בנושא
בכרם
חדשות
 
תביעת יד / אוסנתי
בביכורים מאז ט´ תמוז ה´תשס"ז

 

תוהה לעצמה כמה עמוקה יכולה להיות צעקה.

היא יכולה להיות פוצעת, יכולה להיות צורבת, יכולה להמיט ולהמית. אבל עמוקה? להיות עמוקים רק המים האלו יכלו, רק הם נתנו את המרחב הזה, לשקוע בם. הם היו נעימים וקרירים, המים, קצת מפחיד היה להיות שם, לבד, בלילה. אבל היא כבר לא התייחסה עוד אל הפחד, רק הביטה בו במבט מאשים וכועס, הושיבה אותו מחוץ למעיין השחור ונותרה לשחות שם לאיטה, מכניסה את הראש, כמו אז, בימים האלו, היפים, כל המשפחה ביחד, מכניסים את הראש וסופרים, אחת, שתיים, שלוש... מי יצליח להשאיר את הראש מתחת למים יותר זמן. אז היו אלו מים תכולים של בריכה מקורה, אז היה מותר גם לרמות, היה את מי לרמות, להוציא את הראש לרגע, להכניס אותו שוב, ולקוות שאף אחד לא שם לב. עכשיו רק היא הייתה שם, בוהה בתקוות בודדות, לא אכפת לאף אחד כמה זמן תשאיר את הראש מתחת למים, לא אכפת לאף אחד אם תנצח, ובטח שלא אכפת לאיש אם תפסיד.

כשהיא תחזור היא תחטוף את שלה, היא ידעה את זה, ילדה רעה את, ילדה רעה, לאיפה את בורחת בלילות? עם מי את מסתובבת? והשתיקה שלה רק תעצים את השאלות האלו לכדי צרחות של ממש, לכדי צרורות של כינויים מגוונים בשלל צבעים, ברגעים האלו היא זכתה לדעת על עצמה הכל, הכל, כמה משחיתה היא וטיפשה ותמימה, וכמה היא מדרדרת בתקופה האחרונה, ולעזאזל, שנמאס ממנה כבר, באמת שנמאס, והם כל כך רוצים כבר להצליח לישון בלילה, הם כל כך רוצים כבר להצליח,לילה אחד, בבקשה, שתהיה בבית, שתכין שיעורים, שתראה קצת טלוויזיה, שתאכל משהו. רק שלא תתעטף ותלך לה שוב אל הדברים האלו הלא ברורים. בבקשה, ילדה, לילה אחד.

והיא רק תהתה על עומקן של צעקות, על עומקם של מים קרירים ושחורים. שחתה בהם הלוך ושוב, לאט לאט, בעדינות כזאת שמצאה בעצמה רק כאן, בשליטה המענגת הזאת, ביכולת  הנדירה להעיף את המים ממנה ולהמשיך הלאה בלי שאף אחד יוכל להשיב אותה אחור.

היא הניעה אותן בתנועות קטנות, את הידיים שלה, היפות, כך כולם אמרו, יש לה ידיים כל כך יפות, אפילו אמא, אחרי הכל, אחרי המריבות והריחוק הגדול הייתה מביטה בהן ואומרת לכולם, בקול, תראו את הידיים של נועה, איזה ידיים יפות יש לה.

ואפילו הוא, כן, אפילו הוא, לקח לה את היד פעם אחת ונשק לה, היא זוכרת זה את זה כל כך רחוק וורוד וחד, את היד הגדולה שלו, שלא נענתה עוד לחבוק בה, את היד החומה הזאת, המפוספסת ,לוקחת את ידה שלה ומנשקת אותה נישוק אחד  מהיר.

היא אהבה להביט בהן ברגעים האלו של הזיכרון, כאילו טמנו בתוכן הכל, כמה השקיעה בהן, עד כדי שיגעון ממש, המוכרות של בית המרקחת כבר ממש הכירו אותה, את הביקורים הקבועים שלה, את השאלה האחת שמעניינת אותה, ותו לא, את האור שהציף אותה שהציגו בפניה את הקרם החדש והייחודי, את הסרבנות העיקשת שלה לשמוע על כל מוצר אחר פרט למוצרים שקשורים לידיים.

שעות היא הייתה יושבת ומעסה אותן, בכל הזדמנות אפשרית, פוחדת לאכזב, פוחדת שפעם הבאה שהיא תביט בהן היא כבר לא תגיד את אותן המילים היפות, כבר לא תתפעל מהמושלמות שהייתה בהן, ולא, על זה אסור לה לוותר, מה פתאום, על הסיכוי שאולי הוא יאחז בהן פעם נוספת ויישק להן. מה היא לא תעשה בשביל הסיכוי הזה, הקטן, העצוב.

היא יצאה מן המים ועטפה עצמה במגבת, שוב שכחה להביא בגדים להחלפה, שוב תחזור כך הביתה, סחוטה ומסורבלת, תעלה תהיות נוספות לגבי הבילויים שלה בלילות. מצאת לך מישהו חדש? לו רק ידעו כמה בודדה היא הייתה. לו רק ידעו.

ואיך יעצרו לה ככה טרמפים, היא הרי תרטיב את כל המושב, טוב שלילה עכשיו, אפשר לקוות שהנהגים לא יראו, אפשר לקוות, אפשר?

היא הלכה לאט לאט, מנגנת לעצמה בחליל עץ חרוט בדרך לכביש, כמה יפות היו החריטות שהוא חרט לה אז, לפני שטס לו, חריטות כאלו מדויקות, כמו שרק הוא ידע לחרוט, אני אוהב אותך, נועה. הוא חרט לה באותיות פצפוניות ומושלמות, אני אוהב אותך ורק אותך ורק אותך, את שומעת? איך הוא צעק לה את זה אז, כשהיו בדיוק במעיין הזה לפני שנה בערך, די היא אמרה לו, כולם ישמעו אותך, ובלב שלה התפללה שלא יפסיק לצעוק את זה, והוא לא פסק, זאת אומרת לפחות אז, בלילה ההוא, את יודעת נועה? את יודעת כמה אני אוהב אותך? והקול שלו היה בשבילה כמו כינור, כמו תופים, כמו מנדולינה, כמו הכל, הכל. אז היא חשבה לעצמה שצעקות כן יכולות להיות עמוקות, פעם ראשונה שהן גם הצליחו ללטף אותה, הצליחו לחבק.

עכשיו היא הייתה שם לבד, רק מנגינה לא מוצלחת של חליל בקעה ממנה, צפצופים חלושים של צעקות שנדמו, הוא הבטיח לחזור, הבטיח והבטיח, זה טיול קצר, שלושה חודשים, אני חייב את זה נועה, לא יכול עוד להישאר בארץ הזאת, חייב להסתכל, לראות, לטעום, להרגיש. ואני אחזור ואנחנו נתחתן, את שומעת אותי נועה, אני אחזור ואנחנו ניתחתן. היא ידעה שהיא עדיין לומדת, ושחתונה זה דבר כל כך רחוק ולא שייך, אבל היא רק עמדה מולו משתנקת והנהנה בהסכמה, רק תחזור כבר אהוב, תחזור ונתחתן.

היא עמדה מול הכביש וישרה את היד שלה, רוצה ולא רוצה שיעצרו, יודעת שהדרך למיטה ארוכה, טומנת בחובה שאלות, וכעסים, טומנת בחובה את הצער, לאן את הולכת, ילדה רעה, למה את הורסת להורים שלך את החיים. למה.

היא לא רצתה להרוס להם את החיים, באמת ובתמים שלא זאת הייתה הכוונה שלה, אבל געגוע שהצטרף לגעגוע שהצטרף לעוד צרור געגועים לא יכל שלא לעשות את זה, געגועים גם הם בכוחם להמיט ולהמית.

בהתחלה הוא שלח כמה מכתבים, סיפר לה על הנופים היפים, וההזיות, ושהיא חייבת להצטרף אליו, את חייבת נועל'ה, את חייבת להיות פה איתי עכשיו, את לא יודעת איזה מטורף פה, את לא יודעת נועוש שלי, יפה. כל הצעקות שלנו שם במעיין, כל המנגינות והטיולים והלילות, הכל כל כך קטן לעומת מה שכאן, את לא יודעת נועה.

את לא יודעת.

אוטו כחול וישן נעצר, מכוניות כחולות ישנות תמיד הפחידו אותה, אבל היא גמרה עם הפחד, הניחה אותו אי שם בפינה, אולי אם הוא לא היה, הייתה נוסעת איתו, טסה איתו להיכן שרק יבקש, נהיית שלו, שלו, רק שלו ודי. אז מה אם היא בת שבע עשרה?

היא עלתה על המכונית, טרמפ מצוין, אם הוא היה כאן הוא היה לוחש לה שזה ממש נס, ממש נס, אבל היא ייחלה לניסים אחרים, ניסים בסגנון אהוב שישוב כבר, או לכל הפחות שיואיל להישכח, ניסים בסגנון הורים שלא תהרוס להם את החיים, או לכל הפחות שיפסיקו להגיד לה את זה שוב ושוב.

את לא פוחדת? שאל אותה הנהג, לא פוחדת לעצור טרמפים לבד באמצע הלילה?

היא לא ענתה לו, רק חייכה חיוך מבויש ונענעה בראש לשלילה.

אחרי חצי שעה הם כבר הגיעו, אמרה לו תודה שוב ושוב, פוחדת שהוא קורא מחשבות בסגנון תפילה חרישית על תאונה קטלנית שתקרה להם בדרך.

הוא עצר לה די קרוב לבית, משהו כמו עשר דקות הליכה, ולמרות שהפציר בה לא הסכימה להגיד לו את הכתובת המדויקת, אני צריכה קצת זמן עם עצמי, פלטה לבסוף, כאילו לא הייתה עם עצמה, לבד עכשיו, לפחות שש שעות.

שוב הוציאה את החליל, חייבת להצליח לנגן, מסתכלת על האצבעות הארוכות שלה מונחות על החורים שלו, אולי עכשיו הוא יצוץ אליה פתאום מאי שם, נועל'ה, הוא יגיד לה, חזרתי, את רואה שחזרתי, אני לא בוגד, אני לא נוטש, אני לא מנשק ידיים פעם אחת וזהו---

תמיד שהוא צרח עליה היא הזכירה לעצמה את הרגע הזה, עוטפת עצמה בנחמה הזאת, אפילו הוא נשק לך פעם בידיים, אפילו הוא שמעדיף היה עכשיו שלא תהיי פה. שלא ישן כבר שבועות, ששיערו הלבין, כן בוודאות הלבין, ואם יהיה לו התקף לב או התמוטטות עצבים זה בגללך נועה, בגללך ילדה רעה.

היא חשבה לעצמה מאיזו כניסה יהיה הכי בטוח להיכנס, הכי פחות רעש, אולי היא אפילו תצליח להשתחל לחדר שלה בלי שאף אחד ירגיש, וכשהם יכנסו היא תעמיד פני ישנה תמימה, אולי הם אפילו יחייכו, אולי הם יצליחו לישון, אולי אמא שוב תביט בה, אולי אפילו הוא יביט.

היא החזירה את החליל לתיק, את שוכחת אותו נועה, את שומעת? היא הטיפה לעצמה, שוכחת אותו, שוכחת, והחליל הזה בטוח לא יעזור במלאכה המייסרת הזאת, לשכוח, החליל הזה החרוט רק חורט בך חזק יותר רק חזק יותר. ודי נועה, את צריכה להמשיך, את צריכה להמשיך הלאה בלעדיו, הוא שם, רחוק, לא שמעת ממנו למעלה מחודשיים. היא כל כך רצתה לבכות עכשיו, לצעוק מבכי, בכי צועק הוא הכי עמוק, אבל הבכי שלה אפילו ללחוש לא הצליח.

היא הוציאה סיגריה מהתיק, ומה הוא עוד מלמד אותך הבחור הזה, אה? מה לך ולברנשים מגודלי שיער? גם לעשן הוא לימד איתך?

עד שהם אמרו לה את זה היא אף פעם לא הסכימה לעשן, אחרי המשפטים האלו, היא לא הפסיקה.

היא רצתה אותו, היא רצתה אותו כאן ועכשיו ומיד. בבקשה. כאן ועכשיו ומיד.

והוא הלך, הבטיח והבטיח לחזור והלך. כמה מכתבים היא כתבה לו, דפים ארוכים מלאים באותיות יפות וצפופות, מלאים במנגינות, מלאים בשתיקות ארוכות ארוכות.

היא הגיעה אל הבית, נכנסה מהשער הראשי, פותחת את הדלת בקולי קולות.

הם ישבו ליד השולחן, אפילו לא מביטים בה רק נאנחים בכאב. היא עדיין הייתה רטובה, מרושלת כזאת, כמו תמיד, מנסה להבליט את הידיים, להזכיר לה- אני לא כל כך מכוערת, להזכיר לו- פעם נשקת לי, להזכיר לעצמה, להזכיר לעצמה.

ידעה שאם רק עוד היה כאן אולי הייתה מנסה להשתנות עד שישוב, אולי הייתה לה מטרה לנסות להשתקם בשבילה, אבל מולה עמדו רק הם, תלושים ועייפים, צועקים עמוק עמוק, אין למה, נועל'ה, עדיף שתלכי לישון.

היא עלתה באיטיות את המדרגות אל הקומה העליונה, יודעת שכל לילה כזה מקרב את הקץ שלהם בכמה שנים טובות, יודעת שאם תעשה את זה יהיה בכך רק חסד. אם היה סיכוי שישוב אולי היה סיכוי שתשוב אף היא לדרך, אך גם כך נראה שנמחקה ממנו לגמרי, ואפילו להיפרד הוא לא טרח.

ניגשה אל ארון העזרה הראשונה והוציאה משם חבילות של כדורים, קטנים, צבעוניים, זה לא סוכריות נועה! שמעה את אימה משננת לה, זה רק נראה חמוד ויפה, זה רעל, זה מסוכן, אפשר למות מזה, אסור לאכול את זה, נועה. אסור.

ואפילו אז היא הביטה עליהן, על הידיים שלה. נוטלות אותם מן הקופסאות השונות, תוהה אם הם יתגעגעו אליהן. מקווה כל כך שכן. תוהה לעצמה מה יחשבו, אם יבכו, כמה יבכו, ועל מה, תוהה אם בשמיים הידיים נקטעות, ואם תתחנן חזק חזק אולי יסכימו להותיר לה אותן, אני מוכנה להיות עיורת, חירשת, אילמת, היא תצרח להם, רק אותן תשאירו לי, רק אותן בבקשה. 

*

ורק אחרי שנה, הניחה אותה היד המפופסת,  על גבי אבן לבנה וקרה. ברעד, בכאב וגעגוע שאין לו נחמה, דפים דפים של מכתבים שהוא כתב לה, של אהבה נטושה, של צווחות של שאלות שלא תמו, למה נועה, למה את אף פעם לא עונה. אני עוד מעט חוזר, אל תדאגי, רק תגידי שהכל בסדר איתך, אהובה.


צרור עבה של מכתבים שלו, שהוחבאו.



אהבה הורים ידיים ילדים

© כל הזכויות ליצירה שמורות לאוסנתי
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
י´ תמוז ה´תשס"ז  
וואו. / אורח/ת בביכורים
אווץ'.
כאב.
י´ תמוז ה´תשס"ז  
אני כל כך בוכה עכשיו.
זה - - -

ועוד הרבה לפני הסוף. עוד בבריכה. עוד בהורים (בהורים, נו, זה נורא כמה שזה אמיתי). עוד בסיגריות. ומאיזו כניסה להכנס. והנשיקה ושיחזור.
עוד הרבה לפני הסוף - הסיפור הזה מצויין. עדיין לא החלטתי עם הכתיבה שלך - אם זו את שעושה את הכל כל כך מציאותי וחד ופנימי, או אני שמצליחה לחוות את הכל בצורה כל כך אישית ורגשנית, אפילו מדי. ואולי ביחד - זה מה שעושה לי דמעות כל פעם (כל פעם, את מבינה?) כשאני קוראת אותך.

אני לא יודעת מה להגיד, בינתיים אני רק מנסה להרגע (משכנעת את עצמי שזה לא אמיתי אז חבל על הצער).

אוהבת אותך. את הכתיבה שלך. את העולם שלך.
אוהבת מאד.
י´ תמוז ה´תשס"ז  
די.
לא.
מדהים.
י´ תמוז ה´תשס"ז  
כמה עצוב.
הייתי מרותק ממש כל הקריאה
וממש רציתי סוף טוב...
למה עשית לי את זה?
הזכיר לי איזה סרט הוליוודי:"היומן"
רק שם יש סןף טוב, ופה..מציאות נושכת.
י´ תמוז ה´תשס"ז  
סיטואציה קשה קשה, קצת מוכרת והרבה כואבת.
כתוב מעולה, סוחף, מרגש, נכנסתי לסיפור וחוויתי אותו ממש, מעולה!
י´ תמוז ה´תשס"ז  
מדהים. כתוב מעולה!

מרגש וסוחף וכואב עד דמעות.

איזה כישרון.
י´ תמוז ה´תשס"ז  
אלוהים, זולגות לי דמעות.
הקטע הזה עם הידיים, שחוזר על עצמו שוב ושוב, הקטע עם ההורים, התהיות שלה, הלבטים שלה, הכאב שלה, חוסר האונים שלה, הסיום המרגש הזה...הפאנץ' ליין...אוסנת, זה אחד הסיפורים הכי טובים שקראתי אי פעם. הוא נפלא, הוא מרגש, הוא מכאיב, הוא שקט, הוא מדהים.
כל כך נהניתי, כל כך כאבתי.
דניאל, המום.

י´ תמוז ה´תשס"ז  
ודוקר.
י´ תמוז ה´תשס"ז  
איך אתה עושה את זה?
את כותבת מדהים!
י´ תמוז ה´תשס"ז  
כל כך עצוב..
סיפור מקסים, אמיתי כאב..
נגעת בי.
י´ תמוז ה´תשס"ז  
ללא נושא / אורח/ת בביכורים
שותקת.
י´ תמוז ה´תשס"ז  
אני לא יודע מה גורם להזדהות כ"כ עמוקה עם הגיבורה שלך, הרי ציירת אותה באופן כ"כ על-אנושי...
המחשבות שלה, האופן שבו היא נודדת בלילה ומנגנת בחליל, הכל נשמע כמו תיאור של מלאך יותר מאשר של בשר ודם.

ובכל זאת ההזדהות היא מיידית.

מדהים.
י´ תמוז ה´תשס"ז  
אוסנתי,
רק שתדעי שהיתי פה. ושאין מילים, אפשר רק לדרג. (וגם זה לא מספיק..)
י´ תמוז ה´תשס"ז  
בס"ד
"הלוואי שיכולתי לכתוב נוגע כמוך" או משהו דומה. ולי נותר אך להסכים.

איכשהוא בזמן האחרון נעלמו לי הדמעות, אחרת המקומות שארחו אותי בזמן הקריאה
היו מוצפים לאחריה.

אם תואילי חסד לעולם ותכתבי אי פעם ספר, אני בין הראשונים שיחכו לו.



י"א תמוז ה´תשס"ז  
אווץ'.
ושתיקה.
י"א תמוז ה´תשס"ז  
לכולם.
י"א תמוז ה´תשס"ז  
משום מה / אורח/ת בביכורים
י"א תמוז ה´תשס"ז  
מתנצלת / אורח/ת בביכורים
על הקטיעה. נראה לי מוזר לכתוב תגובה לכתיבה שכזו, כל מה שאכתוב מתגמד. פשוט זורמים עם הסיפורים שלך, חיים אותם.
י"ב תמוז ה´תשס"ז  
"אני לא בוגד, אני לא נוטש, אני לא מנשק ידיים פעם אחת וזהו --"

"יודעת שהדרך למיטה ארוכה, טומנת בחובה שאלות, וכעסים, טומנת בחובה את הצער, לאן את הולכת, ילדה רעה, למה את הורסת להורים שלך את החיים. למה"

(מושלם, מושלם)

דניאל.
י"ד תמוז ה´תשס"ז  
זה פשוט מטורף. הדפסתי בלי לקרוא קודם ובשבת חזרתי וקראתי כמה פעמים.
הקטע שהכי אהבתי בסיפור היה החוסר-האכלה-בכפית שלו. ז"א- במהלך כל הסיפור היינו צריכים לבנות בעצמינו מסלול של חשיבה מסויימת שאת פילסת בעבורינו.
הסיפור מקסים, כואב וחזק- כמו שרק את יודעת לעשות.
הרעיון עם הידיים גאוני והביצוע שלו מעולה.
תודה.
|פרח|
ט"ו תמוז ה´תשס"ז  
מדהים ועמוק ועצוב. וכואב, כואב.

הערצה אילמת.
ט"ז תמוז ה´תשס"ז  
ורק את הסוף לא הצלחתי להבין בכלל
ט"ז תמוז ה´תשס"ז  
מה לא הצלחת להבין בסוף? / אורח/ת בביכורים
ותודה.
י"ח תמוז ה´תשס"ז  
לקחתי את הסיפור הזה למקומות שלי, כבר שכחתי שיש פה עלילה מרוב כל מה שכתבת באמצע, איך דיברת על הצעקה בצורה כה טובה, עמוקה, מרטיטה.
צעקה.
כנראה היא באמת עמוקה, פוצעת, חודרת, לכל מי ששומע, אבל בעיקר למי שמשמיע.
אח, כמה שהיא חודרת למשמיע..

תודה רבה,
אלינור.
כ´ תמוז ה´תשס"ז  
כל כך אהבתי את מה שכתבת.
כ"ב תמוז ה´תשס"ז  
היה לי דיון עם אבא שלי, על כמה מהסופרים הבולטים ששנינו אוהבים. באחד מהם היתה לנו הסכמה שהוא יודע לבנות עלילה בצורה מצוינת, הכל נכנס בדיוק בצורה המתאימה ובקצב המתאים, אין אצלו חריגות מוזרות. אפילו התסריטים הכי הזויים שלו איכשהו מסתדרים במוחו של הקורא.
סופרת אחרת השתבחה ביכולת מדהימה לבנות דמויות. להסביר את מה שצריך להסביר, לגלוש בתיאורים עד הנקודה שבה צריך לעצור, לדעת מתי הקורא יכול כבר להבין לבד ולהוסיף רבדים לדמויות, אבל לא בצורה מוגזמת.

יותר ויותר מתחזקת אצלי התחושה שאת ניחנת בשתי היכולות הללו.
תבורכי.

שוורצה.
ב´ אב ה´תשס"ז  
אין מילים לתאר.
אבל תודה.
כ"ה ניסן ה´תשס"ח  
את תמיד גורמת לי לבכות.
אה, וכל התגובות האלה?
זה כי אני באמצע פשיטה רצינית על הכרם שלך.
רק עכשיו אני מתחילה לקלוט כמה את מוכשרת. כמה.
אם לא העדפתי זה רק בגלל שהפעם דיכאת אותי לחלוטין עם הסוף הזה. אה... וגם בגלל שהסיפורים שלך משתלטים לי על המועדפים.
כ"ה ניסן ה´תשס"ח  
אה, והכותרת...
וואו.
ח´ אייר ה´תשס"ח  
במובן הטוב של המילה...
אם הסיפורים שלך לא היו כל כך כל כך עצובים יכלתי ממש ממש לאהוב אותם...
את פשוט מעולה!
הזכיר לי את השיר בלדה לאיו של שם טוב לוי: "ראש לאבירים הוא, יש לו לב זהב, יום אחד הוא נעזב והרי כ"כ אהב... הוא דהר לנחל, רק סוסו חזר, איו איו אז בכתה, איו איו רק אתה איו איו אייי... בליבה אין איש אחר, איו לא ישוב יותר... לעולם."
וכן, גם אני לא ממש הבנתי מה הלך בסוף. מי החביא לו את המכתבים ולמה?
ח´ אייר ה´תשס"ח  

וגם לי לא נותרו מילים רק שברי קולות שמחכים לימים שלווים יותר, יהיו כאלה בטוח. [כי כל כך מגיע לך]

אבל מצד שני מנקר קול שאומר שייתכן שביהדות אין מקום לשקט אמיתי ותמיד פועלים בניסיון להשיג משהו.

אז שתזכי להשיג שמחה ואיזו מידה של שקט, בכל זאת, איתם החיים נראים קצת הרבה אחרת.

|אש, אדם עומד במעגל, אדם מול הצל שלו, לב מוחזק בשתי ידיים. אמת אחת

העולם לא נברא למלאכים,
אנו צריכים-

בעצם אני אשאיר את זה לשיר שלם,
לא כתבתי הרבה זמן שיר מחווה לכרם
שלך ולא יפה מצידי שהבטחתי כבר בתחילת שבט, אם רק אוכל.|
ח´ אייר ה´תשס"ח  
קודם כל, תודה על התגובות.
כן, כן, אני יודעת שאני טרגדית, מה לעשות?.... זה יוצא לי ככה בלי לשים לב.

מי שהחביא את המכתבים אלו ההורים שלה, הם רצו שהם לא יהיו ביחד. תודה שאמרת שזה לא ברור.

שמחה שקראת אותי.
י´ אייר ה´תשס"ח  
פתאם זה ממש ברור...
תודה על התגובה ועל הכתיבה בכלל...
כ"ט סיון ה´תשס"ח  
את הנפש. כואב - שזה איום. ולא הייתי צריך את הפאנץ' ליין כדי לכאוב, לא הפואנטה עשתה את הסיפור למה שהוא בשבילי. זה הכאב שיש לכל אורכו (לכל אורכך?)
כל כך כואב.
זה אחד הכרמים האהובים (אם אפשר לומר כך אחרי כל הכאב הזה) עליי בביכו. אבל חייבים את עוזיה להמתיק, אחרת איך נוכל לחיות?
ואם הייתי מסוגל הייתי קורא את הסיפור הזה שוב. לראות לתוכו, אם הייתי מסוגל. אבל לא עכשיו. לא עכשיו.
א´ תמוז ה´תשס"ח  
אם אתה קורא את זה, אז רציתי לומר תודה על התגובות כולן.
אתה מגיב מדויק.

ולא, זה לא לכל אורכי, בבקשה אל תיקח את זה לשם.
א´ תמוז ה´תשס"ח  
הסיפור נפלא. אין טעם שאחזור על דברי קודמי - אין לי מה להוסיף, למרות שלא עם כולם אני מסכים. הענקתי לך חמש.


יש לי שאלה יותר כללית עלייך ועל יצירותייך - את קצת חוזרת על עצמך. כמו דודו פישר כזה. הסיפורים שלך תמיד נוגים וטרגדיים, תמיד מטורפים מידי, כאלה שתמיד בא לך לתפוס מישהו ולטלטל אותו ולשאוג באוזנו מה נראה לך שאתה עושה אתה לא רואה איך בגללך הכל נהרס תפסיק תפסיק אני אומרת לך אתה מכאיב לי --
כולם נגמרים ככה. כמעט תמיד גם יש את האיש הרע - הלא יכול לעשות שזו תהיה סתם טעות בכתובת.
את קצת מפספסת, וחבל לי, כי את באמת מוכשרת.

אגב - לגבי הסיפור: במבט לאחור, אני קצת בז לה. גם אם נצא מנקודת הנחה שהוא זרק אותך - אז להתאבד זה רע מאד, וזו גם בדיוק ההוכחה שההורים שלך צדקו - את תלויה בו עד מוות, וזה לא יכול להמשיך כך.
(מובן שאני לא מצדיק את ההורים, אני פשוט חושב שהיא נהגה כטיפשה).

גדי - אותי צריך להמתיק?!

שומרון.

א´ תמוז ה´תשס"ח  
להמתיק בך לא אותך.
להמתיק בך את המרירות שבאה אחרי קריאה של אוסנתי

אוסנתי-
יש משהו במה שעוזיה אומר.
חשבתי על זה פעם.
נכון שיש סגנון מסויים אבל אצלך כל הסיפורים באמת מזכירים אחד את השני באופי הדמויות.
לא שזה נורא כל כל עם הכישרון ששופע מהם
אבל קצת חבל, כן.
א´ תמוז ה´תשס"ח  
אין לי מה לענות לך, אתה צודק. אתה צודק ולמרות זאת אני משתדלת לכתוב מה שיוצא לי מהאצבעות וזה תמיד נכתב ככה. אני יכולה לחשוב שאני כותבת על משהו אחר, ובסוף זה תמיד יהיה זה.
גם לי זה מציק, אני אפילו מרגישה קצת מגוחכת, ואפילו התפלאתי שזה רק עכשיו הגיע, תגובה כמו שלך. ציפיתי מזמן שמישהו יצעק לי להפסיק ולכתוב על אותה ההיא ואותו ההוא ואותם ההם.
אז אני אשתדל, בעזרת ה', תודה רבה שאמרת.
א´ תמוז ה´תשס"ח  
שמתי לב לטענה שלך שומרון גם לא מעט ובכל זאת, אני חושב אחרת.

http://www.kipa.co.il/bikorim/show_art.asp?id=45558

http://www.kipa.co.il/bikorim/show_art.asp?id=46813

{ולא שזה יעזור בדוקא, אבל אם יש פינה
שמעוררת. שלפחות היא תישאר

ואחרי הכל אולי כן היה פרסום איפשהוא
גם אם לא בתהודה גדולה}
י"ג תמוז ה´תשס"ח  
אני המומה.
בטח אם הייתי רגשנית. ויודעת לדמוע,
הייתי מתייפחת ללא הפוגה.

את כותבת איכותי, ומדוייק. יותר, הרבה יותר מתמונות.

שנזכה אך לבשורות טובות:)

כל הישועות:)
י´ אלול ה´תשס"ח  
שאת ממחזרת.
אבל בעיני זה לא ממוחזר.
כי זו מציאות, גם אם איננו מעוניינים בה. היא כאן והיא קיימת, וצריך אצבעות כמו שלך שיכתבו אותה.

בעיני זה אינו מיחזור.
(גם אמא שלי אמרה לי פעם "מדוע כל השירים שאת כותבת תמיד עצובים" אחר כך כתבתי על זה עוד שיר עצוב...)
י´ אלול ה´תשס"ח  
דמעות דמעות / אורח/ת בביכורים
י´ אלול ה´תשס"ח  
הסיפור כל כך נגע לליבי, הכל כ"כ כואב, יש בי הרבה מהתחושות שנכתבו, הצלחת להמליל לי אותן.
י"ד אלול ה´תשס"ח  
באמת יפה!!! / אורח/ת בביכורים
הסיפור ממש מהמם, אבל הוא ממש עצוב...=)
מרגש לקרוא...
ב´ אדר ה´תשס"ט  
את נוגעת בעצבים חשופים וכואבים בעדינות ובדיוק של מנתחת.

למרות הבום-בום שיש לי בראש עכשיו, ושבכלל לא התכוונתי לקרוא הכל, הסיפור תפס אותי וסקרן אותי מה יהיה בסוף (למרות שקראתי אותו פעם, כנראה במקום אחר, נו טוב אני תמיד שוכח סופים של סיפורים)

בקיצור סיפור מדהים!!
ח´ אדר ה´תשס"ט  
את כל כך כואבת!
איך את מצליחה בצורה כל כך חזקה להכניס לאוירה כל פעם.
כ"ו ניסן ה´תשס"ט  
אוך, זה פשוט---
[קראתי עכשיו כמה סיפורים שלך, וזו התגובה לכולם, כנראה. איך אישימ כתב? מין "מחאנחה מתפרצת", בדיוק ככה.]


[קצת קטנוני לכתוב הערה, אבל זה ממש הריע לי - כל הסיפור העלילה תקדמת בלי שנרגיש, עוד ועוד פרטים, ובסוף, המשפט האחרון - נראה לי שהיה יכול להיות טוב יותר לרמוז את זה, לא יודע איך בדיוק, אבל לא לומר את זה כל כך ישיר.]

תודה לך, תודה על כל הכרם הזה, שכל פעם מזיז לי משהו בלב.
י"ב תשרי ה´תשע"א  
וואו אוסנת,אני עכשיו פשוט יושבת וקוראת בכל פעם סיפור שלך ועוד סיפור. את מוכשרת כל-כך!
ואצלך אני לא רק מצליחה לקרוא עד הסוף אני גם נהנת מאד,מתרגשת,מרגישה. תודה!!
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד