -"לששון ולשמחה" -"לששון ולשמחה ייהפך לנו"
הקולות הקיפו את ראשי בערפל עבה, מסתחרר. ייהפך לנו לששון ולשמחה אנא ייהפך לששון ולשמחה ראש חודש מנחם אב ייהפך לנו לששון ולשמחה ולששון ולשמחה.
נשענתי על השולחן, בוהה בסידור, והקולות מציפים ומערפלים הכל. מרחוק מאד שמעתי את הקהל שר עם החזן: "לששון ולשמחה, לישועה ולנחמה, לשמועות טובות ולבשורות טובות, ולגאולה קרובה"
גאולה קרובה.
הקולות עוד הדהדו סביבי, דורשים מהפכה: "לששון ולשמחה. לששון ולשמחה ייהפך לנו, ייהפך לנו לשמחה"
גאולה קרובה.
המילים הציפו וחנקו. הערפל התעבה יותר ויותר, כמו ארבע מחיצות אטומות. כל הזמן שעבר מאז שנִיתַנְתִי במצור התחיל לתת את אותותיו. לא רק ערפל אפף אותי. גם חושך, ענן ואימה.
לא. הפעם לא שמחתי לקראת המולד.

את המולד עצמו לא רואים אף פעם, אבל באור ליום שלישי ראיתי את הירח עולה ממזרח, מעל לגבעה המרוחקת, השחורה. הפעם, שום שמחה לא הציפה את לבי, ושום תקווה לא חזרה לזרום, כי ראיתי איך עם הירח החדש עולה גם קדרות ומכסה את השמים, קדרות איומה יותר מכל חושך שלפני מולד. שק שחור כסה את השמים, בולע את האור הדק של הירח, מחשיך את הכוכבים המעטים שהעזו לזרוח. הנה הוא, הפחד הנורא יותר מכל פחד של מולד, הפחד שהחל לאפוף אותי כשהחל הירח להתחסר בתמוז. הנה הוא, מוכר וצפוי; בתקופת תמוז-אב השמים בוערים מחום נורא ביום, וקופאים מפחד נורא בלילה.

יחד עם הפחד באה תחושה חדשה ולא מוכרת: כעס. לא ידעתי מנין הוא בא, אך ניסיתי למצוא לו פורקן.
זעמתי על העולם הזה, שמרחף מולי, ושנח תחת רגלי, שלא מפסיק להתמלא ולהתחסר. זעמתי על הרקיע האדיש השחור, על המרקם הגס כשק שלו, שמתחכך בארץ בלי רחמים, ופוצע את פניה. זעמתי על כך ששוב אני נמצא כאן, מול ירח חדש של אב, ושום דבר לא השתנה. זעמתי הרבה יותר מכל זה, וגם אחרי שפרקתי את טינתי במילים המשכתי להרגיש זועם, כאילו כיוונתי חיצי למטרה הלא נכונה.
לא הייתי בטוח על מה ולמה, רק כעסתי מול רקיע שחור וירח חדש ודק.

התשעה, לכאורה ימים ככל הימים, חלפו בכבדות על פני. השמש חיממה אותי ואת אברי, ליהטה את הקרקע עד אשר העלתה אד. החזיונות מסביבי היו מעוותים, גליים ולא מציאותיים. הם הבהיקו מדי, כאילו רצו להעניש אותי על העזתי להביט בהם. קולות ליוו אותי בימים אלו, לכאורה הדים משנים קודמות, אבל בעצם ממשיים יותר מכל היום-יום.
- "הָיוּ צָרֶיהָ לְרֹאשׁ, אֹיְבֶיהָ שָׁלוּ" -"אֲשֶׁר טִפַּחְתִּי וְרִבִּיתִי אֹיְבִי כִלָּם"
טלטלתי את ראשי בכל פעם כדי לחזור למציאות, אבל זו הייתה המציאות, כאן ועכשיו.
- "בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ" - "אֲנִי הַגֶּבֶר רָאָה עֳנִי בְּשֵׁבֶט עֶבְרָתוֹ" - "שַאֲלִי שְרוּפָה בָאֵש לִשְלוֹם אֲבֵלַיךְ"-"אֵיכָה יָשְבָה חֲבַצֶּלֶת הַשָּרוֹן"
לא הצלחתי להימלט מקול הזעקות, גם כשהלכתי הלוך ושוב במהירות בשבילים מאובקים של קיץ, גם כשדברתי, גם כששתקתי.
"בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי וְהֵם פָּשְׁעוּ בִי" -"שִׁמְעוּ דְבַר ה' קְצִינֵי סְדֹם" - "הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל"
כך, תשעה ימים.

בתהליך שהלך והעמיק ככל שנקפו הימים, נפלו בי חומות. המחסומים שלי הלכו וקרסו: אותם מסכים שהסתירו את המרכז הכאוב, אותם גלדים שניסו לכסות את הפצע.
הפצע לא נרפא במהלך השנה שעברה. הרי הוא לפני, ממשיך לפעום בכאב, כאילו רק היום נפער. המקום הזה בי, שממנו ניסיתי להתעלם כל השנה, שהדרתי את רגלי ממנו כדי להצליח לחיות, התפרץ שוב בשאגה. הוא שאג וקולו נשמע מקצה עולמי עד סופו. מהדהד בחום השמש, בשק השמים, מהדהד בקולות שבי, באוויר הריק מקולות נגינה וצחוק.

כל כך בודד הרגשתי בימים אלו, כל כך עקור ממקומי ומתקופתי. מסביבי המשיכו האנשים לחיות ולצחוק, המשיכו לשמוח, וגם בי- צהלו המחוזות החיצוניים, ופי לא שתק אילם. אבל אני בעצמי, מתחת כל שכבותי, לא צחקתי, לא קבלתי תנחומים. אני הייתי בגולה.
הייתי בגולה, ולא יכולתי לשיר את שיר ציון. שם, מתחת, בגולה שלי, לא היו כינורות ונבלים, לא היה הגרוס בן לוי שינעים לי במיני זמר. במו פי קצצתי את אצבעותיי וחדלתי מנגן.
הייתי בגולה, ושלשלאות ניתנו בידי וברגלי. כל מעוף שהיה בי, כל זיק של כשרון וחיים, התנדף ונעלם. אפילו רצוני לחיות היה כלא היה: לא עוד תיאבון לבשר ויין, לא עוד רעב ללחם, לא עוד צמא למים.
הייתי בגולה, ומתחת רגלי תהום פעורה, שחורה. גופי התהלך באור השמש, אבל בנפשי הסתחררה דומיה של מות, געגוע עמוק, רעב נוקב. חֶסֶר עצום געש שם, עמוק מתחת לחיי היום יום, שואב אליו אותי, את חלקַי. לוקח ממני את נזירַי, כוהנַי, מלכַי וחכמַי. לא נותר בי נביא ולא יודע עד מה.

והירח?- הירח המשיך להתמלא בכל לילה, גדל יותר ויותר. דומה היה כאילו לא הרגיש איך ככל שאורו מתעצם, גוברת עליו החשיכה. הבטתי עליו מלמטה, וראיתי את המלחמה האבודה מראש. מלילה ללילה הפך אורו להיות יותר לעג לרש: שק השמים היה כעת כהה בהרבה, וכעת גם אבק עלה מן הארץ בערבים. מלכלך את כפות הרגליים, מקשה על הנשימה, ומכהה יותר את האוויר. הירח האיר גם את האבק, אך לא התנחמתי בו הפעם, רק חשתי את הכעס העלום מרים ראשו בכל פעם שהבטתי אליו. הכעס היה קשור אליו, אל הירח, כבר הייתי בטוח. אבל על מה ולמה? על מה יצא הקצף?
הירח לא נפגע מזעמי, גם לא השיב על תמיהותיי, רק האיר ביתר חריצות את השמים המתאבלים.

בשבת חזון, אפילו בגדי השבת החגיגיים שלי לבשו חולין, אפילו זמירות השבת לעו בפי. בסעודה שלישית כששרו כולם ביחד "ויהודה לעולם תשב" רציתי לצעוק עליהם. לא הצלחתי לסבול את הפנים המתפללות שהקיפו אותי. מה יש להתרגש, להתנועע בדבקות? יהודה לא יושבת, לא יושבת. בתיה ריקים מאין יושב.
כמובן, לא אמרתי כלום. ישבתי ושרתי איתם, ורק עמוק בלבי תהיתי- אולי כולם חושבים כמוני. אולי כולם רוצים לצרוח במקום לשיר, ורק לא מעיזים. ואולי ככה הכי נכון- לשיר ביחד, בקול. ובשקט, כל אחד לעצמו, לצרוח ולצרוח ולצרוח.
השמש האיומה שקעה, וירח של מוצאי שבת עלה. יצאנו מתפילת ערבית אל אורו, אבל לא קידשנו אותו. תהיתי אם הוא נעלב מההתעלמות שלנו. חלק ממני רצה ללחוש לו: זה לא הזמן, לא עכשיו. ירח כמוך, שמאיר כשמסביבו הכל מחשיך, אי אפשר לקדש. אבל לא דברתי אליו, לא אצתי לנחם אותו. עד כדי כך כעסתי עליו.

תשעה באב בערב.
התפילה נגמרה, מגילת איכה כבר התנגנה נוגות, הקינות כבר נִבְכּוּ מספרים מצהיבים. יחף וערום יצאתי מבית הכנסת, ופניתי לישון.
לישון- זה כל מה שהשתוקקתי באותו הרגע. לשקוע בשחור רך רך וחסר זיכרון. להימלט מהכאב הצורב, מהדמעות, מהגעגוע. מהרעב, מהצמא ומהאדמה הקשה הפוצעת את הרגליים. לברוח מהפיתוי לעשות כל מה שאסור, כל מה שמנחם, מחייה, ומשיב נפש. להימלט מכל זה אל שחור שאיננו שק, שאיננו תהום, שהוא רך רק משום שאיננו כלום. רציתי שהלילה יהיה חשוך ואפל באמת, שתהיה בו אפלה שתוביל אותי בקלות אל השינה.
אבל כששכבתי על המזרון בחדר, הציף את עיני אורו של חצי ירח. הוא חדר והטריד את ניסיונותיי למצוא שינה, גם דרך עפעפיים עצומים וגם כשהפניתי את ראשי לעבר השני. קרני האור, בהירות וחסרות רחמים, לא נתנו לי מנוח.
התהום האפלה שבי התעוררה. השקע בו שכנה נרעד כשהאֵינוּת התרוממה וזקפה ראש כמו לביאה שכולה. שאגת התהום הציפה את כולי, זועמת מול הירח המאיר, האדיש. כל הכעס שנשך בי מראש חודש פרץ ועלה, מעמיד אותי על רגלי, מוביל אותי אל החלון. פתאום ידעתי על מה אני כועס.

"איזה מין ירח אתה?" זעקתי עליו במר רוחי. "איך אתה זורח ככה, אדיש וסתמי, בימים כאלו? אתה לא מרגיש את הכאב? לא רואה את השמים האפלים מסביבך, את הארץ שמתעפרת באבל? הכל מסביבך הולך ונחרב, הולך ונהרס, החטא גובר ומציף, העיר קורסת ונכבשת, ואתה- זורח!
אתה לא מבין? אין משיח, אין מלך ונביא, אין עיר והיכל ומזבח. אין שום דבר גדול, והכל קטן ומסכן. אין כבר טעם לכלום, רק לרע, ו..." כבר התקשיתי לדבר, מחניק בכי שנלחם לצאת. "ויש רק שְחור, תהום שחורה שבולעת הכל.
ואתה- ממשיך לזרוח, גדל מיום ליום, מתמלא, מתדשן. כשהכל מתחתיך ומעליך רק ירד ונשפל, אתה שמנת, עבית וכָּשִׂיתָ"

"אתה יודע למה אני כל כך כועס עליך?" המשכתי, כשפתאום הבנתי בי משהו, "כי אני אוהב אותך. כי אני תמיד איתך בכל העליות והירידות, בכל הטוב והרע. כי אני אוהב אותך, ואתה הולך ובוגד בי, בוגד בכל העולם. ממשיך את החיים כאילו אין כלום ולא קרה שום דבר.
תמיד אהבתי אותך, כי אתה לא מתייאש אף פעם, כי תמיד יש בך תקווה. כי תמיד אחרי שאתה מת אתה מעז להיוולד מחדש. אבל אתה לא מבין שלא הפעם? לא הפעם? הפעם אין תקווה! לכבוד מה אתה זורח? לכבוד מה אתה מתמלא? הרי שנינו יודעים שכל זריחה שלך רק מקרבת את הקץ. היום כשזרחת הובקעה העיר, אתה יודע. עוד מעט אתה בטח תשקע ותיתן לשמש לעלות. ואז, אחרי שהיא תהיה בשמים, כשאתה תזרח שוב, בית המקדש יעלה בלהבות. גם את זה אתה יודע, נכון?" דברתי אליו במילים חרישיות, אבל בתוך תוכי כבר צרחתי. "אז למה אתה זורח, תגיד לי? איך אתה מעז, איזו תקווה אתה כבר מביא? פרוכת מדממת? כרובים בכלוב? לאן אתה שואף, לאן אתה זורח? אתה יכול בכלל לראות מעבר לכל האפלה הזו איזה ט"ו מאיר?"
מרוקן מכעס, מרוקן מנשימה, נשענתי על החלון. דרך דמעות שהולכות ויורדות בנתיב מוכר הבטתי בעיוורון בירח. הוא לא ענה, הוא שתק כרגיל, מחייך חיוך מטופש.

הדממה ששררה כשגמרתי לדבר הייתה הרבה יותר רמה ורועמת מכל המילים שלי. היא גם הכבידה עלי יותר, אבל פתחה בי נתיב להבנה. בתוכה, נפתחו פתאום אוזני, והצלחתי לשמוע גם את הפְנים, ולא רק את החוץ.
ושמעתי איך בקול, הירח מאיר.
אבל בשקט, הוא צורח וצורח וצורח.






"אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים"


"
וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים בְּיוֹם חֲבֹשׁ ה' אֶת שֶׁבֶר עַמּוֹ וּמַחַץ מַכָּתוֹ יִרְפָּא"



 



כמיהה

© כל הזכויות ליצירה שמורות לאז מה
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ז´ אב ה´תשס"ז  
איזה יופי.
הועדף. יפה ממש.

הופעמתי.
ז´ אב ה´תשס"ז  
וואו. / אורח/ת בביכורים
אין מילים.
הופעמתי- זאת המילה הכי מתאימה.


אוסנתי.
ז´ אב ה´תשס"ז  
נכתב בכישרון ובמיומנות גבוהה.
ח´ אב ה´תשס"ז  
נהדר.
התחבר לי לחורבן אחר שאני חווה כל הזמן.
פיעמתני, אכן פיעמתני...
ח´ אב ה´תשס"ז  
מדהים ממש ממש!!! / אורח/ת בביכורים
ממש יפהיפה..

ארוך ולא מייבש, הכל במקומו, אין משפטים מיותרים.
באמת מדהים.
יפה שלא מוסבר על ההתחלה על מה הסיפור מדבר...!! באמת אחלה יצירה..סחטיין עליך!
מכניס לאווירה, נותן לדמיון להפתח ולדמיין את הכל קורה...




התלהבתי ממש כפי שאתם רואים.
ח´ אב ה´תשס"ז  

כתיבה נהדרת, איזה יופי, וכמה יפה!
אקרא שוב ושוב, אולי אצליח לגעת בשולי רגישותך ובמקצת מבינתך.

פשוט נפלא!
ח´ אב ה´תשס"ז  
אתה כותב ממש מעולה, נהנתי לקרוא אותך, כתיבה יפה מאד והרעיון מאד מקורי.
הסוף נגע בי במיוחד והיה שווה להגיע עד אליו...
תודה.
י"א אב ה´תשס"ז  
במיקריות לפני תשעה באב.
הסיפור הזה פתח לי את האבל. עזר לי להתחבר לחורבן. הסיפור הזה היפנט אותי. קראתי אותו שוב ושוב מנסה לעכל אותו להבין את כל הפרטים של מה שניסית להעביר לנו.
זה מדהים.
זה כ"כ טוב.
הזדהיתי לגמרי עם הרעיון של המולד, עם הרעיןו של הצרחה החרישית.. מאוד התחברתי למונולוג של הדמות כלפי הירח לקראת הסוף.
הכי אהבתי את זה שלא מיקמת אותנו; נתת לנו אך ורק תיאור של רגש- של מצב בלי להעזר בדמות <אין לנו מושג בן כמה הוא, איך הוא ניראה, איפה הוא חי, באיזה תק' הוא חי, איך החיים שלו וכו'>, ובכל זאת אני אישית התחברתי מאוד.
אני לא רוצה לאמר שזה הסיפור הכי טוב שקראתי בביכורים, כי כבר עברתי המון סיפורים פה ואני מאמינה שזה לא יהיה הוגן לגמרי לאמר את זה.. ובכל זאת, זה ללא ספק אחד הטובים ביותר.
תודה.


כ"ב אב ה´תשס"ז  
חי וסוחף (כרגיל?). ממש התרגשתי והרגשתי את החורבן והכאב ממש. אבל לצערי לא הסכמתי עם המסר (אם בכלל הבנתי אותו). למה להתפסם על הבוקר כמו איזה אופוסום? הירח צורח? אני הייתי אומר שהוא מראה שהחושך זורח - מין חושך של אור שכזה. אולי לא הבנתי כלום, או אולי פשוט הסיפור נכתב לפני ט' אב והתגובה אחרי ט"ו? תשבי יתרץ, ונקווה שמהר.
כ"ט אב ה´תשס"ז  
שאתה תטיף לי לא להיות פסימי?
זו כבר סיבה להיות אופטימי- כנראה שהמשיח ממש בדרך...
ה´ אב ה´תשס"ט  
התיאור המפורט של תהליכי האבל, ההתכנסות בכאב, והחושך-מנוסח נפלא, אבל כואב.
עֹז
ח´ אב ה´תשס"ט  
מצוין. תודה רבה.

(חצאי ירח מביאים חצאי נחמה).
י´ אב ה´תשע"ג  
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד