המלצת העורכים
בנושא
בכרם
חדשות
 
עד החתונה זה יעבור. / אוסנתי
בביכורים מאז כ´ תמוז ה´תשס"ז

תודה רבה לסדנת כתיבה - פרוזה.
                                            

אני רוצה להגיד לך מילים, עמוס, מילים יפות וטובות, אני רוצה להגיד לך ויודעת שלא תואיל להקשיב, בטח שלא להן.
אני שונא את המילים היפות שלך, אתה אומר לי. תמיד תדעי לשלוף אותן, צרור מילים כאלו, מנוקדות, מתואמות, מלטפות. את כולם הן יפילו, יהפכו אותך תמיד לאותה קדושה מעונה ומיוסרת. אבל עכשיו, עכשיו כלום כבר לא יעזור לך. כלום כבר לא יעזור לי. כלום. תגידי מה שתגידי.
ואני לא עונה לך, רק עומדת בוהה בחלל ושותקת, רוצה לצרוח סליחה, לצרוח שלא התכוונתי, שלי זה כואב לא פחות מִלך, ואולי אף יותר, שהייתי מעדיפה לעמוד עכשיו במקומך, במקום של האדם שגורל אהבתו נחרץ בידי השני ולא להפך. ויודעת שלא היתה לי ברירה. האמן לי, עמוס.

י"ט באלול היום, חודש. חודש לנישואים שלנו, שלא היו. ווילונות אדומים-לבנים, חצי תפורים מונחים על ידי, מחפשים מקום להתלות בו, מחפשים שיואילו לסיים את תפירתם, ואני מדמיינת אותם תלויים שם, על חלונות קטנים בקרוון מבודד, עפים קלות ברוח הקיצית הנעימה. אני רואה מטבח קטן ונקי, כלי עץ מעוצבים כמו שאני אוהבת, ובתוך תיבת עץ ענקית, הם יהיו מסודרים כמו שורות של חיילים ממושמעים, שקיקי תה מכל הסוגים.
מכל הסוגים יהיה לנו, את שומעת מיכל? אני כל כך רוצה את זה, זה כל כך כיף ומרגיע. נעשה תחרויות ניחוש טעמים, פעם בשבוע. יהיה כל כך טוב.
כן, כל כך טוב.
אתה תחזור מהישיבה ותניח את הגמרא הגדולה על השולחן, ותחייך חיוך של תורה, ותשאל לשלומי, ולשלום ביתנו, ואני אענה לך שהכל בסדר. הכי בסדר שיכול להיות. אכין לנו ארוחת ערב קטנה כזאת, שתהיה יפה.

אוי מיכל, אתה אומר, זה מצחיק איך חשוב לך שהאוכל יהיה יפה, מה זה משנה איך הוא נראה? ואני אגחך בחיוך סלחני, ולא אטרח לנסות להסביר.

ספר לי משהו מעניין שלמדת היום, אבקש ממך, ואתה תענה ברצון, אקשיב לך מרותקת, מתפעלת, אולי אפילו שמחה קצת, אולי, אפילו. נשב שם חצי שעה או יותר, אכנס לפעמים בין דבריך ואומר את שלי, אתה תקשיב כמובן, כמו שרק אתה יודע. אחר כך יהיה אולי שקט כזה, אולי לא יהיה עוד על מה לדבר, ואחרי שהזמן הזה יהיה מביך מדי, מבהיל מדי, לא אתאפק יותר, ועל אף, (ואולי בגלל) שלימדו אותי שדווקא הערב זה הזמן האידיאלי לניהול שיחה יומית עמוקה ורצינית, אני אשאל אם אפשר לשמוע מוזיקה. ואתה תענה שבטח, שאפשר, אולי בלב אפילו אתה תשמח על הרעיון המבריק, למרות שאתה לא ממש אוהב מוזיקה, בטח שלא את הטעם שלי, אז אני אשים אותה בווליום נמוך, שלא תצטרך לסתום את האוזניים.

אתה סתמת אותן, עמוס, כמעט כמוני, אתה יודע, את האוזניים, את העיניים, את הכל, אם לא היית סותם היית יכול לדעת היטב מה יהיה הסוף שלנו, הכל נשב לשם, הכל זרם אל המחסום שלא נוכל עוד לעבור, אבל אנחנו בחרנו להמשיך ולהמשיך ולהאמין ולהאמין...שזה יעבור. שעד החתונה זה פשוט יעבור.

זה לא שלא חשבתי, זה לא שלא הרגשתי, התעמקתי בזה לפעמים, רגעים ספורים של אמת מבהילה. אפילו שיחה עם הרב קבעתי בסוף, שיגיד לי הוא, שיהיה במה להיאחז.
מה את מחפשת? שאל אותי הרב, אדם להקים איתו בית או אדם לעשות איתו הרפתקאות?
ואני רוצה לענות לו שזה לא עניין של הרפתקאות לעומת הקמת בית, זה עניין אחר, שאתה כל כך הכל, כל כך כל מה שבת בגילי תבקש לעצמה, כל כך טוב, חכם, מצחיק ויפה. כל כך הכל. ולא, פשוט לא.
זה לוקח זמן, הוא אומר, נישואים זה גן עדן של עבודה, גן עדן של התמודדות, ואת תתמודדי ותעבדי קשה-קשה, אל תתפסי לקטנות, אל תדמייני מישהו שיסחוף את הנשמה שלך למקומות שתמיד ביקשת, את מחפשת בעל, לא שותף למסע במזרח הרחוק, את יודעת את האמת, תלכי אחריה, ולא תפספסי את זה. האמיני לי, מיכל.
אני מאמינה לו.
מאמינה לו חזק.

כשרננה התקשרה אלי אז, להציע לי אותך, היססתי מאד. ידעתי שכל עניין החתונה לא ממש מתאים לי עכשיו, ואין לי את הרצון המספיק למחויבות כזאת, ומעבר לזה, אין לי את הרצון להכיר את בעלי בדייטים שוממים בגן ציבורי ירוק. מיכל, היא אומרת לי, אם תמשיכי ככה, את לעולם לא תמצאי, אין מה לעשות, אף אחד לא נהנה יותר מדי מהעניין, אבל ככה זה בציבור שלנו, ועמוק בלב, את גם יודעת שזאת הדרך הבריאה למצוא בן-זוג, דווקא את מכולם, חייבת למצוא אותו ככה. את יודעת שלא הייתי אומרת לך את זה סתם. הוא אחד הבחורים הטובים שהכרתי, יש לו יראת שמיים עצומה, יש לו מידות טובות כל כך, הוא גם חמוד כזה, מחייך תמיד, והוא כל כך מתאים לך, מיכל.
לא התאמת לי.
את זה ראיתי כבר בפגישה הראשונה, אני יושבת לידך עם חצאית פרחונית קצרה, מכנסיים לבנים צצים מתחתיה, חולצה ירוקה לא קשורה, אוזניים מלאות עגילים זוהרים. אתה עם חולצה מגוהצת, זיפים מדויקים, מכנסיים כאלו, איך נגיד, עדינים. יושב מולי, מחפש מה לעשות עם הידיים, מספר לי על הישיבה הנפלאה, על התורה הקדושה שאתה כל כך אוהב, אתה מספר על גמ"ח אליו אתה הולך פעם בשבוע, על ההורים שלך אליהם אתה דואג לקפוץ פעם בשבועיים לכל הפחות, לא משנה כמה דברים אחרים חשובים יעמדו על הפרק. אני יושבת לימינך, חצי מקשיבה באמת, פחות מחצי אפילו, בחלק שנותר אני רואה את הרב שלי, את החברות מהמדרשה, איך שהן היו מתלהבות ממך! וואו! בתור הן היו עומדות כדי לצאת עם אחד כמוך. ואני רק חוששת שיגיע תורי לספר על עצמי, בטוחה שתלך ברגע בו תבין מי אני באמת.

מי אני באמת? תאמין לי עמוס אני לא יודעת, ואתה בלבלת את זה רק יותר ויותר, כל הבלבול שגם ככה היה בי בחיי היומיום, גבר וגבר, פגישה אחרי פגישה רק יותר ויותר, כל פעם החלטתי שהפעם זה ייגמר, אבל הקול היפה שלך, הגמרא היפה שלך, החברות שלי, החלומות שלי. לא, אלו לא החלומות שלי, אלו החלומות שרציתי שיהיו שלי, והם לא היו שלי, אף פעם לא.
הן עוברות הפגישות, לאט לאט, אפשר לומר שחיבבתי אותך, לפעמים חיכיתי לטלפון, לפעמים קצת התגעגעתי, ויותר מהכל הטפתי לעצמי, שוב ושוב ושוב, להפסיק לחפש הרגשות סוחפות, להפסיק לחפש אהבה נהדרת, להסתפק בזה שאני יודעת שתהיה לי בעל נאמן ואב מסור, זהו, כל השאר זה סתם הזיות שיביאו אותי למקומות לא טובים. כך חשבתי אז, כך צעקתי לעצמי אז, מכריחה את עצמי לרצות אותך, מתפללת לה´ לרצות אותך, ולא רציתי אותך עמוס, לא רציתי מעולם. יש לי כל כך הרבה שאלות לשאול את עצמי, לעזאזל, איך יכולתי, איך יכולתי, אבל התשובות להן, אוי, התשובות כל כך קשות לי, מה אענה לעצמי? ששיקרתי? שאני שמצהירה שוב ושוב על אמת פנימית, על חוסר הגררות אחרי החברה, במיוחד הדתית, על עצמאות נשגבת, על חיים של הליכה אחר רצון אמיתי, על זרימה מוחלטת עם עצמי, שאני? שאני. כן אני.

אני אמרתי לך שאני אוהבת אותך, למרות שרק בכיתי לאהוב אותך, כפיתי אותה על עצמי, אני חייבת, חייבת לאהוב מישהו כמוך! חייבת להפסיק לחפש רק אחר אנשים הדומים לי, המבולבלים כמוני, הזרוקים כמוני, המדמיינים כמוני. איזה חיים יהיו לנו? כל חודש נטוס לארץ אחרת? כל יום נחזור בתשובה ובשאלה ובתשובה שוב ושוב. לא ולא, אני אומרת לעצמי, מיכל, הפעם לא, הפעם תהיי בוגרת, הפעם תיישמי כל מה שאת לומדת, הפעם תהיי המיכל הזאת, כמו שמעולם לא הצלחתי להיות.

אני הולכת לשיעורים על זוגיות, מצטנפת בין בנות שלא דמיתי להן, גם כשמאד ביקשתי, מקשיבה איתן לדיבורים על מערכת יחסים נכונה ויציבה, שבינה ובין האהבה של ימינו, כך הם כינו אותה, אין שום דבר משותף.

´עם מישהו כזה, הייתי מתחתנת מחר´ לוחשת לי ענבר, שתמיד טענה באוזניי שלהתחתן לפני גיל עשרים וחמש זאת הצרה הכי גדולה שאדם מביא על עצמו, בפעם הראשונה שאתה מגיע אלי הביתה, מכנסיים כחולים, קצת יותר מהעניים, חולצה לבנה, כיפת צמר חומה קצת יותר מן השיער, וציציות נהדרות שמעטרות את גופך. ואני צובטת אותה, עוד רגע מתפוצצת מצחוק.

אפילו אמא שלי אהבה אותך, אפילו היא שהצהירה באוזניי שוב ושוב שאני יכולה לשכוח מבחור שרק לומד תורה כל היום ותו לא. אפילו היא, שכשהגעת אלי, נקי וטוב מתמיד, רק עמדה מולך וחייכה, חיוך שכולו הסכמה ואף עונג.
עונג.

אולי זאת המילה המתאימה מכולם למה שחיפשתי, למה שביקשתי להרגיש ונלחמתי להרגיש ולא הצלחתי.

אז למה? אתה זועק אלי, למה מיכלי, למה אמרת לי כן.

ואין לי מה להגיד לך, רק סליחה בעצם, סליחה שעמדתי שם בערב ההוא, מעוטרת פרחים קטנים מן העץ שנענעת לי מעל הראש, שעמדתי מולך ואתה חייכת, ואמרת, מה את חושבת שאני הולך לשאול? ואני שקשקתי מפחד והתפללתי שלא, שאני טועה.

נו- אתה מאיץ בי, את חייבת לנחש.

ואני מתפללת חזק יותר.

מיכל? אין לך אפילו השערה קטנה...?

עוד רגע בוכה מרב פחד.

נו טוב, אתה נאנח בחיוך, כנראה שאני חייב להגיד את זה בפירוש, תתחתני איתי מיכל.
והמשפט הזה לא נאמר בנגינת שאלה.
וידעתי, אוי כמה ידעתי שלא. אבל מה שאמרתי היה דווקא כן. הסתכלת עלי כל כך טוב ושמח, ולא יכולתי לעצור עוד את הדמעות. מיכלי, מיכלי, אל תבכי, אם תבכי אבכה גם אני. ואז מוסיף בקול שקט, איזה טוב לי, שבפעם הראשונה שאני רואה אותך בוכה, אלו דמעות של אושר. ואני מנסה לעצור בהן, פוחדת שככל שיתרבו לא אצליח לשקר עוד, לא אצליח לשקר מה סיבתן, לא אצליח לשקר את העצבות הרבה שבהן, את הזעקה שזה טעות, ה´, שזאת פשוט טעות. אני מנגבת אותן, שלא תדע, שלא אדע אני. לא יודעת, כלום אני לא יודעת.

אני רוצה שנעשה מסיבת אירוסין, ביקשת ממני, יום למחרת, לפני שהודענו לעולם כולו, על ברית אהבתנו. לא רוצה מסיבה, אמרתי, אני לא אוהבת את כל הבלגן הזה, המסיבה של החתונה היא גם ככה יותר מדי בשבילי. לא משהו רציני, ניסית לשכנע, רק כמה חברים ומשפחה, סתם לרקוד קצת, לא מעבר לזה. ובכלל, הוספת בחיוך, נראה לי זה יעזור לך, נראה לי שאת לא ממש מעכלת את העניין. ופה כבר לא עניתי, רק מיהרתי לנתק את השיחה בתירוצים משונים, שלא אומר מילה מיותרת, שלא אפלוט בטעות איזה לילה לבן ונורא עבר עלי, כמה כעסתי על עצמי, כמה כעסתי עליך, כמה אני מצטערת, כמה.
שבוע אחר כך שאלת מה עם טבעת אירוסין, שוב, כמובן, נתקלת בסירוב שלי, לא אוהבת טבעות, טענתי, במיוחד לא כאלו של מאורסות. תבחרי מה שאת רוצה, אמרת לי, תיקחי את הטבעת הכי עדינה, העיקר שתהיה לך טבעת.

מה עניין הטבעת? שאלתי, אולי ברשעות, כי כל כך ידעתי מה עניינה, ואירסתיך לי, לנצח, לתמיד, לחיי עולם. על האצבע היא תנצוץ לי באור בלתי נסבל, לא תניח לי לשכוח לרגע מה קורה איתי.

אולי את צודקת, אתה נכנע כרגיל, אנחנו לא צריכים את כל החגיגות החיצוניות האלו, אצלנו החגיגה היא בפנים. איזה טוב לנו, מיכלי שאנחנו ככה. נכון?
ואיזה חגיגה שהיתה לי בפנים, לו רק ידעת.

אני מודדת שמלות כלה לבנות ויפות, דחוסות תחרה מהממת, כמה יפה לך להיות כלה, אומרת לי המוכרת בקול מתקתק, ושירה לא מצליחה להתאפק מלבכות, אני לא מאמינה, לא מאמינה שאת מתחתנת, היא אומרת שוב ושוב.
אני בוחרת להקה שתעשה לנו הכי שמח, שתהיה קצת מוזרה וקצת נורמאלית, שתהיה גם דוסית וגם תסכים להשמיע מוסיקה ישראלית פשוטה, וצלם, צלם זה הכי חשוב, אנחנו מחליטים, מהכל, זה מה שיישאר לנו אחר כך.
יישאר לנו אחר כך.

מה נשאר לנו עכשיו עמוס, מה נשאר לי, מה נשאר לך, מה נשאר ממנו בכלל, לעזאזל. מה עשה בנו הפחד שלא יבינו, שלא תבין, שלא תלך, שלא אלך אני, והלכתי.

בבת אחת היא היתה, ההחלטה ללכת. אחרי חודשיים של ייסורים נוראיים זה האיר עלי פתאום, באור איום, איום מכדי כך שאפשר להתעלם ממנו, ההזמנה, והשמלה וטבעת הנישואין המכוערת שאפילו למדוד אותה בקושי יכולתי, כמו סורגים של כלא על האצבע, מקודשת, מקודשת, מקודשת. ולא הייתי מקודשת, לא הייתי מקודשת, בטח שלא לך.
אני מתקשרת אליך, פוחדת לפספס את הרגע של ההחלטה הזאת, פוחדת שעוד רגע תיענד הטבעת על אצבעי, שיעברו להם שלושת השבועות, ואהיה שם, וכל כך לא אהיה שם, לא ארצה להיות שם, אהיה שם כי כולם אמרו, כי כולם היו, כי כולם, כי אני, כי אתה, כי אנחנו, כי זה קל ופשוט יותר, כי הכי מפתה זה לעצום עיניים, חזק ככל שניתן. כי הכי קל לאסור על עצמך לפקוח אותן.


אסור לך לעשות לי את זה, אתה אומר לי בקול רועד, זה אסור לך, מיכל.

אין ברירה, עמוס, אני נשבעת לך שאין ברירה.

זה יחלוף, מיכלי, אל תדאגי, בואי נשכח את המשפט הזה, בואי נעבור את זה בשלום, אתה מנסה לשכנע בייאוש, ניסיון כל כך עצוב, כל כך טיפשי, כל כך לא.

למה? אולי תסבירי לי למה?? אתה מרים קצת את הקול.

והייתי כל כך רוצה להסביר לך ולא יכולתי, לא יכולתי להכאיב עוד, לא יכולתי לומר שאולי מעולם לא אהבתי, שאולי סתם נסחפתי בלי לחשוב או להרגיש באמת, שקברתי עמוק את כל הריקנות, השאלות, הרתיעה אפילו, הפחד. ולא הסברתי, רק עמדתי שם, לא בוכה אפילו, לא כלום.

מה עושים עכשיו? אתה שואל בקול שקט, מה עושים כשמבטלים אירוסין?

לא יודעת, אני תוהה איתך, נראה לי צריך להודיע להורים, לא?

אני לא מסוגל מיכל, אני לא מסוגל, אתה מתחנן פתאום, בואי לא נעשה את זה.

ואם רק יכולתי לגרום לך לרצוח אותי באותו רגע, לצרוח עלי שאני טיפשה, רעה, מטומטמת, שמגיע לי רק רע, ושאני האדם הכי מגעיל עלי אדמות, ואיזה מזל שביטלתי את זה--- אבל דברים כאלו לא אמרת, לא הואלת לאמור, את הטובה הזאת, לא עשית למעני.

דקות ארוכות של שקט עוברות עלינו, המומים, מפוחדים, אבודים, חסרי כל.

עמוס, אני מבקשת, בוא נלך לבית קפה, בוא נעשה אותו יפה, את הערב הזה. ואתה לא מסרב. כמו תמיד. אנחנו נכנסים לארומה, מתיישבים שם, שולחן עגול שחור, בית קפה ירושלמי, בלי הרבה אנשים הערב, סוף תמוז חם ונעים. אתה מחייך פתאום חיוך לא ברור - על חשבונך מיכל, אתה אומר, את זרקת אותי. בהתחלה אני חונקת אותו בפנים, כרגיל, ואז אני לא יכולה יותר, אני צוחקת, וצוחקת וצוחקת...לא שייך לצחוק עכשיו, אני מטיפה לעצמי ולא מצליחה להפסיק, אתה לא מתאפק ונדבק ממני, צוחק גם,

מיכל, את לא נורמאלית, בחיי, מה את צוחקת עכשיו? אתה שואל אותי. ואתה יודע עמוס, אני חושבת שזאת היתה הפעם הראשונה בה העזנו לצחוק באמת. הפעם הראשונה בה העזנו להיות אנחנו, לא עוד זוג מאורס רציני, לא זוג שבודק אם ניתן להקים יחד בית נאמן בישראל, סתם עמוס ומיכל, חמודים ויפים, צוחקים, דפוקים, לא קשורים לכלום. פעם ראשונה עמוס, אפילו שנפל הכל ואולי דווקא בגלל. לא היה אכפת לי עוד איך להראות בעינייך, הידיעה המוחלטת שזה פשוט כבר לא משנה, מה שלא אומר או אצחק, או אטעה, גם ככה נגמר הכל. מיכל, אתה שואל, את זוכרת שבדייט הראשון צלצל לך הפלאפון בשיר לועזי ונהיית אדומה כמו עגבנייה...? סליחה...? שאני אזכיר לך דברים כאלו? שבדייט השני פגשת את החברה הקודמת שלך וגמגמת כמו ילד בגן...? ואנחנו צוחקים שוב. אוגרים רגעים קטנים כאלו של צחוק, של חיים, של נעימות, כוח לימים הקשים שעוד יבואו, והם יבואו, ימים ששום צחוק לא יואיל לרפא, לא יוכל לרפא.

אוויר קריר נושב עלינו, ויש לנו לבטל להקה וצלם ואולם, ושמלה, ויש לנו להתמודד עם השאלות של כולם ושל עצמנו, איך, מתי, למה, ואולי אם כן, ואולי אם לא, ואולי בכלל--- אבל אנחנו רק מתמכרים לערב הזה, לפורקן הגדול, מביטים בחורבות אהבתנו, חוגגים את התבוסה הנוראית, את סוף המלחמה בה כולם מפסידים בעצם, מלטפים את הבדידות המתקרבת, את הימים האפורים, את הידיעה שזה לא עבר, בטח שלא עד החתונה.




חתונה

© כל הזכויות ליצירה שמורות לאוסנתי
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ´ תמוז ה´תשס"ז  
בס"ד
לאחר כל השבחים שבין השורות, אאלם לי מזכרית הסיפור, ופשוט אעדיף.

תודה על היצירה.
כ´ תמוז ה´תשס"ז  
וואוו...רדפתי אחרי השורות...זה פשוט מקסים. כתיבה מעולה..אהבתי מאוד!!
כ´ תמוז ה´תשס"ז  
ממש קשה לי עם הידיעה שדברים כאלה קורים.
אפילו שניסיתי להוציא אותה בסדר בסוף זה לא הלך לך. לאורך כל הסיפור כעסתי עליה, היא מרושעת לפי דעתי.
מה היא ילדה קטנה? היא ממש התעללה בו!

היה ממש קשה לי הסיפור הזה, ושוב אני יאמר שהידיעה שדברים כאלה קורים מרגיזה יותר.
אני מניחה שזה לא אישי נגד ה"גיבורה" ואם הסיפור היה ההפך הייתי ועסת גם עליו. אבל היא הגורם פה, ועליה אני כועסת.

לפחות עשית סוף טוב.
הפעם היה לזה סוף טוב, לכי תדעי כמה סיפורים כאלה נגמרים בכי רע?!

את כותבת להפילא!
יש לך כתיבה זורמת, שופעת.
היו משפטים נראה לי שלא היו מפוסקים הכי נכון, וכאלה ארוכים מסוברלים.
אבל סה"כ מקסים מאוד!
את כותבת נפלא, העלילה עיצבנה אותי.

שבת-שלום לך יקרתי!
כ"ב תמוז ה´תשס"ז  
סליחה על הקלישאתיות, אבל: אין מילים.
נאלמתי פה לכמה רגעים ארוכים.

טוב, הנה חזרו המילים...
חימוש והעדפה כמובן, אבל זה כלום לעומת כמה שריגשת אותי פה. זה מדהים, הכל, הכל. הדמות של מיכל שבתה אותי. 'חייבת להפסיק לחפש רק אחר אנשים הדומים לי, המבולבלים כמוני, הזרוקים כמוני, המדמיינים כמוני.' יש לי הרגשה שאני מכירה אותה, מזדהה איתה... רציתי לחבק אותה ולהגיד לה שהיא לא לבד...
'הפעם תהיי המיכל הזאת, כמו שמעולם לא הצלחתי להיות.'

יש משהו בסיפור הזה, אני לא בטוחה אם קסם אכזרי או אכזריות קסומה, אבל זה שם וזה דוקר בצורה מכשפת. יש משהו נדיר באצבעות שכתבו את המילים כאן, מילה אחר מילה, משהו שגרם לי להיות מרותקת לסיפור בלי לחשוב אפילו על להפסיק באמצע [כמו שקורה לי תמיד בקטעים באורך כזה].
מדהים במיוחד לסיים ואז להזכר בהתחלת הסיפור...
השארת אותי עם הרגשה קשה והתרגשות עמוקה. שמרתי לי ואני עוד אחזור לכאן, אני בטוחה בכך.
כ"ב תמוז ה´תשס"ז  
אני מצטערת שהעלילה עיצבנה אותך, מה לעשות, את יודעת, אלו החיים.
אל תקראי לה מרושעת, כי היא לא כזאת, היא פשוט קצת מבולבלת, קצת נסחפה, רק תפסה את עצמה רגע לפני.
אני מבינה את הכעס שלך, את החוסר צדק שהרגשת, בצדק, אבל בעניינים כאלו, הצדק הוא עניין מאד מסובך, מאוד לא מוחלט.

אל תכעסי עליה. היא אנושית מאד, האמיני לי.

ותודה על התגובות.
שבוע טוב.
כ"ב תמוז ה´תשס"ז  
אני בטוחה שהיא אנושית, ושאלו החיים.
אמרתי לך, הכעס נובע מעצם המציאות הזאת שקורת.
אמרתי, ואני יחזור, הכעס לי אישי נגדה. הוא נגד המציאות הזאת.
אני מניחה שהיא לא עשתה זאת בכוונה, אני מניחה שהיא מבולבלת, ואני מניחה שהיא מאוד אנושית.

עדיין זה מרגיז. אנחנו רוצים שייתיחסו אלינו באופן מסויים, אבל אנחנו לא מתייחסים לאחרים באותו אופן, וזה מה שדוקר.

סליחה אם את מכירה אותה אישית, או שזה פגע בך שזה כל כך הרגיז אותי. אבל אני מכירה סיפור שנגמר מאוד רע, על אותה מציאות כואבת ומרגיזה.

ולכן, שוב אני יאמר, מבחינה טכנית, את מעולה! את כותבת להפליא! כל כך יפה, מילים מקסימות, שפה עשירה, מעולה.
התוכן, הרגיז וכאב לי מאוד.
ואני עדיין, עם ההבנה שהיא אנושית ושזה יכול לקרות לכולנו, כועסת עליה, סלחי לי.

כל טוב,
שבוע מעולה!
כ"ב תמוז ה´תשס"ז  
נהדר!
כ"ב תמוז ה´תשס"ז  
זה היה נפלא.

הכותרת שריחפה במוחי כל המונולוג עשתה את הכל הרבה יותר ברור וחד.

היא מסכנה. אוהו כמה שהיא מסכנה. היא מקנאה בחברות שזה מתאים להם, ומנסה להכריח את עצמה לאהוב אותו באמת. וכשהיא לא מצליחה היא אומרת שעד החתונה זה יעבור.
זה יעבור?


מסתבר שלא תמיד.
עגום.

באמת שמיכל הזאת טפשונת. טפשונת מבולבלת ואומללה. כאב לי בשבילה הרבה יותר מאשר בשבילו.



אני מוכרח להוסיף, שלפי איך שהיא הצטיירה היא לא בדיוק היתה דומה לו... ככה שבין השורות נשמע לי שלו קרה ההיפך ממה שקרה לה - הוא נדלק עליה והתאהב בה בלי לחשוב.
אולי.


באמת כתוב נפלא.
שומרון.
כ"ב תמוז ה´תשס"ז  
כ"כ עצוב שזה אמיתי.
ואמיתי,
ואמיתי,
ואמיתי.
וזה חוזר על עצמו שוב ושוב,
בחורה אחרי בחורה,
אירוסין אחרי אירוסין.

ב"ה שזה לפני הקידושין עצמם,
אבל הלוואי ולא יקרה כלל...

מדהים.
כ"ב תמוז ה´תשס"ז  
אוסנתי.
קודם כל ולפני הכל הסיפור הזה הוא פשוט חתיכת מציאות, ממש מציאות שנמצאת סביבנו כל הזמן, ונראה לי שאין דבר גדול יותר מלהצליח לספר מציאות,עשית את זה נהדר!
סיפור מעולה כתוב טוב עם נטיות כאלו ליריות בסוף פיסקה- החזרה על מילים והטייתם לביטוי הרגש האמיתי מאחורי המילים- פשוט מעולה.
הסוף הזכיר לי את שירו של מ.אריאל:"זהו שיר פצועי אהבתנו" ממליץ לעיין שם.
ושוב סחתיין עלייך.
כ"ב תמוז ה´תשס"ז  
את הכאבת.
הפעם הראשונה שנתקלתי בכזה דבר היה כשהייתי באירוסין והדבר היחיד שאחד מהדורשים מצא לדבר עליו היה מה שהוא קרא "גירושין מאירוסין".
מוזרויות של אנשים..
הפעם השניה היתה קצת קרובה יותר וכואבת יותר, אבל לא הייתי מודעת לכך שהתופעה כל כך רחבה.

וזה מרגיז וזה כואב - בגלל שמצד אחד אנשים היו יכולים למנוע מעצמם את הכאב הזה - ומהצד השני לא... כל כך כל כך לא.
אבל אני חושבת שזאת מעין תופעה המרחיבה את עצמה - אם זה לא היה קורה כל כך הרבה, אנשים לא היו עושים את זה כל כך הרבה. יש משהו מעודד ב"עשו את זה קודם לפני".

כואב ממש,
אבל נשמר לי בכל זאת בתור אחת היצירות שאני הכי שמחה שקראתי.

שוורצה.
כ"ב תמוז ה´תשס"ז  
אוסנתי, זה נהדר.
הכול כל כך מצוין.

הדמויות רקומות זו לתוך זו ואחת לתוך עצמה בצורה כל כך מופלאה. השתלבות של עלילה מתוך מונולוג, תמונות, קולות, ריחות. הכול כל כך כתוב היטב.

את כותבת נהדר. יש לך סגנון, את יודעת לעבוד, את יודעת לשחק בקורא קצת, להחזיק אותו קשור - אבל לא לכבול אותו. נותנת לו להשתחרר בתוך העלילה שלך, לחפש, לדמיין חלק בעצמו.
את יוצרת שאלות, שלא מדעת, ועונה עליהן באותו נונשלנס חמוד.
ושלווה... בכזו שלווה את כותבת על נושא כל כך מכאיב. מדהים.
אני חייבת להחמיא לך על קישורים מקצועים להפליא בין פסקאות. משהו משהו ממש.
העלילה פשוט אחידה, יש חוט מההתחלה ועד הסוף.

גברת, את ממש יודעת איך עושים את זה.
ואין לי אלא לקוות שאת גם אוהבת את זה, כי מהשילוב של השתיים האלו, ידיעת הכתיבה והאהבה אליה, יוצאים דברים נפלאים.

|לב|
כ"ב תמוז ה´תשס"ז  
מיה אמרה את שהיה לי לומר,
ולי נותר רק להזכיר שאני מת על היצירות שלך, על השירה והפרוזה שלך, על התמימות והחדות שלך, על המילים הנהדרות והתיאורים השובים. מקסים, מקסים.
דניאל.
כ"ב תמוז ה´תשס"ז  
זה נפלא.
דוקר כמו שצריך, וכתוב מצויין.

תודה.
כ"ב תמוז ה´תשס"ז  
אוסנתי! עשית את זה שוב!
קולח, אמיתי, חי ונושם והמון כואב! אני אוהב את המעברים האסוציאטיביים, את הזרימה.

הסוף הפתיע אותי, זה כיוון מחשבה מדהים!
כ"ב תמוז ה´תשס"ז  
מדהים, פשוט כך. נאמרו המון דברים לפני, אני פשוט אטרף לתשבחות
כ"ב תמוז ה´תשס"ז  
כרגיל, התחברתי...
תודה
כ"ב תמוז ה´תשס"ז  
מדהים, וסוחף..
פשוט לקרוא.. ולחשוב. מחייב לחשוב.
על איפה אני, נקודות דמיון.. ושוני..
חשבון נפש שבא מתוך הקריאה.
ועל כך- תודה
(:
כ"ב תמוז ה´תשס"ז  
עצוב, כואב , ויפיפה. איה.
זה אמיתי?
כ"ג תמוז ה´תשס"ז  
ללא נושא / אורח/ת בביכורים
בס"ד...
האמת האורך הרתיע אותי בהתחלה...עד שאמרתי לעצמי אם זאת אוסנתי ועוד בהמלצת עורכים-בטוח זה שווה את זמן הקריאה שלי, ולא התאכזבתי. נשארתי עד הסוף עם מיכל, קוראת כל מילה, מזדהה עם כל מילה, מחייכת טיפה בסוף...ובעיקר מהורהרת בסוף. זאת המציאות, וזה קורה, וזה עצוב. כתבת את זה בצורה מדהימה וכנה, היה קל לי להזדהות עם מיכל...למרות שמימי לא הייתי וב"ה לא אהיה...
הכתיבה שלך סוחפת ומרתקת, אמיתית בצורה חדה ונוקבת....
נשאר לי להגיד לך מילה,
תודה!
תודה על יצירה מקסימה!
עיפרון_2007-תהילה.
כ"ג תמוז ה´תשס"ז  
כתיבה משובחת. יכולתי להריח את האויר ביניהם
וכמעט הרגשתי את הלב כואב
אין הרבה מילים ליצירת מופת שכזאת!
כ"ג תמוז ה´תשס"ז  
אוך אוסנת, את כל כך טובה.
את מעולה.
מה עוד נשאר לי להגיד אחרי כל התגובות האלה?
כתיבה מדהימה, רואים את הכשרון שלך מבין השורות.
יש לך סגנון משלך שנוגע ומרגש כבר מתחילת הסיפור, שגורם לקורא להזדהות ולהרגיש כאילו הוא נכנס היישר אל
הסיטואציה המתוארת.
את מדהימה, אני חייבת לך המון תודות על זה שאת משתפת אותנו כאן בכישרון המדהים שניחנת בו.

לגבי התוכן, אני ממש לא מסכימה עם מי שאמר שמיכל מרגיזה וכל', אני חושבת שהיא בסה"כ יכולה להיות כל אחת מאיתנו בנסיבות כאלה ואחרות, היסחפות, תקווה שהזמן יעשה את שלו וכל'
אני גם לא חושבת כמו שאמרו כאן שהיא טיפשה, ההפך היא חכמה שהיא עצרה את זה בזמן ומגיע לה כל הכבוד על האומץ הזה למרות כל הקשיים שיגיעו.

יש טעם להגיד שדירגתי?!
כ"ג תמוז ה´תשס"ז  
וממש זורם.
כ"ד תמוז ה´תשס"ז  
קראתי פעם, קראתי פעמיים, ולא שבעתי. הדפסתי לי, והעדפתי לי.
הבאת מצב מורכב,מסובך ועדין מזווית חדשה. הכתיבה שלך היא חזקה מאוד, עוצמתית מאוד. אני חושבת שמה שעשה את זה זה השימוש הרת.
יעיל באלמנטים נוגעים <וילונות אדומים-לבנים חצי תפורים- למשל>, והשפה המשובחת.
מאוד אהבתי את איך שבנית את הדמויות פה. נתת לנו להלביש עליהן סטיגמות. 'אוזניים מלאות עגילים זוהרים' או 'כיפת צמר חומה כמעט כמו השיער', זה נתן המון אופי לקטע.
מונולוג מדהים לדעתי, בין הטובים. נתן לי להיסתכל על דברים אחרת.
פשוט תודה.
כ"ד תמוז ה´תשס"ז  
באמת תודה רבה על התגובות, ועל נקודות למחשבה שנתתם לי.
כ"ו תמוז ה´תשס"ז  
חברה שלך... / אורח/ת בביכורים
יקרה.
כתיבה מדהימה. מרגשת.
מוצאת את עצמי ואותך בין השורות.
כמי שעברה על בשרה, שמחה שזה מגיע להמונים. והלוואי וזה יחסוך, ולו מאחת או אחד, את הסבל הנוראי המיותר הזה...
כי עם כל האמירות של הרבנים, עם כל הכבוד למודל "הזוגיות היהודית האמיתית", הלב שלנו לא טועה. הוא לא משקר. אני רוצה??? אולי לא?!?!?
צריך להקשיב ללב...
וכשמזייפים, כשאוטמים את האוזניים - האמת מגיעה בצורה הכואבת ביותר.
אני הייתי בצד השני של המיתרס. בצד שנפגע, בצד שהתאהב והתאכזב. הוא זה שאמר שהוא כל כך רצה לרצות... וציטט לי ולעצמו, לאורך כל הקשר, את כל משפטי המחץ על זה שלא חייב לבבות וריגושים... אבל האמת טופחת בפנים!
כמה אנושי וכואב...

אבל אם כבר זה קורה -אני ממליצה בחום- לסיים בבית קפה... על חשבון המבטל!!

ניפגש בשמחות...
כ"ו תמוז ה´תשס"ז  
רגע,חברה שלי... / אורח/ת בביכורים
זאת את??
ד´ אב ה´תשס"ז  
כתוב מדהים ועצוב כל כך... / אורח/ת בביכורים
ד´ אב ה´תשס"ז  
ויותר מכך, אולי עכשיו אני יכול להבין חלקית, למרות שהמקרה שלי קצת שונה, את מה שעבר על ארוסתי לשעבר.
תודה
ה´ אב ה´תשס"ז  
הרגשתי ממש מכה בבטן מהסיפור. כתיבה טובה, מרגשת וסוחפת.

הצחוק של סוף הסיפור קצת מרכך, ועם זאת לא מוריד מהחוזק של הסיפור. אהבתי את הפסקה האחרונה עם המשפט "מביטים בחורבות אהבתנו, חוגגים את התבוסה הנוראית, את סוף המלחמה בה כולם מפסידים בעצם"

קבלי 5!
ט´ אב ה´תשס"ז  
וואוו. / אורח/ת בביכורים
כתיבה מכשפת.
מעולה!
כ"ד אלול ה´תשס"ז  
כמה כאב ואמת יש כאן, אוסנת. תודה לך.
כ"ה אלול ה´תשס"ז  
כתיבה מקסימה ונוגעת ללב. מצטרפת לתשבוחות של מיה. נהדר.
כ"ז אלול ה´תשס"ז  
וואווווו / אורח/ת בביכורים
אוסנת יקרה!!אין לא יכולתי להפסיק לרגע..סיפור מהחיים עצוב מאוד וסיפרת את זה יפה!!!
י"ח אדר א´ ה´תשס"ח  
יצא לי במקרה הזוי לחלוטין לצטט את הסוף לביכוריסטית אחרת ומסתבר שהיא לא זכרה שזה מכאן. הוי, צריך ללמד קורס מהכרם הזה, באמת.

|פרח|

הקטע היותר הזוי שלאחר בדיקה זה מה שהקורא אמור להבין שהיא רצתה להגיד לו אבל היא לא אמרה לו בפרוש.

[אני ראש כרוב שלא עושה שיעורי בית
מספיק, או מודיעין שדה לצורך העניין.
:D]

וכל זה לומר בעקיפין שבלי לקרוא את הסיפור שוב אני דומע מזיכרון חלקי של
התוכן ומברך את הזכות שלנו באתר לקרוא סיפורים נוטפי כישרון כאלה.

{יעקב!, זו תגובה ארוכה של כלום!!!
אולי יגרום לקו עקום כלפי
מעלה אצל היוצרת?}
כ"ה ניסן ה´תשס"ח  
אין עליך!!סופרת!! / אורח/ת בביכורים
אוסי אוסי שלי...

איזה סיפור ממש נעצרה נשמתי.. אי אפשר להפסיק לקרוא משפט רודף משפט... וכל קטע רק מזכיר עוד חברה ועוד סיפור.. וזה מפחיד ועצוב.. הסיפור ממש מחדד נקודות שחשוב לזכור לפני, ולא להסחף בלהט המחשבות/רגשות...
ווווואאאאאייייי.......
הכתיבה שלך פשוט מדהימה המעבר בין הדברים הסיום .. אין עליך!!

טוב המנקה היקרה מגיעה וצריך לסגור את המחשבים....




כ"ה ניסן ה´תשס"ח  
מדהיםםםםםםםםםםםםםםםםם!!!!
בונה, איזה כישרון יש לך!!!!
פשוט מ_ה_מ_ם !
ריתקת אותי למחשב (כאילו לסיפור...)
אחלה רעיון!
אהבתי!!
=)
כ"ה ניסן ה´תשס"ח  
את תמיד משאירה אותי בלי מילים.
בסוף אני איאלץ להעדיף את כל הכרם שלך.
ח´ אייר ה´תשס"ח  
אני חוזר לכאן ולא בפעם הראשונה ומשום מה עש עכשיו לא הגבתי...
בהתחלה תכננתי תגובה בנוסח של: "כמה שצריך להיזהר מהחיפושים האלה את החלומות שלנו או של אלה שרצינו לחלום כמותם..." אבל אז נשאבתי בסיפור והרגשתי שזה כבר לא שייך...
בפעם המי יודע כמה: את מעולה!
ויפה שיש איזו טיפת אופטימיות בסוף ואפילו אפשר להסתכל עליו כסוף טוב... סוף סוף...
ח´ אייר ה´תשס"ח  
אני צריך לעבור על כל היצירות שלך, ולחמש אותן, ואין לי כרגע זמן...
יופי של רצף מחשבות. זהו.
חומש.
י"ז סיון ה´תשס"ח  
שהיצירה קיימת כאן כבר די הרבה זמן ולא נהגו להגיב עליה בזמן האחרון אז טוב שיש אותי...

=)

סתם.. פשוט לא יכולתי לקרוא יצירה כל כך עשוייה טוב ולא להגיב!

אולי המעשה של מיכל לא היה נכון וטוב אבל יצרת דמות מדהימה!
וסגנון הכתיבה כל כך מיוחד!
יש לך את זה פשוט ואת הפרוט לכך עשו אלו שהגיבו לפני כך שאסתפק בזה!
שכוייחחח ענקקק
כ´ סיון ה´תשס"ט  
אני אשכרה בוכה.. כל אלה ששאלו אם זה אמיתי..
אוהו כמה שזה אמיתי..
כ´ סיון ה´תשס"ט  
(תודה.)
כ´ סיון ה´תשס"ט  
קראתי הכל בנשימה אחת.
לפי התיאור של הדמויות, הם היו צריכים לשים לב שהם לא ממש מתאימים עוד לפני שהם מתארסים...אבל לפעמים אנשים עושים טעויות בחיים.....
כ"א סיון ה´תשס"ט  
את כותבת טוב את,
וזה ממצה בערך את כל המחמאות שנכתבו [גם על ידי]

ולכתוב טוב זה לא רק טכנוקרטי,
זה לעשות את זה עם כל הנשמה.

[ואת עושה את זה טוב]
כ"ב סיון ה´תשס"ט  
כל כולי צמרמורות מהאותנטיות והיופי שביצירה, עם כל העצב והחורבן, זה כתוב פשוט טוב ואמיתי.
תודה.
כ"ג סיון ה´תשס"ט  
(הסיפור היחיד כמעט שקראתי ממש מילה במילה עד הסוף, אהבתי, כאבתי כ"כ והעדפתי)

כל השאר כבר נאמר,
נותר לי רק להצטרף

תודה לך,
את מדהימה.
כ"ג סיון ה´תשס"ט  
מצטרפת לשלל המחמאות.
מדהים. מדהים.
כתיבה קולחת ומרתקת. עלילה מכאיבה, ובצדק. אין לי מילים לתאר את הסוף, אבל זה מרגש, באמת.
כ"ו סיון ה´תשס"ט  
בס"ד

כתיבה מרתקת.

אהבתי במיוחד את פסקת הסיום...

ו/את הנק' שהעלית בסיפור על בעיות ביטול אירוסין...
ב´ אלול ה´תש"ע  
קראתי את הסיפור הקודם שלך, על מיכאל והממטרות.
ואהבתי אותו כל כך, עד שחיפשתי אותך שוב.

היה קל להתחבר לסיפור הקודם, כי הוא מדבר על אכזבה וכאב ושבר לא מושלם.
אז לא ידעתי אם אני נהנית ממנו בגלל העלילה, או בגלל הכתיבה המדהימה.

אנשים אוהבים סיפורים קיטשיים, אני חושבת.
כאלו עצובים ונוגעים ללב של כולם.
זו לא בעיה להעניק לקוראים טקסט שיתחברו אליו.

אבל בסיפור הזה, את יצרת משהו מקורי באמת, רגשות חדשים ועזים, לכאורה- שמוכרים רק לחלק מהאנשים.

ובכל זאת, למרות שלא התחברתי עם מיכל ועם מה שעברה, אהבתי אותה כל כך. ואותך.
כי יש לך כתיבה אומנותית ויוצאת דופן, יפה ועמוקה.

לכן, לא היה אכפת לי, שהוא לא היה קיטשי.
כ"ח תשרי ה´תשע"ב  









[בחיי. דמעות]
כ"ד אב ה´תשפ"א  
יקרה בעיני גם הבחירה לשמור על סיומת חלקה, נחיתה שאפשר להמשיך ממנה הלאה. ואני לא מתייחס בזה לדמות, אלא לסופרת...

נחמד גם לחזור לקרוא מהימים הראשונים של ביכורים.
חן־חן.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד